מר פּוֹטֶר

ג'מייקה קינקֵייד, יערית טאובר בן-יעקב (תרגום מאנגלית)

MR. POTTER, Jamaica Kincaid

 

וביום ההוא עמדה השמש במקומה הרגיל,

גבוה-גבוה בלב השמים, והיא זרחה כהרגלה, בהירה

וקופחת, עד שאפילו הצללים דהו, עד שאפילו

הצללים נאלצו לחפש להם מסתור; ביום ההוא עמדה

השמש במקומה הרגיל, גבוה-גבוה בלב השמים, אבל

מר פּוֹטֶר לא הבחין, כה רגיל היה לכך, לשמש

במקומה הרגיל, גבוה-גבוה בלב השמים; אילולא

עמדה השמש במקומה הרגיל,  ודאי היה מתחולל

שינוי כביר ביומו של מר פּוֹטֶר,  שהרי אז היה יורד

גשם,  ודבר כזה,  גשם,  קצר ככל שיהיה,  בכל-זאת היה

משנה את יומו של מר פּוֹטֶר,  כה רגיל היה לשמש

במקומה הרגיל,  שם,  גבוה-גבוה בלב השמים. מר

פוטר נשם באופן תקין,  לבו פעם מעלה-מטה כתִקנו

מתחת למעטפת עורו השחור,  מעלה-מטה מתחת

לגופיית הכותנה הסרוגה הלבנה הצמודה לעורו

השחור משחור,  מעלה-מטה מתחת לחולצת הכותנה

הארוגה הפשוטה הלבנה שלבש מעל לגופיית הכותנה

הסרוגה הצמודה לעורו; הנה כן,  לבו נשם כתקנו.

והוא לבש את מכנסיו ובכיס מכנסיו טמן ממחטה

לבנה,  וכל זה נעשה כתקנו,  כשם שלבו פעם כתקנו,

כל זה,  לרבות האופן המסוים שבו לבש את בגדיו,

היה תקין כשם שלבו פעם כתקנו, והלב הפועם כתקנו

והבגדים נסכו במר פּוֹטֶר ביטחון,  ולא רק בו אלא גם

בדברים שמעבר לו,  דברים שכלל לא ידעו שהם

זקוקים שינסכו בהם ביטחון שכזה.

 

בדרכו למוסך של מר שוּל להתחיל את יומו,  יום

של ישיבה במכונית של מר שוּל והסעת נוסעים הנה

והנה,  הנה והנה (הוא היה נהג,  לא הפריע לו להיות

נהג),  מצא מר פּוֹטֶר מסתור מן השמש בהליכה דרך

סמטאות צרות ורחובות צדדיים.  הוא ראה כלבה,

שעטיניה צבים ונפוחים ובטנה צבה ונפוחה,  שוכבת

בצל עץ מן הסוג הנפוץ בכמה מערבות אפריקה

הצחיחות והנרחבות; הוא ראה את הכלבה הזאת,

המעוברת, התשושה מנשיאת גוריה, מבקשת לה

מסתור מן השמש, אבל הוא לא מצא בה בבואה לשום

חלק ממנו,  אף לא לחלקיק. ומר פּוֹטֶר ראה איש יושב

על סף ביתו,  והאיש היה עיוור,  אבל אוזניו רגישות

עד מאוד לקולן של פסיעות המתקרבות אליו או

המתרחקות ממנו,  וכששמע את קול הרגליים

המתקרבות היה מתכונן לבקש נדבה מבעליהן; האיש

הזה הכיר את קול פסיעותיו של מר פּוֹטֶר ומבעל

הפסיעות הללו מעולם לא ביקש דבר וחצי דבר;

