הסוד המשותף | ז'ורז' סימנון | פרק ראשון

 

הסוד המשותף

מאת ז'ורז' סימנון

                               

 

1

 

זה קרה פתאום, כהרף-עין.  אבל הוא לא נדהם ולא נרתע, כאילו ציפה לזה מאז ומתמיד. בתוך שנייה, מרגע שהחל הצופר לצווח מאחוריו, ידע כי אין מנוס מן האסון  וכי הוא האשם.

לא קול צופר רגיל רדף אותו במין זעם ובהלה אלא געייה הדומה לקול הקודר, הקורע לב, ששומעים בערי נמל בלילות ערפל.

בו-בזמן ראה במראה האחורית את הגוש האדום-הלבן של אוטובוס ענקי דוהר קדימה ואת פניו המעוותות של איש בעל שיער מאפיר, ונוכח שהוא עצמו נוסע באמצע הכביש.

הוא לא חשב לחלץ את ידו, שאֶדְמוֹנְד הוסיפה להחזיקה בין ירכיה. ממילא לא היה מספיק.

כמעט הגיע לרגלי ה"מדרון הגדול" שהדרך פונה שם שמאלה בזווית ישרה, והיא חסומה, כך נראה מרחוק, בחומה המקיפה את אדמות טירת רוֹאַזֶן.

גשם ירד כבר כמה דקות, ודי היה בו לכסות את הכביש בציפוי דביק.

מוזר הדבר, אך באותו רגע קיבל עליו הכול, את האסון, את אשמתו, הוא ידע כי חייו עומדים להיגזר לשניים, אולי אף להסתיים, ובלי שיאמין בכך, עשה מה שנשאר לו לעשות, התאמץ להפנות, בידו השמאלית בלבד, את רכב ה"טְרַקְסְיוֹן אַוַאן".[1] וכצפוי, במקום לשוב לימין, החליק הרכב, תנופתו גברה וסובבה אותו מאה ושמונים מעלות והוא נעמד לרוחב הכביש.

בדרך נס הצליח האוטובוס בכל-זאת לעבור ונדמה היה ללאמְבֶּר ששמע את הקללה שצעק לו הנהג בעל הפנים המעוותות, ומאחורי השמשות ראה ראשי ילדים שלא השגיחו בשום דבר, היתה חבטה, פח נקרע והענק המגושם, שפגע בעץ, המשיך להתדרדר משולי הכביש אל תחתית המדרון.

מכוניתו שלו, שכמעט נעצרה, שבה לנסוע כאילו לא קרה דבר, צייתנית כתמיד, שעה שהאוטובוס התנגש בכל כובדו, כמהלומה אדירה של איל ברזל, בחומה של טירת רואזן.

לאמבר לא נעצר, לא חשב להיעצר אלא לברוח, כדי שלא לראות, ודי תושייה היתה בו שלא להמשיך בכביש הראשי אלא לפנות ימינה לדרך גאלינְיֶר.

אדמונד לא צעקה, לא זעה. הוא רק חש שגופה התקשח ונשמט לאחור,  ונדמָה לו שעצמה את עיניה.

הוא לא העז להביט במראה כדי לראות מה מתרחש מאחור, אבל לפני הפנייה הראשונה לא יכול שלא להעיף מבט ולראות דלקה ענקית.

מעולם לא ידע תחושה איומה כל-כך בכל ישותו, אף לא במלחמה, כשנקבר במכתש של פגז. לא נראה שיוכל להמשיך לנהוג, להביט קדימה, לנשום. משהו עמד להישבר בראשו, או בחזהו, וכל-כך הזיע עד שידיו החליקו על ההגה.

חלפה בדעתו המחשבה לעצור ולפנות לאחור; ולא קם בו האומץ לעשות זאת. הדבר היה למעלה מכוחו. הוא לא רצה לראות. הבהלה דחפה אותו קדימה בכוח לא-נשלט, שלא היתה לו שום אחיזה בו.

