העבד
יצחק בשביס-זינגר, אברהם יבין (תרגום מיידיש)
יצחק באשעוויס-זינגער, דער קנעכט
יצחק בשביס-זינגר נולד בראדזימין שבפולין בשנת
1904, למשפחת רבנים נודעת. את דרכו כסופר החל
בעברית ואחר-כך עבר לכתוב ביידיש. משנת 1935 ישב
בארצות-הברית, השתתף בקביעות בעתונות היהודית
והאנגלית, ונחשב כגדול סופרי יידיש בדורו. בשנת
1991 נפטר. מספר ספריו, רומנים וקבצי-סיפורים, רב,
ורבים מהם תורגמו לעברית: "משפחת מושקאט",
"העבד", "שושה" ו"ינטל, בחור ישיבה" (הוצאת עם
עובד), "השטן מגוריי", "האחוזה", "עושה-הנפלאות
מלובלין" ועוד. ב- 1965 נבחר למכון הלאומי לאמנות
ולספרות בארצות-הברית, ובשנת 1978 זכה בפרס
נובל לספרות.
--
חלק ראשון
וַאנדָה
פרק ראשון
א
בצווחת ציפור יחידה החל היום. כל שחר אותה הציפור,
אותה צווחה פראית. כאילו הודיעה הציפור לגוזליה כי
שעת הזריחה קרובה. יעקב פקח את עיניו. ארבע הפרות
רבצו על מצע הקש והזבל שלהן. באמצע הרפת היו כמה
אבנים מפויחות, האח שעליה בישל לו יעקב את כופתאות
השיפון או את הכוסמת בחלב. משכבו של יעקב היה
משכב קש וחציר, ובלילה התכסה ביריעת הפשתן הגס,
שביום אסף בה עשבים וירק לפרות. היה אמצע הקיץ,
אבל אפילו אז היו הלילות בהרים קרים. לא פעם היה
יעקב קם בלילה לחמם את ידיו או רגליו בגופן של
הבהמות.
ברפת עוד שררה חשֵכה, אך בעד הסרק שבדלת כבר
הפציעה ורדוּת השחר. יעקב התרומם ויש על משכבו
ובישיבה השלים את שנתו. הוא חלם שהוא ביוּזֶפוֹב, נותן
שיעור בבית-המדרש, מלמד את הבחורים גמרא, את
הסוגיה של ר' חנינא סגן הכוהנים.
כעבור שעה קלה בעיניים עצומות, פשט את ידו ולקח
את הנַטְלָה, שלוש פעמים נטל את ידיו, תחילה יד שמאל,
אחר-כך ימין, לסירוגין, כדין. עוד לפני הרחצה מלמל
"מודה אני", תפילה שאין שֵם השם נזכר בה, ומותר
לאומרה בלא נטילת ידיים. ואז קמה אחת הפרות והפכה
את ראשה המקרין, הביטה לאחוריה, כמתוך סקרנות
לראות איך האיש מתחיל את יומו. עיניה הגדולות, כמעט
כולן אישונים, שיקפו את ארגמן הזריחה.
"בוקר טוב, קוויאטוּלה," אמר לה יעקב, "די ישנת,
מה?"
הוא התרגל לדבר אל הפרות, ומדי פעם אף אל עצמו
כדי שלא לשכוח לשון יידיש. כשפתח את דלת הרפת
ראה את ההרים המשתרעים עד למרחוק, מי יודע על-פני
כמה ארצות ומדינות. כמה מהם, שמדרונותיהם היו
מכוסים יערות, נראו קרובים, ענקים ירוקי זקנים. ביניהם
הסתלסלו מחלפות ערפל, שהעלו בדעתו של יעקב את
סיפור שמשון הגיבור. השמש העולה, המאור השמימי,
הטילה זוהר של אש על הכול. פה ושם היתמר עשן מאחד
ההרים, כאילו אש בוערת בתוכו. נץ פרוש כנפיים דאה
במרומים באיטיות מוזרה, בשלווה לילית, אחוז שרעפים
של יצור שהוא מעל לכל מצוקות אנוש. נדמה לו ליעקב
שהנץ כבר עף כך ללא הפוגה מאז בריאת העולם.
ההרים הרחוקים יותר היו כחלחלים, והרחוקים
שבכולם בקושי נראו - חסרי ממש. דומה היה שהשמש
אין לה שם שליטה. אפלולית שוררת שם תמיד, אפילו
בצהרי היום. על ראשיהם של נפילים אלה שלא מן העולם
הזה היו כיפות של עננים, עד קצה העולם הגיעו, למקום
ששום אדם לא יתהלך שם ורגל מקנה לא תדרוך. וַאנדָה,
בתו של יַאן בְּזִ'יק, אמרה ששם גרה הבַּאבָּא יַאגה,
מכשפה המעופפת במכתש גדול ומשיטה אותו בעֱלי,
ובמטאטא שהוא גדול מן הרם שבאשוחים, היא מטאטאת
את האור מן העולם.
יעקב עמד וצפה אל ההרים, גבר גבוה, זקוף, תכול
עיניים, שערו חום וארוך וזקנו חום. לבוש היה מכנסי בד
שלא הגיעו עד קרסוליו, ומעיל מלא קרעים וטלאים.
לראשו היה כובע של פרוות כבשים, אבל רגליו היו
יחפות. אף-על-פי שהִרבה כל-כך לשהות בחוץ, נשארו
פניו חיוורות כפני בן עיר. עורו לא השתזף, וּואנדה אמרה
שהוא דומה לאנשים באיקוניות התלויים בכנסייה
שבעמק. כך אמרו גם שאר האיכרות. הגַזדָאים - כך
מכונים אנשי ההרים - רצו להשיא לו אחת מבנותיהם,
לבנות לו בקתה ולעשותו אחד מאנשי הכפר, אבל יעקב
סירב להמיר את דתו, ויאן בז'יק, בעליו, החזיק אותו כל
הקיץ ועד לשלהי הסתיו ברפת שבמרומי ההר, שהפרות
אינן מוצאות להן שם מרעה וצריך להאכילן בעשב
שנתלש מבין הסלעים. הכפר עמד במקום גבוה ולא היו
לו די אדמות מרעה.
