הדבר
אלבר קאמי, אילנה המרמן (תירגום מצרפתית)
LA PESTE, Albert Camus
מידת ההיגיון שבהצגת סוג מסוים של כליאה על-ידי
סוג אחר אינה נופלת ממידת ההיגיון שבהצגת כל דבר
שהוא הקיים במציאות על-ידי דבר שאינו קיים
במציאות.
דניאל דֶה פוֹ
--
חלק ראשון
המאורעות התמוהים שהכרוניקה הזאת עומדת
לספרם קרו בשנת ..194, בעיר אוֹרַאן. הכול יאמרו שמאחר
שחרגו במקצת מגדר הרגיל, לא היה עליהם לקרות שם. ואמנם
במבט ראשון אוראן היא עיר רגילה, לא יותר מבירת-מחוז
צרפתית על חוף אלז'יריה.
העיר עצמה, יש להודות, מכוערת. בגלל חזותה השלווה
לא מיד מגלים מה מבדיל אותה מכל עיר-מסחר אחרת ברחבי
העולם. איך תתאר למישהו, למשל, עיר בלי יונים, בלי עצים
ובלי גנים, עיר שאינך שומע בה לא משק כנפיים ולא רשרוש
עלים, בקיצור - מקום סתמי? חילופי העונות ניכרים שם רק
ממראה השמים. את האביב מבשרים שם רק מצב האוויר או
סלֵי הפרחים שהרוכלים מביאים מסביבותיה של העיר: אביב
שנמכר בשווקים הוא. בקיץ השמש מלהטת את הבתים היבשים
מדי ומכסה את הקירות באפר אפור, ואין חיים אלא בצל
התריסים המוגפים. ואילו בסתיו, להפך, מבול של בוץ. רק
בחורף יש ימים יפים.
דרך נוחה להתוודע אל עיר היא לדרוש ולחקור איך האנשים
עובדים שם, איך הם אוהבים ואיך הם מתים. בעירנו הקטנה,
אולי בהשפעת האקלים, כל זה נעשה יחד, באותה רוח של
קדחתנות ופיזור-נפש. כלומר, משתעממים בה ושוקדים לקנות
הֶרגלים. בני עירנו עובדים הרבה, אבל אך ורק כדי להתעשר.
הם מתעניינים בייחוד במסחר ודעתם נתונה בראש ובראשונה,
כלשונם, לעשיית עסקים. כמובן, גם ההנאות הפשוטות חביבות
עליהם, הם אוהבים נשים וסרטי קולנוע ואת הרחצה בים.
אבל את התענוגות האלה הם מועידים ברוב תבונתם לשבת
בערב וליום ראשון, ובשאר ימי השבוע הם משתדלים להרוויח
הרבה כסף. בערב, לאחר שהם יוצאים ממשרדיהם, הם נפגשים
בשעה קבועה בבתי-הקפה, מטיילים באותה שדרה, או יושבים
במרפסותיהם. תאוותיהם של הצעירים עזות וקצרות-ימים,
ואילו חטאי המבוגרים אינם חורגים מחברוּת באגורות של
משוגעים למשחק הכַּדוֹרֶת, מנִשפי מועדונים, ומחוגים
שמהמרים שם בסכומים גדולים על קלפים.
יאמרו מן-הסתם שאין זה מיוחד לעירנו דווקא, ושלאמתו
של דבר כל בני דורנו הם כאלה. ודאי, אין לך בימינו דבר
טבעי יותר ממציאותם של אנשים שעובדים מבוקר עד ערב
ואחר-כך בוחרים לבזבז את הזמן שנותר להם לחיות על
קלפים, על בתי-קפה ועל פטפוטים. אבל יש ערים וארצות
שהאנשים שם לבם אומר להם מזמן לזמן שקיים גם משהו
אחר. בדרך-כלל אין זה משנה את חייהם. ואף-על-פי-כן,
הלב אמר את דברו, וגם זה לטובה. אוראן, לעומת זה, היא
כנראה עיר שהלבבות שותקים שם, כלומר עיר מודרנית
בתכלית. אין צורך אפוא לפרט ולומר איך אוהבים אצלנו.
הגברים והנשים או שהם טורפים זה את זה מהר במה שמכונה
מעשה-האהבה, או שהם שוקעים לאורך ימים בשגרת החיים
בִּשניים. בין שני הקצוות האלה אין אמצע אלא לעתים רחוקות.
גם דבר זה, אינו מקורי, באוֹראן כבמקומות אחרים נאלצים
האנשים, בגלל קוצר הזמן והמחשבה, לאהוב זה את זה בלי
לדעת זאת.
מה שמקורי יותר בעירנו הוא הקושי שיש בה לפעמים
למות. אגב, "קושי" אינה המלה המתאימה, יהיה מדויק יותר
לומר "אי-נוחות". אף פעם לא נעים להיות חולה, אבל יש
ערים וארצות שסועדות אותך במחלתך, שאתה יכול שם,
איכשהו, להרשות לעצמך להתפנק. חולה זקוק לרוך, אוהב
להישען על משהו, זה טבעי מאוד. אבל באוראן, האקלים הלא-
מרוסן, היקף העסקים הנעשים בה, עליבות התפאורה, שעת
הדמדומים הקצרצרה וטיב התענוגות - כל אלה דורשים
בריאות איתנה. אדם חולה נידון פה להיות בודד. תארו לכם
אפוא את הנוטה למות, הלָכוד מאחורי מאות קירות
שמתפצחים בלהט החום בעוד שברגע זה עצמו אוכלוסייה
שלמה מדברת בטלפון או בבתי-הקפה על חוזים, על שטרי-
מטען ועל ניכיון-שטרות. ותבינו איזו אי-נוחות עלולה להיות
בשעת המיתה, אפילו מיתה מודרנית היא, כאשר היא באה
ככה במקום חסר-רגש.
מעט הפרטים האלה יש בהם אולי כדי לתת מושג מספיק
על עירנו. ובכלל, מוטב לא להפריז. הדבר שהיה נחוץ להדגישו
הוא הצד הנדוש של העיר והחיים בה. אבל משעה שיש לך
הֶרגלים, הימים עוברים עליך בלי קושי. מאחר שעירנו רואה
הרגלים בעין יפה, אפשר לומר שהכול כשורה. ודאי, מן
הבחינה הזאת החיים בה אינם מלהיבים ביותר. אבל לפחות
אין אנו יודעים אי-סדר מהו. ותושבי עירנו, אנשים גלויי-לב,
חביבים ופעלתנים, עוררו תמיד בלב המבקר הערכה לא-
מעטה. העיר הזאת, שאין בה לא ציוריוּת ולא צמחייה ולא
נשמה, סופה שהיא משרה תחושת מנוחה, בקיצור, נרדמים
בה. אבל מן הדין להוסיף ולומר שהיא ניטעה בנוף שאין דומה
לו, בלב רמה חשופה, מוקפת גבעות שטופות אור, אל מול
מפרץ מעוצב לתפארת. ורק חבל שנבנתה וגבה אל המפרץ,
ועל כן לא תוכל לראות את הים עד שלא תלך לחפשו.
משהגענו עד כאן, לא נתקשה להכיר בכך שבני עירנו לא
היתה להם כל סיבה לחזות מראש את המקרים שקרו באביב
של השנה ההיא, ושהיו, זאת הבנו אחר-כך, כמין אותות
ראשונים לשורת המאורעות החמורים שאת קורותיהם אנו
מתכוונים לספר כאן. יש מי שהעובדות האלה ייראו בעיניהם
טבעיות בתכלית, אחרים, לעומתם, יחשבו אותן לבלתי
מתקבלות על הדעת. ואולם הכרוניקאי, אחרי-ככלות-הכול,
אינו יכול להתחשב בסתירות הללו. תפקידו אינו אלא לומר:
"כך וכך קרה", אם הוא יודע שאכן כך קרה ומה שקרה נגע
לחייו של עם שלם, ויש אפוא אלפי עדים שיֵדעו להעריך
בלבם את האמת שבדבריו.
