זרה בין מילים

אווה הופמן, שרה בליך (תרגום מאנגלית)

LOST IN TRANSLATION, Eva Hoffman

 

 

חלק ראשון

 

גן עדן

 

אפריל 1959,  אני נשענת אל מעקה הסיפון

העליון של "בַּאטוֹרי",  ומרגישה שחיי נגמרים.  אני

משקיפה על ההמון שנאסף על החוף לצפות ביציאת

האונייה מגְדִיניה - המון שלפתע-פתאום,  ולאין השיב,

הוא בצד האחר - ואני רוצה לקום ולברוח,  לרוץ בחזרה,

לרוץ לעבר ההתרגשות המוכרת,  הידיים המנופפות

לשלום,  הקריאות.  לא ייתכן שאנחנו עוזבים את כל זה -

אבל כן,  אנחנו עוזבים.  אני בת שלוש-עשרה,  ואנחנו

מהגרים.  סופיותו של המושג הזה כה מוחלטת,  כה מוחצת,

שבשבילי הוא כמעט כמו קץ העולם.

 

אחותי,  הצעירה ממני בארבע שנים,  לופתת את ידי בלי

לומר מילה; היא בקושי מבינה איפה אנחנו,  או מה עובר

עלינו. הורי נסערים מאוד; זה עתה ערכה משטרת המכס

חיפוש על גופם, מן הסתם כמחוות פרידה אחרונה של

הטרדה אנטי-יהודית. ואף-על-פי-כן, הפקידים לא היו די

פיקחים, או די חשדניים, לבדוק את אחותי ואותי –

למזלנו, כי שתינו נושאות אתנו כלי כסף אחדים שנאסר

עלינו להוציא מפולין, בתוך כיסים רחבים שנתפרו

לחצאיותינו במיוחד לתכלית זו והם מוסתרים תחת

סוודרים גדולים.

 

כשתזמורת כלי הנשיפה שעל החוף פוצחת בנגינה

ונשמעים קצבי המזוּרקה העולצים של ההימנון הפולני,

מפלח אותי צער עלומים עז כל-כך,  שפתאום אני מפסיקה

לבכות ומנסה לעמוד בלי נוע אל מול הכאב.  בכל מאודי

אני משתוקקת לעצור את הזמן מלכת,  לרתק את האונייה

אל מקומה בכוח רצוני.  אני חווה את התקף הנוסטלגיה

הראשון שלי,  tesknota - מילה המוסיפה לנוסטלגיה את

נימות העצב והגעגועים.  את ההרגשה הזאת,  על כל גווניה

ודרגותיה,  אני עתידה להכיר מקרוב,  אבל ברגע רוחֵף זה

היא פוקדת אותי כמו שליח ממרחב רגשי חדש לחלוטין,

כמלאך הבא לבשר לי כמה כואב יכול להיות ההיעדר.  או

נבואת לב המבשרת היעדר,  שכן על קו פרשת המים הזה

אני מלאה עד גדותי בכל הדברים שאני עומדת לאבד -

תמונות של קראקוב,  שאהבתי אותה כמו שאוהבים אדם,

של הכפרים צרובי השמש שבילינו בהם את חופשות הקיץ

שלנו,  של השעות ששקדתי בהן על קטעי מוסיקה עם

מורתי לפסנתר,  של שיחות ומעשי משובה עם חברים.  אני

מביטה לפנים,  ונתקלת ברִיק קר,  אדיר - איפול,  מחיקה

של הדמיון,  כאילו נסגרה בחטף עין של מצלמה,  או כאילו

הורד מסך כבד על העתיד.  על המקום שאנחנו נוסעים

אליו,  קנדה,  איני יודעת כלום.  קווי מתאר מטושטשים של

חצי יבשת,  תחושה של מרחבים עצומים ומעט מאוד

מקומות מיושבים.  בזמן המלחמה,  כשהסתתרו הורי

בבונקר מכוסה ענפים ביער,  החזיק אתו אבי ספר ושמו

"קנדה בשוּמת השרף",  ובתוך הצינוק הנורא שלו סיפר לו

הספר על שממה רבת הוד,  על חיות המשוטטות במרחבים

באין רודף,  על חופש.  זו אחת הסיבות שאנחנו נוסעים

לשם,  ולא לישראל,  שרוב חברינו,  היהודים היגרו אליה.

אבל בשבילי,  המילה "קנדה" יש לה הרים מבשרי רע, כמו

"סהרה". לא,  נפשי דוחה מכול וכול את הרעיון שאלקח

לשם,  איני רוצה להיעקר מילדותי, מהנאותי, מביטחוני,

מתקוותי להיות לפסנתרנית.  ה"בּאטורי" מרימה עוגן,

צופר הערפל משמיע את געיית השופר שלו,  אבל ישותי

שקועה כל-כולה בסירוב עקשני,  ממאנת לזוז.  הורי

מניחים את ידיהם על כתפי לנחם אותי; לרגע קט הם

מרשים לעצמם להודות שהפרידה הזאת אכן כרוכה בכאב,

אף-על-פי שכל-כך ייחלו לה.

 

שנים רבות לאחר מכן,  במסיבה אלגנטית בניו יורק,

פגשתי אישה שסיפרה לי שהיתה לה ילדות קסומה.  אביה

היה דיפלומט בכיר באחת מארצות אסיה והיא חיתה

מוקפת פאר והדר,  נימוסי משרתים,  חיזורים מעודנים של

גברים מבוגרים.  מה הפלא,  אמרה,  שכאשר הסתיים חלק

זה של חייה,  בגיל שלוש-עשרה,  היא הרגישה שהוגלתה

מגן עדן,  ומאז לא חדלה לחפש אחריו.

 

אין פלא.  אבל פלא הוא להיווכח ממה אתה יכול לברוא

גן עדן.  סיפרתי לה שגדלתי בדירה חלכאית בקראקוב,

דחוסה עם עוד ארבעה אנשים בשלושה חדרים דלים,

וסביבי קטטות,  נבואות שחורות בנוגע למצב הפוליטי,

זיכרונות הסבל מתקופת המלחמה,  ומאבק יומיומי על

הקיום.  ולמרות זה,  כשהגיע הזמן לעזוב חשתי גם אני

כאילו מגרשים אותי מפינותיו הבטוחות,  השמֵחות של גן

עדן.

 

אני שוכבת במיטה,  מביטה בתקרה בצללים הנעים שם

לאטם,  צללי הווילונות המתנופפים ברכות, ובאורות של

מכונית אקראית החולפת מפעם לפעם. בכל כוחי אני

משתדלת לא להירדם. כל-כך מתוק להישאר ערה, שאני

רוצה לדחות את אובדן ההכרה. אני מכורבלת תחת שמיכה

עצומה של נוצות אווז, שמצופה משי רקום ברקמת יד.

מולי,  בעֶברו האחר של החדר, עומדת העריסה של אחותי.

מן החדר הסמוך, "החדר הראשון", אני שומעת את

נשימתם של הורי. המשרתת – אחת משורה ארוכה של

נערות כפר הבאות לעבוד בשבילנו – ישֵנה במטבח.