קודם שניגש יעקב לחלוב את הפרות, עמד להתפלל
ראשית תפילת "שחרית", וכשהגיע אל הפסוק "שלא
עשני עבד", שהה לרגע. המותר לו לומר את הברכה
הזאת? הלוא עבדו של יאן בז'יק הוא. אכן, לפי החוק
הפולני אין יהודי יכול להיות שם עבד אפילו לפריץ. אבל
מי בכפר הנידח הזה נשמע לחוקי המדינה? ומה ערך היה
לחוקי הגויים אפילו לפני פרעות חמיֶלניצקי? (חמילניצקי,
בוגדן, 1657-1597, מנהיג הקוזקים במרד נגד
השלטון הפולני 1648, שאנשיו ערכו טבח ביהודים,
גזרות ת"ח-ת"ט)? יעקב איש
יוזפוב קיבל את הצרות שהביאה עליו ההשגחה בלי
תרעומת. ביוזפוב ובערים אחרות כרתו הפורעים ראשים,
תלו, חנקו והוקיעו על מוטות מחודדים יהודים ישרים
רבים. נשים הגונות נאנסו, בטניהן בותקו וחתולים הושמו
בהן. ילדים שלא ידעו טעם חטא נקברו חיים. הוא לא
ניתנה לו הזכות למות על קידוש השם. הוא ברח מפני
הרוצחים, ושודדים פולנים גררו אותו לאיזה מקום בהרים
ומכרו אותו לעבד ליאן בז'יק. כבר ארבע שנים הוא כאן
ואינו יודע אם אשתו או מי מילדיו חיים. אין לו כאן לא
טלית ותפילין, לא ארבע-כנפות ולא ספר מספרי הקודש.
המילה היא הסימן היחיד שהוא יהודי. אבל הוא יודע,
תודה לאל, בעל-פה את התפילות, כמה פרקי משניות, לא
מעט דפי גמרא, הרבה פרקי תהלים ופסוקים מן התורה,
הנביאים והכתובים. לעתים היה מתעורר בלילה ובראשו
סוגיה מן הגמרא שלא ידע שהוא זוכר אותה. זכרונו
שיחק אתו במחבואים. אילו היו לו עט, דיו ונייר, היה
רושם את מה שעלה בראשו - אבל היכן ימצא לו כאן
כלי כתיבה?
יעקב עמד בפניו למזרח, הביט נכחו ואמר את המילים
הקדושות. הצוקים להטו באור הלוהב, ובקרבת מקום
ידלל רועה, ובקולן געגועים, ערגה וכמיהה, כאילו גם
הוא, השר, נתון כאן בשבי ומשתוקק לפרוץ ולצאת
לחופשי. קשה היה להאמין שמנגינות כאלה יוצאות
מפיהם של שקצים שאוכלים כלבים, חתולים ועכברושים,
ועושים כל מיני מעשים שלא ייעשו. האיכרים כאן אפילו
לדרגת נוצרים לא הגיעו, הם עדיין החזיקו במנהגיהם של
עובדי האלילים הקדמונים.
היו ימים שיעקב חשב לברוח מכאן, אבל תוכניותיו
עלו בתוהו. הוא לא הכיר את ההרים; והיערות היו מלאים
חיות טרף. השלג ירד אפילו בקיץ. לא היו לו לא בגדים,
לא כסף ולא צידה לדרך. האיכרים השגיחו עליו, וגם
בכפר לא הרשו לו להרחיק אלא עד הגשר. הם הסכימו
ביניהם שכל מי שיראה אותו מעבר לנחל, יהרוג אותו
מיד. גם כך היו בין האיכרים מי שטענו שצריך להמית
אותו, שהוא אולי מכשף או שד מסתבך בשיער. אבל
זאגאיֶק, סוכנו של הפריץ, ציווה להשאיר את הזר בחיים.
יעקב אסף עשב רב יותר מכל רועה אחר, הפרות שלו
שמנו, שפעו חלב והמליטו עגלים בריאים. כל עוד לא
פגעו בכפר רעב, מגפה או דלקה, עזבו את היהודי לנפשו.
הגיעה שעת החליבה ויעקב מיהר לסיים את תפילתו.
כשחזר לרפת עירבב בעשב שבאבוס את הקש הקצוץ
והלפתות שהכין ביום הקודם. על איצטבה שברפת עמדו
דלי חליבה וכמה סירי חרס גדולים. כל יום לפנות ערב
היתה ואנדה באה לכאן ומביאה ליעקב אוכל ושני כדים
גדולים להחזיר בהם את החלב אל הכפר.
יעקב חלב את הפרות, מהמהם לו איזה לחן מיוזפוב.
השמש טיפסה ועלתה אל מעל להרים ונסכה עליהם
זהבה. סלילי הערפל נמוגו. יעקב כבר היטיב להכיר את
הצמחים וידע להבחין את ריחו של כל פרח, של כל עשב.
ועכשיו שאף עמוק אל קרבו את הריחות שבאו פנימה
בעד הדלת הפתוחה. כל זריחה בהרים היתה כמין מעשה
נסים; ברור-ברור נראתה יד אלוהים בין העננים הלוהבים.
אלוהים העניש את עמו והסתיר פניו מהם, אבל הוסיף
להנהיג את העולם. כאות לברית שהקים לאחר המבול,
נתן את הקשת בענן להודיע כי זרע וקציר, וקיץ וחורף,
ויום ולילה לא ישבותו.
ב
כל היום כולו טיפס יעקב על ההר. כבר תלש עשבים
מלוא היריעה, הביא אותם אל הרפת, וחזר אל המדרונות
המיוערים. בימיו הראשונים שם היו הרועים מכים אותו,
אבל יעקב למד להשיב להם, אף נשא בידו מקל של עץ
אלון. בזריזות טיפס על הסלעים כקוף. הוא קנה לו
בקיאות במיני העשבים ושאר הצמחים וידע אילו מהם
טובים לפרות ואילו לא. אף ידע לעשות כל מה שנחוץ
שם לדעת: להדליק אש בשפשוף ענף באבן, לחלוב את
הפרות, ליַלד עגל. לעצמו ליקט פטריות, דַמדמניות,
אוכמניות וכל מה שהניבה האדמה. וַאנדָה הביאה לו כל
ערב כיכר לחם שחור מלא סובין, ולפעמים גם לפת, גזר,
בצל, ואפילו תפוח או אגס מן הגן. בתחילה ניסתה אשתו
של בז'יק לשכנעו לטעום אצלה כוסמת עם שומן חזיר,
ויאן בז'יק, בצחוק, תחב לו נקניק לפיו. אבל יעקב
התעקש, לא אכל טרֵפה. בשבת לא יצא לתלוש עשב,
אלא נתן לבהמות את המספוא שהכין בימות החול.
כעבור פרק זמן נתנו לו אנשי הכפר מנוחה.
