חצוצרה
ג'קי קיי, אלינוער ברגר (תרגום)
Jackie Kay, Trumpet
איך הכובע חבוש לראשך;
איך אתה שותה את התה,
הזיכרונות שיש לי ממך –
לא! לא יקחו ממני את זה!
ג'ורג' גֶרשוִין
הבית, ביתנו
אני מסיטה את הווילון סנטימטרים ספורים ורואה את
ראשיהם מכונסים יחד. אין לי מושג ממתי הם שם.
מתחיל להחשיך. אני מחכה שייעלמו; אז אדע שהם
קיימים רק בראשי. אדע שאני מדמיינת אותם בדיוק כפי
שדמיינתי את חיי. אבל הם עדיין שם, לבושים בגדים
אמיתיים, לא מתאמצים להסתתר בכלל. כל פעם שאני
מביטה בתמונות שבעיתונים, אני נראית לא אמיתית. אני
נראית לא כפי שאני זוכרת את עצמי. אני זרה לעצמי
עכשיו. פעם זה היה דבר ודאִי כל-כך, אני זו אני וזהו,
בלי מאמץ, בלי כאבים.
אני חייבת לחזור לבית הקיט שלנו, ולמצוא לי מסתור
מהכל. החיות בנות-מזל ממני; הן יכולות לטמון את
ראשיהן בחול, להחביא את ראשיהן תחת הפרווה,
להעמיד פנים שאין להן ראש בכלל. אני חשה כאב בדיוק
במקום שג'וֹס התלונן עליו חודשים. דקירות חזקות בצד
שמאל. הרי לא ייתכן ששנינו נמות מאותה מחלה?
פעם ראיתי סרט, פיצוי כפול שמו, שבו הגיבור, גוסס
וקצר-נשימה, מספר את סיפורו לרשמקול. אני מרגישה
כמוהו. לא הרגתי אף אחד. לא עשיתי שום דבר רע. אילו
החלטתי להקליט את הסיפור שלי, הייתי עושה את זה
בשביל קוֹלמַן.
חמקתי מביתי באישון לילה בלב דופק, כמו גנבת. איש
לא ארב לי. נהגתי אל תוך השחר. תחושת הקלה
כשחציתי את הגבול לסקוטלנד. פתחתי את החלונות
לרחרח את האוויר השונה. אני מותשת. כל בוקר, בעשרת
הימים האחרונים, היה מישהו מחכה לי מחוץ לבית עם
מצלמות ושאלות. ראיתי בעיתונים תמונות ממש מזעזעות
שלי, נראיתי בהן מוטרפת ואחוזת הלם. ברור שתיראי
משוגעת כשצלם של צהובון מתחבא מאחורי המשוכה
שלך, דורך ומבזיק ברגע שאת מופיעה. איך תיראי, אם
לא כך?
אפילו כאן ועכשיו עוד מהדהד בתוך ראשי צליל
המצלמות, כמו מתקפת מקלעים. מה שלא עשיתי, לא
הצלחתי לסלק את הרעש. מבעד למוזיקה, מבעד לזרימת
המים בברז, מבעד לשריקת הקומקום אני שומעת אותם,
את צרורות הירי של המצלמות. הם מחזיקים את
אצבעותיהם על ההדק, לא מסירים אותן עד שסרט
הצילום נגמר, לאחר שכיוונו ופגעו בי שוב ושוב ושוב.
הם עוצרים לשבריר שנייה רווי מתח, טוענים את
המחסנית ומתחילים מחדש. איזה צורך יש להם בכל
התמונות האלה? עם כל דריכה והבזק וזמזום חשתי שאני,
שהלִבָה שלי, נאכלת. הנשמה שלי. פגשתי פעם איש שלא
הרשה לי לצלם אותו עם ג'וס, אמר שזה יגנוב לו את
הנשמה. אני זוכרת שחשבתי, כמה זה מגוחך, אי-אפשר
לגנוב נשמה, מוזר איך דברים כאלה נשארים אתך, כאילו
החיים מחכים להזדמנות להוכיח לך שטעית. הנשמה של
ג'וֹס הסתלקה, ושלי נגנבה. חד וחלק.
פעם אחת יצאתי מהבית ולפחות עשרה מהם חיכו לי
בחוץ, יומיים אחרי הלוויה של ג'וס. עדיין הייתי המומה.
לא הגבתי במהירות מספקת. לא הצלחתי למצוא מחסה.
לא הצלחתי להתחבא. הם צילמו אותי בדרך למכונית,
נכנסת למכונית, אחוזת תזזית מאחורי ההגה. נראיתי כמו
שחקנית בסרט שחור-לבן ישן, שזה עתה חיסלה את
בעלה והיא בורחת. המגבים פועלים, הגשם על השמשה
הקדמית, פני המטורפות מאחורי ההגה. האור הלבן
המסנוור מבזיק ומאיר אותי. בקושי הצלחתי למצוא את
דרכי החוצה. ברור, ברגע שאני נמצאת מול האור הלבן
השוצף, שוב אינני אני. אינני אני, כמו ארנב שנלכד
באורותיה המסנוורים של מכונית. הארנב קופא על
עומדו, ומה שאת רואה על הכביש הוא בעיקר הפחד
עצמו, לא ארנב שעיר ורך, פחד שמבזיק מול עינייך
לשנייה לפני שהבלמים חורקים והמכונית נעצרת. נעצתי
את מבטי באישה הלכודה באור יובלות על יובלות
בניסיון למצוא בה את עצמי. מעולם לא ראיתי את הפחד
שלי. רוב האנשים אינם זוכים לראות את עצמם
מבועתים. גם אילו מַתִי הם היו ממשיכים לכוון ולדרוך
שוב ושוב, היו לוכדים אותי מתה. למחרת הייתי מרוחה
שוב לרוחב העמוד כולו. עוד שקרים, עוד כותרות
סנסציוניות.
הייתי חייבת להסתלק. לכן נסעתי הנה. מיליון פעם
הייתי כאן, ומעולם לא הבחנתי בפנייה ההיא ליד קֶפֶר.
ארזתי תיק בחופזה, הטלתי אותו לתא המטען, ויצאתי
לדרך. אין לי מושג כמה זמן לקח לי להגיע הנה. אני
חשה כאילו הזמן נמצא בצד האחר, הרחק ממני, מעבר
לים, כמו ארץ אחרת. אני כבר לא חיה בתוכו ואיני
כפופה לשלטונו.
הבערתי אש באח. היא עושה מאמצים נואשים לשרוד.
הרעש היחיד בתוך הבית. קרקור יבש, תסיסה ורקיקה.
היא נשמעת אחוזת עוועים. תחילה נדמית חֶברתה משונה,
הפכפכה ומהבהבת, כעומדת לגווע בכל רגע, הלהבות
חיוורות ומהוססות, אבל כעבור זמן-מה היא משתנה
והופכת לידידתי הנאמנה והמסורה. אני יושבת לי כך
שעה ארוכה, מתפעלת מהצבעוניות העשירה, נועצת מבט
היישר בנשמתה הפראית של האש כדי לנסות ולמצוא את
עצמי. אני רואה את ג'וס המתכופף להצית את האש, מכין
את הבסיס מעיתונים מגולגלים וקשורים בדקדקנות,
ועליהם גזירי עץ. "להכין את האח, זו אמנות," הוא אומר
ומצית את האש, זחוח, שבע-רצון.