קראקוב,  1949,  אני בת ארבע,  ואיני יודעת שהאושר הזה

מתרחש בארץ שנהרסה לא מכבר במלחמה,  ושאבי נאלץ

לטרוח ולהתרוצץ הרבה כדי להשיג לנו איזו תוספת

לקִצבה הזעומה של בשר וסוכר. איני יודעת אלא זאת,

שאני בחדרי,  שבשבילי הוא עולם ומלואו,  ושהצורות על

התקרה די בהן למלא אותי בהרגשת סיפוק, כי... כן,  פשוט

כי אני בהכרה מלאה,  כי העולם קיים וזורם לו ברכות

שכזאת אל תוך ראשי. מפעם לפעם,  מרחק כמה בניינים

ממני,  אני שומעת את נהמת החשמלית ומתמלאה תחושה

של קורת רוח עילאית.  אני אוהבת לנסוע בחשמלית,  עם

ההתנדנדות שלה,  הנמרצת אך לא מהירה מדי,  ואני אוהבת

לדעת,  ממיטתי,  באיזה רחוב היא נוסעת; שוב ושוב אני

אומרת לעצמי שאני בקראקוב,  קראקוב,  שבשבילי היא

בית ויקום גם יחד.  מחר אצא לטייל עם אמי.  ואדע איך

מגיעים מקָז'ימיֶזָ'ה ויֶלקֶגוֹ.  הרחוב שאנחנו גרים בו.  לרחוב

אוּזֶ'ניצ'ה, ששם אבקר את חברתי קרִישָה - ועצם

הציפייה לַטיול, לחזרה על עקבות מוכרים במסלול שבכל-

זאת צופן עוד הרבה הפתעות, ממלאה אותי עונג.

 

אט-אט נסוגים המראות והקולות,  המילים,  השמות

שאני מצמידה להם במוחי מתערבבים,  וזמן רב ככל

האפשר אני עוקבת אחר תהליך ההירדמות הנעים,

המופלא. המודעות הזאת לצלילה אל תוך מצב שונה,  גם

זה אושר.

 

 

 

כל לילה אני חולמת על ישישונת זערורית - "באבה

יאגה" צנומה,  ספק סבתא ספק מכשפה, לראשה מטפחת

שחורה והיא יושבת מצומקת וכפופה על ספסל זערורי

בירכתי החצר שלנו, הרחק-הרחק ביכרתיים. היא זקנה עד

מאוד וקטנה עד מאוד, ומקצה החצר, שנהיתה עמוקה

מאוד-מאוד, היא מביטה בי בעד חרכים צרים של עיניים

מרושעות,  חכמות.  ומי יודע אולי אז זו היא.  אולי אני

כאן,  בעולם הזה,  כבר הרבה-הרבה זמן,  ולכן אני מבינה

את המבט שבעיניה.  אולי התחפושת הילדותית הזאת היא

רק חלום.  אולי אני היא הנחלמת בחלומה של איזו "באבה

יאגה",  שהיתה כאן מאז ומעולם ואני רואה מתוך-תוכו של

גופה הקדמוני ואני יודעת שהכול קבוע ועומד וידוע

מראש.

 

אמצע של יום שטוף שמש,  אבל פתאום,  בזמן שהיא לשה

בצק,  או אולי מתקנת חור במרפק של הסוודר שלי,

מתחילה אמי לבכות חרש.  "זה היום שהיא מתה," היא

אומרת ומביטה עלי ברחמים,  כאילו גם אני כלולה בצערה.

"אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליה."

 

אני יודעת מי זו "היא"; אני מרגישה כאילו תמיד

ידעתי זאת.  זו אחותה הצעירה של אמי,  שנהרגה בזמן

המלחמה.  כל שאר בני משפחתה של אמי מתו גם הם -

אמה,  אביה,  בני דודים,  דודות.  אבל דווקא זכר אחותה הוא

שמעורר באמי את הכאב הצורב ביותר.  כל-כך צעירה

היתה,  בת שמונה-עשרה או תשע-עשרה - "היא לא

הספיקה לחיות," אומרת אמי - והיא מתה בצורה איומה

כל-כך.  האיש שראה אותה נכנסת לתא הגזים אמר שהיא

היתה בין אלה שאולצו לחפור את קבריהם שלהם עצמם,

וששערה האפיר ביום שלפני מותה.  זה נשמע לי כמו אגדה

אכזרית,  מכושפת יותר מכל אגדות האחים גרים.  אלא שזה

אמיתי.  האומנם? אין לזה אותה ממשות מוחשית כמו

לחשמלית של קראקוב.  אולי זה בכלל לא קרה,  אולי זה

רק סיפור, וסיפור אפשר לספר כך ואחרת, אפשר לשנותו.

האיש ההוא היה העד היחיד למה שקרה.  אולי טעה וחשב

שמישהי אחרת היא אחותה של אמי.  בלי לספר על כך

לאיש אני גומרת בלבי,  שכאשר אגדל אתור את העולם

לאורכו ולרוחבו לחפש את הדודה האובדת הזאת. אולי

היא נשארה בחיים והיגרה לאחד מאותם מקומות משונים

ששמעתי עליהם,  כמו ניו יורק או ונצואלה. אולי אמצא

אותה ואביא אותה לאמי,  שסבלה ישוֹך אז מעט.

 

אחותי קרויה על שם האישה הזאת,  הקיימת בחיינו

כמעט כמו צל מוחשי: אלינה,  ולעתים קרובות אמי חשה

מין חמלה מוזרה כלפי בתה הצעירה,  כאילו העניקה לה

עם השם גם מקצת משאו הנורא של הגורל. "לפעמים

כואב לי הלב עליה," היא מגלה לי,  "אני לא יודעת למה.

אני חוששת לה." מעט מן החשש הזה עובר אלי בירושה,

ואני רואה באחותי יצור פגיע,  שברירי הזקוק לכל האהבה

ההגנה שיש בידי לתת.  ואולם גם אמי נראית לי שבירה,

כאילו נמלטה מציפורני המוות לזמן קצוב בלבד ובכל רגע

הוא עלול לשוב ולתבוע לו אותה.  כה עצום הוא אוקיינוס

המוות והחיים הם יבשה כה דקיקה.  כל מי שאני מכירה

איבד מישהו בזמן המלחמה וכמעט לאיש מחברי אין סבא

וסבתא.  בחשמלית אני רואה גברים קטועי איברים,

והמחשבה כמה קשים חייהם מעוררת בי חלחלה.  אני

מגיעה למסקנה שלהיות מבוגר פירושו להיות קרוב אל

המוות.  רק אבי,  שבזמן המלחמה הציל את חיי הורי פעם

אחר פעם בזכות כוח גופני וערמומיות צרופה,  רק הוא,

כמדומה,  חזק וקשוח דיו לעמוד כנגד לחצו התמידי.