וכשראה את העיוור יושב על סף דלתו וספל הנדבות

בידו,  כשראה את העיוור פולט מלוא-הפה ליחה

סמיכה ודביקה שהצטברה לה לאִטה בגרונו ומטיח

אותה ארצה,  לא מצא מר פּוֹטֶר במראה הזה שלפניו

בבואה לשום חלק ממנו,  אף לא לחלקיק. ובדרכו

למוסך של מר שוּל ראה מר פּוֹטֶר ילד הולך לבית-

הספר,  הוא ראה את מרבית בגדיה של משפחה אחת

תלויים על תיל ומתייבשים להם. הוא ראה אישה

מעשנת סיגריה,  הוא הריח את הצחנה העולה מתעלת

הביוב,  שם עמד נוזל אפור ומעופש,  הוא ראה

ציפורים עומדות על גדר,  ודבר מכל זה לא הזכיר לו

את עצמו כלל וכלל,  וזה דווקא משום שכל מה שראה

היה קשור אליו בקשר הדוק כל-כך; בינו לבין כל מה

שראה לא היה מרווח כלשהו. וכך נכנס מר פּוֹטֶר

לסמטת קוֹרְן והלך לאורכה ואחר יצא ממנה לגמרי,

ומר פּוֹטֶר פנה לתוך רחוב נֶביס ואז היה במוסך של

מר שוּל.  מר שול עצמו לא נמצא שם ולא צריך היה

להימצא שם.  וביום שפגש מר פּוֹטֶר את דוקטור

וַייזֶנְגֶר עמדה השמש במקומה הרגיל, גבוה-גבוה בלב

השמים, והיא זרחה כהרגלה,  בהירה וקופחת,  עד

שאפילו הצללים דהו,  עד שאפילו הצללים עצמם

נאלצו לתפוס מחסה ומר פּוֹטֶר נאלץ לעשות את דרכו

למוסך של מר שול בנתיב של סמטאות צרות

ורחובות צדדיים מוצלים; ביום שכזה פגש מר פּוֹטֶר

את דוקטור וַייזֶנְגֶר.

 

במוסך של מר שול היו שלוש מכוניות וכל שלוש

המכוניות הללו היו בבעלותו של מר שול,  אבל מר

שול עצמו לא נמצא במוסך יחד עם המכוניות שלו.

מר שול היה בקומה העליונה בביתו שמעל למוסך

שבו שלוש המכוניות, ועוד לפני כן, כלומר לפני

שהגיע מר פּוֹטֶר למוסך שבו שלוש המכוניות, כבר

אכל מר שול ביצים וגבינה ודייסת שיבולת-שועל

ולחם שנמרח בחמאה ושתה כמה ספלי תה "לַיוֹנְס".

ואמר דברים בוטים בנעימה בוטה לאישה שמכבסת

את בגדי משפחתו ואחר-כך אמר דברים בוטים

בנעימה בוטה לאישה שזה עתה הכינה לו את ארוחת

הבוקר. שתי הנשים הללו לא היו קרובות אליו בשום

צורה,  הוא לא הכיר אותן כלל; כמו מר פּוֹטֶר,  הן היו

בנות העם שבקרבו הוא חי מאז שעזב את המקום

המרוחק ההוא,  לבנון או סוריה,  משהו כזה,  מקום

עתיק ושומם.  ובלבנון או בסוריה ההן,  באותו מקום

עתיק ושומם,  ארוחת הבוקר שנהג מר שול לאכול לא

היתה כזאת,  דשנה וטרייה (הביצים הוטלו רק יום

קודם והארוחה כולה היתה חמה ומבושלת בקפידה),

אבל מר שול ידע להסתגל לכל דבר ואף הסתגל לכל

דבר שנקרה בדרכו,  ודברים רבים נקרו בדרכו,  טובים

ורעים,  והוא נשאר כשהיה לו טוב ועזב מיד כשנעשה

לו רע.  אבל עכשיו היו הדברים טובים ומר שול

האריך בארוחת הבוקר שלו,  שכן מר פּוֹטֶר נמצא

במוסך וצחצח את המכוניות,  ראשית את המכונית

שהוא,  מר פּוֹטֶר,  ינהג בה באותו היום,  זו שנהג בה

בכל יום,  ואחריה את המכונית שינהג בה חברו,  מר

מרטין,  ולבסוף את המכונית שינהג בה מר ג'וֹזֶף.  מר

ג'וֹזֶף לא היה חבר של מר פּוֹטֶר,  מר ג'וֹזֶף היה רק

מכר.