קוֹלמַן הוא היחיד שיודע שאני כאן. השארתי לו
הודעה על המשיבון. נדמה לי שלא אמרתי הרבה מלבד
העובדה שאני נוסעת לטוֹר. הוא יכול להשיג אותי אם
ירצה, אף-על-פי שאני מסופקת אם יעשה זאת. אני לא
יודעת אם ישוב לדבר אתי אי-פעם. בְרוּס, הקצב, תמיד
מוכן למסור הודעות. אני לא אעצור את נשימתי בציפייה.
מחלון הסלון הקטן, בקומה התחתונה, אני רואה את
הגלים באור הפגום, מצליפים בסלעים. עיני עוקבות אחר
הגלים הנסוגים אל המקום שבו הים נעשה עמוק לפתע.
אני חשה כאילו ג'וֹס מת זה זמן רב. כל יום נדמה לי
כשבוע. רוב הזמן אני ערה, בוהה בחושך או באור היום;
אין הבדל גדול.
ידי רעדה כשהדלקתי את האש. כל הווייתי מופרכת
כל-כך, שאני לא מסוגלת להדליק אש זעירה של קוטג'
בלי לרעוד. אולי זו ההתחלה. כך עושות חיות, לא כן,
כשהאחת מסתלקת האחרת מסתלקת בעקבותיה, לעתים
קרובות מאותה מחלה. איני יודעת מה ממשי ומה לא, אם
הכאב בצד ממשי או מדומה. מה שנורא כשמדובר
בכאבים הוא שזה בכלל לא משנה, הכאבים כאבים. כאבי
תופת.
הם לא ימצאו אותי כאן. טוֹר לא יושבת על דרך
המלך. אף פעם, במהלך השנים, לא הזכרנו את קיומו של
המקום באוזני התקשורת. שמרנו אותו לעצמנו. קוֹלמַן
הוא היחיד שיודע על קיומו, והוא לא ידבר אתם. הוא
אמר לי שהוא מתבייש לצאת מהבית. מעולם לא תיארתי
לי שיעשו מזה עניין גדול כל-כך. עכשיו אני מבינה למה
מכנים את הכַתָבים זרזירי-עט. אני מרגישה כאילו
רודפים אחרי זרזירי-מותניים, כלבי ציד שאינם מרפים.
רחמנות על השועל.
בגדי הפנאי של ג'וֹס כולם כאן. דגמי המטוסים של
קוֹלמַן, חכות, בקבוקים ירוקים ישנים שנִמשו מהים. אוסף
העתיקות הקטן של קוֹלמַן. המטבעות שלו. התקליטים
של ג'וֹס. תיבה של הסיגרים המעודנים שלו. כל אירוע
משמעותי, חגגנו כאן. זמן קצר לאחר שאימצנו את
קוֹלמַן, הבאנו אותו הנה. כאן גם בחרנו את שמו. ג'וֹס
ואני כמעט התגרשנו בגלל שמו של קוֹלמַן. ג'וֹס רצה
לקרוא לו מַיילְס; אני רציתי קֶמבְל. ג'וֹס רצה לוּאִי; אני
רציתי אָלַסטֵר. ג'וֹס רצה שמות מעולם הג'ז או הבלוז. מה
עם גֶ'לי רול, צחקתי. או האוּלינג ווּלף, בֶרד, מאגְסי, פֶטְס,
לֶד בֶלי. התגלגלתי מצחוק: פִי וִי. ג'וֹס נתן לי סטירת
לחי. "מספיק," אמר. "לבנים תמיד צוחקים משמות של
שחורים." שפשפתי את לחיי. לא יכולתי להאמין שזה
קרה. רק נעצתי בו מבט עד שראיתי את סומק הבושה
מתחיל לבצבץ על לחיו שלו. עזבנו את עניין השמות
ונכנסנו למיטה. הסקס תמיד טוב יותר אחרי מריבה,
אחר-כך התפשרנו על קוֹלמַן בכתיב האירי, Colman, לא
Coleman כמו קוֹלמַן הוֹקינס. כך היה לנו שם שהוא גם
אירי וגם מעולם הג'ז. קוֹלמַן נובע מהמילה יונה בלטינית,
אמרתי לג'וס, מרוצה מעצמי. "מה את אומרת?" אמר.
"טוב, אני מתפלל שהוא יביא לנו שלום."
אני חייבת לצאת. יום נורא היום, השמים קודרים ורעי
מזג. עלולה לפרוץ סערה. עלול לרדת מבול. אבל אני
מוכרחה לצאת. אני לובשת את מעיל הגשם הישן שלי
ומרחרחת את המלח באוויר שבחוץ. אני נועלת את דלת
הבית, על כל צרה שלא תבוא. אני פוסעת כמה פסיעות
במורד הדרך, ומבינה שפשוט איני מסוגלת לעשות את
זה. יש כאן אנשים שירכינו את ראשיהם ויגידו שלום
וישאלו לשלומי. עברו ארבעה חודשים בערך מאז ביקרנו
כאן לאחרונה. אני לא מסוגלת להתמודד עם זה. לא
היום. אולי אחר-כך, כשיחשיך, אצא החוצה. אני פותחת
את הדלת. פושטת את המעיל ויושבת ליד האח. האש
עודנה כאן, זוהרת. אני מזינה אותה בבול עץ נוסף,
האצבעות האדומות הארוכות בולעות אותו ברעבתנות.
רוב תושבי המקום אינם מודעים כלל למה שקורה
בעולם הג'ז. מעולם לא שמעו על ג'וֹס מוּדי, נגן
החצוצרה האגדי של בריטניה. אחדים מהם ראו אולי את
העיתונים. אך העניין הוא כזה: רוב התושבים קוראים רק
את העיתון המקומי. זה מה שחיבב עלינו את המקום,
האנונימיות המוחלטת. איש לא השמיע ציוץ עד היום
שבו ג'וֹס סיפר לאַנגוּס, הדייג, על עצמו. יום אחד ירד
אנגוּס מסירתו הדולפת, מסריח מדגים. "מה אני שומע,
אָה? לא סיפרת לי שהבעל שלך מחצרֵץ. מה הסודיות
הזאת. אי-אפשר לארגן לנו איזה שינדיג (מסיבה) קטן?"
לא עבר שבוע, והראיתי לאנגוּס את החצוצרה: התכשיט
הגדול בתיבת התכשיטים הענקית. לפעמים הייתי תופסת
את ג'וֹס מלטף את פְנים הקטיפה של התיבה מתוך ריכוז
ועדנה, כפי שליטף חתולים.
בפעם הראשונה הבאתי את ג'וֹס לטוֹר בעיצומו של
חורף. 1956. הצמיגים שלנו החליקו על הקרח השחור
בדרכנו הנה. כשהגענו לבסוף היתה טוֹר שקועה עמוק
בשלג, וג'וֹס רצה להסתובב ולחזור. הקוטג' נראה כאילו
יש לו זיכרון משלו, מהסוג שמיטיב לזכור את העבר
הרחוק יותר מהקרוב. הוא דבק בריחות אנשים שהתגוררו
בו לפני שנים. השטיח היה מהוה עד העצם. על הקירות
היו תלויים ציורי שמן ישנים של ציירים מקומיים,
שכותרותיהם פשוטות. "רשתות דייגים". "ערפל על
הים". "שעת בוקר מוקדמת, קֶפֶר". רק כותרת אחת עכרה
את שלוותי: "שלד". אקוורֶל של דג נטוש על החוף.