 

 

אבי איש נמוך וחסון,  שבעיני,  כמובן,  הוא גבוה מאוד,

ובצעירותו יצא לו שם של גבר "חזק כמו שור". כעבור

שנים יספרו לי שהפעם היחידה שראוהו בוכה היתה

כשנולדתי. ומתברר,  שגם חיי שלי ניצלו ממוות כמעט

ודאי; באתי לעולם כחודשיים אחרי תום המלחמה. כשאמי

היתה בהיריון מתקדם, עשו הורי את המסע מלבלוב -

שבזמן המלחמה הועברה בלי הרבה גינונים מתחום פולין

לתחום רוסיה – לקראקוב, שלשם נסעו כיוון שהיתה

העיר הפולנית הגדולה הקרובה ביותר. את המסע ההוא

עשו על משאית מטרטרת מלאה שקים של תפוחי אדמה

ועוד אנשים שניסו לחצות את הגבולות החדשים מהר ככל

האפשר כדי שיוכלו להישאר בגבולות לאומיותם הישנה

ולו במחיר עזיבת ביתם. כשיצאתי אפוא לאוויר העולם

אחרי כל התלאות הללו,  בין כתליו המוגנים של בית-

חולים עירוני ועם סיכוי כלשהו שהחיים יחזרו למסלולם

הנורמלי אחרי הזוועה,  ודאי סימלתי,  מלבד כל שאר

הדברים,  גם התחלה חדשה - והורי רצו,  בכל מאודם,

להתחיל מחדש,  לחיות.  כעבור שנים הם סיפרו לי כמה

שמחו ש"כל זה" כבר מאחוריהם,  כמה שמחו באותן

פעמים נדירות שמישהו שחשבו כי מת חזר והופיע פתאום

מאי-שם.  אבל כמה צורבת היתה מן הסתם השמחה הזאת!

אבי - זה אחד הרמזים היחידים המעידים על כאב

האובדן שחש בוודאי - שאל אם יוכלו לקרוא לי על שם

אמו,  אף-על-פי שבימים כתיקונם בת ראשונה נקראת על

שם המנוחה הקרובה ביותר מצד האם.  אבל לא חסרים

להם להורי מתים לכבד את זכרם,  ואני קרויה על שם שתי

הסבתות שלי – אֶווה,  אַלְפְרֶדה - שתי נשים שאין לי

עליהן אלא מושג קלוש ביותר.  אפילו תמונות לא שרדו

מהמלחמה: הניתוק מן העבר הוא מוחלט.

 

הורי מספרים לי מעט מאוד על חייהם לפני המלחמה

בזָלוֹסְצֶה,  עיירה קטנה ליד לבוב,  כאילו מחתה המלחמה

לא רק את העולם הממשי שחיו בו אלא גם את

הרלוונטיות שלו לנסיבות חייהם החדשות.  "היינו סתם

אנשים רגילים," אומר לי פעם אחת אבי בתשובה לאיזו

שאלה,  מבטל כלאחר יד את משמעות הפיסה הזאת של

חייהם. כל מה שאפשר להציל מן התמונה השלמה הם

כמה קווי מתאר כלליים מאוד. אבי היה הבן המפונק

ופרחח הכפר, שלכד ילדות בלאסו בפינות רחוב ולא סים

בית-ספר תיכון פשוא מפני שהיה לא-יוצלח גמור.

משפחת אמי היתה אורתודוקסית יותר, ואף-על-פי שאמי

היתה תלמידה מצטיינת, לא הרשו לה ללמוד

באוניברסיטה,  דבר שהשתוקקה לו כל-כך,  וגם לא ללמוד

כינור כשאחד ממוריה הציע לתת לה שיעורים בחינם כי

חשב שהיא "מוסיקלית". גם לא הרשו לה לחשוף את

זרועותיה או את רגליה,  או לדבר עם נערים כשהיא לבדה.

לא לגמרי ברור לי איך התנהל החיזור בין הורי,  אבל אני

יודעת שהחלטתה של אמי להינשא לאבי - אחד הילדים

הרעים של העיירה - היתה בה מידה לא קטנה של

מרדנות.  ניסיונה האישי של אמי נטע בה סלידה נחרצת -

ולגבי אישה בת זמנה אף מפתיעה - מעיסוקים "נשיים",

ובמשך כל שנות ילדותי ונעורי היא מתעקשת לא ללמד

אותי לבשל או לתפור,  מחשש שמיומנויות כאלה ימנעו

בעדי לפנות לדברים מעניינים יותר.

 

אני חושבת שאבי,  שאינו יודע את נפשו מרוב אושר,

מתבלבל ומתייחס אל בכורתו כאל בן,  ומבחינות רבות

הוא נוטה לנהוג בי כבילד קטן. הוא מעדיף לראותי

ב"בגדים ספורטיביים" - כלומר מכנסיים קצרים או

ארוכים - ובשיער קצוץ. ככלל,  הוא רוצה שאהיה

ספורטיבית,  טובה במשחקים ובכל סוג של מאמץ גופני.

וכך,  ב"חדר הראשון" שלנו הוא מלמד אותי "התעמלות"

- תרגילי אקרובטיקה,  שהיו פופולריים מאוד בתקופה

ההיא,  אולי בגלל ההערכה הכללית לכושר הגופני,  שהיה

חלק מהאידיאולוגיה החדשה ותו היכר של "האדם

החדש". מחוץ לבית הוא מנסה ללמד אותי סוגי ספורט

רבים ככל האפשר.  לפעמים השיטה הפדגוגית שלו אינה

מעודדת כלל. כשאני כבת חמש הוא קונה לי אופני בנים

שגבוהים לי מדי, ומרגע שאני לומדת לשמור על שיווי

המשקל, הוא הודף אותי וצועק "יותר מהר, יותר מהר,

יותר מהר!" – עד שאני עפה ומשתטחת ארצה. שחייה

הוא מלמד אותי בשיטה הישנה והבדוקה: הוא מטביל אותי

בנהר וצופה בי מגשר סמוך,  עד שאני כמעט טובעת

וחוזרת ועולה בפה מלא מים ופגועה עד עמקי נשמתי.

הוא לוקח אותי לרחבות ההחלקה על קרח הפתוחות של

קראקוב ומושך אותי סחור-סחור בקור המקפיא

ובמהירויות גדולות.  אחת ההברקות היותר מוצלחות שלו

לגבי ולגבי אחותי היא ההולה-הופּ שהוא קונה לנו.  זה

קורה בתקופה ששיגעון ההולה-הופ, המיובא היישר

מאמריקה, סוחף את קראקוב בעוצמה סמלית ממש, וכדי

להשיג את החפץ הנחשק כל-כך הוא נדחף לאחד מתורי

הנחש הללו שרחובות פולין מלאים בהם.  לאבי יש כשרון

מיוחד להבקיע לו דרך אל תוך תורים כאלה,  אבל במקרה

הזה המצרך נדיר כל-כך שאנשים חיכו כל הלילה

להזדמנות לרוכשו,  ופעולתו הנועזת עלולה לשסות נגדו

את האספסוף.  מכל-מקום הוא מביא הביתה חישוק

פלסטיק בגון התפוז הראוי,  ככל שהדבר נוגע לי,  לכל

סיכון שבעולם,  כי בזכותו אני נעשית מקובלת ביותר בין

חברי,  ואנחנו מקדישים שעות ארוכות ללמוד איך לסחרר

אותו במהירות הבזק סביב האגן,  המותניים,  הצוואר,

ועורכים תחרויות מי יכול לעשות זאת הכי הרבה זמן.