 

וביום ההוא נהג מר פּוֹטֶר את מכוניתו של מר שול

אל המזח לחכות לאוניית קיטור גדולה המגיעה

מאיזשהו מקום חשוך בעולם,  איזשהו מקום רחוק

שהיו בו זעזועים ועקירוּת ורצח ואימה. זעזועים

ועקירות ורצח ואימה לא היו זרים למר פּוֹטֶר; עצם

קיומו בעולם שחי בו התאפשר הודות לדברים כאלה,

אבל הוא לא התעמק בהם וגם לא היה מסוגל

להתעמק בהם יותר מכפי שהיה מסוגל להתעמק

בתהליך הנשימה.  וכך פגש מר פּוֹטֶר את דוקטור

וַייזֶנְגֶר.

 

ומי היה דוקטור וייזנגר? ומי בכלל יֵדע לענות על

השאלה הזאת במדויק,  מי יֵדע לענות על השאלה

הזאת פחות או יותר בשלמות? אף אחד,  לאמִתו של

דבר,  אף לא אותו אדם שהיה יודע לתת דין-וחשבון

מדויק על כל יצור אנושי עלי אדמות על כל מרכיביו

האפשריים.  דוקטור וייזנגר לא ידע לתת דין-וחשבון

מדויק על עצמו,  שכן דין-וחשבון מדויק על עצמו

היה ממוטט אותו.  אבל האיש ששמו דוקטור וייזנגר

פגש את מר פּוֹטֶר ביום ההוא,  יום דומה לרוב ימיו

של מר פּוֹטֶר: השמש כבר עמדה בלב השמים הרבה

לפני חצי היום,  וגם הרבה אחרי חצי היום,  כך שהזמן,

כפי שהכיר אותו דוקטור וייזנגר וידע למדוד אותו,

היה בעל משמעות שונה בשביל מר פּוֹטֶר; זה לא היה

כֶּשֶל ההבנה הראשון שלהם, זה היה רק אחד מני

רבים.  דוקטור וייזנגר נמצא במקום חדש,  אבל כבר

שנים רבות כל-כך דוקטור וייזנגר נמצא בלי הרף

במקום חדש.  שלוש מאות שנה הוא וכל מה שקדם לו

חיו במקום שפעם נקרא צ'כוסלובקיה,  הוא וכל מה

שקדם לו גרו בכפריה,  בעיירותיה,  בעריה,  בבירתה

ובמחוזותיה,  ואז,  ללא התראה מוקדמת,  הוא וכל מה

שקדם לו לא יכלו עוד לחיות בצ'כוסלובקיה או

בסביבותיה. וכך כבר היה דוקטור וייזנגר פה ושם

ובכל מקום,  ועכשיו עמד לפני מר פּוֹטֶר וזה יהיה

מקומו האחרון,  מקום מנוחתו,  ואולי זה היה מקור

שנאתו ואי-אהדתו למר פּוֹטֶר (ולכל מי שנראים כמו

מר פּוֹטֶר).

 

המשפט הזה צריך לפתוח בדוקטור וייזנגר המגיח

ויורד מסירת המנוע שהביאה אותו מהאונייה שעגנה

עכשיו בעומק הנמל,  אבל אלה קורות חייו של מר

פוטר ולכן אסור שדוקטור וייזנגר יפתח שום משפט;

אינני מחליטה החלטה יצירתית,  או החלטה עלילתית,

אני אומרת זאת רק משום שזה נכון כל-כך: קורות

חייו של מר פּוֹטֶר שייכות לו ואין להעניק בהן זכות

בכורה לאיש זולתו. לכן המשפט הזה,  הפִּסקה הזאת,

ייפתחו כך:

 

כשראה מר פּוֹטֶר את דוקטור וייזנגר לראשונה,

חשב מר פּוֹטֶר על אישה אחת, איבֶט שמה, שזה עתה

מתה בלִדתה את בתו הראשונה, ילדה ושמה

מֶריגוֹלְד (פרח ציפורן החתול); את השם הזה, מֶריגוֹלְד,

נתנו לתינוקת קרוביה של איבֶט ולא היתה לשם הזה

שום משמעות בעיניהם ולא היה לו שום קשר למר פּוֹטֶר,

שמלכתחילה לא היה קשור במיוחד לאיבֶט. וכשחשב

מר פּוֹטֶר על האישה הזאת,  איבט,  שאך זה ילדה את

בתו הראשונה ששמה מֶריגוֹלְד,  הוא לא חשב על זה

שהעולם מלא שמחה,  הוא לא חשב על הזוהר הזהוב

ששינה את צורתו של העולם כשנברא לראשונה,  על

אורו החדש הסמיך מרוב צלילות,  על הפלא שבו,  על

המסתורין שבו,  על אי-היוודעותו הנצחית,  על

תסכוליו העתידים להוליד כעס ואיך הכעס הזה עתיד

להוליד אטימות ואיך קרה שבאטימות כזאת הוא,  מר

פוטר,  מתקיים.  כשראה מר פּוֹטֶר את דוקטור וייזנגר

לראשונה,  מחשבותיו,  המילים שיצאו מפיו,  היו: "מר

שול שלח אותי," או "'נִי בא מאצל שול." ומר פּוֹטֶר

ראה את דוקטור וייזנגר ודוקטור וייזנגר ראה את מר

פוטר. ודוקטור וייזנגר לא חשב באותו רגע על כל מה

שהשאיר מאחוריו, לא על אלפי השנים, לא על מאות

השנים, אפילו לא על הרגעים האחרונים שעכשיו כבר

היו משהו שנקרא היסטוריה, בעצם הוא לא חשב

באותו רגע על שום דבר, אפילו לא על אומללותו

הנוכחית, אפילו לא על הפצע בקיבתו, שנוצר עקב

מהומת העולם שהכבידה על הרכות שמתחת לעור

המכסה את בטנו, ורגע אחד גרמה למוחו להיאטם,

וכעבור רגע - להתמלא בתמונות של ילדות מרגיעה

כל-כך, עד שהרוגע הזה היה לרוגז.  "דוקטור

וייזנגר," אמר דוקטור וייזנגר,  משחרר את שמו אל

האוויר החמים.  פוטר,  אמר מר פּוֹטֶר לעצמו בלבד.

איזה איש מת,  חשב מר פּוֹטֶר לעצמו כשראה את

דוקטור וייזנגר (אוּ מת,  אוּ מת).  איזו טיפשות,  חשב

דוקטור וייזנגר לעצמו כשפגש את מר פּוֹטֶר,  כמה

בערות. ומר פּוֹטֶר היה נבער בדרכיו של מר וייזנגר,

שכן מר פּוֹטֶר לא ידע לקרוא,  כך שכאשר דוקטור

וייזנגר ביקש ממנו לקחת את מזוודותיו מבין כל שאר

המזוודות שהורדו מן האונייה הגדולה והונחו בסירת

המנוע ועכשיו רבצו להן סתם כך על המזח,  מר פּוֹטֶר

לא זז.  מה לעשות? אמר מר פּוֹטֶר,  אבל רק לעצמו,

והוא חייך אל דוקטור וייזנגר.  הים,  הים,  הים,  שהיה

כה גדול,  עצום ורב,  השתרע לפניהם,  לפני מר פּוֹטֶר

ולפני דוקטור וייזנגר,  ולגבי שניהם אצר בתוכו אִיום

כה נורא,  זיכרונות כה אפלים.  על מזוודתו של

דוקטור וייזנגר היו רשומות המילים "סינגפור"