ואף-על-פי-כן יכול לחשוב על פרטים. כמאה מטר מן הפנייה ומן החומה שהתנפץ אליה האוטובוס, היתה תחנת דלק ומכולת-מזנון של הזוג דֶפּיז'וֹל. הוא הכיר אותם. הוא הכיר את כל התושבים בתחום של עשרה קילומטרים מהעיר. דפיז'ול הזקנה היתה חירשת אבל בעלה, שמן הסתם עבד באותה שעה בגן, בוודאי שמע את הרעש. האם יש להם טלפון? הוא לא הצליח להיזכר. שאם לא כן, יצטרך דפיז'ול להגיע אל הכפר הקטן סן-מארק, כקילומטר משם, להזעיק עזרה. אין לו מכונית. הוא יצטרך לרכוב על אופניו.

עדיין לא העז להביט באדמונד שנשארה קפואה כקודם. נראה שיישרה את שולי שמלתה בלי שיבחין בתנועתה, כי שוב לא ראה את הכתם הבהיר של ברכיה.

צריך היה לעשות משהו, לנסוע לאיזה מקום, עדיין לא ידע לאן. עכשיו, לאחר שעבר את הפנייה ועלה על דרך גאלינייר, אינו רשאי עוד לשוב לאחור. אף אסור לו להראות את פניו בכפר, הרחוק שמונה מאות מטרים משם, והוא פנה שמאלה, לדרך העפר הראשונה, חרד שמא ייקרה על דרכו אחד האיכרים.

אם  יגיע לכביש הראשי של קוּדְרֶה, יינצל, כי יוכל לטעון שבא מאיזה מקום אחר, שאינו יודע כלום, שלא עבר אותו היום ב"מדרון הגדול".

מימין לדרך היתה חווה, אבל איש לא נראה שם. הגשם הוסיף לרדת, בסילונות ארוכים, כגשמים של שלהי הקיץ, כמעט כגשם של סתיו. לבו עדיין הלם במהירות. ימינו הוסיפה לרעוד על ההגה.

הוא התבייש וחש מצוקה גדולה. ועם זאת, כבר כפה עליו לחשוב על הכול, על הצפוי, ושמע את עצמו אומר בקול רם:

"ניעצר בטְרֶפוּ."

כבר הגיעו לעיבוריה של העיר. דרך קוּדְרֶה עקפה אותה. היטב הכיר את כל הדרכים שם, כי כמעט בכל מקום היו לו אתרי בנייה, שביקר בהם כמעט יום-יום. ואכן מאחד האתרים האלה עשה עכשיו את דרכו, מחוות רֶנוֹנְדו­ֹ, שאנשיו עסקו שם בהקמת ממגורת מתכת.

והוא היה גם הבונה של המחלבה הקואופרטיבית בטְרֶפוּ, עם מִגְבָּנָה לדוגמה, ועתה הוקם, מאתיים מטר מבניינים אלה, דיר חזירים גדול, שינצל את שיירי הייצור שלהם.

איש עמל היה, עבד אף יותר מאביו, יותר מכל אדם אחר בעיר, והנה נשקפת סכנה לפרי שנשאו מאמציו בעשרים וחמש שנה.

לכמה שניות היה זקוק? למעט כל-כך! אפילו פחות מכדי לחלץ את כף ידו הימנית.

האוטובוס צפר מן הסתם פעם ראשונה כשהיה הוא באמצע המדרון. הוא לא בטוח. הוא לא השגיח בזה. אבל זה עולה וצף בו, כמו שיקרה לעתים לשאריות חלום. האוטובוס צפר כדי להתריע על בואו; הוא נסע במהירות, הסיע ילדי קייטנה לפריס או לאיזו עיר בצפון.

לאמבר עלה על דרך קוּדְרֶה ומכאן כאילו חזר לחיים. על הכביש החלק עברו מכוניות, משאיות, תחנת דלק אדומה נראתה במרחק שלוש מאות מטר, ופונדק עם מרפסת קצת הלאה. כמעט נעצר שם לשתות משהו, אולי כדי להכין לו אליבי, כשיאמר שם כבדרך-אגב שהוא שב מחוות רנונדו ופניו אל טְרֶפוּ.

האם אינו מפריז באמצעי הזהירות? אולי דווקא זה עלול להכשילו? פעמים רבות היה נעצר כך ונכנס לביסטרו כפרי לשתות כוס יין לבן, אבל אף פעם לא בלוויית מזכירתו.

לעתים נדירות התלוותה אליו אדמונד. הוא לא יכול לומר מדוע, היום, כשעמד לנסוע אל רנונדו, אמר לה פתאום:

"קחי את הסרבל, העלמה פמפן, וחכי לי במכונית."