זכרתי אותו מילדותי. הבטתי במבנה העצמות. יכולתי
לראות באיזו קלות אפשר להיחנק למוות. בכל מקום היו
קורי עכביש גדולים, תלויים מפינה לפינה כמו רשתות
דייגים. שני ספלי קפה העלו עובש על השולחן. דנקְן היה
האחרון שביקר כאן. חשתי בהתרגשות המוכרת שחשתי
תמיד, מאז הייתי ילדה, כשבאתי הנה בחופשות, אל
ריחות העבר. העבר המשיך לחיות כאן את חייו בחדרים
הקטנים המחניקים בעת שנעדרנו וחיינו את חיינו שלנו.
העבר היה כאן כל הזמן, מחכה. זה היה נפלא. הריח הלח,
העבש, של הקיץ שעבר. לטפוח על הכרים הישנים,
המדיפים ניחוח תבלינים. לישון במיטות הישנות,
החורקות, ריח חלודה ושמיכות ישנות, ריח הקירות
הטחובים. כשעזבנו אחרי החופשה בת השבועיים, כבר
הדיף הקוטֵג' ריחות אחרים, כאילו קרב פתאום אל ההווה.
"זהו זה?" אמר. "טוב, יש רק דרך אחת לחבב עלי את
המקום הזה, והיא להטביל אותו מיד." וכך עשינו. בעודי
גומרת, החלקתי במורד הקיר ומוטטתי כמה קורי עכביש.
פעם הייתי נערה עשויה לבלי חת. באתי לטוֹר כל קיץ,
טיפסתי על סלעים, רצתי במורד גבעות, חפרתי קברים
לאחַי עד בוא הגאוּת. סרקתי את החוף, מחפשת קונכיות
מוזרות. נדמה לי שזה קרה כל-כך מזמן, כאילו מישהי
אחרת היא שחיתה את חיי באותם ימים. לא אני. הנערה
שהייתי נסחפה אל הים. מועדי הגאות והשפל שלה שונים
משלי לגמרי. אי-שם בעבר הרחוק. אני לא יכולה לתאר
לי מה היתה חושבת על חיי היום, אם היתה חושבת
שאלה החיים שציפתה להם, אם לא. תמיד רצתה
נישואים, אני זוכרת. נישואים, ילדים. בכך היא לא היתה
מופתעת. נישאתי לגבר שנעשה מפורסם. הוא מת לפני.
מת לא מזמן, עכשיו מה אני? האם אני זוכרת? אלמנתו
של ג'וֹס מוּדי. זה מה שאני, אלמנתו של ג'וֹס מוּדי. היא
מעולם לא תיארה לה שתהיה אלמנה, לא כן? מובן שלא.
איזו ילדה קטנה מתארת לה שתהיה אלמנה?
הערב, אחרי הדמדומים, אני יוצאת החוצה אל
האפלולית, לבושה במעיל הרוח שצבעו ירוק בקבוק
והברדס מכסה את שערי. ג'וֹס נהג לסרק את שערי מדי
לילה. זה היה אחד הדברים הנשיים הבודדים שעשה.
אהבתי את זה. הוא יושב מאחורי, מצמיד את גופו אלי,
מסרק את שערי הארוך הכהה במשיכות תקיפות כלפי
מטה.
אני פוסעת בדרך המוליכה אל הים. הצעידה הזאת
מוכרת כל-כך, שזיכרונה שמור בכפות רגלי. אני לא
צריכה להסתכל אפילו. כל-כך הרבה פעמים עם ג'וֹס,
במורד הגבעה התלולה ביציאה מטוֹר, מֵעבר לקצה הנמל
ובמעלה העבר האחר, בכיוון הצוקים. זרוע שלובה בזרוע
במורד הגבעה, ואז, בהגיענו אל שביל הצוּק, היינו
נפרדים, צועדים זה אחרי זה, ג'וֹס תמיד מאחור. הדרך
בוצית מכל הגשם שירד. חלקלקה, מסוכנת. אני ממשיכה,
צעד אחר צעד במעלה שביל הצוק. הים נאנק כמו אדם
חולה. איני יכולה להסיר ממנו את עיני. לא משנה כמה
פעמים אני שוהה לידו, הוא לא מפסיק להפחיד אותי. אני
עומדת וצופה בתנועות הפראיות של הים, בזינוקיו
המעוררים יראה. אני שומעת את ג'וֹס אומר, "החיה
הגדולה." למטה, סירות הדיג ההפוכות נראות חסרות
חיים, עריריות. אני יודעת למי שייכת כל סירה. משוטיהן
כמו זרועות ארוכות עצובות המחכות שירימו אותן
ויעוררו אותן לחיים. אני מתוחה; מפחדת שמישהו עומד
להתנפל עלי. לא הייתי צריכה לצאת החוצה. אצטרך
להסתובב ולחזור. לרדת קשה אפילו יותר. יצאתי מדעתי
כנראה. יכולתי להתגלגל וליפול אל הים. הרעיון מהלך
עלי קסם מוזר, אין שום דבר מאחורי או מלפני: רק אני
והרוח והים. הכל כל-כך מוכר, מוכר עד אימה. אני מנסה
להסות את נשימתי. מתחילה לרוץ. רגלי התקצרו. הצער
מכווץ אותי.
אני פותחת את הדלת וממהרת להיכנס. הלב שלי צנח
למכנסיים. יש לי הרגשה מוזרה; משהו כאן לא בסדר. אני
מקשיבה לרעשים. אני מרגישה כאילו יש כאן מישהו או
שהיה כאן מישהו. אני עוברת מחדר לחדר ומחפשת.
מעילי התלוי על וו דלת מבהיל אותי. האור הפתאומי של
פנסי מכונית החולפת בחוץ. שום דבר. הפחד הזה
משתלט עלי. אם אין עוקבים אחרי, אני מעוללת זאת
לעצמי. אני מנסה להקל ראש בפחדים שלי. זה היה הסוד
שלנו. זה הכל. להרבה אנשים יש סודות, לא? העולם
פועל על סודות. איזה מין עולם היה לנו בלעדיהם? הסוד
שלנו היה בלתי-מזיק. הוא לא פגע באיש.
בוודאי שגינו באיזה מקום. שגיאה גדולה; מסתתרת
באיזה מקום שהחמצתי איכשהו.
אני מתיישבת בכורסה של ג'וֹס. אני לא יודעת מה
לעשות עם עצמי. אני מגלה שאני נסערת, תוהה עכשיו
מה לעשות עם הידיים שלי. אני מרימה ספר ומנסה
לקרוא פִסקה אבל היא לא נקלטת. המילים נשפכות
ומתנודדות לפני חסרות משמעות. אני סוגרת את הספר
ומדליקה את הטלוויזיה. אבל קולו של מנחה תוכנית
האירוח, קצב הדיבור שלו, מציק לי. אני מכבה אותה. אני
שמה מוזיקה. אני יכולה להאזין למוזיקה. אני מנסה
לנשום אִתה כי הנשימה שלי לא חזרה לתִקנה. עודנה
מהירה מדי. הנשימה של ג'וֹס נהייתה מהירה מאוד
לקראת הסוף. מהירה ושטוחה. כשאני חושבת איך לקח
אוויר ונשף אותו החוצה כשתקע בחצוצרה שלו! כשגסס
חשבתי לי, אילו רק היה יכול לקחת אוויר לתקיעה גדולה
אחת בחצוצרה, כי אז הוקל לו קצת.
