מהו "המקום הכי טוב בעולם"? למרות מה שאנחנו מספרים לעצמנו על פי רוב, לא יכולה להיות תשובה פשוטה לשאלה כזאת. ואחרי שקוראים את אחד עשר סיפוריה של איילת צברי, ישראלית המתגוררת בקנדה וכותבת באנגלית, מפציעה ההבנה שהמקום הכי טוב בעולם הוא זה שמצאנו בו את מקומנו, זרים ושונים ככל שנהיה.
סיפור אחר סיפור מפגיש אותנו עם דמויות, רובן נשיות, אשר חיות זהות חצויה או כפולה או מעורבת, בלית בררה או מתוך בחירה, ומתמודדות עם המבוכה התמודדות של כבוד.
זאת יכולה להיות הסבתא התימנייה מפתח תקווה שטסה לקנדה לראות את נכדה התינוק ונאלצת להתמודד עם ערכיה השונים של בתה החיה שם. ויכול להיות הנער המזרחי מרמת גן, שמדכא את דחפיו הפיוטיים כי אינם מקובלים על חבריו בשכונה, עד שאחותו מראה לו שאינם באמת נוגדים את זהותו. או הצעיר הישראלי שרק נוכחותה של חברתו הזרה מאפשרת לו להפשיר במשהו את יחסיו המנוכרים עם אביו.
אנו מתוודעים כאן לקול ספרותי חדש, צלול ומדויק, ישיר ואמיץ, שמדבר אלינו בגילוי לב ובגובה העיניים ומצליח להציג מצבים מורכבים בכל דקויותיהם.
ספר זה נחל הצלחה רבה בקנדה ובארצות הברית, זכה בפרס סמי רוהר לספרות יהודית, היה מועמד לפרס פרנק או'קונור לסיפור הקצר ותורגם לכמה שפות.
זוכה פרס סמי רוהר לספרות יהודית לשנת 2015
ופרס אדוארד לואיס וולנט לשנת 2016