נדמה לך שזה לא יקרה לך לעולם, שאתה האדם היחיד בעולם שאף אחד מן הדברים האלה לא יקרה לו, ואז, אחד־אחד, הם מתחילים לקרות לך, כשם שהם קורים לכל אדם אחר.
כפות רגליך היחפות על הרצפה כשאתה יורד מהמיטה וניגש אל החלון. אתה בן שש. בחוץ יורד שלג וענפי העצים בחצר האחורית מלבינים.
דבר עכשיו לפני שתאחר את המועד, ואחר כך קווה שתוכל להמשיך לדבר עד שלא יהיה עוד דבר לאומרו. הלוא הזמן אוזל. אולי מוטב לזנוח לפי שעה את סיפוריך ולנסות לבחון איך היה לחיות בתוך הגוף הזה מהיום הראשון הזכור לך עד היום הזה. קטלוג של נתונים תחושתיים. מה שאולי אפשר לכנות “פנומנולוגיה של נשימה“.
אתה בן עשר, ואוויר אמצע הקיץ חם, חום מדכא, לח ולא נעים כל כך עד שאפילו כשאתה יושב בצל העצים שבחצר האחורית מתכסה מצחך בזיעה.
עובדה שאין עליה עוררין היא שאתה שוב לא צעיר. בעוד חודש ימים בדיוק תיעשה בן שישים וארבע, ואף על פי שאין זו זקנה ממש, לא מה שייחשב כזקנה מופלגת, אינך יכול למנוע עצמך מלחשוב על כל האחרים שלא הצליחו להאריך לחיות כמוך. זו דוגמה אחת לכל שלל הדברים שלא היו יכולים לקרות אך למעשה אכן קרו.
הרוח בפניך בעת סופת השלג של השבוע שעבר. מדקרת הקור הנוראה, ואתה שם בחוץ ברחובות השוממים תוהה מדוע השתגעת לצאת מהבית ברוח זלעפות כזאת, ובכל זאת, אפילו בשעה שהתאמצת שלא ליפול, היתה ההתרוננות מן הרוח ההיא, ההנאה לראות את הרחובות המוכרים נהפכים לכתם של שלג לבן מתערבל.
הנאות גופניות וכאבים גופניים. בראש וראשונה הנאות מיניות, אבל גם הנאות ממזון וממשקה, משכיבה בעירום באמבט חם, מגירוד של עקצוץ, מעיטוש ונפיחה, משכיבה עוד שעה במיטה, מהסבת פניך אל השמש באחר צהריים נוח בשלהי האביב או בראשית הקיץ ומתחושת החמימות היורדת על עורך. מקרים רבים מספור, שום יום שלא היה בו איזה רגע או אילו רגעים של הנאה גופנית, אלא שכאבים הם בלי ספק מתמידים יותר וקשה יותר לשלוט בהם, וקורה שכמעט כל איבר בגופך נידון להיפגע. העיניים והאוזניים, הראש והצוואר, הכתפיים והגב, הידיים והרגליים, הגרון והקיבה, הקרסוליים וכפות הרגליים, שלא לדבר על הפורונקל הענקי שצץ יום אחד על הלחי השמאלית של עכוזך, שבפי הרופא היה “שְׂאֵת“, שלך נשמע כאיזה חולי מימי הביניים, ולא נתן לך לשבת בכיסא שבוע ימים.
קרבתו של גופך הקטן אל האדמה, הגוף שהיה שייך לך כשהיית בן שלוש או ארבע, כלומר קוצר המרחק בין כפות רגליך לראשך, ואיך הדברים ששוב אינך משגיח בהם היו לך לפנים נוכחות ועיסוק תמידי: העולם הקטן של נמלים זוחלות ומעות שהלכו לאיבוד, של זרדים שנשרו ומכסי בקבוקים פגומים, של שן־הארי ותלתן. אבל בייחוד הנמלים. אותן אתה מיטיב לזכור יותר מכול. המוני נמלים נכנסות ויוצאות מתליהן הגרגיריים.