 

 

ואחר-כך,  כשאני כבת אחת-עשרה,  אבי רוכש לו

אופנוע.  כן,  האופנוע! "המנה העיקרית" הזאת באה

מרוסיה (איש אינו קורא לה ברית-המועצות בשפה

היומיומית),  שהורי נוסעים לשם פעם אחת ויחידה

ב- 1956,  בשביל לקנות כמה מוצרים מתקדמים שאין

להשיגם בפולין של אחרי המלחמה - מקרר,  שואב-אבק,

מעיל פרווה לאמי - וה"מכונה" הגדולה המגושמת הזאת,

המעוררת את קנאת השכונה כולה.  בשלב זה אין איש מבין

מכרינו מחזיק ברשותו כלי-רכב ממונע מכל סוג שהוא,

שלא לדבר על מכונית. התחבורה על כבישיה מרוצפי

האבן של קראקוב מתנהלת בעיקר בחשמליות ובכרכרות

(dorozhkas) רתומות לסוסים, אף שבחלקים היותר הומים

של העיר רואים פה ושם מכוניות אחדות עוברות בסך,

ונדמה שהן טסות במהירויות בזק.

 

כעת אני זוכה לחוות על בשרי את תחושת המהירות

הזאת,  כי מרגע שלמד אבי איך להפעיל את האופנוע הוא

לוקח אותי כבת-לווייתו הראשונה לטיול בחיק הטבע.

לקול מחאותיה הדאוגות של אמי אני מטפסת על המושב

הגדול מאחוריו,  המנוע מותנע ברעם מחריש אוזניים.

ואנחנו מזנקים קדימה, מיטלטלים על אבני הריצוף,

מחליקים מעדנות על קטעי אספלט, ואחרי שעלינו על

כבישי המרחב הפתוח,  אנחנו הולכים וצוברים תאוצה

בתנופה קצבית,  מרטיטה מאין כמוה.  פעמיים במהלך

ההרפתקה הראשונה הזאת אנחנו נופלים.  אבי, כמו תמיד,

פועל בפזיזות ולאו דווקא בשיטתיות,  אבל איכשהו אנחנו

קמים על רגלינו עם ברך שרוטה בלבד,  אולי שתיים, ולי

זה כמעט לא אכפת.  מתאונה ממשית אינני מפחדת כלל

- יש לי יותר מדי אמון באבי - והאמת היא שאני

אוהבת שמתייחסים אלי כאל חברו הטוב של אבא,  ואני

חוזרת הביתה סמוקה מן הרוח ומתחושת ניצחון.

 

 

"בראמאראמאזֶרימרי, רוֹטוּמוֹטוּ פוּלימוּלי," אני אומרת

בקול סיפורי,  כפותחת במעשייה ארוכה,  אף כי אני יודעת

היטב שמה שאני ממציאה כאן אינן אלא הברות של

שטות.  "מה את אומרת?" שואלת אמי.  "הכול" אני עונה,

ומתחילה שוב: "בראמאראמא,  זֶרימרי..." אני רוצה

לספר סיפור,  כל סיפור,  הכול הכול בבת אחת,  לא משהו

מסוים שאפשר לומר אותו במילים שאני מכירה,  ואני

מנסה לגלגל את כל הצלילים בצליל אחד,  לאגור עוד

ועוד הברות,  כאילו יש בכוחן לעשות מן השפה מעין

"רצועת מֶבּיוּס" שהכול,  הכול כלול בה. ובכל-זאת, אפילו

במשחק הזה יש איזה כלל נסתר: על הצלילים להיות

דומים להברות אמיתיות,  אין הם יכולים להתפורר לרעש

סתמי,  כי אז לא אדבר בכלל.  אני רוצה ניסוח - אבל

ניסוח שאומר את כל העולם בבת אחת.

 

 

אני משחקת קלאס או רוכבת על מעין סקייטבורד עם

ידיות ברחוב שמתחת לבניין שלנו, ופתאום מופיעות פני

אמי בחלון, והיא צועקת, "אֶווה, בואי הביתה!" אחרי

המחאה ההכרחית, אני רצה הביתה; את הכניסה חוסמת,

כרגיל, דמותה השמנה בנוסח פֶליני של השוערת, שדיה

העצומים חורגים ויוצאים כמעט בשלמותם משמלתה

המרושלת.  אני מנסה לחמוק ולעבור על פניה,  אבל היא

רוטנת בכעס משהו על "היהודייה הקטנה,  היא חושבת

שהיא מישהי",  ואני רצה ועולה במדרגות ספק פוחדת ספק

צוחקת לרוח הרפאים הדרקונית הזאת.

 

דירתנו הצנועה נחשבת מכובדת לפי אמות המידה

הפולניות אחרי המלחמה,  ולו משום שכולה שלנו.  המטבח

מלא אדים על-פי-רוב בגלל הסירים הגדולים של מרק

המתבשל על תנור העץ שעות ארוכות,  או בגלל הכבסים

שמרתיחים בגיגיות כדי שיהיו צחים יותר; מאחורי המטבח

יש מרפסת זעירה,  שיש בה בדוחק מקום לשני אנשים,

ולפעמים אנחנו יוצאים אליה לפטפוט שכנים עם אנשים

המקלפים ירקות,  חובטים שטיחים,  או סתם עומדים להם

על מרפסות סמוכות. אם מביטים למטה רואים חצר

מרוצפת,  שאני מבלה בה שעות על שעות,  מקפיצה כדור

כנגד הקיר עם ילדים אחרים,  ופיסת גינה,  שאני הולכת

להריח שם את הסיגליות המעטות השבות וצצות בכל

אביב ומטפסת על עץ התפוח, ואחותי אוספת שם את

החלזונות החיים תחת שיחי הפטל, כדי לשאתם בגאווה

הביתה, מלוא הדלי חלזונות.

 

מלבד המטבח כוללת דירתנו את ה"חדר הראשון",  ובו

ארון-שידה של עץ מהגוני, תנור של אריחי חרסינה

כחולים המתנשא מהרצפה עד התקרה,  השולחן שאנחנו

אוכלים עליו את ארוחותינו,  ומיטת-הספה של הורי.

ה"חדר השני" משמש חדר שינה לי ולאחותי. חדר

האמבטיה מצויד בתנור גז לחימום המים,  ולהכין אמבטיה

חמה זה סיפור שלם. בתחילת כל חורף מביא לנו איש

בבגדי איכרים מלאי של פחם וגזרי עץ דקים לדירה כולה,

ולפעמים שולחים אותי להביא קצת אספקה מן המרתף -

מקום טחוב וחשוך שאני בוחנת אותו בעצבנות לפני שאני

צוללת פנימה וממלאה את שני הדליים שלי בפחם

המסודר על הערֵמה שלנו.

