פתרון סופי

1

ילד ותוכי על כתפו היה מהלך לאורך פסי הרכבת.  צעדו היה חולמני ובלכתו נפנף בחרצית.  עם כל פסיעה גרר הילד את בהונותיו בתשתית המסילה, כמודד את מסעו בסימנים מסורגלים בדקדקנות של גַפּוֹת נעליו בחצץ. זה היה לב הקיץ, ובשערו השחור ופניו החיוורות של הילד על רקע הדגל הירוק של גבעות הגיר הנפרשֹ באופק, בעין הלבנה המתגלגלת של החרצית, בברכיים הבולטות במכנסיהן הקצרים, בחשיבות העצמית שהקרין התוכי האפור הנאה עם הנוצה האדומה הפראית בזנבו, בכל אלה היה משהו שהקסים את הזקן שהביט בהם כשעברו על  פניו.  הקסים אותו, או עורר בו תחושה   -  כושר שבשעתו הקנה לו תהילה בכל רחבי אירופה   -  שיש כאן איזו חריגוּת מבטיחה.

הזקן  הניח את הגיליון האחרון של "ז'ורנל הדבורים הבריטי"  על שמיכת צמר השֶׁטלַנד הפרושה על ברכיו הבולטות אף הן אך כלל לא מקסימות, וקירב את עצמות הפנים הארוכות שלו אל שמשת החלון.  המסילה  -  שלוחה של קו ברייטון-איסטבורן, שחושמלה בשנות העשרים המאוחרות עם מיזוג המסלולים של חברת הרכבות הדרומית,   -   עברה לאורך סוללה שאורכה כמאה מטרים צפונית לבית הקטן, בין עמודי הבטון של גדר תיל. ישנה-נושנה  היתה זגוגית החלון שהזקן הציץ בעדה, משופעת בגלים ובבועות שהשתעשעו בעולם שבחוץ ועיוותו אותו. אבל אפילו בעד  השמשה העקלקלה נראָה לזקן שמעולם קודם לכן לא נפל מבטו על יצורים קרובים זה לזה יותר מן השניים האלה, החולקים ביניהם במשֹוּרה אחר-צהריים קיצי שטוף שמש.

הוא התרשם גם ממה שנראה לו כשתיקתם ההדדית. לדעתו היה סביר להניח, שבכל צירוף נתון של תוכי אפריקני אפור -   מין ידוע לשמצה בדברנותו היתרה   -  עם ילד בן תשע או עשר, אמורים האחד או האחר לדבר בכל רגע נתון.  הרי לך חריגוּת נוספת.  אשר להבטחה הטמונה בה – הגם שבשעתו צבר את הונו ואת המוניטין שלו הודות לחילוץ סדרה ארוכה ומבריקה של היסקים  מצירופים בלתי-סבירים של עובדות   -  נבצר מן הזקן הזה, נבצר ממנו כליל, לנחש מה תהיה.

כשהיה כמעט בקו אחד עם חלונו של הזקן, במרחק מאה מטרים בערך, נעצר הילד והפנה את גבו הצר אל הזקן כאילו חש במבטו.  התוכי הביט תחילה מזרחה, אחר-כך מערבה,  בדרך חמקנית להתמיה. הילד זומם משהו. קימור כתפיים, כפיפת ברכיים מתכוננת. איזה עסק מסתורי  -  רחוק בזמן אבל מוכר לעומק   -  כן   -

- המנגנון חסר השיניים השתלב; הפסנתר קרוע המיתר השמיע צליל:  הפס המוליך.