בקיץ לפני שהכרתי את ג'וֹס, הייתי כאן בטוֹר עם אחי
ומשפחתו. הייתי חסרת מנוחה, לא מרוצה מחיי. רציתי
תשוקה, מישהו שיאיץ את הזמן באהבה מהירה ופראית.
לא היו לנו אז מים חמים. בלילה הייתי שרה בחדר-
האמבטיה, בקור המקפיא, בעודי מתרחצת במים חמים
מתוך סיר שבכיור הסדוק, יום אחד יבוא, הגבר שאו הב;
והוא יהיה גבוה וחסון, הגבר שאו הב... אולי זה יהיה
ביום ראשון בשבוע, אולי ביום שני - זה לא ידוע;
אבל אני יודעת שיבוא יום אחד - אולי יום שלישי
הוא היום המיועד. אחר-כך הייתי נשכבת על מיטתי
הקשה, הצרה, ומנסה לצייר אותו בצבעי מים. הענקתי לו
סנטר מוצק.
עודני יכולה לצייר אותו בדמיוני ביום שנפגשנו
באולם תורמי הדם בגְלַזגוֹ. איך יכולתי לדעת אז? הוא
היה הדור, יפה-תואר להדהים, עצמות לחיים גבוהות
ששיוו לו מראה מפוסל גאה; עיניו היו הכהות שראיתי
מעודי. שיער מתולתל, שחור ועבה, תלתלים צפופים
מאין כמותם, מונחים על קדקודו כמו ערוגת שרכים
קפיציים. ציפורניים עשויות, כפות ידיים יפות. בלעתי
אותו בעיני כאילו היתה לי תחושה מוקדמת, כאילו ידעתי
מה עתיד לקרות. לעורו היה גוון של טוֹפי סקוֹטי. פיו
היה מעוצב להפליא. הרגשתי כאילו להקת סוסים גוררת
אותי. בעיני רוחי יכולתי לראותם, שועטים עד שהם
מגיעים אל השביל הצר המוליך אל הבית הגדול. השערים
הענקיים הכהים. הרגשתי כאילו אין לי שליטה על מה
שעומד לקרות לי, רק ההתרגשות המסחררת הקרובה
לעילפון, התחושה הגורלית המאיימת. שנינו תורמים דם,
אמרתי בלבי. תהיתי מה מניע אותו לתרום דם, איזו
תאונה במשפחה, איזו טראומה. לא דיברנו בפעם
הראשונה ההיא, אף-על-פי שחשתי במבטו.
האש מתכווצת גם היא. מתמוטטת לתוך עצמה, הופכת
לאפר. אני קמה ושמה את שבכת המגן מעל לאש וניגשת
למטבח. אני עומדת ליד הקומקום שעה ארוכה, מחככת
את ידי עד שהצפצוף הצורמני חודר דרכי כאילו לא
ציפיתי לו. אני מכינה לי ספל תה לקחת למיטה. השינה
במיטה שלנו כאן כל-כך נוראה, שקלתי את האפשרות
לישון בחדר של קוֹלמַן, או על הספה למטה, או על
הרצפה. אבל הרגשתי כאילו אני נוטשת את ג'וֹס. אני
נכנסת למיטה הישָנה ומעמידה את ספל התה לצדי. החלל
שלידי מלא שתיקה נוקבת. אפשר למשש את הרִיק.
אובדן, אם כן, אינו הֶעדר. הוא נוכחות. נוכחות חזקה כאן
לידי. אני לוגמת מן התה ומביטה בה. היא לא נראית כמו
משהו, זה מה שמוזר כל-כך. היא פשוט מתכנסת לה.
אמש הייתי בטוחה שיש לה צורה מוגדרת. חבטתי
בסדינים לראות אם תתגלה. היא לא מרפה ממני ולא
מניחה לי לישון. אני מנסה למצוא שינה. השינה נמצאת
שם בחוץ היכן שג'וֹס נמצא, נכון? זה מה שהמצבות
מספרות. "ישן שנת עולמים". "ישן". "ישן בחיק ישו".
ג'וֹס נמצא שם בחוץ, ישן מאחורי חומת הים. אני כבר לא
יכולה לישון. לא שינה טובה. השינה מגרדת אותי ואחר-
כך מעירה אותי. אני צוללת לרגע וחוזרת וצפה, עיני
מקלפות את החושך. אני לא יודעת כמה שעות שינה
צברתי מאז מת. בוודאי לא רבות. זו היתה אחת מדרכי
העינוי, לא כן, מניעת שינה?
אם לא אנסה בכוח, אולי השינה תתגנב, תלכוד אותי.
לא אנסה לישון. אנסה להיזכר. הפעם הבאה היא שישה
חודשים אחר-כך. שוב אנחנו תורמים דם באותו יום, יום
שלישי. אני בוטה, מלאה ידיעה. אני ניגשת אליו ומזמינה
אותו לצאת אתי. השנה 1955. נשים לא עושות דברים
כאלה. לא איכפת לי. אני בטוחה שהגבר הזה יהיה אהובי.
כשאת בטוחה במשהו, את צריכה לקחת סיכונים; אסור
לך להחמיץ את ההזדמנות או שחייך אבודים. אני זוכרת
שסבי אמר לי את זה, סיפר איך ידע שסבתי היא האישה
הנכונה, איך חיזר אחריה עד שהיתה שלו. אני מספרת לו
שכבר ראיתי אותו כאן פעם. אנחנו מדברים על תרומות
דם, כמה שנינו שונאים את זה, אבל אוהבים לאגרף את
כף היד, ואת הביסקוויט בסוף. אני שואלת אותו אם הוא
צופה בדם הנשאב מתוכו. הוא אומר שהוא מפנה את
מבטו הצדה, לאן שלא יהיה. הוא אומר שהוא נגעל
בקלות. מה אתך, הוא שואל אותי, מה את עושה? אני
אומרת לו שאני אוהבת להביט בדם המתמלא, בצבעו
העשיר הנפלא. הוא צוחק כאילו הוא מתחיל פתאום
לחבב אותי. ואז שנינו משתתקים והוא מביט בי באי-
נוחות, נבוך מהפנייה הבלתי-צפויה. אבל הוא לא מנסה
להיפטר ממני. הוא סוקר אותי מלמעלה למטה, כמבקש
לאמוד אותי. אני שמחה שאני לובשת את השמלה הטובה
שלי, עם הנקודות והכתפיות. אני יודעת שאני נראית
טוב.
אנחנו יוצאים לשתות בבר של לוֹדֶר. הוא אומר לי
ששמו ג'וֹס מוּדי ואני שואלת אם זה שמו האמיתי. הוא
נעלב. אני רואה צל חולף על פניו, שלא ראיתי קודם.
ברור שזה שמו האמיתי, על מה אני מדברת. אני אומרת
לו שזה נשמע כמו שם במה, כמו שם שמישהו היה
ממציא בציפייה שיהיה מפורסם. הוא צוחק ואומר לי
שהוא יהיה מפורסם. גם אני צוחקת, בעצבנות. אני יודעת
שהוא יהיה מפורסם. אני מניחה שיכולתי להבחין בזה אז.