אבל הבחורות הלנות ברפתות ורועות הצאן התגרו בו
עד עצם היום הזה. קומתו הגבוהה מצאה חן בעיניהן.
באות היו אליו אל הרפת לשוחח, לצחוק, והתנהגו לא
יפה יותר מן הבהמות. הן עשו את צורכיהן בנוכחותו,
העלו את שמלותיהן להראות לו עקיצות שעקץ אותן חרק
בשוק, בברך, ואפילו בירך. הן דיברו אליו דיבורים
מפורשים: בוא ושכב אתי. אבל יעקב עשה עצמו חירש
ועיוור. לא זו בלבד שהניאוף הוא חטא כבד, אלא
הבחורות האלה גם היו מזוהמות - בגדיהן מלאים כינים,
שערן מדובלל ורבות מהן פריחה ושחין בעורן. אוכלות
היו פגרי עופות ושרצים, ורבות מהן אף לא ידעו לדבר
פולנית כראוי, אלא נהמו כחיות, רמזו בתנועות ידיים,
צחקו וצהלו כמשוגעות. היו בכפר נכים רבים, ילדים
שלקו בהידרוֹקן הראש, בשומות מכוערות, וכן אילמים,
נכפים וגם מי שיש להם שש אצבעות. את בעלי המומים
שלחו אל ההר יחד עם הבהמות, והם התפראו שם. זכרים
ונקבות הזדווגו שם לעיני כול. הבחורות התעברו, אבל
מאחר שטיפסו ימים תמימים על הסלעים ונשאו צרורות
כבדים, הפילו על-פי רוב את ולדותיהן. שום מיילדת לא
היתה שם והיולדות עצמן ניתקו את חבל הטבור. כשמת
הוולד קברו אותו ללא טבילה בבור קטן או השליכו אותו
לנחל ההרים. לעתים לא רחוקות גם נתקפה היולדת בשטף
דם ומתה. גם אם ירד מישהו אל העמק להזעיק את
דז'וֹבַּק, הכומר, לוודות את המתה ולמשוח אותה משיחה
אחרונה, לא היה אפשר להביא אותו לכאן, כי ראשית -
היה פיסח, ושנית - היה תמיד שיכור.
ואולם לעומת הפראים האלה נראתה בתו הבכירה של
יאן בז'יק, וַאנדה האלמנה, כבת עיר ממש. לבושה היתה
שמלה, לסוטה וסינר, ולראשה היתה מטפחת; היא גם
דיברה בלשון שאפשר להבינה. בעלה, סטאך, נספה במכת
ברק. הבחורים והאלמנים שבכפר חיזרו אחריה, אבל היא
דחתה את כולם. בת עשרים וחמש היתה וַאנדה. גבוהה
היתה מן האחרות, בלונדית, תכולת עיניים, לבנת עור
ויפת אברים. את שערה היתה קולעת בצמות עבות
וכורכת אותן על ראשה כעטרה. כשחייכה, עלו בלחייה
גומות חן. שיניים כה חזקות היו לה, שיכלה לפצח בהן
את הקשים שבגלעינים. אפה היה ישר וסנטרה צר.
אצבעות רגליה היו ישרות ומום לא היה בהן. כינוי נתנו
לה בכפר: הגברת. יצא לה שם של מצטיינת בתפירה,
בסריגה, בבישול - ובסיפור מעשיות שהשערות סומרות
למשמען. יעקב ידע היטב שאסור לו להשתעות אִתה,
אבל אילולא ואנדה היה שוכח שיש לו לשון בפיו. והיא
גם עזרה לו לשמור על יהודיותו. כשהיה אביה מצווה על
יעקב להדליק אש בשבת, היתה היא ואנדה, מקדימה
ובעצמה מציתה את הקיסם או מוסיפה גזרי עצים לתנור.
ללא ידיעת הוריה הביאה לו דייסת שעורים, דבש, פרי מן
הגן, מלפפון מגינת הירק. ופעם אחת, כשנקע את רגלו
וקרסולו התנפח, משחה אותו ואנדה במשחות והשיבה את
העצם למקומה. ופעם אחרת, כשהכיש אותו נחש בזרועו,
הצמידה אליה ואנדה את פיה ומצצה את הרעל. היא גם
הרכיבה לו עלוקות ושמרה על חייו.
אבל יעקב ידע שכל זה מעשה יצר הרע, כי התגעגע
עליה כל היום ולא יכול להתגבר על געגועיו. כשהאיר
היום מיד החל למנות את השעות שנותרו עד שתבוא
אליו. יעקב התקין לו שעון-שמש על אחד הסלעים
ולעתים קרובות בא לראות אם צל המחוג כבר זז קצת.
לפעמים, כשניתך גשם כבד או היה שבר ענן, וּואנדה לא
יכלה לבוא אליו לפנות ערב, התהלך יעקב סר וזעף. הוא
אמנם ביקש מאלוהים שישמור אותו מן המחשבות
הרעות, אבל הן פקדו אותו שוב ושוב. וכי יכול היה שלא
לחטוא במחשבותיו כשלא הניח תפילין, לא לבש טלית-
קטן ואפילו לא חגג את החגים כראוי משום שלא היה לו
לוח. את החודש קידש לפי מולד הלבנה. בשנה הרביעית
כפל את חודש אדר, אבל מן-הסתם טעה בחשבון.
היום הזה היה יום חמים וארוך, ולפי חשבונו של יעקב:
ד' בתמוז. הוא תלש הרבה עשבים ועלים, התפלל, שנה
את משנתו: אותם פרקי משניות ודפי גמרא שחזר עליהם
יומיום. אמר פרקי תהלים, ואף תחינה שחיבר הוא עצמו
ביידיש לבקש מן היושב במרומים שישחרר אותו משביו
וישיב אותו ליהדותו. הוא שר ניגונים שזכר מימיו
ביוּזפוֹב - "לכה דודי", "כל מְקַדש", "יה ריבון" - אכל
פרוסת לחם שנשארה לו מן היום הקודם ובישל לו על
האח שברפת סיר של דייסת גריסים. אחרי ברכת המזון
נפלה עליו עייפות והוא שכב לו בחוץ תחת עץ. יעקב
היה חייב להחזיק כלב. הכלבים הגנו על הפרות ועל
הרועים מפני חיות רעות. בתחילה לא חיבב יעקב את
הכלב השחור, חד השיניים וצר הזרבוב. הוא לא סבל לא
את נביחתו ולא את ליקוקו. האין רשעים משולים
לכלבים? הוא זכר מה אומרת הגמרא על הכלבים ואף זכר
שהא"רי הקדוש ומקובלים אחרים מדמים את הכלבים
ל"קליפות". אבל עם הזמן החל להתרגל אל הכלב. אפילו
שם נתן לו: בלעם. ובלעם הוכיח את נאמנותו ליעקב.
