כפרה
איאן מקיואן, עתליה זילבר (תרגום)
Ian McEwan, Atonement
"מיס מורְלַנד היקרה, חשבי על הטבע האיום של
החשדות שרקמת. על פי מה שפטת? זכרי את הארץ
והתקופה שאנחנו חיים בהן. זכרי שאנחנו אנגלים,
שאנחנו נוצרים. בדקי את הבנתך, את חוש השיפוט
שלך לגבי מה שסביר, את התבוננותך במה שקורה
סביבך. האם החינוך שלנו מכין אותנו למעשי תועבה
שכאלה? האם חוקינו מעלימים עין מהם? האם אפשר
לבצע אותם בלי שייוודע הדבר בארץ זו, שהקשרים
החברתיים והספרותיים מתנהלים בה על בסיס כזה,
שכל אדם מוקף בה בסביבה של מרגלים מטעם עצמם,
והדרכים והעיתונים חושפים הכל? מיס מורלנד היקרה,
על אילו רעיונות התוודית?"
הם הגיעו אל קצה הגלריה; ובדמעות בושה היא רצה
אל חדרה.
ג'יין אוסטן, "מנזר נורתאנגר"
חלק ראשון
1
המחזה – שבְרַאיונִי עיצבה את כרזותיו, את
כרטיסיו ואת התוכנייה שלו, ובנתה דוכן למכירת
כרטיסים ממחיצה מתקפלת שהוטתה על צדה, ועטפה
קופה בנייר קְרֶפ אדום - נכתב ביומיים של סערת יצירה,
שבגללה החמיצה ארוחת בוקר אחת וארוחת צהריים
אחת. משנשלמו ההכנות, לא נותר לה אלא להגות בנוסח
הגמור ולהמתין לבוא דודניה מן הצפון הרחוק. יהיה לה
רק יום אחד של חזרות עד שיבוא אחיה. המחזה,
שלפרקים הוא מצמרר ולפרקים עצוב עד ייאוש, סיפר
סיפור אהבה שלִקחו מובא בפתח-דבר מחורז, והוא שכל
אהבה שאינה מיוסדת על תבונה נידונה לכשלון. תשוקתה
הפוחזת של הגיבורה, אַרַבֶלָה, לרוזן זר ומרושע, באה על
עונשה באסון כשהיא לוקה בכולרה בעת נסיעה חפוזה
ופזיזה אל עיירת חוף עם חתנה המיועד. בשעה שהיא
רתוקה למיטה בעליית גג, לאחר שהוא וכמעט כל
האחרים נוטשים אותה, היא מגלה בתוכה חוש הומור.
הגורל נותן לה הזדמנות שנייה בדמות רופא עני,
שלאמיתו של דבר הוא נסיך מוסווה שבחר לעבוד בקרב
הנצרכים. הוא מרפא את ארבלה, ובפעם הזאת היא
בוחרת בחירה שקולה, ובאה על גמולה בהתפייסות עם
משפחתה ובחתונה עם נסיך רפואותיה "ביום שמש אביבי
שטוף רוח".
מרת טַלִיס קראה את שבעת עמודי "תלאותיה של
ארבלה" בחדר השינה שלה, על יד שולחן האיפור, בעוד
זרועה של המחברת חובקת את כתפה. ברַאיוני בחנה את
פני אמה לגלות סימן כלשהו לשינויי רגש, ואמילי טליס
ריצתה אותה במבטי בהלה, בצחוק של גיל, ולבסוף,
בחיוכים מכירי טובה ובנענועי ראש חכמים של הסכמה.
היא לקחה את בתה בזרועותיה ומשכה אותה אל חיקה -
אה, הגוף הקטן והחמים והחלק הזה שהיא זוכרת מינקותו,
והוא עדיין לא עוזב אותה, עוד לא - ואמרה שהמחזה
"מהמם", ומיד הסכימה, במלמול אל הקונכייה ההדוקה
של אוזן הילדה, שהיא רשאית לצטט את המילה הזאת
בכרזה שתהיה תלויה על כַן בחדר הכניסה, על יד דוכן
הכרטיסים.
באותה שעה לא יכלה בראיוני לדעת זאת, אבל זה היה
רגע השיא בהגשמת מפעלה. דבר לא דמה לו בסיפוק
שהעניק לה, כל השאר היה חלומות ותסכול. בדמדומי
הקיץ, לאחר שכובה האור בחדרה והיא היתה מצטנפת
באפלולית המענגת של מיטת האפיריון שלה, יש שהיה
לבה הולם בהזיות ערגה זוהרות, שהן עצמן היו מחזות
קטנים, ובכל אחד מהם מופיע לאון. בהזיה אחת, פרצופו
הגדול וטוב המזג מתעווה בצער כשארבלה שוקעת
בבדידות ובייאוש. בהזיה אחרת הוא עומד לו, כוס משקה
בידו, באחת המסבאות האופנתיות שבעיר, וקולו נשמע
מתרברב לפני קבוצת ידידים: כן, אחותי הקטנה, הסופרת
בראיוני טליס, בטח שמעתם עליה. ובהזיה שלישית הוא
מטיח את אגרופו באוויר בעליצות כשהמסך יורד, אף על
פי שאין מסך, אין כל אפשרות שיהיה מסך. לא לדודניה
נועד המחזה, אלא לאחיה, לחגוג את שובו, לעורר את
הערצתו ולהרחיקו מן הידידות שהוא בוחר לו בפזיזות, זו
אחר זו, ולקרבו אל הדמות ההולמת של רעיה, רעיה
שתשכנע אותו לחזור אל הכפר ותבקש מבראיוני
במתיקות שתהיה לה לשושבינה.
היא היתה מאותם ילדים האחוזים תשוקה שהעולם
יהיה מסודר טיפ-טופ, החדר של אחותה הגדולה היה
אנדרלמוסיה של ספרים לא סגורים, בגדים לא מקופלים,
מיטה לא מוצעת ומאפרות לא מרוקנות, ואילו חדרה של
בראיוני היה מקדש לשד השליטה שבה: בדגם החווה
הערוך על אדן חלון רחב היו חיות רגילות, אבל כולן
פניהן מופנות לכיוון אחד - אל בעליהן - כאילו הן
עומדות לפצוח בשירה, ואפילו התרנגולות המשוטטות
בחצר כונסו במכלאה בסדר מופתי. לאמיתו של דבר,
חדרה של בראיוני היה החדר המסודר היחיד בקומות
העליונות של הבית. בובותיה זקופות הגו בבית האחוזה
רב החדרים נדמה שהן מצייתות להוראות מחמירות שלא
לגעת בקירות, ומגוון הדמויות האצבעוניות שעומדות על
שולחן האיפור שלה - בוקרים, צוללנים, עכברים דמויי
אדם - דמו בשורותיהן הישרות וברווחים האחידים
שביניהן לצבא אזרחים הממתין לפקודות.
החיבה לזעיר אנפין היתה אחד מצדדיה של ר ו ח
חובבת סדר. צד אחר היה החיבה לסודות; מגרה סודית
בתיבת סתרים מהודרת מצופה לכה נפתחה בדחיפת
זנב-סנונית מהופך היפוך מחוכם, ובה שמרה בראיוני יומן
נעול בתֶפֶס ומחברת כתובה בצופן שהיא המציאה.