הדרך שבה התעצבן כל-כך מהשאלה שלי על-אודות
השם. אני אומרת, "שמי מילי מקפַארלֵיין," כאילו זה עתה
שמעתי אותו בפעם הראשונה, כאילו שמי רחוק
קילומטרים רבים מהווייתי. אני אומרת, "מיליסֶנְט
מקפַארלֵיין, אבל החברים שלי קוראים לי מילי," ביישנית
פתאום. אנחנו מדברים על כל מיני דברים. הוא מספר לי
שהוא נגן חצוצרה. הוא מרוצה מאוד מעצמו על שהוא
מנגן בחצוצרה, זה ניכר מיד. הוא אומר את המילה
"חצוצרה" ועיניו נוצצות. "עוד כוסית לדרך, מילי?" הוא
שואל. כשהוא אומר את שמי, אני נתקפת חולשה. אני
נאחזת בשולחן וצופה בו כשהוא ניגש אל הבר להביא את
הוויסקי שלו ואת הג'ין שלי.
הוא מלווה אותי לדירתי ברחוב רוֹז מספר 14.
ומסתלק. "עכשיו אני יודע איפה את גרה," הוא אומר.
נשיקה קלה על הלחי. אני נכנסת פנימה ונזרקת על
המיטה, חובטת בכר. ואז אני מלטפת את הלחי שלי
במקום שג'וֹס מוּדי נישק אותה ואומרת לעצמי: חיזור,
חיזור, חיזור, "חיזור" עד שזה מצלצל כמו מנגינה
יפהפייה.
החיזור נמשך שלושה חודשים. נשיקה על הלחי בסוף
הפגישה. נפגשים בפינת "בוּטְס", ב"קונכיה" בסֶנטראל
סטֵיישן, או מתחת לסוכך של "הַיילֵן מֶן" מתחת למקום
יציאת הרכבות מסֶנטראל סטֵיישן ברחוב ארגַייל, בין
רחוב הוֹפ לרחוב יוּניוֹן. פעמים רבות חיכיתי לג'וֹס,
מוצאת מחסה מהגשם תחת הסוכך של "הַיילֶן מֶן",
מדמיינת את הגברים מההיילֶנדס (האזורים ההרריים
בצפון סקוטלנד ומערבה) לפני שנים רבות,
הגברים שזה מקרוב ירדו מן ההרים, משוחחים ביניהם
בגֵלית נרגשת. כשרקדנו ב"פְלֵייהאוּז", ב"דֶניסטון
פָאלֵיי", ב"לוֹקַארנו", ב"אסטוריה" או ב"פלאזה", הרגשנו
שכולם יישארו צעירים לנצח. שאף אחד לא ימות. אפילו
המכוערים נראו יפים. ג'וֹס היה רקדן נפלא; הוא אהב
לענטז על רצפות הריקודים. הקינג של הסְווינג. כבר אז
הוא היה עסקי השעשועים בהתגלמותם. כולם היו. אני
זוכרת איך צחקתי עד דמעות כשצפיתי בגברים, קמים זה
אחר זה ב"לוקארנו", ומחקים את פרנק סינַטרה בשיר
"לרקוד בפארק". "תחרות חנות ההלבשה של קַארסוֶל".
אני זוכרת איך אהבתי את השמות של להקות אולמי
הריקודים – "שלישיית רֵיי מק'וֵיי", "דוקטור קרוֹק
והקוּקוּאים", "ג'ו לוֹס", "אוֹסקר רַבין", "קארל בָריטֶן",
"הארי פארי", "פליקס מֶנדלסון", והחביבה עלי מכולן,
"להקת שיר-לילה הוָאִיי", הריקוד משמח את שנינו.
צעדים גדולים. צעד מהיר. כפיפה. אנחנו רוקדים
ב"בָרוֹלֶנד" אל תוך הלילה. האווירה, קופצנית. סגנון
הריקוד, פורק עול. אין מחר. יש רק הרגע, השנייה,
הכפיפה. החום והזיעה. ההרגשה שאת וגופך חד הם.
גוף ונשמה.
אנחנו יוצאים מה"פְלֵייהאוּז" מוצפים בלילה. ג'וֹס
מלווה אותי הביתה והולך לדרכו, ידיים בכיסים. אני
צופה בו מסתובב בפינת רחוב רוֹז לרחוב סוֹחיהוֹל לפני
שאני נכנסת הביתה. הוא אף פעם לא מסתכל אחורנית.
אף פעם לא מנפנף בידו. אני מתחילה לחשוב שמשהו לא
בסדר. או שג'וס נורא מהוגן ושמרן, או שמשהו לא בסדר.
הוא אף פעם לא מנסה לנגוע בי. הוא מחזיק לי את היד
או שאנחנו הולכים חבוקים. אנחנו מתנשקים, נשיקות
קצרות רכות. שלושה חודשים של נשיקות על הלחי
השמאלית שלי, נשיקות על-זמניות שצומחות ונהיות
ניצנים ומחכות. כל לילה אני הולכת הביתה מאוהבת
בג'וֹס עד טירוף ומתוסכלת להחריד. אני בת עשרים והוא
בן שלושים; אולי הבדל הגילים מרתיע אותו. בכל זאת,
הרי אני כבר לא ילדה קטנה.
בלילה אני צופה בג'וֹס ההולך במעלה הרחוב, ידיים
בכיסים. יש לו הליכה איטית ומדודה, כאילו התאמן בה.
אני נכנסת לחדר-השינה הקטן שלי. יש לי מיטת יחיד
בחדר, שולחן טואלט וארון בגדים קטן. אני מביטה
בעצמי במראה. מעסה קרם לילה לתוך לחָיַי שעה ארוכה.
מדמיינת שג'וֹס עומד מאחורי. מתפשטת. מניחה את
חלוק הרחצה על כתפַי. מעסה עוד קרם לתוך לחיי.
מעבירה פודרייה תחת שדַי. ג'וֹס מאחורי. אני נאנחת,
לובשת את כתונת הלילה הלבנה שלי ונכנסת למיטה
בכבדות. אני שומעת את הֶלֶן, השותפה שלי, מסתובבת
בדירה. אני מקשיבה לרעשים שהיא עושה ונרדמת
וחולמת על ג'וֹס שוב ושוב ומעוררת את עצמי באמצע
הלילה.
אני יודעת שאני מחכה שמשהו יקרה.
יום שישי. אני נפגשת עם ג'וֹס הערב. אנחנו הולכים
להופעה של איזה נגן סקסופון, אני שוכחת את שמו. ג'וֹס
יודע. אני אוהבת את העולם הזה של מועדוני גֶ'ז שהוא
לוקח אותי אליהם. אני אוהבת את העשן, השתייה,
האמונה. זה עולם "אִיני". תמיד הוא נותן לי את ההרגשה
שהוצאתי למקום שמחוצה לי. אני צריכה לגמור לתייק
בשביל הרופא ואז יגיע הזמן ללכת הביתה. אני חושבת,
מה אלבש? כל הזמן אני חושבת, הלילה זה יקרה. אני
שרה לעצמי. אני מביטה בשעון שבחדר ההמתנה, הוא
עושה לי דווקא. בקושי זז.
ג'וֹס מאחר לבוא. תמיד הוא מאחר. כשהוא בא לבסוף,
הוא לבוש חליפת צמר כחולה וחולצה לבנה ועניבה
מפוספסת. אני חשה צביטה בלב למראה יופיו; שערו
הכהה העבה, עיניו החודרות. הערב הוא נרגש במיוחד.
הוא מעריץ את הסקסופוניסט הזה. אנחנו צריכים להזדרז.
