"בערב הזמין אדם זועף מנת חביתיות ליד 'השולחן החם' במסעדה 'אוטומט'. מלצרית צעירה שזרועותיה השחומות חשופות, למותניה סינר לבן וראשה מכוסה בכובע פשתן, העבירה את ההזמנה לטבח, הסתובבה לצדו האחר של השולחן ושיגרה לפתע חיוך רחב ללקוח: בוא נהיה חברים. הפנים נותרו זעופות, הכתפיים העגולות ניסו להתקמר כדי לתת תוקף לכעס, אבל הכרס בלמה את התנועה. פיה של הנערה התכווץ בחזרה, החיוך נעלם – אוטומטית, כמתחייב משם המסעדה."
כך נפתח הסיפור "ניו-יורקיש" מאת ל' שפירא – תמונה של מפגש אנושי מהוסס בתוך מטרופולין מנוכרת. ל' שפירא, מסופרי יידיש המודרניסטים החשובים, ביקש לתת ביטוי לחוויה העירונית, חוויית חייו החדשים, ביידיש – השפה העממית-יהודית שהולדתה באירופה. המפגש של השפות היהודיות עם הכרך האמריקני הוא שעומד במרכז קובץ הסיפורים המוגש כאן בעריכתו של מתן חרמוני.
בספר כונסו תרגומים חדשים ותרגומים ראשונים ליצירותיהם של כמה מסופרי יידיש החשובים ביותר שהיגרו לאמריקה בשליש הראשון של המאה העשרים: שלום עליכם, ל' שפירו, משה נאדיר ויצחק בשביס זינגר. אל הסיפורים המתורגמים מיידיש צורפו שני סיפורים עבריים-אמריקניים מאת ל"א אריאלי-אורלוף, מי שסומן כממשיך דרכו של ברנר, אך בחר בסופו של דבר להגר לאמריקה, ובכך להגר גם אל מחוץ לזיכרון של הספרות העברית.
היצירות המובאות בספר זה הן שכיות חמדה פואטיות, שהעלו אבק במשך שנים ארוכות. אלא שלמקרא יצירות אלה, גם בעשור השני של המאה העשרים ואחת, קשה לטעות: זוהרן לא הועם, ואפשר שהן רלוונטיות היום לדידו של קהל קוראי העברית לא פחות משהיו אי-פעם. די אפוא בניגוב קל של האבק שהצטבר – כלומר תרגום ראשון או תרגום מחדש או ההדרה – והן שבות להזדהר. הזוהר שלהן אינו זוהר של נרות שבת, כפי שמצפים על פי רוב מספרות יידיש: זהו זוהר של אורות נאון מתעתעים ומסמאים, זוהרו של הכרך האמריקני.
הספר ראה אור בחסות בית שלום עליכם