 

הבניין של שלוש הקומות תמיד מלא שיחות,  ביקורים,

ומלודרמות.  השוערת הדרקונית נשואה לאיש נואש,  כחוש,

שהיא צועקת עליו בלי הרף ויום אחד דוקרת אותו בסכין.

לאחר מכן הוא משתרך לו שפוף ועגמומי אף יותר מקודם,

מתחמק מכולם,  ומתחיל לגדל תרנגולות בעלייה הענקית

שמתחת לגג.  צווחותיהן ונוצותיהן המתעופפות הופכות

את פנים הגג למקום סוריאליסטי בנוסח ברונו שולץ,  ואני

נמשכת אליו כאילו שוכן בו כישוף.

 

בדירה השנייה בקומה התחתונה גר סנדלר,  והוא,

בסגנון קלאסי יותר,  שותה לשוכרה ומכה את אשתו.  כולם

שמעו אותה בוכה מאחורי חנותם המדיפה ריח עור,  וכולם

מנידים את ראשיהם בצער כשמזכירים את בני הזוג.  אבל

איש אינו מופתע.  בעלים מכים לפעמים את נשותיהם.

אלה החיים.

 

ויש השכנים האמיתיים - אנשים שבין דירותיהם

זורמת תנועה מתמדת של ילדים,  סוכר,  ביצים,  וביקורים

לכוס תה.  משפחת צ'ייקובסקי,  בקומה השנייה,  הם אנשים

"טובים יותר",  כלומר שיש להם גושפנקה כלשהי עוד

מלפני המלחמה: אולי היה להם כסף,  או השכלה,  או

מקצוע יוקרתי.  פאן (מר) צ'ייקובסקי,  גבר נאה וצנום,

נופל למשכב לעתים קרובות,  וממיטת חוליו הוא מדבר

בלהט על מה שהם עשו ל"ארצנו",  כמנסה לחקוק במוחי

איזה מסר.  לימים אני מבינה שבזמן המלחמה הוא לחם

בתנועת ההתנגדות המחתרתית.  משפחת רוּמֶק מקבלת את

הטלפון הראשון בבניין שלנו ומאז ממתינים אצלם לעתים

קרובות כמה אנשים בחדרון הכניסה שלהם כדי להשתמש

במכשיר לצורכיהם.  מולנו במישורת גרה משפחת

טפַרדוֹבסקי והם באים לדירתנו בקביעות לדבר על

פוליטיקה ולהקשיב ל"רדיו אירופה החופשית" - את

הדלת הקדמית שלנו נועלים אז בקפידה - ולדון בפיסות

המידע שאפשר לשמוע מבעד להפרעות בקליטה. במיוחד

אני מחבבת את בתם של הזוג טפַרדוֹבסקי,  בַּאשָה,

המבוגרת ממני בשנים אחדות ויש לה צמות ארוכות

מקסימות,  שלפעמים היא כורכת אותן סביב ראשה; היא

נשארת אתי ועם אחותי כשאין מי שישגיח עלינו.  היא

רוצה ללמוד רפואה ומראה לי ספרים ובהם ציורים

מחרידים של חלקי גוף ומחלות,  ואני משוחחת אתה על

שאלות שמעסיקות אותי מאוד,  כמו למשל מה גרוע יותר,

שאַת עצמך תמותי או שמישהו קרוב לך ימות קודם.  אבל

יום אחד,  כשאני הולכת לדירתה לשאול מהם משהו,  אני

מוצאת את באשה סופגת מלקות: היא שרועה על ברכי

אביה - היא כבת שש-עשרה אז - והוא מצליף

בשיטתיות על ישבנה בחגורת עור. הוא לא מפסיק כשאני

נכנסת,  ומאחר שאיני יודעת מה לעשות אני עומדת שם

עד שמסתיימת ההשפלה ובאשה מקבלת רשות ללכת.

אחרי המקרה הזה שוב אין היא מדברת אלי בחביבות כמו

קודם לכן. 

 

הבניין שמתרחשים בו כל הדברים הללו, בקָז'ימיֶז'ה

ויֶלקֶגו 79, נמצא בעיבורה של העיר, באזור שבתים

עירוניים מתחלפים שם בבתים כפריים נמוכים, פיסות

גינה ושטחי הפקר מכוסים עשב. ובדומה לדירה שאנחנו

גרים בה,  גם אנחנו עצמנו ממוקמים אי-שם בשוליים

הדקיקים של מעמד הביניים,  במין עמדה אמפיבית,  לא

לכאן ולא לכאן. הורי, למען האמת,  מרוצים למדי. הם

ערים להבדלי המעמדות בדיוק כמו כולם,  אבל יומרותיהם

אינן מושפעות מזה.  בתוהו-ובוהו השורר בפולין אחרי

המלחמה הם הסתדרו לא רע,  והם מתמודדים עם חייהם

מתוך התלהבות גדולה.  אבי מעדיף את ההרפתקנות

הכרוכה ביזמות עצמאית - הגם שזו אינה חוקית בחברה

שלו - על פני החריצות הכרוכה בשגרה יומיומית.

 

אף-על-פי שיש לו עבודה קבועה במחסן של יבוא-ויצוא,

התושייה והפיקחות האמיתיות שלו באות לידי ביטוי בכל

מיני תחבולות מסוכנות שתכליתן עשיית כסף: קניית

דולרים אסורים,  או הברחת מטילי כסף ממזרח-גרמניה.

הוא אחד מבין רבים העוסקים במשחקים כאלה - חלק מן

המשחק התמידי,  הנמשך,  שמטרתו להערים על "השיטה"

שהחיים הפולניים תלויים בה כל-כך,  ושנחשב,  בגלל יחס

האנשים אל השיטה הזאת,  עיסוק מכובד ונועז שמוסיף

טעם לחיים.  כולם - לפי הדעה הרווחת כאן - מעורבים

בפעילות לא-חוקית זו או אחרת: עושים חלטורות מהצד,

משתמשים במתקני בית-החרושת לייצר עוד סחורה

בשביל למוכרה באופן פרטי אחרי שעות העבודה,  או

נוסעים להונגריה למכור כל מיני אביזרים שאי-אפשר

להשיג שם - סדינים או מסרקי פלסטיק,  למשל (זמן-מה

מוצרי פלסטיק הם הצעקה האחרונה) - ומקבלים

תמורתם את הדולרים האסורים האלה שלא יסולאו בפז.

תעלומה היא איך אפשר בכלל להסתדר בלי עיסוקים

צדדיים כאלה,  שכן השכר המשולם עבור עבודה רגילה

מספיק בקושי להאכיל משפחה, ולהלביש אותם לא כל

שכן.

 

וכך,  במשך כל שנות ילדותי, אבי נעלם כל פעם לימים

אחדים,  ושב ומופיע כשם שנעלם, בהפתעה גמורה, ומביא

אתו אל הדירה את ניחוח הסיגריות הממריץ, את מעיל

העור רחב המידות שלו,  ואת העולם הגדול. על-פי-רוב,

כשהוא חוזר,  אמי והוא שוקעים בשיחה ערה ביידיש -

שפת הכסף והסודות.  אבל רק ערב נסיעתנו לקנדה הוא

מראה לי פיסה שניסר ברצפת הפרקט שלנו,  ומתחתיה

נחשף לעיני מקום מסתור קטן שהחזיק שם כל השנים את

המטבע הזר שלו.