זאת ועוד: המסַפר, שבבוא העת ייוודע מיהו, לא היה רשאי
להציג את עצמו ככשיר למלא משימה מן הסוג הזה לולא
זימן לו המקרה לאסוף כמה וכמה עדויות, ולולא היה מעורב,
מכורח הדברים, בכל מה שהוא מבקש לספר. זה מה שנותן לו
רשות לשלוח ידו במלאכת ההיסטוריון. כל היסטוריון, כמובן,
גם אם היסטוריון חובב הוא, יש לו עדויות ומסמכים. ובכן,
גם למספר הסיפור הזה יש: ראשית, עדותו שלו; שנית -
מפני שמתוקף תפקידו היה עליו לשמוע את סודותיהן של כל
הנפשות הפועלות בכרוניקה הזאת; ולבסוף, הרשימות שנפלו
לידיו לאחרונה. כל אלה יש בדעתו לשאוב מהם כל אימת
שימצא לנכון ולהשתמש בהם כראות עיניו. כמו כן יש
בדעתו... אבל אולי הגיעה השעה להניח להסברים ולמִלות
הזהירות ולגשת אל הסיפור עצמו. תיאור הימים הראשונים
מחייב מידה של פרטנות.
בבוקר השישה-עשר באפריל יצא דוקטור בֶּרנַאר
רִייֶה מחדר-העבודה שלו ורגלו נתקלה בחולדה מתה באמצע
מישורת הקומה. באותו רגע סילק בהיסח-הדעת את החיה
הצדה וירד במדרגות. ואולם כשהגיע לרחוב עלה בדעתו
פתאום שהחולדה לא היתה צריכה להימצא שם, והוא חזר
על עקבותיו כדי להודיע על כך לשוער. לנוכח תגובתו של
אדון מישֶל הזקן, חש אף ביתר בהירות עד כמה תגליתו
יוצאת-דופן. הוא עצמו לא ראה בהימצאותה של החולדה
המתה ההיא אלא דבר מוזר, ואילו בעיני השוער היא היתה
שערורִייֶה ממש. עמדתו של הלה היתה נחרצת: בבית הזה
אין חולדות. לשווא חזר ואמר לו הרופא שבמישורת הקומה
הראשונה יש חולדה, והיא כנראה מתה, אדון מישֶל לא זז
מדעתו. בבית הזה אין חולדות, ואין ספק אפוא שאת זו הביאו
מבחוץ. בקיצור, מעשה קונדס.
בערבו של אותו יום עצמו עמד בֶּרנאר רִייֶה במבואה וחיפש
את המפתחות קודם שיעלה לדירתו, והנה, מעומק הפרוזדור
האפל הגיחה לעיניו חולדה שמֵנה שהילוכה כושל ופרוותה
לחה. החיה נעמדה, ביקשה כמדומה ליַצב את גופה, החלה
ללכת לעבר הרופא, נעמדה שוב, חגה סביב עצמה בצוויחה
דקה ולבסוף צנחה ארצה ושפתיה המשורבבות המפושקות
פולטות דם. הרופא התבונן בה רגע ועלה לדירתו.
לא החולדה העסיקה את מחשבותיו. הדם שנפלט החזיר
אותו אל דאגתו האישית. אִשתו, שהיתה חולה זה שנה, עמדה
לנסוע למחרת לבית-מרפא בהרים. הוא מצא אותה שוכבת
בחדרם, כמו שביקש ממנה. כך התכוננה לקראת תלאות
הנסיעה. היא חייכה.
"אני מרגישה טוב מאוד," אמרה.
הרופא הסתכל בפנים המופנות אליו לאור המנורה
שלמראשות המיטה. בעיני רִייֶה, הפנים האלה, פני אשה בת
שלושים שגם ניכרו בהן סימני המחלה, בכל-זאת עדיין היו
כבצעירותה, אולי בשל החיוך שגבר על כל השאר.
"תִשני, אם את יכולה," אמר. "האחות תבוא באחת-עשרה
ואני אביא אותך לרכבת הצהריים."
הוא נשק למצח לח במקצת. החיוך ליווה אותו עד הדלת.
למחרת, בשבעה-עשר באפריל, בשעה שמונה, עיכב השוער
את הרופא בעוברו והתלונן על פרחחים שחמדו להם לצון
והניחו שלוש חולדות מתות באמצע המבואה. כנראה לכדו
אותן במלכודות גסות, שכן הן היו מכוסות דם. השוער עמד
זמן-מה על המפתן, מחזיק את החולדות בכפותיהן, וחיכה
שהאשמים יואילו להסגיר את עצמם באיזו אמירה קנטרנית.
אבל כלום לא קרה.
"אוּף! אני עוד אתפוס אותם, את אלה," אמר אדון מישֶל.
רִייֶה, שהתעורר בלבו חשד, החליט להתחיל את הסיבוב שלו
ברבעים שבעיבורה של העיר, ששם התגוררו העניים שבחולָיו.
את האשפה היו אוספים שם בשעה הרבה יותר מאוחרת,
והמכונית הנוסעת לאורך הדרכים הישרות והמאובקות של
הרובע התחככה קלות בפחי-הזבל שעמדו בשולי המדרכה.
באחד הרחובות שנסע לאורכם מנה הרופא כתריסר חולדות
שהושלכו על שיירי הירקות והסמרטוטים המלוכלכים.
את החולה הראשון שלו מצא במיטתו, בחדר הנשקף אל
הרחוב, ששימש גם חדר-שינה וגם חדר-אוכל. האיש היה
ספרדי זקן שפניו קשות וחרושות קמטים. על השמיכה שלפניו
היו שתי קדֵרות מלאות גרגירי חומוס. כשנכנס הרופא, הטיל
עצמו החולה, שישב זקוף למחצה על מיטתו, לאחור כדי לנסות
להשיב לו את נשימתו החצצית, נשימה של חולה-קצרת זקן.
אשתו הביאה קערת-רחצה.
"אז מה, דוקטור," אמר החולה בזמן הזריקה, "הן יוצאות,
ראית?"
"כן," אמרה האשה, "השכן אסף שלוש."
הזקן חיכך את כפותיו.
"הן יוצאות, רואים אותן בכל פחי-האשפה, זה הרעב!"
אחר-כך לא התקשה רִייֶה להיווכח שכל הרובע מדבר על
החולדות. כשסיים את ביקוריו חזר לביתו.
"יש לך מברק למעלה," אמר אדון מישֶל.
הרופא שאל אותו אם ראה עוד חולדות.
"לא, לא!" אמר השוער. "אני אורב להם, אתה מבין. אז הם
לא מעזים, החזירים האלה."
המברק בישר לרִייֶה שאמו עומדת לבוא למחרת. היא באה
לנהל את משק-הבית של בנה בהעדרה של אשתו החולה.
כשנכנס הרופא לביתו, כבר היתה שם האחות. רִייֶה ראה את
אשתו עומדת, בחליפה, פניה מאופרות. הוא חייך אליה:
"יפה," אמר, "יפה מאוד."
כעבור שעה קלה, בתחנת הרכבת, הושיב אותה בקרון-
השינה. היא הסתכלה בתא.
"זה יקר מדי בשבילנו, לא?"
"אין בררה," אמר רִייֶה.
"מה הסיפור הזה עם החולדות?"
"אני לא יודע. זה מוזר, אבל זה יעבור."
אחר-כך הוא ביקש ממנה בחיפזון סליחה. היה עליו
להשגיח עליה והוא הזניח אותה מאוד. היא הנידה בראשה,
כמבקשת לרמוז לו שישתוק. אבל הוא הוסיף:
"כשתחזרי, יהיה הכול טוב יותר. נתחיל מחדש."