מרסל, אחיו, שהיה במשרד, נתן בו מבט שקט, מעצבן, מיוחד לו. מה יכול מרסל להבין? כל אחד חי את חייו כראות עיניו. מרסל בחר בחיים הרצויים לו ונראה שבע רצון. אין זו סיבה שיכפה את עקרונותיו על זולתו.

"אתה צריך תוכניות?"

ז'וזף לאמבר הישיר מבט לאחיו והשיב:

"כן."

זו לא הפעם הראשונה שהתעמתו כך, אם אפשר לקרוא לזה עימות, כי מרסל נסוג תמיד. גם זה לא מדויק. מרסל הסתפק בכך שלא עמד על דעתו, ועל שפתיו חיוך קל כשפמו הבלונדי הקטן והצמרירי.

אז עדיין לא ירד גשם, אור השמש מילא את החדרים ששופצו שלוש שנים קודם לכן, וכמו במשרדים מודרניים, חצצו ביניהם קירות זכוכית. רק לז'וזף היה משרד שיכול להתבודד בו, שאפשר להוריד בו את התריסים כאילו בגלל השמש. וכך לא מנע אותו שום דבר מלהזמין אליו את העלמה פמפן כאילו כדי להכתיב לה מכתב או למשימה כלשהי, כי איש, אף לא מרסל, לא היה רשאי להיכנס בלי לדפוק על הדלת.

מה שקרה זה עתה כנראה חייב היה לקרות.  הוא אמר אז,  בלי לחשוב, בלי רצון מפורש:

"קחי אתך את  התוכניות, העלמה פמפן, וחכי לי במכונית."

לא נעלם ממנה פשר הדבר.

הם כבר היו פחות משני קילומטרים מדרום לעיר, ופתאום שמעו צפירות של כבאים.

לאמבר ידע כי כבר מאוחר מדי. הוא היה במלחמה וראה טנקים ומשאיות עולים באש ומטוסים שהופלו.

היה עליו לשמור על קור רוח, לא להקשיב לקול הצופרים שהזכירו לו את צווחתו הנואשת של האוטובוס.

המחלבה עמדה במורד, על שפת אותה התעלה שעברה ליד אתרי הבנייה שלו, אבל האתרים האלה היו בקצה העיר, ליד שכונה מאוכלסת בצפיפות. הפועלים שעבדו בדיר החזירים החדש כבר הלכו ורק מנהל העבודה עדיין היה שם, מתכונן לעלות על אופניו, ותלוי עליו במלוכסן התרמיל שהביא בו את ארוחתו הקלה. הוא נגע בקסקט שלראשו.

"שלום, מר ז'וזף."

יותר משלושים שנה עבד אצל לאמבר האב וזכר את ילדיו כשהיו זאטוטים. הוא קרא להם מר מרסל, מר ז'וזף. לומר מר פֶרְנאן לא הזדמן לו, כי הלה יושב בפריס וכמעט אינו שב עוד לאזור.

"ערב טוב, ניקולא, הכול בסדר כאן?"

אדמונד לא יצאה מן המכונית, ולראשונה מאז ה"מדרון הגדול" העז לאמבר להעיף מבט לעברה. האם היה אפשר לשער למראהָ כי זה עתה היתה שותפת לאסון?

היא היתה חיוורת, אמנם כן, אבל כמעט לא יותר משהיתה תמיד. עורה היה בהיר מטבעו, וזה מפתיע, כי פניה היו כמעט עגולות, לחייה מלאות, וגופה גדול כגוף בחורה בריאה.

"הספיקו להכין את התבניות האחרונות?"

"כמה דקות לפני הגשם. שמעת את הצופרים? יש כנראה שרפה באיזה מקום."

לאמבר חזר אחריו:

"כנראה."

מבטה של אדמונד הנעוץ בו הפריע לו. מה היא חושבת? מה היא חושבת על מה שקרה? על התנהגותו? מה היא חושבת עליו ברגע הזה? זאת אי-אפשר לנחש. מעולם לא ראה פנים אדישות כפניה, ואותו קיפאון שהיה בתווי הפנים היה גם בגופה, היה אפשר לצפות בו שעה ארוכה בלי להבחין בשום תנועה.