לעכשיו, כשהשתרע יעקב תחת העץ, התיישב בלעם, פשט
את כפותיו ושמר עליו.
לשעה קלה עצם יעקב את עיניו, קרני השמש חדרו,
אדומות וחמות, בעד שמורותיו. העץ רחש ציפורים. הן
צייצו, זימרו, סלסלו בקולן. יעקב שכב נים ולא נים,
כאילו שקע כל-כולו בלֵאוּת גופו. הרי זה רצון
האלוהים... היו ימים שיעקב ביקש בלי הרף את מותו,
הוא אפילו חשב לשלוח יד בנפשו - אבל החל להתרגל
לנֵכר, לבדידות, לעבודה הקשה. איצטרובל נפל. אי-שם
במרחק קראה קוקייה. יעקב פקח את עפעפיו. דרך סבך
הענפים והמחטים הסתנן אור השמש. פה ושם נפל האור
כקורי עכביש מתגוונים בכל צבעי הקשת. טיפה אחרונה
של טל להבה, התנוצצה, ירתה חִצים זוהרים. הלאה משם
היו השמים תכולים כולם, בלי צל ענן. ודאי לא קל
להאמין בחסדו של אלוהים כשיודעים כי רוצחים קוברים
ילדים חיים; אבל חוכמתו של אלוהים נראית בעליל.
יעקב נרדם ומיד הופיעה לו בחלומו ואנדה.
ג
היום פנה. באו הדמדומים. השמש נטתה מערבה. במרום
דאה נשר. גדול ריחף לו לאִטו כאוניית מפרשים שמימית.
השמים עוד נשארו צחים, אבל על המורדות המיוערים
החלו להתקבץ ערפלים חלביים - הסתלסלו, שלחו
לשונות, ניסו ליצור צורה. ליעקב הזכירו את ה"חומר
ההיולי", יסוד הרֵאשית, שלמד עליו ב"אורה נבוכים"
וב"כוזרי".
כשעמד יעקב ליד הרפת ראה לפניו שטח של מילין על
מילין. ההרים עמדו שוממים כבימים שמיד לאחר
הבריאה. היערות התנשאו זה מעל זה כמדרגות:
ראשונים עצי העלווה ואחריהם האורנים והאשוחים. גבוה
יותר נראו הסלעים החשופים ועל הגבוהות שבפסגות
הלבין השלג, וזחל, כיריעות נגללות של בד אפור, למטה
אל שבילי היער, נכון לעטוף את העולם בתכריכי החורף.
מיד לאחר תפילת "מנחה" הוליכו אותו רגליו של יעקב
אל הגבעה שממנה נראה השביל אל הכפר. יעקב אף עלה
על אבן כדי להיטיב לראות. כן, ואנדה באה אליו. כבר
מרחוק הכיר את דמותה, את המטפחת שלראשה, את
הילוכה. ואנדה הגבוהה נראתה מכאן כאצבעוני, כאחד
השדונים והגמדים, שעליהם סיפרה מעשיות כה רבות.
אלה מתגוררים בחללים שבגזעי העצים, בנקיקים
שבסלעים, תחת כיפותיהן של פטריות. בדמדומי הערב
הם יוצאים לשחק, לבושים מעילונים ירוקים, כובעונים
תכולים ומגפונים אדומים... יעקב עמד ולא יכול לגרוע
את עיניו ממנה, בכולה היה יצוק חן: בהילוכה,
בעצירותיה, בהיעלמויותיה ובהתגלויותיה, כאילו שיחקה
עמו, עם יעקב, במחבואים. לפעמים היה כד הפח שנשאה
מתנוצץ כיהלום. מרחוק הבחין יעקב בסל אשר הביאה לו
בו את אוכלו.
ואנדה הלכה הלוך וגדול, וכעבור שעה קלה החל יעקב
לרוץ לקראתה, כאילו לקחת מידיה את משאה, אף-על-פי
שהכדים עדיין היו ריקים. כשראתה אותו, נעצרה.
כלקראת כלה הלך לקראתה, ומיד עמד לידה, כולו אהבה,
כולו ביישנות. ידוע ידע שאסור לו להביט עליה, אבל
ראה הכול: את העיניים, שהן לעתים תכולות ולעתים
ירוקות, את השפתיים המלאות, את הצוואר הארוך, את
החזה העגלגל. היא עבדה בשדה ככל שאר האיכרות, אבל
ידיה נשארו נשיות, חטובות. יעקב חש שהוא נראה לידה
מגושם: לא מסופר, לא מסורק, במכנסיים קצרים מדי,
קרוע ובלוי כקבצן. עוד ביוזפוב ידע יעקב לדבר פולנית,
כי מצד אמו היה ממשפחת חוכרים, יהודי-חצר, ומכאן
בשבי, למד לדבר אותה כאחד מאנשי המקום. לפעמים
אף שכח איך נקרא דבר-מה ביידיש.
"ערב טוב, ואנדה."
"ערב טוב, יעקב."
"ראיתי אותך הולכת מקצה הדרך."
"באמת?" והדם הציף את פניה.
"נראית קטנה כמו אפון."
"מרחוק הכול נראה קטן."
"כן, זה נכון," אמר. "הכוכבים גדולים כמו העולם
כולו, אבל מפני שהם רחוקים, הם נראים כמו נקודות
קטנות."
ואנדה שתקה. לעתים קרובות אמר מילים מוזרות,
ששכלה לא תפס. הכול סיפר לה: אצל היהודים, הרחק
מכאן, היה למדן, שקוע בספרים. היו לו אישה וילדים,
אבל ההיידַמַקים (כינוי לכנופיות פורעים קוזקים
אוקראינים) שחטו אותם. אבל מה זה יהודים, מה
כתוב בספרים, ומי הם ההיידמקים - כל זה היה נשגב
מבינתה של ואנדה. וזה מה שאמר עכשיו, שהכוכבים
גדולים כמו העולם, גם זה לא התקבל על דעתה. אם
באמת גדולים הם כל-כך, איך הם יכולים להימצא כולם
בשמי הכפר? אבל ואנדה כבר מזמן גמרה בדעתה שיעקב
הוא בעל מחשבות עמוקות. מי יודע, אולי הוא באמת
מכשף, כמו שלוחשות הנשים שבעמק? אבל היא, ואנדה,
אוהבת אותו בין כך ובין כך. העלייה אליו כל יום לפנות
ערב היא לה חג.