ו"שנחאי" ו"סידני",  אבל מר פּוֹטֶר לא ידע לקרוא

ולכן לא ידע את פשרן.  ועל פניו של מר פּוֹטֶר היה

רשום "אפריקה" ו"אירופה",  אבל דוקטור וייזנגר

מעולם לא נאלץ - ולעולם לא יֵדע (כפי שהתברר)

- לקרוא את השפה שבה נכתבו המילים הללו. וכך

עמד על המזח ותמה,  לא על היותו בין החיים,  אלא

על כך שמשהו בלתי-מובן כמר פּוֹטֶר עומד לפניו,

ועל השמש המוזרה הזאת היוקדת ללא רחם,  והאם זה

אותו הים,  האם הוא נושא את אותו השם,  והאומנם

בא בעקבותיו לאחר שנשא אותו אל חופי יוון,

סינגפור,  שנחאי וסידני (אלה היו רק הנמלים שקיבלו

אותו),  ומן החופים הללו. דוקטור וייזנגר כמעט מת

במקום,  כמעט התפרק כמו רהיט מאיכות ירודה שלא

הודבק כהלכה,  אבל אשתו מאי (וזה היה שמה,  מאי)

באה ואמרה,  "ובכן!" והיא היתה מאנגליה,  יתרה מזו,

היא היתה מהדבר הזה שנקרא "האימפריה הבריטית",

ומר פּוֹטֶר הבין את האנגלית שלה ואת נימת דיבורה.

 

והיה שם הים שדוקטור וייזנגר אך זה השאיר

מאחוריו,  וגבו היה מופנה אליו,  והיה שם הים שמר

פוטר השאיר מאחוריו לפני זמן כה רב,  ועם זאת בכל

יום תחם הים הזה את חייו שוב ושוב. אביו של מר

פוטר היה דייג והוא מת אחרי שקילל את הים על

שאכזב אותו,  ואיש מבין אחיו של מר פּוֹטֶר,  עשרה

במספר,  לא נעשה דייג.  שכן מר פּוֹטֶר פחד מהים וגם

שנא אותו,  כמה מים הוא הים,  כמה לא-כלום,  והלא-

כלום הזה הוא רק מים.  מר פּוֹטֶר השתוקק לחוש

נעלה על הים,  השתוקק לחוש נעלה על דבר ששולט

בו כל-כך.  אמו כבר מתה אז. ואחרי שחי במעמקי

מרכז אירופה שנים רבות (כמו גם כל שקדם לו),  מצא

דוקטור וייזנגר שהים מסתורי,  כמה מים הוא הים,  כה

רב מלהכיל,  לא כמו נהר,  לא כמו אגם; ובאיזו

אכזריות נשא אותו הים אל חיי נדודים ועקירוּת,

ולכן,  כשעמד מול מר פּוֹטֶר,  ולכן,  כשעמד מול הים

(הים היה משמאלו והים היה מימינו והים היה

מאחוריו כשעמד מול מר פּוֹטֶר),  היה דוקטור וייזנגר

מבולבל,  ואחר-כך כעס,  ואחר-כך שתק. ומאי אמרה,

"ובכן!" והים ששתק (שכן הים שותק ורק מעשיו

מפיקים קולות: יללות,  זעקות,  קריאות; ואחריהן צער,

חרטה,  ייאוש) ומאי שאמרה "ובכן!" ומר פּוֹטֶר שאמר

"אֶה, אֶה" לשום דבר במיוחד,  כל אלה נאחזו בכל

המוכר להם באחיזה הדוקה. והרגע הזה,  האחוז

באחיזה הדוקה היה מיוחד ורגיל: שכן כל הרגעים

מיוחדים וכל הרגעים רגילים,  ובכוחו של מי לעשותם

כאלה?