ברחוב אנשים נועצים בנו מבטים, בייחוד בג'וֹס. הוא
מכיר לא מעט מהבחורים במועדון הזה. כמה וכמה זרים
מכירים אותו. הוא כבר בונה לו מוניטין, הוא מנגן בכמה
בארים ופאבים ומועדונים של גֶ'ז. אלה ימי בראשית, הוא
אומר, ימים מרגשים. ימי בראשית של הגֶ'ז וימי בראשית
שלו, של חייו החדשים. במשך היום הוא עובד בחנות
לאביזרי דיג ברחוב רֶנפילד. הוא אומר שזה תחום
ההתעניינות האחר שלו. אני אומרת, אתה איש יוצא-
דופן: דגים וגֶ'ז. "זה בטח יותר טוב מדגים וצ'יפְס," הוא
אומר. כבר יש סביבו לחשושים, שדה מגנטי שמושך אליו
אחרים. מראהו תואם את התפקיד. הוא גבוה, צבעוני.
אביו היה אפריקאי, אמו סקוטית. הוא לא יודע מאיזו
מדינה בדיוק, רק מאיזו יבשת. הוא צוחק ברוח
ספורטיבית, "זו יבשת גדולה, ממש גדולה," אמו פשוט
לא זכרה, ועכשיו היא מתה, הוא אומר. כשאני שואלת
ממה מתה אמו הוא מהסס, אחר-כך נראה כקולט מהאוויר
"התקף לב". אני לא מצליחה לפענח את הבעתו. "לא
הסתדרת אתה?" אני שואלת. "לא בדיוק," הוא אומר.
כשהסקסופון פותח בנגינה ג'וֹס עוצם את עיניו ולא
פוקח אותן זמן רב. זה מביך אותי קצת. אני מרגישה
כאילו איבדתי אותו, כאילו הוא שייך למוזיקה ולא לי.
אחרים קוראים בקול מילים קטנות של עונג עצום -
"יֵה!" מוחאים כפיים. רוקעים ברגליים. מקשיבים
למוזיקה כאילו הם עצמם יוצרים אותה, מין גאווה
קולנועית משונה על פניהם. הם מטלטלים את ראשיהם
מצד לצד בתואם מושלם עם המוזיקה. פנים אחדות
מצביעות כלפי מטה, הסנטר נח על החזה; אחרים מטים
את ראשיהם לאחור. כל הראשים רועדים ורוטטים מצד
לצד. אחדים פשוט מזיזים את סנטריהם פנימה והחוצה
בתנועות חדות, בעיניים עצומות. אבל כל הפנים שבמקום
הזה מוכנות ללכת עד הסוף. תשומת הלב מרותקת כולה,
מלאה דבקות ורוממות רוח. הם ילכו בעקבות הסקסופון
אל המקום העמוק האפל, לאן שיוליכם, חסידי הצליל
הבלוזי הצונן. זו חרדת קודש כמעט. אני מרגישה כאילו
אני בכנסייה, ואני היחידה שעיניה פקוחות בעת התפילה.
הגבר היושב לידי מניע את ידו הימנית בקצב המוזיקה,
תנועות קטנות נשכניות, הניצוח הפרטי שלו. אני תוהה
אם אי-פעם אוכל להשתחרר דיי ללבוש את פרצוף הג'ז
הרציני הזה, לשרבב את שפתי ולטלטל את ראשי
בתנועות סינקוֹפיות מתוחות.
המוזיקה מתחלפת. הסקסופון איטי ועצוב, כאילו הוא
מנסה להיזכר במשהו שאבד. אני מנסה לנקוש ברגלי לפי
קצב הנעל הרכה המדשדשת של התוף. תחילה אני נבוכה.
אני לא בטוחה שנקישת הרגל שלי נראית כמו שאר
הרגליים הנוקשות. אני לא בטוחה שאני עושה את זה
נכון. אני יודעת שאני לא יכולה להסתכן ולטלטל את
ראשי, לעוות את פני ולנצח בידי. אבל עם הנקישות
החרישיות האלה אני מרגישה בסדר. כעבור זמן-מה אני
אפילו לא מרגישה שאני עושה את זה. נכנסתי אל תוך
המוזיקה. זו הרגשה מוזרה, אבל הנה היא מחכה לי. אני
יושבת בלב האנקה האיטית הארוכה של הסקסופון, ממש
בתוכה. אני מרגישה שמשהו בתוכי מתרכך, נכנע. אני
נפנית אל ג'וֹס ורואה שהוא נועץ בי את מבטו. הוא ראה
איך כל זה קורה. מבטו חודר אל תוכי.
כבר חושך בחוץ. פנסי הרחוב מטילים את אורם
הצהוב על הרחובות. רבים מאתנו יוצאים ממועדון הג'ז
באותה שעה. אנחנו נראים כמו אנשים שזה עתה נבראו
מתוך הלילה, אנשים שזה עתה נחתו יחד על כדור-הארץ,
ועל פני כולנו ארשת נחשונית פראית אחת. אנחנו
פוסעים במעילינו הארוכים בצווארונים מורמים. רוח
סערה נושבת. הרוח מעיפה פחית במורד הרחוב. הלילה
הוא הלילה. ג'וֹס לופת את ידי כמגונן עלי מפני משהו.
הוא מלווה אותי עד הדלת. הוא מתכוון לנשק לי על
לחיי אבל משנה את דעתו ומנשק אותי בעוז על פי. הוא
לופת אותי בזרועותיו, מושך את פני אל פניו. מקרב אותי
אליו עד שכפות רגלי כמעט מתרוממות באוויר. נשימתו
מהירה, נרגשת. אני פוקחת את עיני ונועצת בו את מבטי
בעוד הוא מנשק אותי. עיניו עצומות בחוזקה. בעודו
מנשק אותי הוא אומר את שמי, שוב ושוב. אני מרגישה
כאילו אני עומדת למות. אני לוקחת את ידו ומוליכה
אותו במעלה המדרגות אל דירתי הצרה. אני מקווה שהֶלֶן
ישנה חזק, מכורבלת במיטתה הקטנה.
אבל כשאנחנו למעלה, הכל משתנה. ג'וֹס לא מטיל
אותי על מיטתי כפי שציפיתי. הוא פוסע בחדר. "שב,"
אני אומרת. "תרגיש בבית." פתאום נמלאתי בושה.
האינטימיות של חדרי שלי הפכה אותנו לזרים. הוא
מתיישב על קצה מיטתי. מראהו נורא, הוא מוטרד. "מה
יש, ג'וֹס? מה קרה?" יש משהו שהוא צריך לספר לי.
משהו שהיה צריך לספר לי מזמן, לפני כמה חודשים, אבל
לא היה מסוגל. הוא פחד שאם אדע לא ארצה להיפגש
אתו יותר. אני נתקפת סחרחורת. "אדע מה?" מחשבותי
מתרוצצות. אולי הוא נשוי; אולי הוא חולה באחת מאותן
מחלות של גברים; אולי הוא ביצע פשע. אני לא יודעת
מה זה יכול להיות. אני קולטת את עצמי במראה. שערי
סתור כולו; עיני נראות פראיות כמו עיניו. ברור לי שזה
משהו רציני, אבל אני מנסה לבטל את זה בצחוק. אני
פורעת את שערו בידי ומנשקת את לחיו. "זה לא יכול
להיות גרוע עד כדי כך," אני אומרת. "לא כשמאוהבים."
זו הפעם הראשונה שאמרתי לו את זה. זה מגביר את
אומללותו. הוא נראה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי. הוא
אומר לי שאינו יכול להיפגש אתי עוד, חד וחלק. אני לא
מאמינה שזה קורה. הירח מלא מחוץ לחלון, מביט פנימה
בתדהמה. הלילה הוא שֶקֶר. אני רוצה ללכת לישון. אני
רוצה להפסיק את הדיבור שלו ולהיכנס למיטה שלי יחד
אתו ולהירדם בזרועותיו. לא איכפת לי מה הוא עשה. אני
לא רוצה לדעת מה הוא עשה. הוא אומר שהוא מצטער.