יעקב לקח ממנה את הכדים ושניהם עלו יחד. גבר אחר
במקומו היה אוחז בזרועה או מניח את ידו על כתפה, אבל
הוא רק פסע לידה, ביישן כנער. ריח של רפת ודשא נדף
ממנו וחמימות של שמש עלתה מגופו. ואנדה כבר הציעה
לו פעם שיישא אותה לאישה, או ישכב אתה גם בלי
ברכת הכומר, אבל הוא התעלם מהצעתה. פעם אחרת
אמר לה שניאוף אסור, שאלוהים משקיף ממרום ונותן
לכל אחד שכר או עונש כראוי לו.
גם ואנדה ידעה זאת, אבל כך נהגו בכפר. אפילו
הכומר היו לו חצי תריסר ממזרים. לא היה בכפר אף גבר
אחד שהיה מסרב לה. אדברה, כולם רדפו אחריה, אפילו
סטפן, בנו של הסוכן. לא עבר שבוע שמישהו מן
הצעירים לא ישלח את אמו או את אחותו כדי שתשדך
ביניהם. היו אפילו מי שהקדימו ושלחו מתנות, והיא
החזירה אותן.
ואנדה הלכה עכשיו רכונת ראש, מהרהרת בחידה שלא
מצאה לה פתרון. העבד מצא חן בעיניה ברגע שראתה
אותו. במשך השנים התקרב אליה, אבל נשאר רחוק. כמה
פעמים גמרה אומר שמן הבצק הזה לא יהיה לחם ושהיא
מכלה לשווא את שנות בחרותה, ובכל-זאת נמשכה אליו.
בלב הומה חיכתה עד שירד הערב. בכפר ריננו אחריה.
הנשים לעגו לה ועקצו אותה. היו גם מי שטענו שהעבד
כישף אותה. אבל היא לא יכלה להשתחרר ממנו.
ואנדה התכופפה, קטפה פרח והחלה לתלוש את
עלעליו: אוהב? לא אוהב? העלעל האחרון אמר: אוהב.
אבל כמה זמן עוד יתגרה בה ככה?
השמש שקעה מהר, התגלגלה אל מאחורי ההר. היום
חלף עבר. ציפורים קראו, צווחו. הרועים ידללו. מבין
סבכי השיחים היתמר עשן. על ההר כבר בישלו את
ארוחת הערב או צלו איזו חיה קטנה שנפלה למלכודת.
ד
ואנדה הביאה ליעקב לחם, ירקות ושי נדיר: ביצה
שהטילה התרנגולת הלבנה, והיא לקחה אותה בגנֵבה, בלי
שידעו זאת אמה ואחותה. בשעה שחלבה ואנדה את
הפרות, הכין לו יעקב את ארוחתו. הוא הדליק זרדים
אחדים והעלה אש באח שברפת. הרתיח מים ובישל בהם
את הביצה. ברפת כבר היה חושך, אבל יעקב השאיר את
הדלת פתוחה. שלהבת זרדי האורן הטילה כתמי אור על
פניה של ואנדה והשתקפה בעיניה. יעקב ישב על כּוֹפֶת
של עץ ונזכר בסעודה המפסקת של תשעה באב. אכילת
ביצה היא סימן של אבלות, כי הביצה עגלגלה וחיי האדם
גלגל הוא שחוזר בעולם. הוא נטל את ידיו, הניח להן
להתייבש, בירך "המוציא" וטבל את הפת במלח. כשולחן
שימש לו דלי הפוך. מאחר שלא אכל בשר, נחוץ היה לו
מזון הנותן כוח. בתוך כך לִכסן מבטים אל ואנדה. היא
מסורה לו כרעיה ממש. תמיד הכינה לו איזה מטעם. בכל
כוחו ניסה לכבוש את אהבתו לה, נזכר בפסוק "וחסד
לאומים חטאת". האם לשם שמים היא עושה זאת? הלוא
רק משום שהיא חושקת בו. זו אהבה התלויה בדבר. אילו
הוטל בו, חלילה, מום או נעשה סריס, היה הכול נגמר.
אבל זה כוחו של הדם, טבע האדם, כשאין מתעמקים די,
כשרואים רק מה שעל-פני השטח. יעקב לעס, הקשיב
לקול החלב הניתך בדלי החליבה. בחוץ כבר צרצרו
ציקדות, זמזמו ורחשו יתושים, דבורים וזבובים - המוני-
המונים יצורים חיים, כל אחד וקולו. בשמים נדלקו
הכוכבים ועלה חרמש הירח החדש.
"טעימה לך הביצה?" שאלה ואנדה.
"היא טובה, טרייה."
"וכי יכולה להיות טרייה יותר ממנה? ראיתי את
התרנגולת מטילה אותה. ברגע שנפלה אל הקש לקחתי
אותה וחשבתי: היא תהיה בשביל יעקב. הקליפה עוד
היתה חמימה."
"אישה טובה את."
"באמת? גם רעה אני יכולה להיות, תלוי למי. לסטאך
מנוחתו עדן הייתי רעה."
"למה?"
"לא יודעת. הוא דרש הכול, אף פעם לא ביקש.
כשרצה בי בלילה, היה מעיר אותי משינה עמוקה. ביום
היה משכיב אותי באמצע השדה."
המילים האלה עוררו ביעקב גם דחייה וגם תאווה.
"זה לא בסדר."
"וכי יודע איכר מה בסדר ומה לא בסדר? הוא חייב
לקבל את שלו. פעם אחת שכבתי חולה והמצח שלי להט
כמו פח מלובן; אבל הוא בא אלי והייתי חייבת להתמסר
לו."
"לפי התורה אסור לבעל להכריח את אשתו," אמר
יעקב. "הוא חייב לכבוש את לבה בדיבורים עד שתתרצה
לו."
"ואיפה היא התורה הזאת? ביוזפוב?"
"התורה היא בכל מקום."
"איך היא יכולה להיות בכל מקום?"
"היא התורה שאומרת איך צריך האדם להתנהג."
ואנדה שתקה רגע, ואחר-כך אמרה:
"כל זה בערים. כאן הגברים כמו הפרים הפראים. אגיד
לך משהו, אבל תישבע לי שלא תספר לאיש."
"וכי עם מי אני מדבר?"
"אחי שלי התנפל עלי. הייתי אז ילדה בת אחת-
עשרה."
"אחיך אנטֶק?"
"כן. הוא חזר שיכור מבית-המרזח ורצה להתחיל ל...
אמא ישנה, אבל הצעקות שלי היעירו אותה. היא תפסה
את דלי השופכין ורוקנה אותו עליו."