אפילו באחר-צהריים  הביל  שכזה, כשקור ולחות אינם משבשים את פעולתם של  צירי השלד שלו, זו עשויה להיות משימה ממושכת, אם תיעשה כשורה: להתרומם מכיסאו, לתמרן בין הערמות הלא-יציבות של ערבוביית הרווק-הישיש שלו  -  עיתונים, גם זולים וגם איכותיים, מכנסיים, צנצנות משחה וגלולות  כבד,[1] שנתונים ורבעונים מלומדים, צלחות עם פירורים  -  שהפכו את חציית הסלון שלו לדרך חתחתים,  ולפתוח את דלת הכניסה אל העולם.  למעשה, המחשבה המרתיעה על המסע מן הכורסה אל סף הדלת היתה אחת הסיבות להיעדר השיח-ושיג שלו עם העולם, במקרים הנדירים שבהם שיחר העולם, לפתחו ואחז בחשש  במקוש הדלת  העשוי ברונזה ומעוצב בדמותה העוינת של   Apis dorsata[2] ענקית.  בתשעה מתוך עשרה ביקורים היה יושב, מאזין לרטינות ולגישושים הנבוכים שמעבר לדלת, מזכיר לעצמו שנותרו בחיים מעט מאוד מבקרים שלמענם הוא מוכן להסתכן בהסתבכות החרטום של נעל הבית שלו במרבד האח ובשפיכת שארית חייו הזעומה על רצפת האבן הקרה. אבל בעוד הילד עם התוכי על כתפו מתכונן לצרף את שלולית האלקטרונים הצנועה שלו אל שטף האלקטרונים המוזרם לאורך הפס המוליך, או השלישי, מתחנת הכוח של חברת הרכבות הדרומית על נהר אוּז ליד לוּאיס, הניף את גופו מן הכורסה בזריזות שאינו מורגל בה, עד שעצמות ירכו השמאלית הפיקו חריקה מדאיגה.  השמיכה וכתב-העת החליקו אל הרצפה.

הוא התנדנד רגע, וכבר גישש אחר בריח הדלת אף-על-פי שעדיין היה עליו לחצות את החדר כולו לפני שיגיע אליו.  מערכת העורקים הכושלת שלו עמלה לספק למוחו הנוסק לפתע אל-על את הדם הנחוץ. אוזניו צלצלו וברכיו כאבו וכפות רגליו נתקפו עקצוצים.  הוא  כשל לעבר הדלת בחיפזון שנראה לו נמהר בעליל, ופתח אותה באחת, ואיכשהו פצע, אגב כך, את ציפורן אצבעו הימנית.

"אתה שם, ילד!" קרא, ואפילו לאוזניו שלו נשמע קולו רטנני, גנחני, ואפילו מוטרף משהו.  "תפסיק את זה מיד!"

הילד הסתובב. בידו האחת לפת את חנות מכנסיו. באחרת השליך את החרצית הצדה. התוכי נע בצידוד על כתפו של הילד אל עורפו, כמבקש שם מחסה.

"למה, לדעתך, יש פה  גדר?" אמר הזקן, ער לכך שגדרות המגן לא תוחזקו מאז תחילת המלחמה ומצבן רעוע לאורך חמישה-עשר קילומטרים בכל כיוון.  "היית מיטָגֵן כמו דגיג במחבת, למען השם!" בעודו מדדה אל פתח חצרו לעבר הילד שעל המסילה, התעלם מן ההולם הפראי של לבו. ליתר דיוק, הוא נמלא חרדה בגללו וכיסה על החרדה בהערה בוטה.  "ואיזה סירחון זה היה עושה?"

הפרח נזרק,  חפצי הערך הוחזרו אל משכנם ברִצְרוּץ , והילד עמד דוּמם. הוא הפנה אל הזקן פרצוף עגום וריק כמו קרקעית ספל פח של קבצן. הזקן שמע את דנדונם הצורם של כדי חלב בחוות סָטֶרְלי  המרוחקת כדי ארבע מאות מטרים, את רחשן של סנוניות הערים תחת מזחילות ביתו, וכמו תמיד את העמלנות הבלתי-פוסקת של הכוורות.  הילד הסיט את משקלו מרגל אל רגל כמחפש תשובה ראויה. הוא פתח את פיו, וחזר וסגר אותו. מי שדיבר לבסוף היה התוכי.

"Zwei eins sieben fnf vier sieben drei,"[3]  אמר התוכי בקול חרישי, מתנשם בדרך מוזרה, עם רמז קל שבקלים לשִֹפְתּוּת. הילד עמד כמקשיב  להכרזת התוכי, אף-על-פי שהבעת פניו לא נדרכה ולא הסתבכה.  "Vier acht vier neun eins eins sieben".

הזקן פלבל בעיניו. הספרוֹת הגרמניות היו כה בלתי-צפויות, כה מוזרות וזרות פשוטו כמשמעו, שלרגע נקלטו רק כסדרת רעשים מצמררים,  מבעים ציפוריים נטולי כל פשר.