הירח הגדול מביט בי פעור פה. הוא מלא התרגשות
משונה. אני מרגישה כאילו עולמי יוצא מדעתו.
אני מפילה את קרם הלילה שלי משולחן הטואלט.
משהו בתוכי פשוט מתפוצץ. "אתה לא יכול לעשות את
זה," אני אומרת לו ומוצאת את עצמי מכה אותו בחזהו,
בוכה. הוא מתרגז על עצמו. אני שומעת אותו פולט מפיו
קללה חרישית. אחר-כך אני שומעת אותו אומר, "סלחי
לי." והוא קם ללכת. אבל אני לא מוכנה לזה. אני נאחזת
בו ומושכת אותו בחזרה. הוא גבוה ממני. כל כוחי לא
יספיק לי לנער אותו. אז במקום זה אני צועקת. לא
איכפת לי שמישהו יתעורר. אני צורחת עליו, "הֶסבר,
אתה חייב לי הסבר. מה הבעיה שלך? אתה חולה? הרגת
מישהו?" מוזר, אבל הוא כבר מרגיש שהוא שייך לי.
כעסי עושה אותו שלי. "את באמת רוצה לדעת, מה?" הוא
אומר בקול שאני לא ממש מכירה. "את באמת רוצה
לדעת. אז אני אראה לך," הוא אומר. "אני אראה לך מה
הבעיה." ארשת פניו מוזרה, כאילו הוא מושעה לרגע,
חדל להיות הוא עצמו.
הוא מסיר את המקטורן הכחול שלו ומטיל אותו על
הרצפה שלי. הוא מסיר את העניבה ומטיל אף אותה
ארצה. ידיו רועדות. אני רועדת. אני חושבת שאולי הוא
שינה את דעתו ורוצה להתעלס. אני חושבת, הוא לא
צריך להפשיט אותי קודם? אני לא בטוחה. אני מנסה
להיזכר איך נהגו שני החברים האחרים שהיו לי. ראשי
מתרוקן ממחשבות. הוא פורם את כפתורי חולצתו. עכשיו
הוא מאט את הקצב. כל כפתור נפרם כל-כך כל-כך לאט.
מתחת לחולצה הוא לובש חולצת טריקו. הוא פושט גם
אותה לאט, מרים את זרועותיו ומושך אותה ממותניו מעל
לראשו. הוא שומט אותה. מבטו נחוש. הוא מביט בי כל
אותה עת. במבט מוזר, מתריס, כמעט תוקפני - כאילו
הוא אומר, "אמרתי לך. אמרתי לך." הוא מושך את
חולצת הטריקו השנייה מעל לראשו ומשליך גם אותה.
מתחת יש לו עוד שכבה, גופייה. בגדיו מוטלים בפישוט
איברים על הרצפה כמו מתווה של גווייה בסרט. הגופייה
מוּסרת אף היא. הוא נראה רזה הרבה יותר בלי כל
השכבות הללו. אני מתרגשת למראה הגבר הזה שמתפשט
בשבילי. תחת הגופייה יש תחבושות רבות הכרוכות לו
על חזהו. הוא מתחיל לגלול אותן. נחשול של הקלה מציף
את חזי: לחשוב שהוא מודאג כל-כך בגלל איזו צלקת על
גופו. הוא צריך לדעת שאהבתי אליו עמוקה מפצע. "אתה
לא חייב להראות לי," אני אומרת. אני נמלאת פתאום
חמלה. "היתה לך תאונה? אני לא מוטרדת מדברים
שטחיים כאלה." אני ניגשת אליו לחבקו. "עוד לא
גמרתי," הוא אומר. הוא ממשיך להסיר אגד אחר אגד. ידי
עודן מושטות כשהשד הראשון שלו מתגלה לי. קטן,
מוצק.
בחוץ יש אור עכשיו, אור בראשית רפה. אני רואה
אותו מן החלון, רוקד סְטֶפְס על הים, על גבעות הטרשים
המכוסות שיחים. הים שקט יותר היום, בוש בהפרזות ליל
אמש. הוא שומר על פרופיל נמוך היום, כולו תמימות
כחולה ונוהמת. אני בטוחה. ארד לעשות קניות. יש לי
תיאבון לראשונה זה ימים רבים. אלך לקנות לחם טרי,
קצת גבינת צֶ'דַר בשלה, עגבניות אדומות, בשר ירך-חזיר
פרוס. לא אקנה עיתון.
למה לי לחזור בכלל? האנשים כאן חביבים יותר,
ולמרבה הפלא ממשיים יותר. האנשים כאן ממשיים יותר.
אוכל להעביר הנה את החפצים הדרושים לי, ואת השאר
לזרוק. החברים שלנו בלונדון מחמיצים פנים או מגלים
סקרנות מוגזמת. אני לא רוצה לראות אף אחד. חוץ
מקוֹלמַן. הלוואי ויכולתי להיפגש עם קוֹלמַן. מה אני
יכולה לומר לו? שאביו ואני היינו מאוהבים, שלא היה
איכפת לנו, שכעבור זמן-מה הפסקנו לחשוב על זה
בכלל? לא חשבתי על זה, אז איך יכולתי להסתיר את זה
ממנו אם לא היה בתודעתי משהו שיש להסתירו?
אני רוחצת את פני במים קרים. אני כל-כך עייפה, עד
שהייתי לאדם אחר. דרך המחשבה שלי אחרת. אני יודעת
את זה; אני זוכרת שבראשי היה מרחב רב יותר. עכשיו
הוא מאוכלס בצפיפות בדאגות. אני מרפרפת מאחת
לאחרת כמו ציפור עצבנית. אני אומרת לעצמי לחדול
מזה. אם לדאוג, הייתי צריכה לדאוג לפני שנים. אולי אני
פשוט מזדקנת. סבתי היתה מודאגת שמא תשכח את מה
שהתכוונה לומר. היא היתה רושמת לה פתקים ואחר-כך
שוכחת היכן הניחה את הפתקים. לפעמים היתה נתפסת
לפתק הלא-נכון ומספרת משהו שעבר זמנו. אני לובשת
מכנסיים, את אפודת הקשמיר שלי. סיכת מדליון. אני
יכולה לפחות להיראות ראויה להופיע בציבור. שלא יגידו
שזרקו את אשתו של ג'וֹס מוּדי לכלבים. ג'וֹס אהב
"להחזיק אותי מטופחת". אני לובשת את מעילי ויוצאת
מהבית. איני נועלת את הדלת. מעולם לא נעלתי כאן את
הדלת ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו. אטייל לי מעט
עד שיפתחו את החנויות, לאורך החוף. "אתה לך למעלה,
ואני פה למטה," (שורה משיר עם סקוטי) אני שרה לג'וֹס.
הוא תמיד נהנה כששרתי לו, אף-על-פי שהקול שלי לא
שווה הרבה. כבר עכשיו היום שונה מכפי שנראה מן
החלון. הרוח קשה ומייללת. מזג האוויר בחבל הארץ
הזה עגמומי, סובייקטיבי ובוגדני, ממש כמו בני-האדם.