יעקב שהה רגע ואחר-כך אמר:
"אצל היהודים לא קורים דברים כאלה."
"למה? הלוא הם הרגו את האלוהים שלנו."
"ואיך יכולים בני-אדם להרוג אלוהים?"
"אני יודעת? כך אמר הכומר. ואתה באמת יהודי?"
"כן, אני יהודי."
"קשה להאמין, אולי תהיה אחד משלנו ותיקח אותי
לאישה, אישה טובה אהיה לך, תהיה לנו בקתה בעמק
וזאגאיֶק ייתן לנו חלקת אדמה. נעבוד בשביל הפריץ כמה
שמגיע לו ובשאר הזמן נעבוד בשבילנו. הכול יהיה לנו:
פרות, חזירים, תרנגולות, אווזים, ברווזים. אתה הלוא
יודע קרוא וכתוב ואחרי שזאגאיֶק ימות תירש את
מקומו."
יעקב לא השיב מיד.
"את זה לא אוכל לעשות. אני יהודי. אשתי אולי חיה."
"הלוא סיפרת ששחטו את כולם. וגם אם היא חיה,
מה? היא שם ואתה כאן."
"אלוהים הוא בכל מקום."
"מה איכפת לו לאלוהים שתהיה אדון לעצמך ולא עבד
לאחרים? אתה מתהלך ערום ויחף. כל הקיץ אתה רובץ
ברפת. בחורף אתה קופא באסם. אם לא תהיה אחד
משלנו, במוקדם או במאוחר יהרגו אותך."
"מי יהרוג אותי?"
"כן. יהרגו."
"אם כן, אהיה יחד עם שאר הנשמות הקדושות."
"חבל לי עליך, יעקב, חבל לי עליך."
שעה ארוכה שתקו שניהם. הגחלים האחרונות דעכו
באפר. מדי פעם בטשה פרה ברגלה. יעקב סיים את
ארוחתו ויצא החוצה לברך את ברכת המזון, כי לא רצה
לומר מילים של לשון-הקודש בתוך הזבל. הערב כבר
ירד, אבל במערב עוד נשאר זכר לשקיעה. שאר הצעירות
שהביאו אוכל לרועים, לקחו את החלב ולא השתהו על
ההר. הדרך נחשבה מסוכנת בלילה. בין סבכי השיחים
והסלעים ארבו שדים ולילין. אבל ואנדה נשארה שם
לפעמים עד שעה מאוחרת. אמה צעקה עליה, הנשים
ריננו אחריה, אבל ואנדה לא התחשבה באיש. חזקה היתה
כגבר, ידעה לחשים המבריחים את הרוחות הרעות, ולא
איכפת היה לה מה האחרים מקשקשים בלשונם. עכשיו
עבדה בחשכה, יצקה את החלב מן הדלי אל הכדים,
ניקתה בקש את המחבצה, ניקתה את הפרות מגושישי
הבוץ שדבקו בירכיהן. הכול עשתה בזריזות ובמיומנות.
כעבור זמן לא רב יצאה החוצה. הכלב, שעמד ליד יעקב
רץ לקראתה, כשכש בזנבו, קפץ עליה בשתי רגליו
הקדמיות. היא נרכנה אליו והוא ליקק את פניה.
"בלעם. די!" ציוותה עליו ברוח טובה. וליעקב אמרה.
"הוא מראה חיבה יותר ממך."
"כלב אין עליו חובות."
"אבל גם בעל-חיים יש לו נשמה..."
והיא לא פנתה ללכת, אלא התיישבה על אבן סמוך
לרפת, ויעקב ישב גם הוא על אבן לידה. תמיד בילו את
השעה הזאת יחד, תמיד על אותן האבנים עצמן. כשלא
האירה הלבנה, ראתה אותו רק לאור הכוכבים. אבל בערב
הזה היה בהיר כבשעה שהלבנה במילואה. הוא הביט
עליה בשתיקה, אחוז אהבה, תשוקה. בכל כוחו התאפק
שלא ליפול עליה. בעליל חש את הדם רוחש בעורקיו
כמים העומדים לרתוח. חום וקור חלפו בשדרתו. בלבו
הזהיר את עצמו: זכור, העולם הזה הוא רק פרוזדור
לעולם הבא שהוא הטרקלין, אל תאבד את העולם הבא
בגלל הרגע היחיד הזה!
ה
"מה נשמע במשפחה שלך?" שאל יעקב.
ואנדה כמו הקיצה מהזיה.
"וכי מה יישמע? אבא עובד, חוטב עצים ביער וגורר
ומביא אותם לכפר, נושא בולי-עץ כבדים כל כך וכמעט
כורע תחתיהם. הוא רוצה לבנות מחדש את הבקתה, או
מי-יודע-מה. וכשבא הערב הוא, בגילו, עייף כל כך
שקשה לו לבלוע את ארוחת הערב, נופל על המיטה כמו
עץ כרות. כבר לא יחיה זמן רב."
יעקב כיווץ את גבותיו.
"אסור לדבר ככה."
"אבל זו האמת."
"איש אינו יודע מה נגזר בשמים."
"לא. אבל כאשר כלים הכוחות, מתים. אני יודעת
תמיד מי קרוב למות, לא רק הזקנים והחולים, אלא גם
הצעירים והבריאים. אני נותנת מבט אחד ויודעת.
לפעמים אני מפחדת להגיד את מה שאני יודעת, כדי
שלא יחשבו אותי למכשפה. אבל אני בכל-זאת יודעת.
אמא היא כמו תמיד. טוֹוה קצת, מבשלת קצת ומעמידה
פנים שהיא חולה. אנטֶק בא רק בימי ראשון ולפעמים גם
אז לא. מָרישָה הרה ובקרוב תלד. בַּאשה עצלנית. אמא
קוראת לה חתולה עצלה. אבל כשמזדמנת איזו הילולה
היא מתעוררת לחיים. ווֹיצֶק נעשה יותר ויותר משוגע."
"ומה על התבואה? עלתה יפה?"
"כאן אף פעם לא עולה שום דבר יפה," ענתה ואנדה.
"למטה, בעמק, האדמה שחורה ודשנה. כאן כל האדמה
מלאה סלעים. בין שיבולת לשיבולת אפשר להעביר עגלת
שוורים. לנו עוד נשאר קצת שיפון, אבל רוב האיכרים
הגיעו עד פת לחם. האדמה הכי טובה שייכת לפריץ,
וזאגאייק גונב הכול."
"והפריץ לא בא הנה אף פעם?"