 

זה עסק די מסוכן,  כפי שמתברר לנו כשאחד מחבריו

נידון למחנה כפייה בסיביר - אבל אבי פורח מזה,  כשם

שהוא פורח כשהוא רוכב על האופנוע שלו במהירות שיא

על כבישיה המחותחתים של פולין.  אותן יוזמות

לא-חוקיות שלו הן גם שמבטיחות את מקומנו בתחומי

מעמד הביניים המהוגן,  ופירוש הדבר שאנחנו יוצאים

למסעדה בערך פעם בחודש,  ונוסעים לחופשות קיץ

ארוכות,  ויש לנו עוזרת שגרה אתנו ויותר ממערכת בגדים

אחת להחלפה,  ומזמן לזמן אנחנו יכולים להרשות לעצמנו

לקנות איזה מוצר מיובא,  כמו נעליים על עקבים מחודדים

לאמי,  או חולצת ניילון בשבילי.

 

אמי,  בדרכה הצנועה,  מאמצת לעצמה הליכות ומנהגים

של גברת וחיה חיים שוקקי פעילות.  היא מנהלת את משק

ביתה בעזרת משרתת,  קושרת קשרים עם חברות חדשות

בפארק,  שאליו היא לוקחת אותי ואת אחותי יום-יום,

קוראת את הספרים שלה,  לוקחת אותי לאכול גלידה באחד

מבתי-הקפה החביבים של קראקוב, ויועצת לאבי בעינייני

המֵיזמים שלו. אנחנו הולכים לתיאטרון, לאופרה, לקולנוע

- כולם בהישג ידנו, במחירים עממיים - ולסיבובי

ביקורים בלתי-פוסקים. זמן-מה הורי מרוצים,  נהנים

להיות במרכז עירוני גדול עם התרבות שלו, והפַּטפֶּטת

התוססת, והחדשות מחלקים אחרים של העולם.

 

שני הורי היו רוצים, כמובן, "משהו יותר טוב" בשביל

הילדות שלהם.  למען האמת,  יש להם שאיפות גדולות,

במיוחד לגבַּי,  הבכורה,  שמתברר שהיא חכמה ומוכשרת.

אבל לאיש מהם אין מושג ברור איך מגיעים לדברים

האחרים הללו,  יהיו אשר יהיו - כמה עבודה צריך

להשקיע,  כמה משמעת נדרשת.  אחר-כך הורי אמנם

מסגלים להם את הסממנים החיצוניים של חיי מעמד

הביניים,  אבל לעולם אין הם מצליחים לקנות להם מוסר

עבודה.  חייהם היו כל-כך לא-רציונליים שהם מאמינים

בכוח ההימור - במשחקי מזל וסיכון - יותר מאשר

בהתקדמות מסודרת.  וממילא אין דבר כזה,  התקדמות

מסודרת, ב"רפובליקה העממית הסוציאליסטית".  ברור

לכולם שבמאמץ לא מגיעים כאן לכלום.  לעבוד קשה

במקצוע ש"בחרת" לך,  כשעל-פי-רוב את המקצוע בוחרים

בשבילך,  ואין שום תגמול ושום אפשרות לשפר את תנאי

חייך,  ואינך יודע מה מזמן לך המחר,  זה עניין לטיפשים

או לשלומיאלים.  "השיטה" - בצירוף ספקנותם הנצחית

של הפולנים ביחס לכל שיטה באשר היא - מייצרת אומה

של ציניקנים ומהמרים.

 

אבל מלבד ההתמודדות עם תנאי חייהם המיידיים,

קיבלו הורי בירושה את התפישה עתיקת היומין - פרי

מאות שנים של עבודה כפויה,  מפרכת - שהמצב

האידיאלי בחיים הוא לנוח די הצורך.  אמי רוחשת כבוד

לא כל-כך מוסתר לנשים עצלות.  עצלות מעידה על איזה

שפע של האישיות,  על הארוטיות שבהוקרת הנאתך שלך.

"את יודעת,  אוֹרמיַאנסקה מטריחה את העוזרת מהמטבח

שתגיש לה את הגפרורים,  שמונחים עשרה סנטימטרים

ממנה,  " אומרת אמי,  ספק בביקורת ספק בהערצה.

האנוכיות הזאת היא לב-לבו של הכוח הנשי,  הטמון

בכשרון להביא אחרים לידי כך שיעשו דברים למענך,

הכשרון להתפנק. אמי אינה בודדה באמונתה זו - שסוג

מסוים של אנוכיות הוא המגרעת הסקסית מכולן, מין

מלכותיות.  לימים תשתומם אמי על כמויות האנרגיה שאני

מוכנה לבזבז כדי להזין את שאיפותי. היא אינה מסוגלת

להבין - ומי יכול להאשים אותה? - מה בוער לי,  לאן

אני מנסה להגיע.

 

מבחינות מסוימות תמיד יישאר בעמדותיהם של הורי

דבר-מה קדם-אוּרבּני, דבר-מה החורג מקטגוריות העולם

התעשייתי.  אבל עם זאת,  המלחמה - מולדתם השנייה -

הטילה אותם בקפיצה אחת אדירה מעל התהום,  אל לב

המודרניות.  מרבית דעותיהם הקדומות ואמונותיהם

הצייתניות אוכלו כליל במגען עם התמיסה של סבל

קיצוני,  ואת מקומן תפס ניהיליזם מודרניסטי לעילא.  מעט

מאוד כבוד יש בלבם לחוק,  לפוליטיקה,  לאידיאולוגיה.

האמונה הדתית,  ושרידי הצניעות,  הוויקטוריאנית

והאורתודוקסית כאחד,  נשללו מהם.  במובן-מה,  אי-אפשר

עוד לזעזע אותם; הם איבדו את התום שבמוסריות

מונחלת,  שאין עליה עוררין. הדבר היחיד שנותר להם הוא

ספקנות עמוקה כלפי המניעים האנושיים,  ואיזו גרסה של

אקזיסטנציאליזם תוצרת פולין - פילוסופיה שנולדה מן

המלחמה,  אחרי ככלות הכול - וההימור המתחייב ממנה,

שממילא הכול אבסורדי ולכן מוטב שתנסה לסחוט כל רגע

עד הטיפה האחרונה. הם כמהים לאושר ומפצירים

בילדיהם שיהיו מאושרים,  שרק יהיו מאושרים,  יקרה אשר

יקרה.  לימים אווכח לדעת שזה מרשם פרדוקסלי מאין

כמוהו.

 

אני הולכת לאטי מבית-הספר הביתה,  משחקת משחק

שאסור בו לדרוך על הסדקים שבין ריבועי הריצוף של

המדרכה.  השמש משחקת לה בקווים וצללים.  כלום לא

קורה. אין כלום מלבד הרגע הזה, שאני הולכת בו הביתה,

הולכת בזמן. אבל פתאום מפלח הזמן את לבי בעצבותו.