בכספת צעצוע שנפתחה בשישה מספרים סודיים אחסנה
מכתבים וגלויות. פחית מטבעות ישנה היתה מוסתרת
מתחת ללוח רצפה זחיח מתחת למיטתה. בפחית היו
אוצרות שהחלו להיאסף לפני ארבע שנים, ביום הולדתה
התשיעי: בלוט כפול מוטַנְט, מתכת דמוית זהב, חפץ
כישוף להורדת גשם שנקנה ביריד שעשועים, גולגולת
סנאי קלה כעלה.
אבל מגרות סודיות, יומנים ננעלים ושיטות צופן לא
יכלו להסתיר מבראיוני את האמת הפשוטה: אין לה
סודות. שאיפתה לעולם הרמוני ומאורגן שללה ממנה את
האפשרויות הנמהרות לחטוא. מהומות והרס היו כאוטיים
מדי לטעמה, ולא היתה בה נטייה לאכזריות. מעמדה כבת
יחידה למעשה, וכן בידודו היחסי של בית טליס, מנעו
ממנה, לפחות בחופשת הקיץ הארוכה, קנוניות ילדותיות
עם חברים. לא היה בחייה דבר מעניין או מביש דיו
להיות ראוי להסתרה; איש לא ידע על גולגולת הסנאי
הטמונה מתחת למיטתה, אבל איש לא רצה לדעת. דבר
מכל אלה לא היה בו מן החולניות; ליתר דיוק, רק
בדיעבד, משנמצא פתרון, נראה החולי.
בת אחת עשרה היתה כשכתבה את סיפורה הראשון -
מעשייה טיפשית שהיתה חיקוי של חצי תריסר סיפורי עם
וחסרה בה, כפי שהבינה לאחר זמן, אותה בקיאות חיונית
בדרכי העולם שמעוררת בקורא רגש כבוד. אבל מנסיון
ראשון מגושם זה למדה שהדמיון עצמו הוא מקור
לסודות: משעה שהוחל בכתיבת סיפור, אי אפשר עוד
לספרו לאיש, העמדת הפנים במילים היא דבר גששני
מדי, פגיע מדי, מביך מכדי לתת למישהו לדעת עליו.
אפילו כתיבת "היא אמרה" או "ואז" עוררה בה רתיעה,
והיא הרגישה מטופשת בהתיימרותה לדעת על רגשותיה
של ברייה דמיונית. אין היא יכולה להימנע מלחשוף את
עצמה כשהיא מתארת חולשה של דמות, שהרי הקורא
ודאי ישער שאת עצמה היא מתארת. וכי איזו סמכות
אחרת יש לה? רק לאחר שנשלם הסיפור, לאחר שיושבו
כל הגורלות ונחתמה הפרשה כולה בשני קצותיה, ולפחות
מהבחינה הזאת היה הסיפור דומה לכל סיפור גמור אחר
בעולם, הרגישה מחוסנת, והיתה מוכנה לנקב חורים
בשוליים, לקשור את הפרקים בסרט, לצבוע את העטיפה
או לצייר עליה ציור, ולקחת את היצירה הגמורה
להראותה לאמה, או לאביה כשהוא בבית.
מאמציה זכו לעידוד. בעצם, הם התקבלו בברכה
משעה שנוכחו בני טליס שלתינוקת של המשפחה יש מוח
מוזר וכשרון למילים. שעות אחר הצהריים הארוכות
שבילתה בעלעול במילונים ובאגרונים הולידו חיבורי
מילים לא מתאימים, אך אי-התאמה זו היה בה כדי
להטריד: המטבעות שהסתיר הנבל בכיסו היו "אזוטריים",
הבריון שנתפס בגניבת מכונית פרץ בבכי של "הזדכות
חסרת בושה", הגיבורה הרכובה על סוסה הגזעי יצאה
לטיול "מרפרף" בלילה, מצחו הקמוט של המלך היה
ה"הירוגליף" של זעפו. בראיוני קיבלה עידוד לקרוא את
סיפוריה בקול בספרייה, והוריה ואחותה הגדולה הופתעו
לשמוע את ילדתם השקטה מקריאה קריאה נועזת כל כך,
עושה מחוות גדולות בידה הפנויה, מקשתת את גבותיה
כשהיא מגלמת את הקולות השונים, ומפעם לפעם נושאת
את עיניה מן הדף לשניות אחדות ומעבירה את מבטה
מפרצוף אל פרצוף, ודורשת בלי התנצלות את תשומת
הלב הגמורה של משפחתה בשעה שהיא טווה את קורי
הקסם של סיפורה.
גם בלא תשומת לבם ושבחיהם והנאתם הגלויה לא
היתה בראיוני נמנעת מהכתיבה. על כל פנים, היא גילתה,
כפי שגילו סופרים רבים לפניה, שלא כל הכרה יש בה מן
המועיל. התלהבותה של סֶסיליה, למשל, נדמָה שהיא קצת
מוגזמת, אולי נגועה בהתנשאות, ואף פולשנית; אחותה
הגדולה רצתה שכל סיפור כרוך יקוטלג ויוצב על מדפי
הספרייה, בין רבינדרנת טָגור ובין קווינטוס טֶרטוליאנוס.
אם היתה כאן בדיחה, בראיוני התעלמה ממנה. עתה היתה
בדרך הנכונה, ומצאה סיפוק ברמות אחרות; כתיבת
הסיפורים לא רק צפנה סודות, אלא גם העניקה את כל
תענוגות המזעור. היא יכלה לברוא עולם בחמישה
עמודים, ועולם זה היה מהנה יותר מדגם של חווה. היא
יכלה לעצב את ילדותו של נסיך מפונק בחצי עמוד, אור
ירח חלף על כפרים מנומנמים במשפט קצבי אחד,
והתאהבות תוארה במילה אחת - מבט. דפי הסיפור שאך
נשלמה כתיבתו כמו רטטו בידה מעוצם החיים שהם
מכילים. גם חיבתה לסדר באה על סיפוקה, שכן היה בידה
להשליט משמעת בעולם פרוע. היא יכלה לסדר שהמשבר
בחיי הגיבורה יתרחש בעת ברד ברקים ורעמים, ואילו
הזוגות בורכו ביום חתונתם ביום בהיר וברוחות מלטפות.
אהבת הסדר גם עיצבה את עקרונות הצדק, שמוות
ונישואין הם כליו: המוות נשמר אך רק לבעלי המוסר
המפוקפק, והנישואין היו גמול שניתן רק בעמוד האחרון.