"כן," ענתה לו ועיניה נוצצות, "נתחיל מחדש."
כעבור רגע הפנתה לו את גבה והביטה מבעד לשמשת
החלון. על הרציף האנשים מיהרו ונתקלו זה בזה. נשיפות
הקטר הגיעו עד אליהם. הוא קרא לאשתו בשמה, וכשנפנתה
אליו ראה שפניה שטופות דמעות.
"לא," אמר חרש.
מבעד לדמעות חזר החיוך, חיוך מעווה מעט. היא נשמה
נשימה עמוקה:
"לֵך, הכול יהיה בסדר."
הוא אימץ אותה אליו, ועכשיו, על הרציף, מעברה האחר
של השמשה, לא ראה עוד אלא את חיוכה.
"אנא, שמרי על עצמך," אמר לה.
אבל קולו לא הגיע לאוזניה.
סמוך ליציאה נתקל רִייֶה על רציף התחנה במר אוֹתוֹן,
השופט-החוקר, שאחז בידו של בנו הקטן. הרופא שאל אותו
אם הוא נוסע לאיזה מקום. מר אותון, גבר גבוה וכהה, ספק
דומה לְמה שכונה לפנים "איש העולם הגדול" ספק לקברן,
ענה בחביבות אבל בקיצור:
"אני מחכה לגברת אוֹתוֹן, שנסעה לדרוש בשלום משפחתי."
הקטר שרק.
"החולדות," אמר השופט.
רִייֶה עשה תנועה קלה לעבר הרכבת, אבל שב ופנה אל
היציאה.
"כן," אמר, "זה לא-כלום."
הדבר היחיד שנשמר בזיכרונו מן הרגע ההוא היה אחד
מעובדי התחנה שעבר שם והוא נושא תחת זרועו ארגז מלא
חולדות מתות.
באותו יום אחר-הצהריים, בתחילת שעות-הקבלה שלו,
נכנס אל רִייֶה גבר צעיר שאמרו לו עליו שהוא עיתונאי ושכבר
היה בשעות הבוקר, שמו היה רֵמוֹן רַמבֶּר;. רַמבֶּר, גבר נמוך-
קומה ורחב-כתפיים, פניו נחושות ועיניו בהירות ופיקחיות,
היה לבוש בסגנון ספורטיבי ודומה היה שנוח לו בחיים. מיד
ניגש לעניין. הוא מכין תחקיר עבור עיתון חשוב בפריז על
תנאי החיים של הערבים ומבקש לדעת פרטים על מצב
התברואה אצלם. רִייֶה אמר לו שהמצב לא טוב. אבל ביקש
לדעת, לפני שימשיך, אם העיתונאי רשאי לומר את האמת.
"בוודאי," אמר הלה.
"השאלה שלי היא, האם אתה רשאי למתוח ביקורת מוחלטת?"
"ביקורת מוחלטת, לא, זאת אני חייב לומר, אבל אני מניח
שביקורת כזאת תהיה מחוסרת יסוד."
רִייֶה אמר לו בקול שקט שביקורת כזאת אמנם תהיה
מחוסרת יסוד, אבל את שאלתו שאל רק כדי לדעת אם רַמבֶּר
יוכל לדווח בלא כחל ובלא שרק, כן או לא.
"עלי מקובלים רק דיווחים בלא כחל ובלא שרק. הפרטים
שתשמע מפי לא יחזקו אפוא את הדיווח שלך."
"אתה מדבר כמו סַן-ז'יסט (לואי אנטואן סן-ז'יסט (1767-1794 –
Saint-juste) היה מן האישים הבולטים במהפכה הצרפתית ואחד
הקנאים והקיצונים שבהם, חסיד של רובספייר והטרור. [ההערות
הן של המתרגמת.])," אמר העיתונאי בחיוך.
רִייֶה אמר, בלי להרים את קולו, שהוא לא יודע אם הוא
מדבר כמוהו, אבל הוא מדבר כמו אדם שנלאה מן העולם
שהוא חי בו ובכל-זאת הזולת קרוב ללבו ודעתו נחושה להתנגד
לאי-צדק ולוויתורים. רַמבֶּר, צווארו שקוע בין כתפיו, התבונן
ברופא.
"אני חושב שאני מבין אותך," אמר לבסוף וקם ממקומו.
הרופא ליווה אותו לדלת:
"תודה לך שאתה מקבל את הדברים כך."
רַמבֶּר נראה קצר-רוח:
"כן, אמר, אני מבין, סלח לי על ההפרעה."
הרופא לחץ את ידו ואמר לו שאפשר לכתוב כתבה מעניינת
על החולדות המתות הרבות שמוצאים עכשיו בעיר.
"כן," קרא רַמבֶּר, "זה מעניין אותי."
בשעה חמש, כשיצא הרופא לבקר אצל עוד חולים, פגש
בחדר-המדרגות גבר צעיר עדיין, דמותו מסורבלת, פניו
מוצקות ומחורצות וגבות עבותות משורטטות עליהן. לפעמים
היה פוגש אותו אצל הרקדנים הספרדים הגרים בקומה
האחרונה בבניין. ז'אן טארוּ עישן בשקדנות סיגריה ובתוך כך
צפה בפרפוריה האחרונים של חולדה שעמדה להתפגר לרגליו
על מדרגה. הוא נשא אל הרופא את מבטן השקט והמודגש
במקצת של עיניו האפורות, בירך אותו בשלום והוסיף
שההופעה הזאת של החולדות היא עניין משונה.
"כן," אמר רִייֶה, "אבל זה מתחיל לעצבן."
"מצד אחד, דוקטור, רק מצד אחד. אף פעם לא ראינו דבר
כזה, זה הכול. אבל בעינַי זה מעניין, כן, ממש מעניין."
טארוּ העביר את ידיו על שערו להחליקו לאחור, שב
והסתכל בחולדה, שדממה עכשיו, וחייך אל רִייֶה:
"אבל בעצם, דוקטור, זה בעיקר עניינו של השוער."
ואכן, הרופא מצא את השוער לפני הבית, נשען בגבו אל
הקיר ליד הכניסה, וארשת של לאות על פניו הסמוקות לרוב.
"כן, אני יודע," אמר מישֶל הזקן לרִייֶה שהודיע לו על
התגלית החדשה. "עכשיו מוצאים אותן שתיים, שלוש ביחד.
אבל ככה זה גם בשאר הבתים."
הוא נראה מדוכדך ומודאג. בתנועה מוכנית שפשף את
צווארו. רִייֶה שאל אותו לשלומו. אי-אפשר לומר ששלומו
רע, כמובן, אמר השוער, אבל הוא לא מרגיש הכי טוב. לדעתו,
זה בהשפעת מצב-הרוח. החולדות האלה גרמו לו זעזוע וברגע
שהן ייעלמו הכול ישתפר.
ואולם למחרת בבוקר, בשמונה-עשר באפריל, כשהביא
הרופא את אמו מתחנת הרכבת, מצא את אדון מישֶל ופניו
מכורכמות עוד יותר: כעשר חולדות מפוזרות על המדרגות,
מהמרתף עד עליית-הגג. פחי-האשפה של הבתים הסמוכים
מלאים בהן. אמו של הרופא שמעה את החדשה ולא התפלאה.
"דברים כאלה קורים."
היא היתה אשה נמוכה, כסופת שער, עיניה שחורות ורכות.
"אז מה אם יש חולדות," אמרה, "אני שמחה להתראות
אתך, בֶּרנאר."
והוא הסכים אִתה; האמת היא, שאִתה הכול נראה קל תמיד.