"אף פעם לא. יושב לו בחוץ-לארץ ואפילו לא יודע
שיש לו כאן אחוזה. לפני שש שנים נפלו עלינו כולם. זה
היה לפני הקציר, כמו עכשיו, אבל האדונים התחשק להם
באמצע הקיץ לצאת לציד. את כל השדות רמסו בסוסים
ובכלבים שלהם. המשרתים שלהם תפסו כל מה שנזדמן
להם: עגל, תרנגולת, עז, אפילו ארנבון של אחד האיכרים.
זאגאייק הזדחל אחריהם ונישק לכולם בתחת. על
האיכרים הוא מתנשא, אבל לפני כל טרזן עירוני, גם אם
הוא רק מלחך פנכה של הפריץ, הוא משתחווה. הם
הסתלקו והשאירו אחריהם שממה. בחורף ההוא רעבו כל
אנשי הכפר. ילדים הצהיבו ומתו, בחורים צעירים
הסתלקו מן העולם..."
"לא היה אפשר לדבר על לבם?"
"של הפריצים? הם תמיד שיכורים. האיכרים נישקו את
כפות רגליהם, אבל הם הצליפו עליהם בשוטים שלהם.
הם תפסו נערות ואנסו אותן, והן באו הביתה אל הוריהן
בשמלות מגואלות בדם ובלב דואב. ובדיוק לאחר תשעה
חודשים ילדו ממזרים."
"אצל היהודים אין רוצחים כאלה," אמר יעקב.
"באמת? והפריצים היהודים מה עושים?"
"ליהודים אין פריצים."
"ולמי שייכות האדמות?"
"היהודים אין להם אדמות. כשהיו היהודים בארצם, הם
עיבדו את האדמה והיו להם כרמים וזיתים. אבל כאן,
בפולין, הם מתפרנסים ממסחר וממלאכה."
"ולמה זה? אצלנו אמנם לא טוב, אבל כשעובדים
בחריצות ויש אישה נאמנה, מגיעים למשהו. סטאך היה
גבר חזק, אבל עצל. היה צריך להיות בעלה של בּאשה,
לא שלי. הכול דחה למחר. קצר את החציר והשאיר אותו
עד שנרטב בגשם. רצה רק לשבת בבית-המרזח ולפטפט.
לא נועד להאריך ימים. בליל החתונה חלמתי שהוא מת
ופניו שחורות. לא סיפרתי לאיש, אבל ידעתי שהוא לא
יחיה הרבה. ביום שקרה האסון, לא היה בכלל מזג-האוויר
רע. פתאום הבריק ברק ופרץ אלינו דרך החלון. הוא
התגלגל כתפוח של אש וחיפש את סטאך. סטאך יצא
קודם מן הבית והברק טס לתוך האסם ושם השיג אותו.
נכנסתי אל האסם וראיתי שהפנים שלו שחורות כמו
פיח."
"גם איזה חלום טוב את חולמת לפעמים?"
"כן. הלוא סיפרתי לך. ראיתי שאתה תבוא. לא בחלום
אלא בהקיץ. אמא בישלה כופתאות של שיפון ואבא שחט
אז תרנגולת כי היה לה גידול במקור. יצקתי את המרק
על הכופתאות והוא היה מלא 'עיניים'. הבטתי בו וערפל
הסתלסל מעל לקערה. ופתאום ראיתי אותך כמו שאני
רואה אותך עכשיו."
"מניין לך כוחות כאלה?" שאל יעקב לאחר שתיקה
קצרה.
"אני לא יודעת, יעקב, לא יודעת. אבל זה שנועדנו זה
לזה, זה בטוח. אבא הביא אותך מהיריד, ולי התחיל הלב
להלום כמו פטיש. לא היתה לך אפילו כותונת עליך, ואני
תיקנתי כותונת של סטאך והלבשתי אותך. הייתי אמורה
להתארס לוַאצֶק, אבל אחרי שראיתי אותך, נמחקה לי
הדמות שלו מהלב. מָרילָה לועגת לי עד היום. הוא נפל
לידיה כפרי בשל. לא מזמן הייתי אתם בחתונה והוא,
אחרי ששתה קצת יותר מדי, פרץ בבכי והתחיל לדבר אלי
כמו שדיבר קודם. ממש התביישתי לפני הנשים. מרילה
כמעט קברה את עצמה חיה. אבל אני רוצה אותך, יעקב,
רק אותך!"
"ואנדה, את חייבת להוציא מחשבות כאלה מלבך."
"למה, יעקב, למה?"
"כבר אמרתי לך לא פעם אחת."
"אני לא מבינה אותך, יעקב."
"האמונה שלך היא לא האמונה שלי."
"כבר אמרתי לך: אם אתה רוצה, אקבל את האמונה
שלך?"
"אי-אפשר לקבל את האמונה שלי מפני שחושקים
בגבר. את האמונה שלי אפשר לקבל רק אם מאמינים
באמת באלוהים ובתורתו."
"אני מאמינה במה שמאמין אתה."
"ואיפה היינו חיים? כאן, כשמקבל עליו נוצרי את הדת
היהודית שורפים אותו על המוקד."
"חייב להיות איזה מקום בשביל אנשים כמונו."
"אולי במדינות התורכים."
"אז בוא נברח לשם."
"איך? אינני מכיר את ההרים."
"אני מכירה."
"המדינות התורכיות רחוקות. יאסרו אותנו בדרך."
השניים השתתקו. פניה של ואנדה היו אפופות צל
כולן. מרחוק נשמע יִדלול חרישי מלא כיסופים, כאילו
הבין הרועה באיזו מצוקה נתונים יעקב וואנדה והוא
מקונן על מר גורלם. רוח קלה ניעורה ואוושת הענפים
התערבבה ברחש נחל ההרים שירד בין הסלעים.
"בוא אלי," אמרה ואנדה, בנעימה שחציה פקודה
וחציה תחינה. "אתה חייב להיות שלי."
"לא... אינני יכול... אסור..."
פרק שני
א
הדרך במורד ההר היתה קשה לה מן הדרך במעלהו,
ראשית, משום שנשאה אז שני כדים מלאים חלב, ושנית,
משום שלבה היה עצוב. ואף-על-פי-כן כמעט רצה.