המחזה שכתבה לכבוד בואו של לאון היה הגיחה
הראשונה שלה אל תחום הדרמה, והיא מצאה שהמעבר
אינו כרוך בכל מאמץ. היתה הקלה בכך שאין צורך
לכתוב "היא אמרה", ולא לתאר את מזג האוויר או את
בוא האביב או את פניה של הגיבורה - היופי, התברר
לה, תחומו צר. הכיעור, לעומת זה, פנים רבות לו. יקום
המצטמצם למה שנאמר בו הוא אכן סדר, כמעט עד כדי
ריקנות, וכדי לפצות על כך, כל מבע נאמר ברגש קיצוני,
וזה אין לו קיום בלי סימן קריאה. "תלאותיה של ארבלה"
אולי היה מלודרמה, אבל מי שכתבה אותו עדיין לא
הכירה את המונח. לא לעורר צחוק נועדה היצירה, אלא
להטיל פחד, להביא הקלה וללמד לקח, בסדר הזה, והמרץ
התמים שבו ניגשה בראיוני למפעל – הכְרזות,
הכרטיסים, דוכן המכירה - עשה אותה נוחה ביותר
להיפגע מכשלון. בנקל יכלה לקבל את פניו של לאון
באחד מסיפוריה, אבל הידיעה שדודניה באים מן הצפון
היא שעוררה את הקפיצה הזאת אל צורת ביטוי חדשה.
העובדה שלולה, שהיתה בת חמש עשרה, והתאומים בני
התשע, גֶ'קסון ופיֶרו, היו פליטי מלחמת אזרחים
משפחתית מרה היתה צריכה להיות חשובה יותר
לבראיוני. היא שמעה את אמה מבקרת את ההתנהגות
האימפולסיבית של אחותה הצעירה הֶרמַאיוני, ומקוננת
על מצבם של שלושת הילדים, ומגנה את גיסה הכנוע
והחמקני סֶסיל, שברח אל מקום מבטחים בקולג' "אול
סולס" באוקספורד. בראיוני שמעה את אמה ואת אחותה
מנתחות את התהפוכות והשערוריות, את המתקפות
ומתקפות-הנגד שהיו בזמן האחרון, והיא ידעה שביקור
דודניה הוא ביקור שאינו קצוב בזמן, וייתכן שיימשך
אפילו עד תחילת שנת הלימודים. היא שמעה שהבית
יכול לקלוט בקלות שלושה ילדים, וכי הקווינסים יכולים
להישאר ככל שירצו, בתנאי שההורים, אם יבקרו אי
פעם בעת ובעונה אחת, ירחיקו את מריבותיהם מבית
טליס. שני חדרים על יד חדרה של בראיוני נוקו מאבק,
נתלו בהם וילונות חדשים והובאו אליהם רהיטים
מחדרים אחרים. בימים כתיקונם היא היתה מעורבת
בהכנות האלה, אבל הן הצטלבו עם התקף הכתיבה בן
היומיים ועם ראשית בניית סצנת חזית-הבית. היא ידעה
במעורפל שגירושים הם אסון, אבל הם לא נראו לה
נושא הולם והיא לא נתנה את דעתה עליהם. זוהי
פרימת קשרים אפורה שאין לה תקנה, ועל כן אין בה
הזדמנויות למסַפר הסיפורים: היא שייכת לתחום האי-
סדר. הנישואים הם הדבר העיקרי, וליתר דיוק החתונה,
שיש בה סדר קפדני של מידה טובה הבאה על גמולה,
התרגשות ההדר והמשתה, והבטחה מסחררת לברית לכל
החיים. חתונה טובה היא ייצוג שאין מודים בו של מה
שעדיין אין להעלותו על הדעת - העונג המיני.
במעברים של כנסיות כפריות וקתדרלות עירוניות
מפוארות, לעיני קהל של בני משפחה וידידים תומכים,
גיבורותיה וגיבוריה הגיעו אל שיאם התמים ולא היו
צריכים להמשיך הלאה.
אילו הציגו הגירושים את עצמם כאנטיתזה מוגת לב
של כל זה, בנקל היה אפשר להטילם אל כף המאזניים
האחרת, עם הבגידות, המחלות, הגנבות, התקיפות
והכזבים. אבל הם הראו פנים חסרי זוהר, סבך אפור
והתכתשות בלתי פוסקת. כמו החימוש-מחדש ובעיית
חבש והגינון, פשוט אין כאן נושא, וכששמעה בראיוני
לבסוף, אחרי ציפייה ממושכת בשבת בבוקר, את קול
הגלגלים על החצץ תחת חלון חדרה, וחטפה את דפיה
וירדה במרוצה במדרגות, ועברה את חדר הכניסה ויצאה
אל אור הצהריים המסמא, לא חוסר רגישות דווקא, אלא
שאפתנות אמנותית ממוקדת היא שהניעה אותה לצעוק
אל האורחים הצעירים המבולבלים העומדים צפופים על
יד הכרכרה עם מיטלטליהם: "הנה התפקידים שלכם, הכל
כתוב. הצגה ראשונה מחר! החזרות מתחילות בעוד חמש
דקות!"
מיד התערבו אִמה ואחותה והציגו לוח זמנים נוח יותר.
האורחים - כל השלושה היו אדמונים ומנומשים -
הובאו אל חדריהם, מיטלטליהם הועלו בידי דני, בנו של
הַרדמן, הם כובדו במשקה משיב נפש במטבח, הוזמנו
לסיור בבית ולשחייה בברכה, וארוחת צהריים הוגשה
להם בגן הדרומי, בצל הגפנים. וכל אותה שעה לא חדלו
אמילי וססיליה טליס מפטפוט, שבוודאי גזל מן האורחים
את הנוחות שנועד להשרות. בראיוני ידעה שאילו נסעה
היא שלוש מאות קילומטרים אל בית זר, רוחה היתה
נדכאת משאלות עליזות ומהצטחקויות בצד, ומאמירה
שנאמרת במאה דרכים שונות שהיא חופשייה לבחור. לא
הכל מבינים שיותר מכל ילדים רוצים שיניחו אותם
לנפשם. אבל בני קווינסי התאמצו מאוד להעמיד פנים
שהם משועשעים או משוחררים, ודבר זה בישר טובות
ל"תלאותיה של ארבלה": השלושה האלה ברור שיש להם
כשרון להיות מה שהם לא, אף שאין כל דמיון ביניהם
ובין הדמויות שהם אמורים לגלם. לפני ארוחת הצהריים
חמקה בראיוני אל חדר החזרות הריק - חדר הילדים -
ופסעה הלוך ושוב על לוחות הרצפה הצבועים ושקלה את
אפשרויות הליהוק.
לכאורה לא סביר שארבלה, ששערה כהה כשערה של
בראיוני, תיוולד להורים מנומשים או תברח עם רוזן זר
מנומש, תשכור חדר בעליית גג מפונדקאי מנומש,
תתאהב בנסיך מנומש, וכומר מנומש ישיא אותה לפני
קהל מנומש. אבל כך יהיה. גוניהם של דודניה עזים כל
כך - כמעט זוהרים! - שאי אפשר להסתירם. לכל
היותר אפשר לומר שחסרונם של נמשים אצל ארבלה הוא
הסימן - ההירוגליף, אולי היתה בראיוני כותבת -
לייחודה. טוהר רוחה לא יוטל בספק לעולם, אף שהיא
חיה בעולם מוכתם. התאומים עוררו עוד קושי: זר לא
יבחין ביניהם. איך ייתכן שהרוזן הרשע דומה כשתי
טיפות מים לנסיך המקסים, ושניהם דומים לאביה של
ארבלה וגם לכומר? אולי תיתן את תפקיד הנסיך ללולה?