למרות זה טלפן רִייֶה לעירייה, למחלקה לביעור חולדות,
שהוא הכיר את מנהלה. האם שמע הלה על החולדות האלה
שיוצאות בהמוניהן למות תחת כיפת השמים? מֶרסיֶה, המנהל,
שמע על כך, וגם בלשכתו שלו, שנמצאת לא הרחק מרציפי
הנמל, מצאו כחמישים חולדות. ובכל-זאת הוא מתלבט אם
זה רציני. רִייֶה לא ידע לקבוע אם זה רציני או לא, אבל סבור
היה שהמחלקה שלו חייבת לעשות משהו.
"כן," אמר מֶרסיֶה, "אם יתנו הוראה. אם אתה חושב שזה
כדאי באמת, אנסה להשיג הוראה."
"זה כדאי, מה שלא יהיה," אמר רִייֶה.
זה עתה סיפרה לו העוזרת שלו שבבית-החרושת הגדול
שבעלה עובד בו אספו כמה מאות חולדות מתות.
בערך בעת ההיא, על-כל-פנים, החלו בני עירנו לדאוג. כי
למן השמונה-עשר בחודש אכן שָרצו בתי-החרושת והמחסנים
מאות פגרי חולדות. במקרים אחדים היה צורך לחסל חולדות
שגסיסתן התארכה מדי. ואולם למן הפרוורים ועד מרכז העיר,
בכל מקום שעבר דוקטור רִייֶה, בכל מקום שהיה שם ציבור
אנשים, חיכו החולדות, אם ערֵמות-ערֵמות בפחי-האשפה ואם
שורות-שורות בביבים. למן היום ההוא העלו עיתוני-הערב
את הנושא על הפרק ושאלו אם העירייה מתכוונת לפעול, כן
או לא, ואֵילו אמצעי-חירום היא חושבת לנקוט כדי להגן על
התושבים שתחת אחריותה מן הפלישה המבחילה הזאת.
העירייה לא התכוונה ולא חשבה כלום, אלא כינסה קודם-
כול את המועצה להתייעצות. למחלקה לביעור חולדות ניתנה
הוראה לאסוף את החולדות המתות יום-יום עם שחר. בתום
האיסוף היה על שתי מכוניות של המחלקה להביא את החיות
למִשרֶפֶת האשפה ולשרוף אותן.
ואולם בימים הבאים החמיר המצב. מספר המכרסמים
שנאספו הלך ורב, והיבול גדל מבוקר לבוקר. למן היום הרביעי
התחילו החולדות יוצאות למות בקבוצות. הן היו עולות בטורים
מתנודדים ארוכים מן הכוכים, מהמרתפים, מבורות-הביוב,
כדי לִכשול לאור היום, לחוג סביב עצמן ולמות בקרבת בני-
האדם. בלילות, בפרוזדורים ובסמטאות, נשמעו ברור ציוצי
הגסיסה שלהן. בבוקר, בפרוורים, היו מוצאים אותן שרועות
ליד הביב, שושן קטן של דם סביב זרבוביתן המחודדת, מקצתן
נפוחות ומרקיבות, מקצתן נוקשות ושפמן עודנו סמור. בעיר
עצמה היו נתקלים בהן ערֵמות-ערֵמות קטנות, על מישורת
חדר-המדרגות או בחצרות. ויש מהן שבאו למות בגפן,
במסדרונות משרדים, בחצרות בתי-ספר, ולפעמים בטֶרסות
של בתי-הקפה. בני עירנו הנדהמים היו מגלים אותן במקומות
ההומים ביותר של העיר. כיכר דַ'ארְם, השדרות המרכזיות,
הטיילת פְרוֹן-דֶה-מֶר היו נגועות בהן פה ושם. לאחר שנוקתה
העיר עם שחר מחיותיה המתות, היא היתה שבה ומוצאת אותן,
מתרבות והולכות, במשך היום. ולא אחת קרה שמטייל לילי
חש תחת רגלו על המדרכה את הגוש הגמיש של פגר טרי
עדיין. דומה היה שהאדמה עצמה שבתינו נטועים בה מיטהרת
ממטען הלֵחוֹת שבה, שהיא פולטת החוצה מורסות ומוגלה
שעד כה עשו בה שַמות מבפנים. שערו בנפשכם את גודל
התדהמה של עירנו הקטנה, שעד אז היתה שלֵווה כל-כך,
והנה, בתוך ימים אחדים, הסַדרים משתבשים בה, בדומה לאדם
בריא שדמו הסמיך מתגעש פתאום!
עד כדי כך הגיעו הדברים, שסוכנות "רַנְסְדוֹק" (ידיעות,
תיעוד, כל הידיעות על כל הנושאים) הודיעה, בשידור הרדיו
שלה המספק ידיעות חינם, שששת אלפים מאתיים שלושים
ואחת חולדות נאספו ונשרפו בעשרים וארבע השעות של
העשרים וחמישה בחודש. המספר הזה, שנתן משמעות ברורה
למחזה היום-יומי שהתרחש לנגד עיני העיר, הגביר את הבלבול
והמבוכה. עד אז לא התלוננו אלא על מפגע מבחיל במקצת.
עכשיו נוכחו לדעת שהתופעה הזאת, שעדיין לא היה אפשר
לאמוד את ממדיה וגם לא לגלות את מקורה, יש בה משום
אִיום. רק הספרדי הזקן החולה בקצרת הוסיף לחכך את ידיו
ואמר שוב ושוב: "הן יוצאות, הן יוצאות," בעליצות סֶנילית.
ואולם בעשרים ושמונה באפריל הודיעה "רנסדוק" שנאספו
כשמונת אלפים חולדות והחרדה בעיר הגיעה לשיאה. האנשים
תבעו לנקוט צעדים מרחיקי-לכת, גינו את השלטונות, ואחדים
שהיו להם בתים על שפת הים, כבר דיברו על כך שיפרשו
לשם. אבל למחרת הודיעה הסוכנות שהתופעה פסקה לפתע-
פתאום ושהמחלקה לביעור חולדות לא אספה אלא מספר זעום
של חולדות מתות. העיר נשמה לרווחה.
ואף-על-פי-כן ביום ההוא דווקא, בצהריים, כשהחנה
דוקטור רִייֶה את מכוניתו לפני בית מגוריו, ראה בקצה הרחוב
את השוער עושה את דרכו במאמץ, ראשו מורכן וזרועותיו
ורגליו משתלחות לצדדים, כמַריוֹנֶטה. הזקן אחז בזרועו של
כומר שהרופא הכירו: האב פָּנֶלוּ, ישועי מלומד ולוחמני, שכבר
פגש אותו פעמים אחדות ובעירנו רחשו לו הערכה מרובה, גם
בקרב מי שהדת היתה רחוקה מלבם. הוא חיכה להם. עיניו
של מישֶל הזקן נצצו ונשימתו היתה שורקנית. הוא חש ברע
וביקש לצאת לנשום אוויר. אבל כאבים עזים בצווארו, בבתי-
השחי ובמפשעה אילצו אותו לחזור ולבקש את עזרתו של
האב פָּנֶלוּ.
"נפוח שם," אמר. "כנראה התאמצתי."
הרופא, זרועו מחוץ לדלת המכונית, הסיע את אצבעו על
בסיס צווארו של מישל שהלה הטה כלפיו; כמין סיקוס של
עץ התהווה שם.
"שכב במיטה, מדוד את החום, אבוא אליך אחר-הצהריים."
השוער הלך ורִייֶה שאל את האב פָּנֶלוּ מה דעתו על פרשת
החולדות הזאת:
"אה!" אמר האב, "זו בוודאי מגֵפה," ועיניו חייכו מאחורי
המשקפיים העגולים.
אחרי ארוחת הצהריים, כששב רִייֶה וקרא את המברק מבית-
המרפא המודיע לו שאשתו הגיעה לשם, צלצל הטלפון.
המטלפן היה אחד ממטופליו לשעבר, פקיד בעירייה. הלה
סבל זמן רב מהיצרות אב-העורקים, ומאחר שהיה עני טיפל
בו רִייֶה חינם.