 

ודוקטור וייזנגר נשא את עיניו וראה את השמש:

השמש עמדה במקומה הרגיל,  גבוה-גבוה בלב

השמים,  והיא זרחה כהרגלה,  כה קופחת,  כה בוהקת,

ודוקטור וייזנגר כמעט לא ראה את צלו,  צלו התקצר

כל-כך, כאילו מצא לו הצל מחסה מחום השמש,

כאילו מחקה השמש את צלו, והוא הרגיש כה בודד,

שכן לא יכול היה להתנחם אפילו בבבואתו שלו,

ודוקטור וייזנגר שב ונשא את עיניו ותהה אם השמש

תהיה כך תמיד, וקיווה שלא תמיד יהיה כך - אור

היום כה בוהק, השמש כה קבועה, עומדת במקומה,

ודבר אינו מעיב על בוהק אורה, לא ענן ולא כל חיץ

אחר,  טבעי או לא טבעי; הוא קיווה לימים אחרים,

ימים העשויים להלום את הרגשתו, ימים אפלים

וקודרים, ימים אפופים ערפילים קרים, ימים שהשמש

תיבלע בתוך חשרת עננים שחורים ותגיח מתוכם;

ימים העשויים להלום את תמונת הנוף הפנימי,  ימים

העתידים להלום להפליא את הרגשתו בשאר ימי חייו.

שכן דוקטור וייזנגר ראה בעבר ימים שהשמש לא

זרחה בהם כלל,  לא עמדה במקומה הרגיל,  גבוה-גבוה

בלב השמים,  לא טיפסה לה פשוט מעל הנוף בבוקר

ולא נעלמה לה פשוט באופק בערב; הוא ראה ימים

שנראו כאילו ציירו את הנוף בחלב מדולל במשיחות

מברשת עזות,  כאילו רשמו את הנוף הזה במצב של

ייאוש והחלביות האופפת את האוויר איננה מקרית

וגם איננה מכוונת,  אלא פשוט ככה,  סתם ככה,

מאליה,  כפי שחשב דוקטור וייזנגר בשעתו. ושנחאי

וסינגפור וסידני וכל שאר המקומות שדוקטור וייזנגר

בא מהם או רק עבר דרכם,  עם הערפיח והערפל

שלהם והאוויר הכבד מלחות והשמש שאין שום

ודאות שתזרח מיום ליום, עוררו בדוקטור וייזנגר

חשדנות כלפי היום שעמד בו כעת, היום שחווה כעת,

היום שבו התרחשה פגישתו עם מר פּוֹטֶר.  דוקטור

וייזנגר בא ממקום ששמו פראג,  אבל מר פּוֹטֶר מעולם

לא שמע עליו,  ומר פּוֹטֶר לא ידע לקרוא,  כך שלא

היה יכול למצוא את המקום הזה במפה; מר פּוֹטֶר היה

יכול למצוא מפה בקלות,  שכן האימפריה הבריטית

לא התביישה לפרסם את עצמה,  אבל מר פּוֹטֶר לא

ידע לקרוא,  לא מפה ולא שום דבר אחר.

 

המוות אורב בכל פנייה בדרך,  חשב דוקטור

וייזנגר; כל פנייה בדרך עלולה להוליך למוות,  חשב

דוקטור וייזנגר; אבל עד לאותו רגע היו הדרכים אל

המוות אפופות ערפל.  "זוהֵר" ואחר-כך "זוהֵר",  חשב

דוקטור וייזנגר לעצמו,  חשיבה עמוקה כל-כך,  שלא

ידע שהמילים עברו בתודעתו.  אבל הוא עמד לו בלב

האור ההוא,  שבא מן השמש ההיא שהאירה מלב

השמים ההם וקפחה,  וזה אכן היה לבו של היום.