נראה שג'קסון ופיירו הם ילדים רגילים, קטנים ומלאי
התלהבות, ומן הסתם יעשו מה שיאמרו להם. אבל אחותם
תסכים לגלם גבר? עיניה ירוקות, עצמות פניה חדות
ולחייה שקועות, ויש משהו שברירי באיפוק שלה, המרמז
על רצון חזק ומזג נוח להתלקח. עצם העלאת האפשרות
שלולה תגלם את התפקיד עלולה לחולל משבר, וחוץ
מזה, כלום תוכל בראיוני לאחוז בידה לפני המזבח, בעוד
ג'קסון קורא מספר התפילות?
רק בחמש אחר הצהריים הצליחה לכנס את צוות
השחקנים שלה בחדר הילדים. מבעוד מועד סידרה
שלושה שרפרפים בשורה, והיא עצמה דחסה את עכוזה
לתוך כיסא-תינוקות גבוה וישן - נופך בוהמי שנתן לה
יתרון גובה כשל שופט טניס. התאומים באו באי רצון
מהברכה שבה בילו שלוש שעות רצופות. הם היו יחפים
ולבשו גופיות על בגדי ים שטפטפו מים על לוחות
הרצפה. מים גם זלגו על צוואריהם משערם הסבוך, והם
רעדו ונענעו את ברכיהם כדי להתחמם. הטבילה
הממושכת קימטה והלבינה את עורם, ובאור החלש למדי
של חדר הילדים נראו נמשיהם שחורים. אחותם, לעומת
זה, שישבה ביניהם, רגלה השמאלית מאוזנת על ברכה
הימנית, היתה רגועה ושלווה, לאחר שהתבשמה ביד
רחבה והחליפה את בגדיה לשמלת גִינגַם ירוקה כדי לאזן
את גוניה. סנדליה גילו שרשרת קרסול וציפורניים
צבועות באדום עז. למראה הציפורניים האלה חשה
בראיוני התכווצות סביב עצם החזה, ומיד ידעה שלא
תוכל לבקש מלולה שתגלם את הנסיך.
כולם הסתדרו במקומותיהם והמחזאית עמדה לפתוח
בנאומה הקטן המסכם את העלילה ומעורר התרגשות
לקראת ההצגה לפני קהל מבוגרים מחר בערב בספרייה.
אבל פיירו הוא שדיבר ראשון.
"אני שונא מחזות וכאלה דברים."
"גם אני שונא אותם ולהתלבש בתלבושות," אמר
ג'קסון.
בשעת הארוחה הוסבר שניתן להבחין בין התאומים על
פי משולש הבשר החסר בתנוך אוזנו של פיירו, מעשהו
של כלב שהילד התעלל בו כשהיה בן שלוש.
לולה הסבה את מבטה. בראיוני אמרה בטון שקול
והגיוני: "איך אתם יכולים לשנוא מחזות?"
"הם סתם בשביל לעשות רושם." פיירו משך בכתפיו
כשהשמיע את האמיתה הזאת הברורה מאליה.
בראיוני ידעה שיש משהו בדבריו. דווקא משום כך
אהבה מחזות, ועל כל פנים את מחזותיה שלה; כולם
יעריצו אותה. כשהסתכלה בילדים, שתחת כיסאותיהם
נקוו המים בשלוליות קודם שחלחלו בבקיעים שבלוחות,
ידעה שלא יבינו לעולם את שאיפתה. סלחנות ריככה את
נעימת קולה.
"נראה לכם ששקספיר רק רצה לעשות רושם?"
פיירו שלח מבט אל ג'קסון מעבר לחיקה של אחותו.
השם הזה, הכמו-מלחמתי (Spear, סְפִיר, רומח), היה
מוכר במעורפל בניחוחו הקל של בית ספר ובטחון
מבוגרים, אבל התאומים שאבו אומץ זה מזה.
"כל אחד יודע שכן."
"בטח."
כשפתחה לולה ודיברה, פנתה תחילה אל פיירו,
ובאמצע המשפט הסבה את פניה כדי לסיימו באוזני
ג'קסון. במשפחתה של בראיוני, מרת טליס לא אמרה
מעולם דבר שיש לאומרו לשתי הבנות בעת ובעונה אחת.
עכשיו ראתה בראיוני איך נעשה הדבר.
"אתם תשתתפו במחזה, או שתחטפו פליק, ואחר כך
אני אדבר עם ההורים."
"אם תחטיפי לנו פליק אנחנו נדבר עם ההורים."
"אתם תשתתפו במחזה הזה או שאני אדבר עם
ההורים."
העובדה שהאיום הלך ופחת במשא ומתן לא גרע
כמדומה מכוחו. פיירו מצץ את שפתו התחתונה.
"למה אנחנו צריכים?" בשאלה היה ויתור מלא, ולולה
ניסתה לפרוע את שערו הרטוב.
"אתה זוכר מה אמרו ההורים? אנחנו אורחים בבית הזה
ומה אנחנו צריכים - מה אנחנו צריכים? קדימה. מה
אנחנו צריכים?"
"ל-היענות," ענו הילדים בצער במקהלה, וכמעט מעדו
על המילה הבלתי רגילה.
לולה פנתה אל בראיוני וחייכה. "ספרי לנו בבקשה על
המחזה שלך."
ההורים. יהיה אשר יהא הכוח המוסדי האצור בכינוי
הזה בלשון רבים, עתה הוא עמד להתפצל, או כבר
התפצל, אבל לפי שעה לא היה אפשר להודות בזה,
ואומץ לב נדרש אפילו מהצעירים ביותר. פתאום
התמלאה בראיוני בושה על אנוכיותה, על כי כלל לא
עלה על דעתה שדודניה אולי לא ירצו לגלם את
תפקידיהם ב"תלאותיה של ארבלה". יש להם תלאות
משלהם, אסון משלהם, ועכשיו שהם אורחים בביתה,
מוטלת עליהם חובה. וגרוע מזה, לולה עצמה הבהירה
שגם היא תשתתף בהצגה מתוך הרגשת חובה. בני קווינסי
הפגיעים נתונים לכפייה. אבל בראיוני נאבקה לקלוט את
המחשבה הקשה, האם אין כאן תכסיס, כלום אין לולה
משתמשת בתאומים לבטא משהו מטעמה שלה, משהו
עוין או הרסני? בראיוני חשה בנחיתותה מעצם הדבר
שהיא צעירה בשנתיים מן הילדה האחרת, מכך ששנתיים
תמימות של ליטוש ועידון פועלות נגדה, ועכשיו נראה
לה המחזה שלה עלוב ומביך.
בראיוני התחמקה ממבטה של לולה ופתחה בתיאור
קווי העלילה, בעוד אווילותה מתחילה להלום בהכרתה.
שוב לא העזה להמציא למען דודניה את התרגשות הלילה
הראשון.
כשסיימה אמר פיירו: "אני רוצה להיות הרוזן. אני
רוצה להיות איש רע."
ג'קסון אמר בפשטות: "אני נסיך. אני תמיד נסיך."