"כן," אמר האיש, "אתה זוכר אותי. אבל עכשיו מדובר
במישהו אחר. בוא מהר, קרה משהו אצל השכן שלי."
קולו נשנק. רִייֶה חשב על השוער והחליט שילך אליו אחר-
כך. כעבור רגעים אחדים עבר את מפתנו של בית נמוך ברחוב
פֶדֶרְב, באחד מרובעי הפרוורים. בחדר-המדרגות הצונן
והמצחין פגש את ז'וזֶף גְרַאן, הפקיד, שירד לקדם את פניו.
גבר כבן חמישים, בעל שפם צהוב, גופו ארוך וכפוף, כתפיו
צרות וידיו ורגליו כחושות.
"המצב השתפר," אמר כשניגש אל רִייֶה, "אבל חששתי
שזה הסוף שלו."
הוא מחט את אפו. בקומה השנייה והאחרונה, על הדלת
שמצד שמאל, קרא רִייֶה את המלים: "נא להיכנס, אני תלוי",
כתובות בגיר אדום.
הם נכנסו. החבל השתלשל ממנורת התקרה מעל לכיסא
הפוך, השולחן הוזז לאחת הפינות. אבל החבל היה תלוי בחלל
הריק.
"התרתי אותו בזמן," אמר גְראן, שדומה היה תמיד שהוא
בורר את מלותיו, אף-על-פי שדיבר בלשון פשוטה ביותר.
"בדיוק יצאתי החוצה ואז שמעתי רעש. כשראיתי את הכתובת,
איך לומר לך, חשבתי שזאת בדיחה. אבל הוא פלט אנחה
משונה, מבהילה אפילו, אפשר לומר."
הוא התגרד בראשו:
"לדעתי, זו בוודאי פעולה מכאיבה. נכנסתי, כמובן."
הם דחפו דלת ועמדו על סִפּו של חדר בהיר אבל מרוהט
בדלות. איש קטן עגלגל שכב על מיטת הפליז. הוא נשם
בכבדות והסתכל בהם בעיניים מוצפות דם. הרופא נעצר. הוא
דימה לשמוע, בין נשימה לנשימה, ציוצים של חולדות. אבל
שום דבר לא זז בפינות. רִייֶה ניגש אל המיטה. האיש נפל
מגובה לא רב דיו, והנפילה גם לא היתה עזה ביותר, החוליות
החזיקו מעמד. כמובן, הוא נחנק קצת. יהיה צורך לעשות
צילום. הרופא נתן לו זריקה של שמן קַמפוֹר ואמר שבתוך
ימים אחדים הכול יסתדר.
"תודה, דוקטור," אמר האיש בקול חנוק.
רִייֶה שאל את גְראן אם הודיע לתחנת המשטרה, והפקיד
לבש ארשת מבוכה:
"לא," אמר, "לא, באמת לא! חשבתי שהכי דחוף..."
"כמובן," הפסיק אותו רִייֶה, "אם כך, אני אודיע."
אבל אז נסער החולה והזדקף על מיטתו ומחה ואמר שהוא
מרגיש טוב ואין כל צורך.
"תירגע," אמר רִייֶה. "זה לא עניין גדול, תאמין לי, ואני
חייב לתת הצהרה."
"אוי!" פלט האיש.
והוא הטיל את עצמו לאחור וייבב יבבות קטועות. גראן,
שהיה ממשמש את שפמו זה רגעים אחדים, ניגש אליו.
"די, אדון קוֹטַאר, די," אמר, "תנסה להבין. אפשר לומר
שהרופא אחראי. אם, למשל, יתחשק לך לנסות שוב..."
אבל קוֹטאר התייפח ואמר שהוא לא ינסה שוב, שזה היה
רק טירוף רגעי, ושהוא רוצה רק שיתנו לו מנוחה. רִייֶה כתב
מרשם.
"בסדר," אמר. "נעזוב את זה, אחזור בעוד יומיים או שלושה
ימים. אבל אל תעשה שטויות."
כשיצאו לחדר-המדרגות אמר לגראן שהוא חייב לתת
הצהרה, אבל הוא יבקש מקצין המשטרה לעכב את החקירה
ביומיים.
"צריך להשגיח עליו הלילה," אמר. "יש לו משפחה?"
"אני לא מכיר את המשפחה שלו. אבל אני יכול להשגיח
בעצמי."
הוא הניד בראשו.
"גם אותו אני לא מכיר בעצם, תבין. אבל אנשים צריכים
לעזור אחד לשני."
בעוברם במסדרונות הבית הציץ רִייֶה מוּכנית אל הפינות
ושאל את גראן אם החולדות נעלמו לגמרי מהרובע שלו.
הפקיד לא ידע לענות. אמנם סיפרו לו על הפרשה הזאת, אבל
השמועות שמסתובבות ברובע לא מעניינות אותו במיוחד.
"יש לי דאגות אחרות," אמר.
רִייֶה כבר לחץ את ידו. הוא מיהר להספיק לבקר אצל השוער
לפני שישב לכתוב מכתב לאשתו.
מוכרי עיתוני-הערב הכריזו שפשיטת החולדות נבלמה.
אבל רִייֶה מצא את החולה שלו וחצי גופו נטוי מחוץ למיטה,
ידו האחת על בטנו והאחרת סביב הצוואר והוא מקיא סילונים
של מרה ורדרדה אל תוך פח-אשפה. אחרי מאמצים ממושכים
שב השוער ונשכב על מיטתו והוא מחוסר נשימה. חומו עלה
לשלושים ותשע חמש, בלוטות הצוואר והגפיים התנפחו, שני
כתמים שחרחרים התפשטו על צלעו. הוא התלונן עכשיו על
כאב פנימי.
"זה שורף," אמר, ייהחזיר הזה שורף אותי."
דבריו לעו בפיו שהשחיר כפיח והוא הפנה אל הרופא את
עיניו הבולטות שכאב-הראש העלה בהן דמעות. אשתו הביטה
בדאגה על רִייֶה העומד ושותק.
"דוקטור," שאלה, "מה זה?"
"זה יכול להיות כל מיני דברים. אבל שום דבר עוד לא
ברור. עד הערב, דיאטה וסם משלשל. ושישתה הרבה."
ואמנם השוער היה צמא עד מוות.
כשחזר רִייֶה לביתו, טלפן לעמיתו רישַאר, מבכירי הרופאים
בעיר.
"לא," אמר רישאר, "לא מצאתי שום דבר מיוחד."
"לא חום גבוה עם דלקות מקומיות?"
"אה! כן, בעצם כן, שני מקרים עם בלוטות מודלקות מאוד."
"יותר מהרגיל?"
"אח," אמר רישאר. "רגיל, לא רגיל, אתה יודע..."
בערב, על-כל-פנים, השוער דמדם, ובחום של ארבעים
מעלות התלונן על החולדות. רִייֶה ניסה לגרום למורסה
מלאכותית. למגעו הצורב של הטרפֶּנטין, צרח השוער: "אוי!
החזירים!"
הבלוטות התנפחו אף יותר והיו קשות ועציות למגע.
אשת השוער היתה מבוהלת.
"תשגיחי עליו בלילה," אמר לה הרופא, "ותקראי לי אם
יהיה צורך."
למחרת, השלושים באפריל, כבר נשבה רוח קלה חמימה
תחת שמים כחולים ולחים. היא נשאה עמה ריח של פרחים מן
הפרוורים הכי רחוקים. קולות הבוקר ברחובות נדמו רעננים
יותר, עליזים יותר מהרגיל. בכל עירנו הקטנה, שהתפטרה
מהחשש העמום שקינן בה במשך השבוע, היה היום ההוא יום
של התחדשות. רִייֶה עצמו, שקיבל מכתב מרגיע מאשתו, ירד
אל השוער בלב קל. ואכן, בבוקר ירד החום לשלושים ושמונה
מעלות. החולה, חלוש, חייך על משכבו.