רגע זה לא יימשך לעד. עם כל פסיעה שאני פוסעת נגוז

רסיס של זמן.  עוד מעט אהיה בבית,  וזה,  העכשיו הזה,

יהיה אז בבחינת עבר, אני מהרהרת, ונדמה שהזמן חומק

ובורח אל מאחורי גבי, כמו זרם סמוי הנשאב אל תוך

מערבולת סמויה.  איך יכול להיות שהמלאוּת הזאת,  האני

הזאת שברחוב,  הרגע הזה השופע כל-כך,  יהיו כלא היו?

כמו בפעם ההיא ששברתי בובת חרסינה גדולה וכל כמה

שביקשתי להשיבה לשלמותה,  היא הוסיפה לשכב שם על

הרצפה שברים-שברים.  וחוץ מזה,  הרי איני יכולה לעשות

דבר בעניין המשיכה הזאת לאחור.  כמה רגעים יש לי

בחיי? אני שומעת את נשימתי שלי: עם כל נשימה ונשימה

אני קרובה יותר אל המוות.  אני מאיטה את צעדי: עוד לא

הגעתי הביתה אבל עוד מעט אגיע,  עכשיו אני קצת יותר

קרובה,  אבל עוד לא... עוד לא... עוד לא... זכרי,  אני

פוקדת על עצמי,  כי אולי כך אצליח לשמר משהו מכל זה.

כשתהיי גדולה,  תיזכרי בזה.  ותזכרי איך אמרת לעצמך

לזכור.

 

 

אני משקיעה את עצמי לתוך הנהר השוצף על גבי ומניחה

לעצמי להיסחף מטה בזרמיו הזעירים המקציפים,  בלי שום

התנגדות.  רטט קל,  מענג של סכנה עובר בי; כמה נפלא

להתעטף בזרם הזה,  לחוש את האנרגיה והתנועה שלו.

אחר-כך אני נעמדת כמנצחת ורצה לחוף להצטרף לחבורה

של המשפחה וידידים.  אמי שם,  וחברתה הטובה,  פּאני

רוּתה - "פּאני" פירושה "מאדאם",  פחות או יותר -

ועוד כמה גברות עם ילדיהן.  בעליהן,  שאינם יכולים

לעזוב את עבודתם,  באים רק לחלק מהקיץ.  הנשים יושבות

על גדת הנהר המוריקה,  מאחוריהן חלקות נאות,  מסודרות

של שדות חיטה,  והן משחקות בקלפים,  קוראות,  או סתם

מתבטלות.  העוזרות,  שבאו אתנו מקראקוב,  מכינות את 

ארוחת הצהריים שלנו או מבלות את שעות הפנאי שלהן

במקום אחר.

 

קבוצה של כארבע משפחות שעשו להן מנהג לבלות

את חופשותיהן יחד,  וקֵיצים אחדים ברציפות אנחנו

שוכרים כמה בתי איכרים בכפר הקטן בְּיַאלי-דוּנַיֶץ,

בגבעות שלרגלי הרי טַטרה,  ומתבצרים לנו שם לתשעה,

עשרה שבועות של בטלה מוחלטת.  להגיע למקום ההוא זה

החלק הקשה ביותר בכל המבצע,  כי הכפר פרימיטיבי

למדי ואנחנו לוקחים אתנו לא רק את בגדי הקיץ שלנו,  כי

אם גם כל מיני אביזרי ציוויליזציה כמו גיגיות רחצה,  כלי

מיטה רכים,  סירים ומחבתות,  והמון ספרים. בוקר בהיר

אחד בקיץ אנחנו משכימים קום,  לוקחים מונית - מאורע

נדיר! - אל תחנת הרכבת,  ואז,  בעסק גדול וברוב מהומה,

מעמיסים את כל מיטלטלינו על הרכבת.  כעת אני ערוכה

ומוכנה למצב הרוח הקיצי שלי,  ורוב זמן הנסיעה אני

מהופנטת ממקצבה של הרכבת החוזר על עצמו שוב ושוב

ללא סדר,  משקיפה דרך החלון על חלקות השדות

המעובדים,  על שורות הלבנים הממלאות אותי תחושת

שלווה וסדר,  על ערמות השחת הזהובות הצרובות מן

השמש,  ועל האיכרים המזדקפים ממלאכתם לנופף לרכבת

החולפת.

 

הבתים שאנחנו שוכרים בביאלי דוּנַיֶץ שייכים

ל"גוֹראלֶה",  שבט של אנשי הרים שהדיאלקט הפולני

שבפיהם שונה במקצת מהדיאלקט שלנו,  והם ידועים

במנהגיהם האכזריים - רבים מהגברים נושאים אתם

גרזנים קטנים,  חינניים התחובים להם בחגורותיהם,

ולעתים,  אחרי חתונות או חגיגות אחרות,  אנחנו שומעים

יעל קרבות שבמהלכם משתמשים בכלים הללו בדרכים

אלימות למדי.  אבל אנחנו אנשי עיר,  וחדשות כאלה

מגיעות אלינו רק מפה לאוזן. הבית שאנחנו מתגוררים בו

נקי וערום,  ובו רצפות עץ לא-משויפות וגבעולי קש חדים

המזדקרים מן המזרנים, ומנורות נפט ושולחנות עץ גסים.

בחדרים עומד ריח חזק, טוב, של עץ גולמי וחציר ואוויר

הרים צלול, ובחוץ יש גינה קטנה שנשתלה כלאחר-יד

ונדמה שהיא מכילה אה כל המגוון הססגוני של החיים:

פרחי אמנון ותמר בשלל צבעים, אפונה ריחנית המטפסת

על קיר הבית, שמיר המפיץ את ריחו החריף, וצנוניות

בהירות, קשות, שלפעמים אנחנו קוטפים ואוכלים אותן

עם לחם השיפון בארוחת הבוקר.

 

בבקרים אני נכנסת לרפתות,  ששם אני יכולה לצפות

באיכרות,  בחצאיות רחבות,  ארוכות,  שחולבות את

פרותיהן או חובצות חמאה בחביות עץ קטנות.  רק לעתים

רחוקות הן מדברות אתי או זו עם זו,  אבל אני אוהבת

לשבת בקרבתן,  לעקוב אחר תנועותיהן המאומצות,

הסבלניות.  ולפעמים אני עומדת בצד בשעה שהן מכבסות

את הכבסים שלהן בנחל הקריר,  וצופה במצעים המלבינים,

הבוהקים בתוך המים הצלולים.  בהמשך היום אני יוצאת

לשוטט ביערות ובשדות הסמוכים עם מארֶק,  ואנחנו

ממציאים משחקים או מגלים חלקים חדשים של האזור.

