ילדה נוחתת בארץ חדשה, בעיר גדולה, בשפה זרה. הכול חדש: הרחובות, הפארקים, השלטים, בית הספר, הילדים. איך היא תסתדר בלי להבין שום מילה ובלי להכיר אף אחד?

לילה המית מכונה רוחשת טוב. בגדינו כלינו או מילותינו חגים בקרבה. משקל הילדה הקלוש יכבד משינה כשתנשא ממטה למטה. ספר לפות יחולץ מידה.

יֵשׁ לִי אַף שְׁמַנְמַן וְקוֹל קְצָת צַפְצְפָן וְשֵׂעָר שֶׁלֹּא הִסְתָּרֵק מִזְּמַן. אֲבָל זֶה הָאַף שֶׁלִּי, הַקּוֹל הַמְיֻחָד שֶׁלִּי, הַשֵּׂעָר הַשּׁוֹבָב שֶׁלִּי – וַאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָם.

נינה, גיבורת הנוסעת האחרונה, היא דמות כובשת לב, שכמו צומחת מהאספלט המהביל והמדרכות המאובקות של תל אביב. וכמו הָעיר, היא מלאה סתירות: חלשה וחזקה, נואשת ואמיצה, חשדנית ונדיבה – גיבורה אמיתית שקשה להישאר אדישים אליה.

הָיִיתִי כּוֹבֶשֶׁת אֶת פָּנַי בֵּין שָׁדָיו שֶׁל לוֹחֵם הַסּוֹמוֹ. הָיִיתִי נֶחְבֵּאת בֵּין עֲמָקָיו וַהֲרָרָיו.

אתה מחליק בין קוי האורך, חורץ את הקרחון ממערב למזרח. רוחות נושכות את פיך, מלותיך נעתקות לכוכבי כפור. מתוך תענית השתיקה אתה מפריח לי באינטרנט מיניאטורה של מקומך: קרח מים ועד ים וסביב לו רקמה ירוקה.