כשקיבל אותה לעבודה, שנה קודם לכן, לאחר פשיטת הרגל של הסוחר בכלי מתכת,  פנז'אר, שהיתה מזכירתו, השתעשעו העובדים בשם משפחתה ולא החמיצו שום הזדמנות לחזור שוב ושוב ולהדגיש כל הברה בשמה הדגשה נלעגת:

"בוקר טוב, העלמה פמפן!"

"ערב טוב, העלמה פמפן!"

ביניהם קראו לה הפַּמְפּינָה, ויום אחד שמע לאמבר בעד חלונו הפתוח בנאי צעיר קורא:

"היא ממש בהמה!"

איש בחותלות של עור ובמכנסי קורדרוי בא אליהם מן המחלבה שהוא מנהלה. לאמבר, עומד ליד מכוניתו, הושיט לו את ידו ומנהל העבודה שוב נגע בקסקט שלראשו.

"שלום, בֶּסְיֶר."

"שלום, מר לאמבר."

ניקולא הזקן שאל:

"שמעת את הצפירות?"

"כן. מיד טלפנתי העירה. מסתבר שאוטובוס מלא ילדים התנגש בחומה של טירת רואזן ועלה באש."

בממחטה ניגב האיש את הזיעה שבצבצה במצחו. היו לו שישה ילדים, לפעמים נראו משחקים בחצר המחלבה, ואשתו שוב הרתה.

זה היה המבחן הרציני הראשון. לאמבר, שלא ציפה כי יקדים כל-כך לבוא, עוד לא הספיק להחליט כיצד ינהג. נוכחותה של אדמונד הביכה אותו. הוא הופתע למשמע קולו האומר בטבעיות:

"קייטנה?"

"כנראה. עדיין אין פרטים."

לאמבר ניגב אף הוא את זיעתו, בתנועה שחשב שהיא רוגעת, והעיף מבט בידו לראות אם היא רועדת.

מוטב היה שלא לפרט ולומר כי הוא בא מחוות רנונדו דרך קודרה. תמיד מתפתים להכביר דברים שלא לצורך.

"באתי להעיף עין," מלמל. "ניקולא אמר לי שאם יהיו לנו כמה ימים יפים, נוכל לגמור עד סוף החודש."

"תיכנס לשתות משהו?"

"תודה. עוד יש לי עבודה במשרד."

הוא התנהג בטבעיות גמורה. הכול התנהל כרגיל בין אנשים המכירים זה את זה זמן רב ומזדמנים יחד לעתים קרובות.

"כולם בסדר אצלכם?"

במקום לענות, מלמל בֶּסְיֶר:

"אולי אקפוץ לשם במכונית לראות מה קורה."

ותו לא. לאמבר שוב התניע את רכבו וסב לאחוריו. בפרוורים, ואחר-כך בעיר, כבר היה אפשר לחוש התרגשות יוצאת דופן, אנשים נראו בפתחי הבתים, וגברים ובחורים צעירים רכבו על אופניהם לאותו הכיוון.

בכיכר העירייה, שכעבור חצי שעה היה אמור לשבת שם למשחק ברידג' ב"קפה ריש", עבר על פניהם אמבולנס בדרכו אל בית-החולים, והוא נראה לו ריק. זה היה הרגע הקשה ביותר והוא כמעט נעצר תשוש ומבולבל ליד המדרכה.

בבית-הקפה ראה את לסקוּר, סוכן הביטוח, עם נֶדֶלֶק, והשניים כבר יושבים לשולחן.

"לא תעבור במשרד?" שאלה אדמונד, כי הוא נראה מהסס.

בפעם הראשונה פצתה את פיה מאז ה"מדרון הגדול". קולה היה אדיש, אבל הוא תהה אם לא מרומזת בשאלה הזאת קריאה לסדר.

"אולי כדאי."

"השעה שש וחצי," הוסיפה.

הוא לא הבין מה עניינה של השעה לכאן.

"אז מה?"

"אני לא יודעת אם אתה רוצה שאסע אתך אל רציף קוֹלְבֶּר, או אולי ארד כאן."

היא צודקת. המשרדים נסגרים בשש וחצי.

"את יכולה לרדת."

"להשאיר לך את תיק רנונדו?"

"כן."

"ערב טוב, מר לאמבר."

"ערב טוב, העלמה פמפן."