היא רצתה למשוך אותם אליה ולנשק את פרצופיהם
הקטנים, אבל רק אמרה: "בסדר גמור."
לולה יישרה את רגליה, החליקה את שמלתה וקמה,
ונדמה כאילו היא עומדת לצאת. היא דיברה מתוך אנחת
עצב או השלמה. "בגלל שאת כתבת את המחזה, את
כנראה תהיי ארבלה..."
"לא לא," אמרה בראיוני. "לא. בכלל לא."
היא אמרה לא אך התכוונה כן. מובן שהיא לוקחת לה
את התפקיד של ארבלה. ה"לא" היה תשובה ל"בגלל" של
לולה. לא מפני שהיא כתבה את המחזה היא מגלמת את
ארבלה, אלא מפני ששום אפשרות אחרת לא עלתה על
דעתה, מפני שכך לאון צריך לראות אותה, מפני שהיא-
היא ארבלה.
אבל היא אמרה לא. ועכשיו לולה אמרה במתיקות:
"אם ככה. אכפת לך אם אני אשחק אותה? נראה לי שאני
יכולה לעשות את זה טוב מאוד. בעצם, משתינו..."
היא השאירה את הדברים תלויים ועומדים, ובראיוני
לטשה בה את עיניה ולא יכלה לסלק את ארשת הזוועה
מפניה, ולא יכלה לדבר. התפקיד נשמט מידיה, היא
ידעה, אבל לא עלה על דעתה שום דבר שאמירתו תשיב
אותו אליה. לתוך שתיקתה של בראיוני דחפה לולה את
יתרונה.
"הייתי חולה הרבה זמן בשנה שעברה, אז גם את החלק
של המחלה אני יכולה לשחק טוב."
גם? בראיוני לא יכלה להתמודד עם הילדה הגדולה
ממנה. מצוקת הבלתי נמנע החשיכה את מחשבותיה.
אחד התאומים אמר בגאווה: "ואת היית בהצגה בבית
ספר."
איך תוכל לומר להם שארבלה אינה מנומשת? עורה
חיוור ושערה שחור ומחשבותיה הן מחשבותיה של
בראיוני. אבל איך תוכל לסרב לדודנית שביתה רחוק
ומשפחתה הרוסה? לולה קראה את מחשבותיה, שכן עתה
הטילה את הקלף האחרון שלה, האַס שאין לסרב לו.
"בבקשה, תגידי כן. כבר חודשים שלא קרה לי משהו
טוב."
כן. כיוון שפיה לא הצליח להגות את המילה, לא יכלה
בראיוני אלא להנהן בראשה. וכשעשתה זאת הרגישה איך
רטט רוגן של היעתרות, של ביטול רצונה, מתפשט על
עורה ומתנפח והולך, ומחשיך את החדר בפעימות. היא
רצתה להסתלק, היא רצתה לשכב לבדה ולקבור את פניה
במיטתה, ולהתענג על החריפות הנתעבת של הרגע,
ולחזור לאחור בקווי הסתעפות התוצאות עד הנקודה
שקדמה לתחילת ההרס. נחוץ היה לה להרהר בעיניים
עצומות בעושר המלא של הדבר שאיבדה, של הדבר
שוויתרה עליו, ולהתכונן לקראת המשטר החדש. לא רק
על לאון יש לתת את הדעת, אלא גם מה יהיה על שמלת
המשי העתיקה בגוני קרם ואפרסק שמצאה אמה בשבילה,
בשביל חתונתה של ארבלה? עכשיו לולה תקבל אותה.
איך תוכל אמה לדחות את הבת שאהבה אותה כל השנים?
כשראתה איך השמלה עוטפת והולמת כליל את דודניתה
והיתה עדה לחיוכה חסר הלב של אמה, ידעה שאין לפניה
בררה הגיונית אלא לברוח, לחיות תחת גדר שיחים,
לאכול גרגירים ולא לדבר אל איש, עד שימצא אותה
שומר יערות מזוקן בשחרו של יום חורף, והיא צנופה
לרגלי עץ אלון ענק, יפָה ומתָה, ויחפה, או אולי נעולה
בנעלי הבלט בעלי הסרטים הוורודים.
הרחמים העצמיים היו זקוקים למלוא תשומת לבה, ורק
ביחידות תוכל להפיח חיים בפרטים הפוצעים, אבל מיד
לאחר שהסכימה - איך ניע ראש יכול לשנות חיים! -
הרימה לולה את צרור דפי יצירתה של בראיוני מהרצפה,
והתאומים החליקו וירדו מכיסאותיהם והלכו אחרי אחותם
אל השטח שפינתה בראיוני במרכז חדר הילדים ביום
הקודם. האם תעז להסתלק עכשיו? לולה פסעה על לוחות
הרצפה, ידה נוגעת במצחה בעוד היא מרפרפת בין הדפים
הראשונים של המחזה וממלמלת שורות מתוך הפתח-
דבר. היא הודיעה שאין כל רע להתחיל בהתחלה, וחילקה
לשני אחיה את תפקידי הוריה של ארבלה ותיארה להם
את הפתיחה, כאילו היא יודעת כל מה שיש לדעת על
הסצנה הזאת. לולה הרחיבה את שלטונה בלי רחמים,
ולרחמים העצמיים לא היה מקום עוד. ושמא יהיה עונג
ההיכחדות רב עוד יותר? - שכן בראיוני אפילו לא
קיבלה את תפקיד אמה של ארבלה, ועכשיו בוודאי הגיע
הזמן להתגנב מהחדר וליפול אל חשכת הפנים הקבורות
במיטה. אבל המרץ של לולה, התעלמותה מכל דבר
שאינו נוגע לה, ובטחונה של בראיוני שרגשותיה שלה
אפילו לא ייקלטו, ובוודאי לא יעוררו רגשי אשם, הם
שנתנו לה את הכוח להתנגד.
בחייה הנעימים והמוגנים מעולם לא התעמתה ממש
עם אדם אחר. עכשיו ראתה: דומה הדבר לצלילה לתוך
ברכת שחייה בראשית יוני; אתה צריך להכריח את עצמך
לעשות את זה. כשנדחפה וירדה מן הכיסא הגבוה וניגשה
אל המקום שעמדה שם דודניתה, הלם לבה הלמות לא
נוחה ונשימתה קָצרה.
היא לקחה את המחזה מלולה ואמרה בקול מכווץ
וגבוה יותר מן הרגיל: "אם את ארבלה, אז אני אהיה
הבימאית, תודה רבה לך, ואני אקרא את הפתח-דבר."
לולה שמה את ידה המנומרת אל פיה. "סלי-חההה!"
שרקקה בקולה. "רק רציתי שנתחיל כבר."
בראיוני לא ידעה מה תשיב, ועל כן פנתה אל פיירו
ואמרה: "אתה לא כל כך נראה כמו אמא של ארבלה."
ביטול החלטת הליהוק של לולה והצחוק שעורר הדבר
בבנים פתחו פתח לשינוי במאזן הכוחות. לולה משכה
משיכה מוגזמת בכתפיה הגרמיות והלכה לבהות בעד
החלון. אולי היא עצמה נאבקה בפיתוי להתפרץ ולצאת
מהחדר.