"המצב הוטב, לא, דוקטור?" שאלה אשתו.
"נחכה עוד קצת."
אבל בצהריים עלה החום בבת-אחת לארבעים מעלות,
החולה דמדם כל הזמן וההקאות התחדשו. כל נגיעה בבלוטות
הצוואר הכאיבה לו והיה נדמה שהוא רוצה להרחיק את ראשו
מגופו ככל האפשר. אשתו של השוער ישבה למרגלות המיטה,
ידיה על השמיכה, והחזיקה ברוך את כפות-רגליו. היא הביטה
אל רִייֶה.
"תשמעי," אמר לה, "צריך לבודד אותו ולנסות טיפול
מיוחד. אטלפן לבית-החולים ונעביר אותו באמבולנס."
כעבור שעתיים היו הרופא והאשה רכונים באמבולנס מעל
לחולה. מפיו הזרוּע גידולים פטרייתיים יצאו מלים יחידות:
"החולדות!" אמר שוב ושוב. השוער, ירקרק, שפתיו שעווניות,
עפעפיו כחתומים בעופרת, נשימתו מקוטעת וקצרה, הבלוטות
הנפוחות קורעות את גופו והוא דחוס בקצה האלונקה כאילו
הוא מבקש לשוב ולקפל אותה מעליו, או כאילו משהו, שבא
ממעמקי האדמה, קורא לו בלי הרף - השוער הלך ונחנק
תחת איזה לחץ לא-נראה. האשה בכתה.
"אז מה, רוקטור, כבר אין תקווה?"
"הוא מת," אמר הרופא.
מותו של השוער, אפשר לומר, סימן את סופה של
התקופה ההיא, שהיתה רוויה אותות מדאיגים, ואת תחילתה
של תקופה אחרת, קשה יותר לעומתה, שבה התחלפה לאט-
לאט ההפתעה של הימים הראשונים בבהלה של ממש. בני
עירנו, כך התברר להם עתה, לא שיערו מעולם שעירנו הקטנה
עשויה להיות מקום מוּעד לחולדות להתפגר שם לאור השמש
ולשוערים למות ממחלות משונות. מן הבחינה הזאת שרויים
היו בטעות, אחרי-ככלות-הכול, והיה עליהם לשנות את
דעתם. אילו נעצר הכול במקום ההוא, אין ספק שידם של
ההרגלים היתה על העליונה. ואולם גם אנשים אחרים מבני
עירנו, לאו דווקא שוערים או עניים, נאלצו ללכת בדרך שאדון
מישֶל הלך בה ראשון. ואז התעורר הפחד ועמו - המחשבות.
ואולם לפני שנכנסים אל פרטי המאורעות החדשים הללו,
כדאי - כך סבור המסַפר - להציג את דעתו של עֵד אחר על
התקופה שתוארה לעיל. ז'אן טארוּ, שכבר פגשנו אותו בתחילת
הסיפור הזה, התיישב באוֹראן שבועות מספר קודם לכן
והתגורר מאז במלון גדול במרכז העיר. ככל הנראה היה האיש
אמיד דיו להתקיים מהכנסותיו. אבל אף שהעיר התרגלה לאט-
לאט לדמותו, לא ידע אף אחד לומר מנין הוא ולא מפני מה
בא. היו פוגשים אותו בכל המקומות הציבוריים. מראשית
האביב נראה לעתים קרובות בחופי הרחצה, מרבה לשחות,
ומתוך הנאה גלויה לעין. ברנש חביב היה, חייכן, וחסיד של
כל התענוגות הרגילים, אך לא משועבד להם. בעצם, ההרגל
היחיד שהבריות עמדו עליו אצלו היה ביקוריו הקבועים אצל
הרקדנים והנגנים הספרדים, הרבים למדי בעירנו.
פנקסי הרשימות שלו, על-כל-פנים, מעמידים אף הם מעין
כרוניקה של התקופה הקשה ההיא, אבל כרוניקה מיוחדת
במינה, שהמגמה השלטת בה, כמדומה, היא להיתפס לדברים
הפעוטים דווקא. במבט ראשון אולי יחשוב הקורא שטארוּ
החליט להתחכם וצָפה בדברים ובאנשים בעד קצה הרחב של
משקפת. בתוך הבלבול והמבוכה הכללית שקד הלה בעצם
לכתוב את ההיסטוריה של מה שאין לו היסטוריה. אפשר בלי
ספק להצטער על המגמה הזאת ולחשוד שהיא מעידה על
קהוּת-לב. ואף-על-פי-כן הפנקסים האלה יש בהם כדי לספק
לכרוניקה של העת ההיא המון פרטים משניים, שבכל-זאת
יש להם חשיבות, ועצם מוּזרוּתם אינה מניחה להיחפז ולחרוץ
משפט על האישיות המעניינת הזאת.
הרשימות הראשונות שרשם ז'אן טארוּ הן מזמן בואו
לאוראן. מעידות הן, למן ההתחלה, על סיפוק משונה מן
השהייה בעיר כה מכוערת כשהיא לעצמה. מוצאים בהן תיאור
מפורט של שני אריות הברונזה המקשטים את בית-העירייה,
הרהורים בשבח העובדה שהעיר מחוסרת עצים ובתיה מחוסרי
חן והמתאר שלה מחוסר היגיון. טארוּ משבץ בהן גם שיחות
ששמע בחשמליות וברחובות ואינו מוסיף להן כל פרשנות,
מלבד שיחה אחת, מאוחרת יותר, שעניינה פלוני ושמו קאם.
טארוּ נכח בדו-שיח בין שני כרטיסנים של החשמלית:
"הכרת את קאם, לא?" אמר האחד.
"קאם? אחד גבוה עם שפם שחור?"
"הוא עבד בעיתוק."
"כן, כמובן."
"זהו, אז הוא מת."
"מה? מתי הוא מת?"
"אחרי הסיפור הזה עם החולדות."
"מה אתה אומר! ומה היה לו?"
"אני לא יודע, חום. והוא גם לא היה חזק. היו לו מורסות
מתחת לזרוע. הוא לא התגבר."
"הוא דווקא נראָה אדם רגיל לגמרי."
"לא, היו לו ריאות חלשות, והוא ניגן בתזמורת של הרובע.
לנשוף תמיד בחצוצרה, זה שוחק."
"אה!" חתם השני, "מי שחולה לא צריך לנשוף בחצוצרה."
אחרי שרשם את הדברים האלה תהה טארוּ, למה הצטרף
קאם לתזמורת אף-על-פי שהדבר נגד בעליל את טובתו ומה
היו הסיבות העמוקות שהניעו אותו לסכן את חייו למען
התהלוכות של ימי ראשון.
טארוּ גם התרשם לטובה ממחזה שהיה מתרחש לעתים
קרובות על המרפסת שמול חלונו. ואמנם חלונו נשקף אל
רחוב רוחבי קטן שחתולים היו נמים להם שם בצל הקירות.
והנה, יום-יום אחרי ארוחת הצהריים, בשעות שכל העיר
כולה נמנמה בחום הלוהט, היה זקן קטן-קומה מופיע על
מרפסת שמעבר לרחוב. הזקן, שערו לבן ומסורק היטב והוא
זקוף וחמור למראה בבגדיו התפורים בסגנון צבאי, היה
קורא לחתולים בקול מרוחק ורך כאחד: "מיצי, מיצי".
החתולים נשאו את עיניהם המצועפות שינה, ועדיין לא הטריחו
את עצמם לקום מרבצם. האיש קרע פיסות נייר קטנות מעל
לרחוב, והחיות, שנמשכו אל גשם הפרפרים הלבנים הזה, פסעו
באמצע הכביש והושיטו כפה מהססת לעבר פיסות הנייר
האחרונות. ואז היה הזקן הקטן יורק על החתולים בכוח
ובדייקנות. כשקלעה אחת היריקות שלו למטרה, היה פורץ
בצחוק.