היא סגרה את דלת המכונית וצעדה לעבר רובע סן-ז'ורז' הקרוב למדי, שהיא גרה שם בבית אמה. למראה דמותה הנעלמת חש הקלה וגם קצת בלבול. הם לא הסכימו ביניהם על שום דבר, לא דובר ביניהם אף לא ברמז על מה שקרה. הוא אף לא ידע אם תדבר או תשתוק. האם הוא מכיר אותה בכלל?

"אתה בא?" שאל וייסברג, בעל הכולבו "פְּריזוּניק", עוד אחד משחקני הברידג', ברגע שעמד לאמבר להתניע את המכונית.

"לא מיד. אני צריך לעבור קודם במשרד."

"עכשיו הגעת העירה?"

"ברגע זה."

"שמעת מה קרה?"

"סיפרו לי במחלבה."

"אני נסעתי לשם להעיף עין, ולא יכולתי לעמוד בזה. עד כדי כך שתכף מיהרתי הביתה לברר שהילדים שלי בחיים."

לאמבר הצליח להגות את המילים:

"יש ניצולים?"

"אף אחד לא. ליתר דיוק, יש ילדה אחת −  כי היו שם ילדים וילדות−  אבל רק בנס יוכלו להציל אותה. בֶּנֶזֶק שם וגם הז'נדרמים. מחכים למשנה למושל המחוז שצריך להגיע כל רגע, והמושל עצמו הודיע שיבוא לפני רדת החשכה."

רב-פקד ב­­ֶּנזק, מפקד המשטרה המקומית, אף הוא אחד המשחקים בברידג', היה ג'ינג'י גדול ולו שפם כשפמו של שר-הצבא הגאלי וֶרְקינְגֶטוֹריקְס ועל-ידיו שערות צהובות ארוכות.

"להתראות עוד מעט."

"כן, עוד מעט."

עוד שעה, עוד שעתיים, אפשר שלא יהיה עוד איש שידבר אליו בנעימה זו וילחץ את ידו. הוא התניע את המכונית וכל הדרך ראה פנים רציניות, קודרות יותר מכרגיל, ונשים בוכיות על המדרכה ובחנויות.

ככל שזכר היה ה"מדרון הגדול" שומם כשירד בו. כמעט לא היה ספק בלבו שלא עבר על פני מכוניות ולא הבחין בשום רכב כבד שנעצר באמצע העלייה, כמו שקורה לעתים קרובות.

אבל האם לא היו אופניים? האם היה מבחין בהם?

וכשפנה ימינה אל גאלינייר, אולי ראה אותו מי מבני הזוג דפיז'וֹל שעמד בפתח הבית? לא סביר, אבל לא בלתי-אפשרי. ה"טְרַקְסיוֹן אַוַאן" שלו שחורה ורבים כמוהו יש בעיר ובאזור. רק לעתים נדירות עולה על דעת הבריות לרשום את מספר הרכב.

איכר בשדה, למשל, היה יכול להכירו כשעבר שם. פניו טיפוסיות והוא אחד האנשים המוכרים באזור.

מטירת רואזן והלאה היה פחות או יותר בטוח בעצמו, כי זיכרונו רשם הכול אוטומטית, אפילו פרה אדומה, שהתרחקה מכר המרעה שלה ושוטטה בשולי הדרך.

אבל קודם לכן? איש העִזים, בייחוד הוא, שאת שמו אינו יודע, תימהוני שיש לו צריף בצד הכביש הראשי, והוא מוליך שעות תמימות ארבע או חמש עִזים לרעות בשולי הדרך?

כבר רגילים כל-כך היו לראות את צלליתו, במעלה ה"מדרון הגדול" או במורדו, עד שלא נתנו עליו את הדעת. אז עוד לא היתה ללאמבר שום סיבה לשים לב לאנשים שעבר על פניהם. אבל זה נעשה חשוב. מרגע התאונה ועד בוא כוחות ההצלה לא ירד די גשם שימחה את עקבות הצמיגים על הכביש. הז'נדרמים מן הסתם מתעניינים בזה. גם בֶּנזק ואנשיו.

בעיתונים קרא לאמבר על שחזורים מדהימים של תאונות שלא היו להן עדים. מיד ידעו שהאוטובוס שהתדרדר במורד ניסה לעשות סטייה נואשת כדי שלא להיתקל במכונית אחרת שנסעה באמצע הכביש ובמקום שתתיישר, הוסיפה והחליקה שמאלה.