אף שהתאומים פתחו בהיאבקות, ואחותם התכוננה
להתקף של כאב ראש, בדרך כלשהי החלה החזרה.
הדממה שבתוכה קראה בראיוני את הפתח-דבר היתה
מתוחה:
זה סיפור על אַרַבֶלָה, נערה קלת רצון
אשר קמה וברחה לה עם ברנש חומד לצון.
צר היה למולידיה על כי בחרה בהבל
והלכה הרחק מבית, כמו צוואר אחרי החבל.
בת סוררת ומוררת...
עם אשתו לצדו, עמד אביה של ארבלה בשער הברזל
של אחוזתו, ותחילה התחנן לפני בתו שתשקול שוב את
החלטתה, ואחר כך ציווה עליה בייאושו לבל תלך. מולו
עמדה הגיבורה העצובה אך העקשנית והרוזן לצדה,
וסוסיהם, הקשורים אל עץ אלון סמוך, צוהלים ובוטשים
בקרקע בקוצר רוחם לצאת לדרך. רגשותיו הענוגים של
האב היו אמורים להרעיד את קולו בשעה שאמר:
חמדת לבבי, אכן צעירה ויפה את
אבל חסרת נסיון. דעי לך כי זה העולם
אשר דימית אותו מונח לרגלייך,
עלול להתעורר פתאום ולקום עלייך.
בראיוני העמידה את השחקנים; היא עצמה אחזה
בזרועו של ג'קסון, ולולה ופיירו עמדו במרחק כמה
מטרים, יד ביד. כשפגשו הבנים זה את עיניו של זה,
נתקפו צחקוקים, והבנות היסו אותם. כבר היו די קשיים,
אבל בראיוני החלה לקלוט את התהום הפעורה בין רעיון
למימושו רק כשהתחיל ג'קסון קורא מהדף בקול נכאים
מונוטוני, כאילו כל מילה היא שם ברשימת מתים, ולא
יכול לבטא את המילה "לרגלייך" גם כשנאמרה לו
פעמים רבות, והשמיט את המילה האחרונה בקטע שלו,
"עלול להתעורר פתאום ולקום". ואשר ללולה, היא אמרה
את מילותיה נכון וכלאחר יד, יש שחייכה במקומות
לא-מתאימים למחשבה פרטית משלה, וגמרה אומר
להראות שראשה הכמעט בוגר נמצא במקום אחר.
וכך, במשך חצי שעה הרסו הדודנים מן הצפון בלי
חשך את יצירתה של בראיוני, ועל כן הרגישה שחסד
נעשה לה כשבאה אחותה הגדולה לקחת את התאומים
לאמבטיה.
2
קצת בשל נעוריה והדרו של היום, קצת בגלל
לבלובו של צורך בסיגריה, ססיליה טליס כמעט רצה
ופרחיה בידה בשביל שעובר לאורך הנהר, על יד ברכת
הצלילה הישנה שקיר הלבנים שלה מכוסה טחב, ומשם
הוא מתעקל והולך אל חורשת אלונים. הבטלה שהצטברה
בה בשבועות הקיץ מאז בחינות הגמר גם היא האיצה בה.
מיום ששבה הביתה עמדו חייה בלי ניע, ויום נאה שכזה
עשה אותה קצרת רוח, כמעט קדחתנית.
הצל הגבוה הקריר של החורשה הביא הקלה, גילופיהם
המפותלים של גזעי העצים הילכו קסם. לאחר שעברה
בשער הדלתיים הנושקות וחלפה על פני שיחי
הרודודֶנדרון שתחת הגדר הסמויה, חצתה את אדמת
הפארק, שנמכרה לאיכר מקומי לרעות עליה את פרותיו,
והגיעה אל מאחרי המזרקה והקיר התומך שלה והעתק
הפסל "טריטון" של ברניני במחצית גודלו - הוא הפסל
העומד בכיכר ברבריני ברומא.
הדמות השרירית, הרובצת לה בנוחות בתוך צדף,
הצליחה לפלוט בעד הקונכייה שבפיה סילון מים שגובהו
חמישה סנטימטרים בלבד, שכן הלחץ היה נמוך מאוד,
והמים חזרו ונפלו על ראשו של הטריטון, וזרמו על
תלתלי האבן שלו ובמורד חריץ שדרתו האדירה, והשאירו
כתם ירוק כהה ומנצנץ. באקלים הנכר של ארץ צפון הוא
היה רחוק מאוד ממולדתו, אבל יפה היה מראהו בשמש
הבוקר, ויפים היו גם ארבעת הדולפינים שתמכו בשפתו
הגלית של הצדף שעליו ישב. היא הסתכלה בקשקשים
המופרכים על גוף הדולפינים ועל ירכיו של הטריטון,
ואחרי כן הפנתה את מבטה אל הבית. דרכה הקצרה
ביותר אל הטרקלין היא דרך המדשאה והמרפסת ודלתות
הזכוכית. אבל חברה מימי הילדות ומכרה מימי
האוניברסיטה, רובִי טֶרנֶר, כרע על ברכיו וניכש עשבים
לאורך משוכת ורדים, ולבה לא נטה לפתוח אתו בשיחה.
לא עכשיו, על כל פנים. מאז סיים את לימודיו היתה לו
אדריכלות הנוף השגעון שלפני האחרון. עכשיו דובר על
בית ספר לרפואה, שאחרי התואר בספרות נראה יומרני
במקצת. וגם חצוף, שכן אביה הוא שיצטרך לשלם.
היא רעננה את הפרחים בטבילתם באגן המזרקה,
שהיה בגודל מלא, ומימיו עמוקים וקרים, והשתמטה
מרובי בהליכה מהירה סביב הבית אל חזיתו - זה
תירוץ, אמרה בלבה, להישאר בחוץ עוד כמה רגעים. לא
אור הבוקר ולא כל אור אחר לא יכלו להסתיר את
כיעורו של בית טליס - עוד לא בן ארבעים שנה, בית
גוצי בסגנון גותי בארוני, שצבע לבניו כתום זוהר
וחלונותיו עשויים משבצות משבצות, וביום מן הימים
יתואר לדראון במאמר של פֶוֶזְנֶר או של אחד מרעיו
כבזבוז טרגי של אפשרויות, וכן בקולמוסו של צעיר
מהאסכולה המודרנית, שיפסוק: "מצטיין בחוסר חִנו".
בית בסגנון אדם (על שם האדריכלים הסקוטים בני
המאה ה- 18 רוברט וג'יימס אדם, הוא סגנון ניאו קלסי
הניכר בקלילותו ובאלגנטיות שלו.) עמד כאן עד שנשרף
בדלקה בשלהי שנות השמונים של המאה התשע עשרה.