ולבסוף, דומה כי טארוּ היה מוקסם לחלוטין מאופיה
המסחרי של העיר, שחזותה, חייה העֵרים ואפילו הנאותיה
נועדו כנראה להלום את צורכי המיקח-וממכר. הייחוד הזה
(זו המלה המופיעה בפנקסים) התקבל בברכה אצל טארוּ, ואחת
מאמירות השבח שלו אפילו נחתמה בקריאה: "סוף-סוף!" אלה
המקומות היחידים שרשימותיו של הנוסע, בעת ההיא, לובשות
כנראה צביון אישי. אם כי קשה להעריך עד כמה הוא משמעותי
ורציני. שהנה, אחרי שטארוּ מספר שמציאת חולדה מתה גרמה
לקופאי של המלון לעשות טעות בחשבון שנתן לו, הוא מוסיף,
בכתב ברור פחות מכרגיל: "שאלה: מה עושים כדי לא לבזבז
זמן? תשובה: חווים אותו בכל אורכו. אמצעי: יושבים ימים
שלמים על כיסא לא נוח בחדר-ההמתנה של רופא-שיניים;
מבלים את יום ראשון אחר-הצהריים על מרפסת הדירה;
מקשיבים להרצאות בשפה לא-מובנת, בוחרים לנסוע ברכבת
במסלול הארוך והפחות נוח מכולם ונוסעים בעמידה כמובן;
עומרים בתור בקופות למופעים ולא משתמשים בכרטיס, וכו'."
אבל מיד לאחר הסטיות האלה של הלשון או של המחשבה,
הרשימות פותחות בתיאור מפורט של החשמליות בעירנו:
צורתן הדומה לצורת סירה קטנה, צבען הלא-מוגדר, הלכלוך
שמוצאים בהן תמיד, וחותמות את ההבחנות האלה ב"זה ראוי
לציון", שאינו מבהיר דבר.
הנה, על-כל-פנים, הפרטים שמביא טארוּ בנוגע לפרשת
החולדות:
"היום, הזקן הקטן שממול אובד-עצות. אין עוד חתולים.
ובאמת, החתולים נעלמו, החולדות המתות הרבות שמוצאים
עכשיו ברחובות הוציאו אותם מגדרם. לדעתי, לא ייתכן
שהחתולים אוכלים את החולדות המתות. אני זוכר שהחתולים
שלי שנאו את זה. ובכל-זאת הם בוודאי מתרוצצים במרתפים,
והזקן הקטן אובד-עצות. הוא לא מסורק כקודם ולא מלא מרץ
כקודם. מרגישים שהוא מודאג. כעבור רגע הוא נכנס פנימה.
אבל קודם ירק פעם אחת אל החלל הריק.
"בעיר עצרו היום חשמלית כי גילו בה חולדה מתה, לא
ברור איך היא הגיעה לשם. שתיים או שלוש נשים ירדו. את
החולדה זרקו החוצה. החשמלית המשיכה לנסוע.
"במלון, שומר-הלילה - איש מהימן - אמר לי שהוא
צופה אסון עם כל החולדות האלה. 'כשהחולדות נוטשות את
הספינה...'' עניתי לו שזה נכון לגבי ספינות, אבל אף פעם לא
בדקו את זה לגבי ערים. ובכל-זאת, אין לו ספק בכך. שאלתי
אותו איזה אסון צפוי לבוא, לדעתו. הוא לא ידע, כי אי-אפשר
לחזות אסון מראש. אבל הוא לא יתפלא אם רעידת-אדמה
תהיה האסון הזה. הסכמתי אתו שזה אפשרי והוא שאל אותי
אם זה לא מדאיג אותי.
" 'הדבר היחיד שמעניין אותי הוא למצוא את השלום
והשלווה בתוכי פנימה.'
"הוא הבין אותי מצוין.
"במסעדה של המלון יש משפחה שלמה מעניינת מאוד.
האב גבר רזה גבוה, לבוש שחורים, בצווארון נוקשה. קודקדו
קירח ומשמאל ומימין יש לו שתי ציצות של שער אפור. עיניו
הקטנות העגולות והקשות, חוטמו הדק ופיו האופקי משווים
לו מראה של לִילית מחונכת היטב. הוא מגיע תמיד ראשון אל
דלת המסעדה, מצטדד, מניח לעבור לאשתו, הזעירה כמו
עכברה שחורה, ואז הוא נכנס ועמו, כרוכים על עקבו, ילד
וילדה קטנים, לבושים כמו כלבים מאולפים. כשהוא מגיע
לשולחן הוא מחכה עד שאשתו תשב, יושב גם הוא, ושני
הכלבלבים רשאים לבסוף לעלות על כיסאותיהם. הוא מדבר
אל אשתו בדרך-ארץ מופלגת, משמיע עקיצות מנומסות לזו
ומִלים נחרצות ליורשיו:
" 'ניקול, גברתי, את מתנהגת בצורה לא נעימה להפליא.'
"והילדה נכונה לפרוץ בבכי. זה מה שנחוץ.
"הבוקר הילד היה נסער כולו מפרשת החולדות. הוא רצה
לומר משהו בזמן הארוחה:
" 'אין מסיחים בחולדות בשעת הסעודה, פיליפ. להבא,
אדוני, אני אוסר עליך להשתמש במלה הזאת.'
" 'אביך צודק,' אמרה העכברה השחורה.
"שני הכלבלבים תקעו את אפם בדייסה שלהם, והלילית
הודתה בניע ראש שלא אמר הרבה.
"למרות הדוגמה הנאה הזאת, בעיר מסיחים הרבה בעניין
הזה של החולדות. העיתון אומר את דברו. החדשות המקומיות,
שכרגיל הן מגוונות מאוד, מוקדשות כל-כולן למערכה נגד
העירייה: 'האם נתנו חברי מועצת העירייה את דעתם לסכנה
הטמונה בפגרים המרקיבים של המכרסמים האלה?' מנהל
המלון אינו יכול עוד לדבר על שום דבר אחר. אבל זה
גם מפני שהוא מרוגז. למצוא חולדות במעלית של מלון
מכובד - בעיניו זה דבר שלא יעלה על הדעת. כדי לנחם
אותו אמרתי לו: 'אבל אצל כולם זה ככה.'
" 'זה בדיוק העניין,' ענה לי, 'שאנחנו כמו כולם עכשיו.'
"הוא שסיפר לי על המקרים הראשונים של אותה קדחת
לא-צפויה שמתחילה לעורר דאגה. אחת מהחדרניות שלו
לקתה בה.
" 'אבל ברור שזה לא מידבק,' הזדרז לציין.
"אמרתי לו שלא אכפת לי.
" 'אה! אני מבין. האדון כמוני, האדון הוא פטליסט.'
"לא חיוויתי כל דעה מעין זו, וגם אינני פטליסט. אמרתי
לו זאת..."
מכאן ואילך פנקסיו של טארוּ מתחילים לעסוק בפירוט-
מה באותה קדחת לא-ידועה, שכבר התחילה מעוררת דאגה
בציבור. טארוּ מציין שהזקן הקטן שב ומצא את חתוליו, עם
היעלמותן של החולדות, ועתה הוא משפר בסבלנות את
קליעותיו, ואז הוא מוסיף, שכבר אפשר למנות כעשרה מקרים
של הקדחת, שרובם הסתיימו במוות.
בתור תיעוד אפשר להביא כאן לבסוף מעטו של טארוּ את
דיוקנו של רִייֶה. למיטב שיפוטו של המספר, הוא נאמן למדי.
"נראֶה כבן שלושים וחמש. קומה ממוצעת. כתפיים רחבות.