אין ספק שיחפשו את המכונית הזאת.

בדיוק לפני הבניינים שמתנוסס מעליהם שם החברה: "בני ז'. לאמבר", נקשרה ארבה לרציף הפריקה, ובה, תלויים על חבל, כבסים הנרטבים בגשם. באחד החלונות של תא הארבה, הצמידה ילדה קטנה את פניה אל השמשה, ושערה הדהה, אפה המעוך על הזגוגית, והבל פיה שיוו לה מראה של רוח רפאים.

כבר הדליקו את האור בפנים, כי שם החשכה מקדימה לרדת. האיש הלך כנראה לשתות במזנון הסכר, שלוש מאות מטר משם במורד הדרך, שעה שאשתו מכינה את ארוחת הערב.

משרדי החברה היו סגורים, העובדים הלכו, וגם מרסל, שאולי מיהר לנסוע אל מקום התאונה כששמע את הצפירות. הואיל ולא היה חסון, שירת במלחמה כחובש ומאז הוא מתנדב ל"צלב האדום". הוא התייחס ברצינות לתפקידו. בכלל, התייחס ברצינות לחיים והתגאה במיוחד בבנו הבכור שהתקבל לפוליטכניון. בנו השני, ארמאן, היה  המצטיין מכל תלמידי התיכון. ואשר לבתו, מוֹניק, היכן תישלח ללמוד אם לא במנזר נוֹטרדאם?

כמעט שכח במכונית את תיק רנונדו, והוא חזר ולקח אותו, פתח במפתח את דלת המשרד והניח את החומר על שולחנה של העלמה פמפן.

ז'וּבְיוֹן, שומר המגרש, כבר היה בצריפו, מאחורי ערמות של קורות, לבנים ואבני-קישור, כי עשן יצא מן הצינור שתקע  בגג הפח.

בקומה הראשונה של הבית הלך מישהו, אשתו או המשרתת, וכדי שייראה הכול כבשאר הימים, עלה במדרגות המובילות לדירה.

לפנים היתה הדירה דירת הוריו והוא נולד בה, וכן שני אחיו, בימים שהמגורים היו קטנים יותר ומודרניים פחות. רק כשהיה בן כשבע-עשרה, התקינו שם את חדר הרחצה הראשון.

אילו קמו אביו ואמו לתחייה וראו את הבית, לא היו מכירים את החדרים ואת סידורם. אמו הלכה לעולמה ראשונה, לפני עשר שנים, ורק שלוש שנים עברו מיום שמת לאמבר הזקן, לא מזִקנה ולא במחלה, אלא מאיבוד שיווי משקלו כשהלך על קורה  בגובה עשרים מטר מן הקרקע. עד סוף ימיו זה היה מקור גאוותו. הוא הרחיק מעליו את הצעירים ואמר בקולו המכויח:

"אל תפריע לי, ילד!"

לאמבר ראה את אנז'ל המשרתת במטבח המואר, והיא כבר ידעה מה קרה, כי משכה באפה ועיניה היו אדומות.

"הגברת לא בבית?"

"לא, אדוני.  היא יצאה כשנודע לה מה קרה."

"לבדה?"

"האדון מרסל הסיע אותה במכונית שלו."

פתאום נפלה עליו מועקה, כאילו כל זה מכוּון נגדו, כאילו כבר נועדו אויביו לעשות קנוניה נגדו.

"אדוני לא נסע לראות?"

"לא."

"זה כנראה איום, אחת התאונות הכי מחרידות שהיו. כל המלאכים הקטנים שנסעו להיפגש עם ההורים שלהם והם..."

בעצבנות הדליק סיגריה, הראשונה מאז ה"מדרון הגדול".

"אני לא יודעת כמה מהם יוכלו להציל. קודם אמרו ברדיו..."

הוא ראה רק שהמקלֵט הקטן דלוק אבל קולו הוחלש.

הוא לא יכול ללכת לישון, להודיע שהוא חולה, לסגור את הדלת בפני כול, כמו שהיה רוצה. היה עליו להתנהג כמו בכל ערב, לדבר, להקשיב, לנוד בראשו ולהיאנח שוב ושוב, גם הוא.