לא נשארו אלא האגם והאי המלאכותיים, הם ושני גשרי
האבן שדרך הגישה עוברת עליהם, והיכל מצופה בטיח
מתפורר על שפת המים. סבה של ססיליה, שילדותו
עברה עליו מעל לחנותו של סוחר ברזל והוא שהעשיר
את הון המשפחה בסדרת פטנטים למנעולים, ברגים,
בריחים וסגרים, השליט על הבית החדש את חיבתו
לסולידי, לשימושי ולבטוח. ואף על פי כן, אם יפנה
אדם את גבו אל הכניסה החזיתית וישלח את מבטו
לאורך דרך הגישה, ויתעלם מן הפרות ההולנדיות שכבר
נקהלות בצל העצים המרווחים, ייטב המראה לעיניו
וישרה עליו רושם של שלווה שאינה בת חלוף ובת
שינוי, וזה מה שנטע בססיליה בטחון הולך וגובר
שעליה לנסוע מכאן בקרוב.
היא נכנסה פנימה, עברה במהירות את חדר הכניסה
שאריחיו שחורים לבנים - כמה מוכרים צעדיה
המהדהדים, כמה מרגיזים - ועמדה מלכת לשאוף רוח
בפתח הטרקלין. טיפות מים קרירות שנטפו מצרור
הפרחים המרושל - ערברבות צרות עלים ואירוסים -
על רגליה שבסנדלים היטיבו את תחושתה. האגרטל
שחיפשה עמד על שולחן עץ דובדבן אמריקאי על יד
דלתות הזכוכית הפתוחות קמעה. כיוונן הדרומי מזרחי
הניח למקביליות של קרני שמש בוקר להתקדם על
השטיח הכחלחל. נשימתה הואטה ותשוקתה לסיגריה
גברה, אך היא עדיין היססה בפתח, לרגע עצרה אותה
השלמות של התמונה - שלוש ספות צ'סטרפילד
הדהויות המקובצות סביב האח הגותי שכמעט חדש הוא,
ולפניו תצוגת ענפי גומא חורפי, הצ'מבלו הלא-מכוון
שאין מנגנים בו וכני התווים מעץ ורד שאין משתמשים
בהם, וילונות הקטיפה הכבדים האחוזים אחיזה רופפת
בחבל עטור גדילים בכתום וכחול, והם ממסגרים מראה
חלקי של שמים נקיים מעננים ומרפסת המנומרת בצהוב
ואפור, שבָבונג ובֶן חַרצית גדלים בין חריצי מרצפותיה.
מדרגות הוליכו למטה אל המדשאה שבשוליה עדיין עבר
רובי, המדשאה המשתרעת עד מזרקת הטריטון במרחק
כחמישים מטר.
כל אלה - הנהר והפרחים, הריצה, מעשה נדיר בימים
אלה, הרכסים העדינים של גזעי האלונים, החדר גבוה
התקרה, הגיאומטריה של האור, הדופק באוזניה הפוחת
והולך בתוך הדממה - כל אלה נעמו לה, כשהמוכר
מתגלגל בזרות מענגת. אבל היא גם הרגישה מעין מוסר
כליות על השעמום שהתלווה אל שובה הביתה. היא חזרה
מקיימברידג' במחשבה מעורפלת שמשפחתה זכאית
לחברתה פרק-זמן רצוף. אבל אביה נשאר בעיר, ואמה,
כשלא טיפחה את המיגרנות שלה, היתה מרוחקת
כמדומה, ואפילו עוינת. ססיליה העלתה מגשי תה אל
חדרה - השרוי באנדרלמוסיה גמורה כמו חדרה שלה -
וחשבה שיירקמו ככה שיחות אינטימיות. אבל אמילי
טליס לא היתה מוכנה לשתפה אלא בטרדות פעוטות של
משק הבית, או שהיתה נשענת על הכרים, ארשת פניה
סתומה באפלולית, ולוגמת מהספל בשתיקה נכאה.
בראיוני היתה שקועה בהזיות הכתיבה שלה - מה
שנראה כשגעון חולף נהיה בינתיים אובססיה חובקת כל.
הבוקר ראתה אותם ססיליה על המדרגות, את אחותה
הקטנה מובילה את הדודנים, מסכנים שכמותם, שבאו רק
אתמול, אל חדר הילדים לעשות חזרות למחזה שבראיוני
רוצה להציגו הערב, כשיבואו לאון וידידו. הזמן מועט כל
כך, ואחד התאומים כבר עוכב בידי בטי בחדר הדחת
הכלים בגלל איזה מעשה אסור שעשה. ססיליה לא נטתה
לעזור - חם מדי, ותעשה מה שתעשה, העניין סופו
שיסתיים באסון, כי בראיוני מצפה ליותר מדי, ושום איש,
ודאי שלא הדודנים, לא יוכל להתעלות אל דרגת חזונה
המשולהב.
ססיליה ידעה שהיא לא יכולה להמשיך ולבזבז את
ימיה בבלגן שבחדרה, לשכב על המיטה בתוך ערפילי
עשן, לחיה שעונה על כף ידה ועקצוצים מתפשטים
בזרועה בעודה צולחת וקוראת את "קלריסה" של
ריצ'רדסון. היא התחילה בלא התלהבות לשרטט עץ
יוחסין של המשפחה, אבל מצד האב, לפחות עד שפתח
אבי סבה את חנותו הצנועה לחפצי ברזל, היו אבות
המשפחה שקועים לאין השב בבִיצה של חיי פועלי חווה,
של שינויים חשודים ומבלבלים בשמות המשפחה של
הגברים, ושל נישואי הסכמה שאינם מופיעים ברישומי
הקהילה. היא אינה יכולה להישאר כאן, היא יודעת
שעליה לעשות תוכניות, אבל היא אינה עושה כלום. יש
כל מיני אפשרויות, כולן לא-דחופות במידה שווה. יש לה
קצת כסף בחשבונה, די לשנה של קיום צנוע. לאון מזמין
אותה שוב ושוב לשהות אתו זמן מה בלונדון. ידידים
מהאוניברסיטה מציעים את עזרתם במציאת עבודה -
עבודה משמימה בוודאי, אבל היא תזכה לעצמאות, יש לה
דודים ודודות מעניינים מצד אמה, שתמיד שמחים
להתראות אתה, ובהם הֶרמַאיוני הפרועה, אמם של לולה
והבנים, שבימים אלה נמצאת בפריס עם מאהב שעובד
ברדיו.
איש לא עיכב את ססיליה, לאיש לא יהיה אכפת ביותר
אם תיסע. לא נרפות קהת חושים היא שעיכבה אותה -
פעמים רבות היתה חסרת מנוחה עד כדי רגזנות. היא רק
רצתה להרגיש שהיא מנועה מלהסתלק, שזקוקים לה.
מפעם לפעם שכנעה את עצמה שהיא נשארת למען
בראיוני, או כדי לעזור לאמה, או מפני שבעצם זו
התקופה הממושכת האחרונה שהיא שוהה בבית והיא
רוצה למצות אותה עד תומה. לאמיתו של דבר, המחשבה
על אריזת מזוודה ועלייה לרכבת הבוקר לא הלהיבה
אותה. הסתלקות לשם הסתלקות. להישאר כאן, בשעמום
ובנוחות, זו מעין הענשה עצמית מהולה בשמץ של עונג,
או בציפייה לעונג; דבר רע עלול לקרות אם תסתלק, או
גרוע מזה, דבר טוב, דבר שאין היא יכולה להפסידו.