פנים כמעט מלבניות. עיניים כהות וישרות, אבל הלסתות
בולטות. האף הרחב ישר. שער שחור גזוז קצר מאוד. הפה
מקושת והשפתיים מלאות וכמעט תמיד מהודקות. הוא דומה
קצת לאיכר סיציליאני בעורו הצרוב, שער-גופו השחור ובגדיו
שתמיד הם כהים, אבל הולמים אותו.
"הוא הולך מהר. יורד מהמדרכות בלי לשנות את הילוכו,
אבל לרוב הוא עולה על המדרכה שממול בניתור קל. ליד
ההגה דעתו פזורה ולעתים קרובות הוא משאיר את מחווני-
הכיוון מורמים גם לאחר הפנייה. ראשו גלוי תמיד. עושה
רושם של אחד שמתמצא בעניינים."
המספרים של טארוּ היו מדויקים. דוקטור רִייֶה
היטיב לדעת זאת. לאחר שבודדו את גופתו של השוער,
טלפן לרִישַאר כדי לשאול אותו על הדלקות האלה באזור
המפשעה.
"אני פשוט לא מבין," אמר רישאר. "שני מתים, האחד בתוך
ארבעים ושמונה שעות והאחר בתוך שלושה ימים. כשעזבתי
את השני באחד הבקרים, היו כל הסימנים שהוא עומד
להבריא."
"תודיע לי אם יהיו לך עוד מקרים," אמר רִייֶה.
הוא טלפן עוד לכמה רופאים. ומן החקירה הזאת למד על
עשרים מקרים דומים בתוך ימים ספורים. כמעט כולם הסתיימו
במוות. ואז ביקש מרישאר, נשיא הסתדרות הרופאים באוראן,
לבודד את החולים החדשים.
"אבל זה לא בידי," אמר רישאר. "הממשל צריך לנקוט
צעדים. וחוץ מזה, מניין לך שיש סכנת הידבקות?"
"אינני יודע, אבל הסימנים מדאיגים."
ואולם רישאר היה סבור ש"אין לו סמכות", כל שיש בידו
לעשות הוא לדבר עם המושל.
אבל עד שהם מדברים, הורע מזג-האוויר. למחרת מותו
של השוער כיסו ערפִלים גדולים את השמים. ממטרים עזים
וקצרים ניתכו על העיר; בעקבות הגשמים הפתאומיים האלה
בא חום של סערה. אפילו הים ניטל ממנו צבעו הכחול העמוק
והוא לבש, תחת השמים המעורפלים, בוהק כסוף או מתכתי
שהכאיב לעיניים. החום הלח של האביב ההוא עורר געגועים
אל להט הקיץ. בעיר, הבנויה כשבלול על הרמה שלה, חסומה
כמעט לחלוטין בפני הים, שרר קיהיון קודר. בין קירותיה
המטויחים הארוכים, ברחובותיה שחלונות-הראווה שלהם
מאובקים, בחשמליות שגונן צהוב עכור, הרגשתָ במקצת
כאסירם של השמים. רק החולה הזקן של רִייֶה גבר על הקצרת
שלו ונהנה ממזג-האוויר הזה.
"זה שורף," אמר, "זה טוב לסימפונות."
ואמנם זה שרף, אבל לא יותר ולא פחות מהתקף קדחת. כל
העיר קדחה, זה, מכל-מקום, הרושם שרדף את רִייֶה בבוקר
שהלך לרחוב פֶדֶרְב, כדי להיות נוכח בחקירה בעניין ניסיון
ההתאבדות של קוֹטאר. אבל הרושם הזה נראה לו חסר-שחר.
הוא ייחס אותו לעצביו המרוטים ולדאגות המציקות לו והודה
בלבו שעליו לעשות בדחיפות מעט סדר במחשבותיו.
כשהגיע, קצין המשטרה עדיין לא היה שם. גְראן חיכה
בפתח דירתו והם החליטו להיכנס תחילה אליו ולהשאיר את
הדלת פתוחה. פקיד העירייה התגורר בשני חדרים מרוהטים
בצמצום רב. לא נראו אלא מדף עץ לבן ועליו שניים-שלושה
מילונים ולוח שחור שעוד אפשר היה לקרוא עליו את המלים
"שדרות מלבלבות", מחוקות למחצה. לדברי גְראן, עבר על
קוטאר לילה שקט. אבל כשהתעורר בבוקר חש בראשו ולא
היה מסוגל להגיב כלל. גראן נראה עייף ועצבני והתהלך הנה
והנה ובתוך כך היה פותח וסוגר אוגדן גדול ובו דפים כתובים,
שהיה מונח על השולחן.
בין כך ובין כך סיפר לרופא שכמעט אינו מכיר את קוטאר,
אבל הוא משער שיש לו רכוש צנוע. קוטאר איש מוזר. זמן רב
לא חרגו היחסים ביניהם מחילופי ברכות בחדר-המדרגות.
"היו לי רק שתי שיחות אתו. לפני כמה ימים הפלתי לפני
הדלת קופסה של גירים שהבאתי. היו בה גירים אדומים
וכחולים. ואז יצא קוטאר החוצה ועזר לי לאסוף אותם. הוא
שאל אותי לשם מה נחוצים לי הגירים האלה בצבעים שונים."
גְראן הסביר לו שהוא מנסה לשוב וללמוד קצת לטינית.
מאז בית-הספר ידיעותיו הלכו והידלדלו.
"כן," אמר לרופא, "אמרו לי שזה עוזר לשפר את ידיעת
משמעות המלים בצרפתית."
הוא כותב אפוא על הלוח שלו מלים לטיניות. בגיר הכחול
הוא מעתיק את חלקי המלה שמשתנים לפי נטיות השם
והפועל, ובגיר האדום את החלקים שאינם משתנים אף פעם.
"אני לא יודע אם קוטאר הבין באמת, אבל נראה שהוא
מתעניין והוא ביקש שאתן לו גיר אדום. התפלאתי קצת, אבל
אחרי הכול... לא יכולתי לנחש כמובן שהגיר ישמש אותו
בתוכניתו."
רִייֶה שאל אותו על מה נסבה השיחה השנייה. אבל אז הגיע
קצין המשטרה, מלווה במזכירו, ורצה תחילה לשמוע את
הצהרתו של גְראן. הרופא שם לב שגְראן, בדברו על קוטאר,
מכנה אותו תמיד "הנואש". פעם אחת אפילו השתמש בביטוי
"החלטה גורלית". הם דנו במניע להתאבדות, וגְראן דִקדק
מאוד בבחירת המלים. בסוף הם הסכימו על "מצוקות
אינטימיות". הקצין שאל, אם לא היה בהתנהגותו של קוטאר
שום דבר שאפשר היה לצפות על-פיו את מה שהוא כינה
"החלטתו".
"אתמול הוא דפק אצלי על הדלת," אמר גְראן, "וביקש
ממני גפרורים. נתתי לו את קופסת הגפרורים שלי. הוא התנצל
ואמר לי שבין שכנים... אחר-כך הבטיח שיחזיר לי את
הקופסה. אמרתי לו שהוא יכול להשאיר אותה אצלו."
הקצין שאל את הפקיד אם קוטאר נראָה לו משונה.
"מה שנראָה לי משונה הוא שנדמה היה שהוא רוצה לקשור
שיחה. אבל אני הייתי באמצע איזו עבודה."
גְראן פנה אל רִייֶה והוסיף בארשת נבוכה:
"עבודה אישית."
הקצין רצה בכל-זאת לראות את החולה. אבל רִייֶה סבר
שמוטב להכין קודם את קוֹטאר לביקור הזה. כשנכנס אל החדר,
היה הלה ישוב על מיטתו, לגופו רק גופיית פלנל, ופניו מופנות
בחשש אל הדלת.
"המשטרה, מה?"
"כן," אמר רִייֶה, "ואל תתרגש. שניים או שלושה עניינים
פורמליים ויניחו לך."
סוף עמוד 34