"אשוב בשעה הרגילה, אנז'ל."

כלומר בשמונה.

הוא נכנס לחדר הרחצה, גם זה כדי שלא לשנות ממנהגו, רחץ את ידיו וסרק את שערו. כשסיבן את ידיו, נדמָה לו שנשאר בהן ריחה של אדמונד.

כמעט התפתה לשתות כוס משקה, את היבש מכולם, כדי להשיב את השקט לחזהו, אבל כוחו עמד לו שלא לעשות זאת. בדרך-כלל לא התנזר משתייה. זה היה כמעט חלק מעיסוקו. לא פעם, אחרי כמה כוסות, היה מאריך בדיבור, בהדגשה יתרה, שהיתה נחשבת אז בעיניו אות של כנות. אף אירע וב"קפה ריש" נסחף כל-כך בהתלהבותו עד שהלם באגרופו בשולחן וקרא בקול גדול:

"אילו רק לא היינו מוקפים בחבורת השמ... הזאת!"

או שברוב זעמו היה קורא אל  אלוהים-יודע-מי:

"ביום שלא ניתן לנבלים להוליך אותנו באף..."

בערב הזה מעיק היה להסתובב בדירה השוממה, ואחר-כך במשרדים החשוכים, עד שנראה כבורח כשעבר בהם. הוא התקנא באנשי הארבה שכבר ישבו לשולחן, כי הם משכימים בחמש בבוקר. גם בז'וביון הזקן התקנא, שבאותה שעה צלה מן הסתם תפוחי-אדמה על מכסה תנור הברזל שלו.

מחר, מחרתיים, יהיה טוב יותר, כי אז ידע. אם חייבים לעצור אותו, שיעשו זאת מיד. אין דבר! ובמלחמה, האם לא היה עלול ליהרג כמעט כל רגע? או לאבד רגל? או את מאור עיניו?

ובכן?

הוא לא יתגונן. הוא שגה. נכון! אין צורך להזכיר לו שוב ושוב, הרי הוא הראשון שידע זאת. ושאר הדברים הם עניינו בלבד. כל אחד עושה בחייו כפי יכולתו, ובעיניו הוא נקי לא פחות מכל מי שהוא מכיר.

מכוניתו יצאה לדרך ולאורך כמאה מטר שכח להדליק את אורותיה. השמש שקעה זה כבר, אבל עוד לא השתררה חשכה גמורה.

העיר נראתה מפחידה יותר באורותיה, בייחוד מאז נסגרו בתי-המלאכה והמשרדים, כי האנשים היו בחוץ, על המדרכות, בבתי-הקפה, מתווכחים, מחווים בידיהם, מקוננים, נשים בוכות, וילדים, שלא ידעו מה לעשות בהם והשתתקו פתאום בנוכחותם.

ובכל-זאת ישבו ב"קפה ריש" ארבעה משחקי בֶּלוֹט, כמדי ערב, ליד השולחן שלאמבר נתן לו את השם "שולחן הקצב", כי הרוח החיה שם היה הקצב רֶפְּלֶן, זה שתפס מקום רב יותר ודיבר בקול רם יותר מחבריו.

בשולחן ממול ישבו לסקוּר ונֶדֶלֶק, שותים את האפריטיף ומשוחחים חרש, אבל לא ביקשו שיפְרשׂו להם את כיסוי השולחן ויביאו את הקלפים.

"וייסברג לא בא?" תמה לאמבר. "פגשתי אותו קודם והוא אמר לי..."

"אשתו קראה לו בטלפון לבוא הביתה."

"קרה משהו אצלו?"

"אחד מידידיו, בעל חנות בפריס, שמע ברדיו את החדשות, ובנו..."

"באוטובוס?" שאל.

"כן, כנראה. לא יודעים בדיוק. שני אוטובוסים יצאו כמעט באותה שעה, בכל אחד מהם מחצית מילדי הקייטנה. השני המשיך בדרכו באיזה מקום ועדיין לא הצליחו להתקשר אתו, ולכן לא יודעים אילו ילדים נהרגו ואילו ניצלו. העירייה מוצפת טלפונים. ומאחר שהאנשים האלה מכירים את וייסברג..."

"מה להגיש לך, מר לאמבר? כרגיל?"

כרגיל שתה פֶּרְנוֹ, והוא הנהן בראשו.