וישנו רובי, שמרגיז אותה בהעמדת פנים של ריחוק,
ותוכניותיו שרק עם אביה הוא מוכן לדון בהן. הם מכירים
זה את זה, היא ורובי, מגיל שבע, והטרידה אותה
התנהגותם המגושמת בשעה שהם משוחחים זה עם זה.
אף שנראה לה שבמידה רבה אשמתו היא - ה"מְעולֶה"
שקיבל עלה לו לראש? - היא ידעה שאת הדבר הזה
עליה להבהיר קודם שתחשוב על נסיעה.
בעד החלונות הפתוחים בא הריח הבורסקאי הקל של
דומן פרות שאינו פג אלא בימים הקרים ביותר וחשים בו
רק מי שלא היו כאן זמן מה. רובי הניח את המעדר ועמד
לגלגל לו סיגריה, ספיח מימי חברותו במפלגה
הקומוניסטית - עוד אופנה שנזנחה, היא ושאיפותיו
בתחום האנתרופולוגיה והטיול הרגלי המתוכנן מקַלה עד
איסטנבול. ובכל זאת, הסיגריות שלה עצמה למעלה,
במרחק שני טורי מדרגות, באחד מכמה כיסים אפשריים.
היא נכנסה לחדר ותקעה את הפרחים באגרטל. לפנים
היה שייך לדודה קְלֶם, שהלווייתו, או קבורתו החוזרת,
בסוף המלחמה היתה זכורה לה היטב; מרכבת התותח
המגיעה אל כנסיית הכפר, הארון העטוף בדגל הגדוד,
החרבות השלופות, החצוצרה על יד הקבר, ומה שהכי
זכור לילדה בת החמש, אביה הבוכה. קלם היה אחיו
היחיד. הסיפור איך הגיע לידיו האגרטל סופר באחד
המכתבים האחרונים שכתב הסֶגֶן הצעיר הביתה. הוא היה
במשימת קישור בגזרה הצרפתית ויזם פינוי של עיירה
קטנה ממערב לוורדן זמן קצר לפני הפגזתה. כחמישים
נשים, זקנים וטף ניצלו. לאחר זמן הוליכו ראש העיירה
ושאר מכובדים את הדוד קלם ברחובות העיירה אל
מוזיאון הרוס למחצה. האגרטל נלקח מתיבת זכוכית
מנופצת והוגש לו בהוקרה. לא היה אפשר לסרב, גם אם
לא נוח להשתתף במלחמה כשתחת הזרוע תקועה חרסינת
מַייסן. כעבור חודש הושאר האגרטל לשמירה בבית
איכרים, וסֶגֶן טליס עבר נהר בגשם זלעפות כדי לקחת
אותו, וחזר באותה הדרך בחצות להצטרף אל יחידתו.
בימי המלחמה האחרונים נשלח למשימת סיור ונתן את
האגרטל לידיד שישמור עליו. לאט לאט מצא האגרטל
את דרכו אל מטה הגדוד, והובא אל בית טליס חודשים
אחדים אחרי קבורת הדוד קלם.
אין כל טעם לסדר פרחי בר. הם צונחים בסימטריה
משלהם, וחלוקה מאוזנת מדי בין האירוסים ובין
הערברבה צרת העלים תקלקל את הרושם. רגעים אחדים
עסקה בשיפוצים קלים כדי לשוות לפרחים מראה סתור
טבעי. בתוך כך שאלה את עצמה אם תצא אל רובי. כך
תיחסך ממנה הריצה אל חדרה למעלה. אבל היא חשה
לוהטת ולא נינוחה, והיתה רוצה לבדוק את מראיה מול
הראי הגדול במסגרת המוזהבת שמעל האח. אבל אם הוא
יפנה לאחור - הוא עמד בגבו אל הבית ועישן - הוא
יראה היישר לפניו את פנים החדר. לבסוף סיימה ופסעה
כמה צעדים לאחור. עכשיו אולי יחשוב ידידו של אחיה,
פול מַרשַל, שהפרחים סתם הוטלו באגרטל באותה רוח
חופשית מדאגה שבה נקטפו. אין כל טעם, ידעה, לסדר
פרחים באגרטל לפני ששמים בו מים - ואף על פי כן
לא יכלה להתאפק מלהזיז אותם הנה והנה, שהרי לא כל
דבר שבני אדם עושים צריך להיעשות בסדר הנכון
וההגיוני, ובייחוד כשהם לבד. אמה רצתה פרחים בחדר
השינה של האורח וססיליה שמחה למלא את מבוקשה.
המקום המתאים למלא את האגרטל מים הוא המטבח.
אבל בטי מבשלת שם את ארוחת הערב ומשליטה טרור
על סביבותיה. לא רק הילד, ג'קסון או פיירו, ודאי מכווץ
מפחד - גם הנערה מהכפר שנשכרה לעזור לה. כבר
עכשיו אפשר לשמוע מפעם לפעם, אפילו מהטרקלין,
צעקה רעת מזג מעומעמת וצליל של סיר שהושם על
הכיריים בכוח לא-רגיל. אם תלך לשם ססיליה עכשיו,
תצטרך לתווך בין הוראותיה המעורפלות של אמה ובין
מצב רוחה התקיף של בטי. הגיוני יותר לצאת החוצה
ולמלא את האגרטל במזרקה.
פעם אחת, בימי ילדותה, בא ידיד של אביה שעבד
במוזיאון ויקטוריה ואלברט לבדוק את האגרטל וקבע
שהוא אמיתי, חרסינת מייסן אמיתית, יצירה של האמן
הגדול הֶרולְדט, שעיטר את האגרטל ב- 1726. כמעט ודאי
שלפנים היה רכושו של המלך אוגוסט. אף ששוויו
המשוער עלה על כל הפריטים האחרים בבית טליס,
שרובם היו גרוטאות שאסף סבה של ססיליה, רצה ג'ק
טליס שהאגרטל יהיה בשימוש, מתוך הוקרה לזכר אחיו.
אין לכלוא אותו בארון זכוכית. אם שרד במלחמה, כך
שקל וסבר, הוא יכול לשרוד גם בידי בני טליס. אשתו לא
חלקה עליו. לאמיתו של דבר, על אף ערכו הרב והקשר
אל האח, הוא לא היה חביב ביותר על אמילי טליס.
הדמויות הסיניות הקטנות בישיבתן הקפואה סביב שולחן,
עם צמחים מסולסלים וציפורים לא מתקבלות על הדעת,
נראו צעצועיות ומעיקות. הסגנון הסיני בכללו שעמם
אותה. לססיליה עצמה לא היתה דעה בעניין, אף
שלפעמים תהתה באיזה סכום יימכר האגרטל ב"סותביס",
האגרטל היה ראוי לציון לא בזכות אומנות האמייל
הרב-גוני של הֶרולְדט ולא בזכות עושר העלים והשריגים
העשויים בכחול ובזהב, אלא בגלל הדוד קְלֶם, שהציל
נפשות, ועבר נהר באישון לילה ונפגע ומת שבוע לפני
שביתת הנשק. פרחים, ובעיקר פרחי בר, נראו אות
הוקרה הולם.
סוף עמוד 34