"Bist du deutscher?"[4]  הצליח לבסוף הזקן לשאול, מהסס לרגע  אם הוא פונה אל הילד או אל התוכי. שלושים שנה חלפו מאז דיבר גרמנית בפעם האחרונה, והוא הרגיש שהמילים מתגלגלות ונושרות מעל מדף גבוה בירכתי תודעתו.

בזהירות, כשרגש מנצנץ לראשונה במבטו,  הילד הנהן.

הזקן תקע את אצבעו הפגועה בפיו ומצץ אותה בהיסח הדעת, בלי שים-לב לטעם המלוח של דמו.  להיתקל בגרמני בודד בסאוּת דָאוּנְס[5]  ביולי 1944, ועוד בילד גרמני  -  הרי לך חידה שבכוחה  להצית תאוות ואנרגיות ישנות.  הוא היה מרוצה מעצמו על שחילץ את גופו הכפוף מאחיזתה הבוגדנית של כורסתו.

"איך הגעת הנה?" שאל הזקן.  "לאן אתה הולך?  היכן, בשם אלוהים, השגת את התוכי?" אחר-כך הציע תרגומים לגרמנית, מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, לכל אחת משאלותיו.

הילד עמד, מחייך רפות בעודו מגרד את עורפו של התוכי בשתי אצבעות מלוכלכות.  דחיסות שתיקתו רמזה על משהו שמעבר לאי-רצון לדבר; הזקן תהה אם לא ייתכן שיותר משהוא גרמני הילד מפגר שכלית, אינו מסוגל להגות לשון בני-אדם. רעיון צץ במוחו של הזקן. הוא הרים יד  כלפי הילד, לאותת לו שעליו לחכות במקום עומדו. אחר-כך נסוג שוב אל אפלולית ביתו. בארון פינתי, מאחורי דלי פחמים חבוט שפעם נהג לאחסן בו את מקטרותיו מצא פחית מכוסה פרוות אבק ובה סוכריות מציצה סגולות, שמוטבע בהן דיוקנו של מצביא בריטי שניצחונו האדיר איחד זה כבר כל שייכות למצבה הנוכחי של האימפריה. על רשתית העין של הזקן צפו נקודות ורֹאשָׁנֵי פֵּייזְלי  של אור-קיץ זכור, ורוח הרפאים הזוהרת, המהופכת, של ילד ותוכי על כתפו.  פתאום הבין איך הוא נראה מנקודת מבטו של הילד: כמין מפלץ רתחן, המגיח מחשכת בקתתו בעלת גג הקש כיצור מאגדות האחים גרים, ובידו הגרומה, דמוית הטופר, פחית חלודה של ממתקים חשודים.  הוא הופתע, ואף הוקל לו, למצוא את הילד עדיין עומד שם כשחזר ויצא.

"הנה," אמר והושיט את הפחית.  "עברו שנים רבות, אבל בזמני רווחה האמונה  שממתקים הם מעין אֶספֶּרַנטוֹ לצעירים".  הוא חייך, חיוך עקמומי ומפלצתי מן הסתם. "בוא. רוצה סוכרייה? הֵא לך.  ילד טוב."

הילד הנהן וחצה את החצר הקדמית החולית כדי לקחת את הממתק מתוך הפחית. הוא נטל לעצמו שלוש או ארבע מן הטבליות הקטנות, ואז הנהן בכובד-ראש לאות תודה.  אילם, אפוא; משהו משובש במנגנון הקולי שלו.

"Bitte,"[6] אמר הזקן. בפעם הראשונה זה שנים רבות מאוד הוא חש שוב את הרוגזה המוכרת, אותה תערובת של קוצר-רוח ועונג נוכח סירובו המרהיב של העולם לגלות את צפונותיו בלא מאבק.  "עכשיו," המשיך, מלקק את שפתיו היבשות בדרך מפלצתית בעליל. "ספר לי איך זה שאתה  כל-כך רחוק מהבית."

הסוכריות נקשו כמו חרוזים כנגד שיניו הקטנות של הילד. התוכי חיטט בחיבה במקורו הכחול כעין הגרפיט בשערו של הילד. הילד נאנח,  משיכה מתנצלת השתלטה לרגע  על כתפיו. ואז פנה וחזר כלעומת שבא.

"Neun neun drei acht zwei sechs sieben," אמר התוכי בעודם מתרחקים אל תוך הרטט הירוק של מרחבי אחר-הצהריים.