"זוהַר" ואחר-כך "זוהֵר",  חשב דוקטור וייזנגר,  אלא

שאמר את שתי המילים הללו לעצמו בשפה אחרת,

לא באנגלית שמר פּוֹטֶר הבין אבל לא ידע לקרוא;

הוא אמר את המילים הללו בשפה שמר פּוֹטֶר לא

שמע מעודו,  וכששמע מר פּוֹטֶר את דוקטור וייזנגר

מדבר,  חשב שהוא נשמע כאילו מוצאו מאיזו צורה

אחרת של אנושיות,  אנשים כאלה - דוקטור וייזנגר

- לא יכולים אפילו לדבר כמו שצריך,  כך אמר מר

פוטר לעצמו. ושוב,  "זוהֵר" ו"זוהַר",  חשב דוקטור

וייזנגר, ושתי המילים סבבו וחגו בראשו; הוא חשב

כמה יפה האור, כל אור שהוא, וכמה עדיפה הבהירות

על החשכה, וחשב שהאור עצמו הוא מרפא לחושך,

כל מה שידע אמר לו כך,  כל הדברים שזנח אמרו לו

שהאור הוא אויב החושך וכל הדברים שבתוקף

הנסיבות דבק בהם עמדו על כך שרק האור הוא

התרופה לחושך,  "זוהֵר,  כל-כך זוהֵר," אמר דוקטור

וייזנגר בקול רם,  אבל רק הוא שמע את עצמו;

"והזוהַר הזה משנה את צורתו של כל הטוב שבעולם,

והטוב הזה מועט,  ואת צורתו של כל הרוע שבעולם,

והרוע הזה רב ועצום,  והעולם מאבד,  לבסוף,  את

אדישותו לטוב ורע,  ואז דבקים בראשון ואת השני

דוחים,  כזו היא עוצמתו של האור הזוהֵר הזה."

ודוקטור וייזנגר אמר את כל זאת לעצמו בקול כה רם,

קול רם עד מאוד,  ואף-על-פי-כן רק הוא שמע את

עצמו אומר זאת. ודוקטור וייזנגר הביט במר פּוֹטֶר

ומר פּוֹטֶר חשב לעצמו,  עכשיו האיש הזה שלא יודע

לדבר כמו שצריך כועס עלי,  עכשיו הוא מרוצה ממני,

עכשיו הוא גם כועס וגם מרוצה בבת-אחת.

 

וכך הביט דוקטור וייזנגר במר פּוֹטֶר,  ומר פּוֹטֶר

עמד לו באור השמש,  השמש הבהירה לעד,  השמש

שהיא האור בהתגלמותו,  אור השמש שכל האורות

כפופים לו,  אור שהִנו הוא-עצמו וגם מטאפורה לכל

שאר צורות הבהירות היומרניות.  אבל האור שמר

פוטר עמד בו לא היה זוהר,  זו היתה רק השמש

הזורחת מלמעלה כהרגלה,  הרגל מוכר למר פּוֹטֶר

אבל כה זר וגם כה מאכזב לדוקטור וייזנגר. ואז

אמרה מאי,  "ובכן!" ובכך התכוונה לומר שהכול

במקומו ולכן הכול יכול להתקדם,  להימשך,  שכן אין

שום מכשול שאין בסמכותה להכניעו,  והיא אמרה

"ובכן!" ושוב "ובכן!" ודוקטור וייזנגר חשב כמה יפה

כל אור שהוא,  אור שאינו בוקע מכבשן,  כבשן אמיתי

המוזן בפחמים או בגופות אנוש; אור,  אור אמיתי,

שהיפוכו הוא חושך,  חושך אמיתי,  לא מטאפורה

לחושך שממנו יצאו מר פּוֹטֶר ואבות-אבותיו.

 

והאור הבוהק,  חשב מר פּוֹטֶר,  חזק,  חזק הרבה יותר

מדי (אבל מחשבותיו של מר פּוֹטֶר בעת ההיא לא היו

נבדלות ממנו,  מחשבותיו של מר פּוֹטֶר והוא עצמו היו

מקשה אחת),  והוא השתוקק למצוא מגן כלשהו

לעיניו,  השתוקק למצוא מגן לכל ישותו,  %9