אתה בן חמש, שפוף על תל נמלים בחצר האחורית, מעיין בתשומת לב בבואן ובלכתן של ידידותיך הקטנטנות בעלות שש הרגליים. בחשאי, לא נראה ולא נשמע, מתגנב שכנך בן השלוש אל מאחוריך ומכה אותך על ראשך במגרפה צעצוע. השיניים מנקבות את קרקפתך, דם זב לתוך שערך ויורד אל עורפך, ואתה רץ צווח לתוך הבית, ושם סבתך מטפלת בפצעיך.
מילים שאמרה סבתך לאמך: “אביך היה איש נפלא כל כך — אילו רק היה שונה.“
הבוקר, מקיץ באפלולית של עוד שחר ינוארי, כשאור אפרפר, מרוכך, מסתנן לתוך חדר השינה, ופניה של רעייתך מוסבים אל פניך, עיניה עצומות, השמיכה משוכה לה ממש עד צווארה, ראשה הוא איברה היחיד הנראה לעין, ואתה מתפעל מיופייה, ממראהּ הצעיר, אפילו עכשיו, שלושים שנה אחרי שישנת אתה לראשונה, אחרי שלושים שנות חיים יחד, תחת קורת גג אחת, חולקים במיטה אחת.
גם היום יורד שלג, וכשאתה קם מהמיטה וניגש אל החלון הולכים ענפי העצים שבגן האחורי ומלבינים. בן שישים ושלוש אתה. עולה על דעתך שבמשך כל המסע הארוך מילדותך ועד עתה כמעט לא היה אף רגע שלא היית מאוהב. שלושים שנות נישואים, כן, אבל בשלושים השנים שקדמו להן, כמה התאהבויות והיקסמויות, כמה התלהבויות וחיזורים, כמה טירפונות והתקפי תשוקה שיגעוניים? מתחילת חייך המוּדעים היית עבד חָפֵץ של אֶרוֹס. הילדוֹת שאהבת כילד, הנשים שאהבת כגבר, כל אחת שונה מחברותיה, כמה מהן עגלגלות וכמה כחושות, כמה מהן נמוכות וכמה גבוהות, כמה מהן למדניות וכמה ספורטאיות, כמה מהן מצוברחות וכמה חברותיות, כמה מהן לבנות וכמה שחורות וכמה אסייתיות, שום דבר חיצוני לא היה חשוב בעיניך, אך ורק האור הפנימי שגילית בה, זיק הייחוד, הבהק העצמיות הנגלית, והאור הזה היה עושה אותה יפה בעיניך, אף על פי שעיני אחרים לא ראו את היופי שראית אתה, ואז השתוקקת להיות אִתה, להיות בקרבתה, כי היופי הנשי הוא דבר שמעולם לא יכולת לעמוד בפניו. למן ימיך הראשונים הרחוקים כתלמיד, בכיתת גן הילדים, שהתאהבת בה בילדה עם זנב הפוני הבלונדי הארוך, וכמה פעמים הענישה אותך מיס סנדקוויסט על שהסתלקת עם הילדה הקטנה שהתאהבת בה, שניכם יחד משתובבים באיזו פינה, אבל העונשים האלה לא היתה להם שום חשיבות בעיניך, כי היית מאוהב, והאהבה היתה לך חזקה מכול אז כשם שהיא חזקה לך מכול עכשיו.
מצאי הצלקות שלך, בייחוד אלו שעל פניך, הנגלות לך כל בוקר כשאתה מביט במראת חדר הרחצה כדי להתגלח או להסתרק. בנדיר אתה חושב עליהן, אבל כשאתה עושה זאת, אתה מבין שהן אותות חיים, שמגוון הקווים המשוננים החרוטים בעור פניך הם אותיות של אלף־בית סודי המספר מי אתה, כי כל צלקת מעידה על פצע שנרפא, וכל פצע גרמה התנגשות לא צפויה עם העולם — כלומר תאונה או משהו שלא היה צריך לקרות, כי תאונה היא מעצם מהותה משהו שלא היה צריך לקרות. עובדות אפשריות בניגוד לעובדות הכרחיות, וההבנה שאתה מבין הבוקר כשאתה מביט במראה שכל החיים הם בגדר אפשרות, חוץ מן העובדה ההכרחית האחת שבמוקדם או במאוחר הם יגיעו לקצם.