מארֶק הוא בנה של פאני רוּתה ואנחנו מכירים זה את זה

מינקוּת,  ועושים תחרויות ריצה בפארק,  ומבקרים זה בביתו

של זה,  ומתאמנים בפסנתר יחד.  הוא החבר הכי טוב שלי,

אני חושבת,  אלא שיש כאן סיבוך מסוים: אני מאוהבת בו.

איני מסוגלת להתנתק ממנו,  אף-על-פי שלפעמים הוא

מעולל לי תעלולים שפלים של בן; הוא מפיל כרך עב כרס

על ראשי כשאני עוברת לפני חלון ביתו,  ופעם אחת הוא

מנסה לדחוף אותי בכוח לתוך בור ביער,  שמתברר

שהגרמנים השאירוהו שם,  ואולי עוד יש בו כמה מוקשים.

 

יש ימים שהוא פראי כל-כך שאמי אוסרת עלי להיפגש

אתו: אבל ללא הועיל - אני רצה לביתו בכל הזדמנות.

אנחנו מדברים זה עם זה בלי הפסקה, ובמשחקים עם

ילדים אחרים אנחנו צוות. לעתים, בערבים, אנחנו

מטפסים במעבי היער ומגיעים לאחו הפתוח, מלא פרחים,

ומצטרפים שם לקבוצה של ילדי איכרים יחפים הצולים

תפוחי אדמה במדורה תחת כיפת השנמים; טעם נפלא יש

לקליפה השרופה של תפוחי-האדמה באוויר הלילה, ואחר-

כך אנחנו מפלסים את דרכנו במורד השביל החשוך

והשורשים המסוקסים של העצים משמשים לנו מדרגות.

ולפעמים,  בימים של שמש,  אנחנו עומדים תחת מפל מים,

מרטיבים את בגדינו כליל,  ואני חשה הן את הפראות

הגואה בתוכי והן את הביטחון שנוסכת בי נוכחותו של

מארֶק.  למרות המשחקים המסוכנים הללו שאנחנו משחקים

זה עם זה,  אני מאמינה באמונה שלמה שכוחו הגופני הרב

משלי נועד להגן עלי.

 

כשמגיעה עונת איסוף החציר,  מארֶק ואני מצטרפים

לכפר כולו ויוצאים על עגלות משא רתומות לסוסים,

המיטלטלות מצד לצד,  אל השדות הזרועים ערמות

שמנות,  נמוכות של חציר.  שם אנחנו חולקים את זמננו

שווה בשווה בין התחפרות בתלוליות הקש דמויות האיגלו

ובין השימוש בקִלשונים שבידינו,  אבל האיכרים עובדים

קשה,  עד חצי היום,  שאז באות נשים אחדות מהכפר

ומביאות תפוחי אדמה ונקניק וחלב חמוץ.  אחר-כך

העבודה מתחדשת ונמשכת עד שקיעת השמש,  ואז אנחנו

עולים שוב על העגלות,  שכעת הן עמוסות הרים גבוהים

של חציר - כה גבוהים שהם מגיעים כמעט עד תקרת

המתבן שבו מאחסנים אותם לימי החורף.  לאחר פריקת

החציר מארֶק ואני משחקים לנו בעליית הגג של המתבן,

האפופה ריח חמים של סוסים וקש טרי.

 

לעתים קרובות,  כשהמבוגרים שקועים במשחקי

הקלפים או בשיחות שלהם,  אני שוכבת תחת עץ התפוח

בגינה ומביטה מעלה אל העננים הזזים,  וזה מספיק לי.  אני

אוהבת להיות לבד לפעמים,  ולחשוב לי מחשבות-

לא-מחשבות,  מחשבות ירוקות כנגד השמים הכחולים.

ואני אוהבת להלך בשבילים הצרים ולתעות בשדות

הבשומים אחרי שקיעת השמש,  כשהכוכבים מתחילים

לצאת והאופק ניגר לתוך אגן גדול והשֶקט הומה רק לי,

בורא שקט גדול בתוכי.

 

בימי ראשון פוסקת המולת חיי הכפר,  אבל באמצע

הבוקר מתחילים פעמוני הכנסייה לדנדן,  ותהלוכה כבדת

סבר נעה לאטה בדרך העפר,  הדרך הראשית של הכפר.

באירועים האלה האיכרים כולם בנעליים ובבגדי יום

ראשון החגיגיים שלהם,  הנשים בלסוטות רקומות לתפארת

מעל לחולצותיהן הלבנות,  וראשי הגברים חבושים כובעים

שחורים בעלי תיתורות רחבות נוקשות,  שנוצה מלוכסנת

נעוצה בהן. כולם הולכים יחד בקצב אחיד,  איטי,  שרים

מנגינות מתוקות,  תמימות על ישו ומריה.

 

ובלילה,  בשעה שאני נרדמת,  לפעמים אני שומעת את

האיכרים השבים משדות ואפרים,  שרים שירים מוֹדָליים,

טהורים,  פראיים,  מוסיקה שמעודי לא שמעתי כמותה -

ואז אני מתמלאה געגועים (tesknota),  אף שאיני יודעת אל

מה.

 

 

אני בגיגית הרחצה שלי,  שהועמדה על שולחן חדר

האורחים שלנו,  וידיה הגדולות,  המחוספסות של צ'וֹצ'ה

בּרוֹניה רוחצות אותי.  מגע טוב ונעים יש לידיים האלה,

ואני אוהבת את האופן שהיא עוטפת אותי במגבת כאילו

הייתי חיה קטנה,  גמישה.  אחר-כך היא מייבשת את שערי

ומסרקת אותו גלים-גלים,  כדי שאיראה "יפָה כמו פרח".

 

צ'וֹצ'ה פירושה "דודה'לה",  אבל אני יודעת שאין היא

קרובת משפחה אמיתית,  ושיש לה מעמד לא-ברור בביתנו.

היא ממעמד חברתי נחות משלנו - זה ברור לי -

ובכל-זאת שמור לה מקום מיוחד מאין כמוהו בלבם של

הורי.  הלוא בזמן המלחמה היא עזרה להצילם מרעב; אולי

עזרה להציל את חייהם.

 

הורי פגשו את צ'וֹצ'ה בּרוֹניה בבית שהסתתרו בו בשנה

האחרונה של המלחמה,  לאחר שכמה אוקראינים גילו את

הבונקר שלהם ביער.  אף-על-פי שעוברי האורח המזדמנים

האלה הבטיחו להם שישמרו על סודם,  ידעו הורי שזה

הזמן להסתלק משם.  יותר מדי אוקראינים תמכו בגרמנים.

התברר שתחושת הבטן של הורי היתה נכונה,  תחושות

כאלה היו חייבות להיות נכונות במצבם.  ימים מספר לאחר

מכן סרק הגסטפו המקומי את האזור ביסודיות.  אבל

בינתיים כבר מצאו הורי מישהו שהיה מוכן לתת להם

מחסה.  אמי מציגה תמונה משונה של האיכר שהיה להם

מושיע יעיל: קמצן,  כמעט אילם,  גיבן.  שני בניו הגברתנים

השתייכו ל"בַּנְדֶרוֹבְסקי" - קבוצה פשיסטית של פרטיזנים

סוף עמוד 30