"ראיתי את בֶּנזק, עם מפקד הז'נדרמריה. הם נראו המומים, שניהם. בתי-המלון אובדי עצות. המון מזמיני חדרים, העיתונים בשביל כתבים וצלמים, ההורים שעדיין לא בטוחים... הלילה, כשתגיע הרכבת מפריס..."

נֶדלק, סוחר התבואה, נכנס לתוך דברי חברו.

"שני עיתונאים, אחד מהם מהרדיו, כבר באו במטוס וכמעט נהרגו כשנחתו בשדות."

גם ללסקוּר היו ילדים ואף נכדים, כי שתי בנותיו היו נשואות. ואילו נֶדלק, האלמן, גר עם בתו היחידה שהיתה קצת לא-שפויה.

התנועה בכיכר נשמעה ערה יותר מבשאר הערבים, וארבעה או חמישה שוטרים חסמו למכוניות את הדרך אל ה"מדרון הגדול".

אחרי שלגם מן האפרטיף, הופתע לאמבר מיכולתו לשאול שאלה:

"יודעים כמה נסעו?"

"ארבעים ושמונה, ויש להוסיף את הנהג, אישה מבוגרת, שכנראה היתה המדריכה שלהם, ונערה שעזרה לה."

הוא ראה את בבואתו במראה שממול, בין שאר הפרצופים, עם בוהק המנורות הדלוקות והעשן המסתלסל קצת מעל לראשים. האם אין עוד משהו שיוכל ללמוד מהם?  האם ייאלץ לשאול את כל השאלות?

הוא הריק את כוסו ורמז למלצר שימזוג לו עוד כוס.

"לא יודעים איך זה קרה?"

"באו מהנדסים לעזור למשטרה ולז'נדרמריה. לפי מה שידוע עד עכשיו, מכונית שנסעה בזיגזג על הכביש, הופיעה פתאום מול האוטובוס שניסה להתחמק מן ההתנגשות. האוטובוס נתקל בעץ וממש הועף אל החומה של טירת רואזן. כבר עשר שנים אומרים שצריך להרוס את החומה הזאת, שאין בה שום צורך, ולסלול מחדש את הסיבוב. כמה תאונות היו שם בעשר השנים האחרונות?"

"אני לא יודע."

"בֶּנזק דיבר אתי על זה לפני זמן-מה. זו שאלה שגם אני חשבתי עליה, מבחינת הביטוח. שישים ושמונה תאונות, שתים-עשרה מהן קטלניות. הפעם, כנראה, כבר יחליטו סוף-סוף."

תחנת המשטרה היתה ממול ממש. משמאל לבנייני העירייה, שכל חלונותיהם היו מוארים כבליל הנשף השנתי. מאחורי אחד מהם נראתה כצללית דמותו של בֶּנזק, הניכר בשפמו, ודמותו של ז'נדרם שלא הסיר את כובעו. מכוניות ואופנועים באו ונעצרו בלי הרף לרגלי מדרגות האבן, ששוטרים התאמצו לשווא להרחיק משם את הסקרנים.

מכונית שחורה, שמתנוסס עליה שם עיתון ממחוז סמוך, נעצרה ליד המדרכה ובחור גבוה במעיל גשם מיהר משם אל בית-הקפה.

"אפשר לטלפן?"

סוּרְיאק, בעל-הבית, עומד ליד הדלפק, רק הצביע לו על התא.

"לא ראית עיתונאים אחרים?"

"עדיין לא."

הארבעה שליד שולחן הקצב התעסקו בקלפים ובאסימונים שבידיהם, אך הבעת פניהם היתה נבוכה משהו. וכי מה עוד יכלו לעשות? הם רק הנמיכו את קולותיהם.

"אני חותך! עשר לב זוכה, פיק זוכה, ולסיום, שבע תלתן החמוד, שהוא בובה של קלף."

הקצב התגאה בהישגו ונתן בחבריו מבט מתגרה.

קאפֶּל, מורה להיסטוריה בתיכון, ששיחק ברידג' כמעט ערב-ערב, נכנס לבית-הקפה בצעדיו המדודים, הסיר לאט את כובעו, פשט את מעיל הגשם, תלה אותם על הקולב הקבוע, פנה אל היושבים לשולחן ושאל בהפתעה:

"לא משחקים?"