הפחד הוא שהחיש את צעדיה. השביל עבר בתוך יער, בין
סבכי שיחים, עשב גבוה. עבי הצמחייה היה מלא
רחשושים, מלמולים. ואנדה ידעה היטב שכל מיני מזיקים
ולֵצים אורבים לה שם והם מסוגלים לעולל לה כל מיני
תעלולים: להניח אבן-נגף על דרכה, להיתלות על אחד
הכדים ולהכריע אותה לארץ, לקשור לה קשרים בשערה
ולסבכו, לזהם את החלב בצואת שדים, ומה לא. הכפר
וההרים סביבו מלאים רוחות רעות. כל בית יש לו
רוח-הרפאים שלו שמקננת מאחורי התנור. הדרכים
שורצות אנשי-זאב, טְרוֹלים ומכשפות, כל אחד מהם
ותעלוליו. היא צועדת שם והרוחות פורשות לה רשתות.
ינשוף שורק. צפרדעים שקול אנוש להן מקרקרות.
אי-שם, לא הרחק מכאן, משוטט קוֹבַּלט השד הפיתום.
ואנדה שמעה את קול נשימתו הכבדה, חרחור כשל שחוט.
אבל חזקים מן הפחד הם יסורי האהבה. דווקא משום
שהעבד הזה השיב את פניה, לא חדקה להשתוקק אליו.
התאווה בערה בכל אבר מאבריה. לכול היתה מוכנה:
לעזוב את הכפר, את הוריה, את משפחתה, לצאת לנדוד
עם יעקב ערומה וחסרת כול. אבל הוא דחה אותה בכל
מיני תירוצים. שוב ושוב אמרה ואנדה בלבה שאין זה
צריך להעליב אותה. וכי מה הוא? פחות מקבצן. לו רק
רצתה, היתה יכולה לבקש מאחד הבחורים בכפר לרצוח
אותו ואיש לא היה פוצה פה ומצפצף. אבל מה הטעם
להרוג מישהו שאת אוהבת? הכאב חונק את גרונה.
העלבון סוטר לה על פניה. מיום שבגרה רודפים אחריה
הגברים - מאחיה עצמה ובשרה ועד הפרחח הרועה
אווזים. אבל יעקב הזה, כנראה, חזק ברוחו יותר מכל
האחרים.
"הוא מכשף, מכשף!" דיברה ואנדה אל עצמה. "אין
זאת אלא שכישף אותי!"
אבל איפה הסתיר את הכישוף הזה? בתוך קשר
בשמלתה? הצמיד משהו אל גדילי סודרה? הדביק קווצת
שיער שבראשה? בכל מקום חיפשה ולא מצאה כלום.
בכפר גרה מכשפה, מַציוֹכה הזקנה, אבל ואנדה לא יכלה
לבטוח בה משום שהיא קצת משוגעת ומגלה בפטפוטיה
את כל הסודות. כל-כך היתה ואנדה שקועה במחשבותיה
עד שלא שמה לב שהיא כבר בעמק. בקתתו של יאן בז'יק
עמדה לרגלי ההר, קורותיה המתמוטטות מכוסות טחבים,
גג הקש מוקף קִנים, חלון אחד חסום בשלפוחיות השתן
של פרות והאחר פתוח כדי שיצא בעדו העשן של
הכיריים. בחורף הבהבה פתילה בשבר כלי של חרס או
הבעירו קיסמים, אבל בקיץ לא הרשה האב להדליק שום
אור. ואף-על-פי שגם הקירות היו שחורים לא שררה שם
אפלה, וּואנדה ראתה הכול כמו ביום.
אביה כבר שכב על משכבו במותנייה קרועה ומכנסיים
מטולאים, יחף. לעתים נדירות פשט את בגדיו. קשה היה
להבחין אם הוא ישן או נח. אמה ובַּאשה ישבו בחושך
וקלעו חבל של קש. כל בני הבית ישנו במיטה רחבה
אחת. וגם היא, ואנדה. פעם, כשוואנדה עדיין היתה
בתולה ואנטק רווק, היה האב עולה על האם לפני השינה,
והילדים היה להם על מה לצחוק. אבל אנטק שוב לא
בבית וזוג הזקנים כבר חלשים מכדי להשתעשע ככה.
חששו שבקרוב ייפח האב את נשמתו. אנטק, שרצה לקבל
את המשק, היה בא לכאן כל כמה ימים ושואל בלי בושה:
"אז מה? אבא עוד חי?"
"כן, הוא חי," היתה עונה אמא-בז'יק, שכבר רצתה גם
היא להתפטר מן הזקן. הוא לא היה שווה את הלחם
שאכל. חלש היה, משמים, רגוז. כל היום גיהק. סוחב היה
ומביא עצים כמו בונה: עצים דקים ועקומים שלא צלחו
אלא להסקה.
בבקתה מיעטו לדבר. האם כעסה על ואנדה משום
שאינה נישאת לאחד הגברים שבכפר. בעלה של בַּאשה,
ווֹיצֶך, נתקף אחרי החתונה במרה שחורה וחזר אל בית
הוריו. באשה כבר ילדה שלושה ילדים - אחד לבעלה
ושני ממזרים, אבל כולם מתו. בני הזוג בז'יק שכלו גם
הם שני בנים, שניהם צעירים וחסונים כאלונים. המשפחה
שקעה באבל, במרירות ובריב אילם שלא חדל אף פעם,
שרתח ובעבע כמו דייסה מתבשלת.
שותקת יצקה עכשיו ואנדה את החלב בסירים. מחצית
ממנו היתה שייכת לסוכן זאגאייק. היתה לו בכפר מגבנה.
בשאר החלב עמדה המשפחה להשתמש למחרת
לתבשילים ולשתייה עם לחם. בהשוואה לבתים אחרים
ידעו כאן שובע. בקיטון, שהיתה בו מטחנת-היד, עמדו
שק של שיפון ושק של שעורה. בחלקה השדה של בז'יק
היו פזורות פחות אבנים מבשדות אחרים. שנים רבות
סיקלו אותה בני המשפחה ומן האבנים עשו גדר. אבל
האוכל אינו הכול. האב התאבל על הבנים המתים, לא
סבל את אנטק ואת כלתו מרישה, שנא את באשה על
התנהגותה המופקרת. את ואנדה אמנם אהב, אבל כבר
שנים היא אלמנה ואין לו נחת ממנה. בין האם ואנטק
ובַּאשה נרקמה ברית חשאית. הם ראו עצמם כחבורה
אחת, התלחשו לעיני ואנדה כלעיני זרה. אבל ואנדה
ניהלה את המשק. אפילו אביה שאל לדעתה מתי ומה
לזרוע ומתי לקצור, נועץ עמה בכל דבר קטן. ראש של
גבר היה לה, וכשאמרה משהו, היה אפשר לסמוך על זה.
>> סוף חלק חמישי, סוף עמוד 31