כל-כך חזק, ריח הים, אם לא היית לידו זמן-מה. אני
חשה בפי את טעם האצות והדגים. את המלח בשערי, על
לחיַי. הרוח נושבת מאחורי, מנפחת את מעילי לבלון,
מאיצה בי להחיש את צעדי יותר מהרצוי לי. הים לא
כל-כך שקט, מקרוב. אני יכולה לנעוץ את מבטי ישר
בלבו. הגלים קופצים זה מעל זה, משתוללים. מעל לגלים
עצמם, צללים של גלי רפאים מנסים לדבר. אני רואה
אותם רודפים אחרי הגלים, מבקשים את חייהם בחזרה.
שנים כמעט לא הלכתי בדרך הזאת לבדי. תמיד יצאנו
לטייל כאן שנינו יחד. מוזר לי ללכת לבדי. הרוח יכולה
להרים אותי ולשאת אותי אל הים. שום דבר לא מצמיד
אותי אל הקרקע. אני יכולה לרחף. אני יכולה לעוף.
הנמל נשאר כשהיה מאז שהייתי נערה ובאתי מאנגליה
בחופשות יחד עם משפחתי. הנגרייה אותה נגרייה. חנות
הצילום המקומית שנוסדה ב- 1886 נותרה במקומה -
"פ. פוּטשֶר ובנו". "ב. סאבֶג' אטליז משפחתי" נמצא כאן
מאז היותי ילדה. בנו מנהל את החנות עכשיו. שמו בְרוּס,
כמו אביו. לשניהם לחיים וכפות-ידיים אדומות של
קצבים. יש גם בית-קפה איטלקי קטן בניהול משפחת
דַלסָאסוֹ, שמייצר את הגלידה הטובה ביותר ברדיוס של
קילומטרים ומוכר סוכריות בצנצנות פלסטיק גדולות.
סוכריות שקשורות כל-כך לחופשות הילדות שלי במקום
הזה, שמצחיק אותי לראות שעודן קיימות. כריות.
מרובעיות. מזרקות שֶרבֶט. כדורי קינמון. כדורי אניס.
בונבוני לימון. ממתקי קרם מנטה. בבית-הקפה האיטלקי
מגישים גם ארוחת-בוקר טובה. מתוך דחף רגעי אני
נכנסת ומתיישבת. גברת דַלסאסו שמחה לראותני.
"כרגיל?" היא שואלת. ביצים מקושקשות על טוסט.
"איפה מר מוּדי הבוקר?" היא שואלת. אני אומרת, "מר
מוּדי מת לפני כמה שבועות."
"אוי, אני מצטערת לשמוע," היא אומרת ולופתת את
ידי בכוח. "איזה בן-אדם נחמד, נחמד, מר מוּדי. בן-אדם
נחמד." אני מהנהנת, תוהה מה היתה גברת דלסאסו
אומרת אילו ראתה את העיתונים. גרוני נחנק. גברת
דלסאסו הביאה אותי לידי בכי. היא הראשונה שגורמת לי
להרגיש כמו אלמנה רגילה, שמתייחסת אלי בכבוד ולא
בסקרנות חולנית. הייתי רוצה לבכות לתוך הסינר שלה.
אני לוגמת את התה שלי. מעט ממנו נשפך על מעילי
ואני מנגבת אותו בממחטת נייר. פיסות נייר זעירות
נדבקות אל מעילי. היא מביאה את הביצים המקושקשות
על טוסט. אני מכריחה את עצמי להמשיך לשבת. היא
נותנת בי עוד מבט, אחד מאותם מבטים איטלקיים
רגשניים ונוגים, שמעוררים גם בנפשות האציליות ביותר
רחמים עצמיים. "אני אניח אותך לנפשך. בוודאי אין לך
חשק לדבר," היא אומרת, המגבת שבידה מוחה במיומנות
את תחתית הספל שלי. "אני מביאה לך ספל אחר."
אני מנסה לאכול כדי לא להעליב את גברת דלסאסו.
אני באמת חייבת לאכול. גופי הולך ורזה. הבגדים תלויים
עלי. רק לפני חודש היו חיי מלאים בדברים מסוימים
שתכננתי לעשות. ג'וֹס עמד לצאת לסיבוב הופעות חדש.
התכוננו לצאת לפני-כן לחופשה בטוֹבָאגו. והנה אני כאן
בין איתני הטבע של המקום המוכר כל-כך, שרויה
באי-ודאות לגבי כל הדברים. אפילו חיי. בייחוד חיי.
אני מחליטה לצעוד בכיוון לֵייר ולערוך את מעט
הקניות שלי בדרך חזרה. תא הטלפון האדום נמצא בפינה,
סמוך לנגרייה. עברי על פניו. הסתובבי. היכנסי פנימה.
טלפני אליו. אין לך מה להפסיד. תעשי את זה. טלפני
אליו. אני נכנסת אל התא האדום הישן, שהשתמר כמו
מומיה מצרית. צריך להפיל אותו על צדו, עם הגוף האוחז
בשפופרת בתוכו. אני מכניסה את המטבעות ומחייגת את
המספר שלו. עוד פעם המשיבון. אני מתחילה לומר
משהו, "קוֹלמַן, אם אתה שם אולי תרים את הטלפון?"
בידיעה שהוא לא ירים את הטלפון לדבר אתי. ילד קטן
שם פיתיון על קרס החכה שלו בנמל כפי שקוֹלמַן נהג
לעשות. ג'וֹס לימד אותו לדוג. הם אהבו לדוג יחד.
לעתים קרובות היה אנגוּס לוקח אותם בסירה שלו
ללב-ים. לקוֹלמַן היתה חכה משלו כבר בגיל שלוש. הילד
הזה מטיל את החכה שלו כמו מומחה, בצליפה מהירה,
אחר-כך יושב לחכות. אני מניחה את השפופרת ומנסה
שוב. "מה אני יכולה לומר לך, קוֹלמַן. אני אמא שלך. אני
אוהבת אותך." אני מניחה שוב את השפופרת ויוצאת אל
הרוח. היא סוטרת לי על פני, צורבת את לחיַי. מזג
האוויר מתחלף שוב. וזה אמור להיות קיץ. העצים
מתנודדים ברוח כמו שיכורים, מקללים.
הרוח נוהגת בי באינטימיות. מעבירה את אצבעותיה
הארוכות, החזקות בשערי. סוטרת לי על פני, דוחפת
אותי, צועקת לי באוזניים. מוטב להיות בחוץ מאשר
בפנים. אני ממהרת ללֵייר, הרוח נושכת את עקבי. עוד
רגע ואעוף. הנמל בלֵייר נטוש. דייג או שניים משתופפים
על סירותיהם, נפוחים ותְפוחים מהרוח. אחד מהם צועק
משהו ומנופף לי בידו. המחווה הפשוטה משמחת אותי,
מחממת אותי. אהבת זר.
אני נכנסת לפאב הראשון הנקרה בדרכי, "הספינה
הישנה", ומזמינה ארוחת-צהריים של פאב. רעבה פתאום.
זאב-ים, צ'יפס ואפונה. כמה אנשים שותים בירה ושני
זוגות אוכלים צהריים. שולחן פינתי, מול הבר. תיבת
נגינה מנגנת "בוּגי ווּגי ביוּגְל בוֹי אוֹף קוֹמפָני בי": הרחק
בעיר שיקגו חי חצוצרן אחד. סגנון הבוּגי שניגן יחיד
ומיוחד. אני מרימה את הסכין והמזלג שלי מעל לצלחת,
תלויים באוויר כמו מטוס.
אמצע עמוד 30