מלון הזכוכית | אמילי סנט ג'ון מנדל | פרק ראשון

1

וינסנט בים

דצמבר 2018

1

נתחיל בסוף: צונחת לצד הספינה בחשכת הסופה המשתוללת, נשימתי נעתקת מהלם הנפילה, המצלמה נשמטת מידי ומתעופפת בגשם —

2

סחוף אותי. מילים ששורבטו על שמשת חלון כשהייתי בת שלוש עשרה. נסוגתי ושמטתי את הטוש מידי, אני עוד זוכרת את התרוממות הרוח שאחזה בי ברגע ההוא, את התחושה בבית החזה, כמו אור המנצנץ על שברי זכוכית —

3

האם עליתי אל פני הים? הקור מצמית, אין דבר מלבד קור —

4

זיכרון מוזר: אני בת שלוש עשרה. אני עומדת על החוף בקאייט, מצלמת הווידאו החדשה שבידי קרירה ולא מוכרת. אני מצלמת את הגלים חמש דקות כל פעם, וברקע קולי לוחש: "אני רוצה לחזור הביתה, אני רוצה לחזור הביתה, אני רוצה לחזור הביתה", אבל איפה הבית אם לא שם?

5

איפה אני? אני לא בתוך הים ולא מחוצה לו, אני כבר לא מרגישה את הקור או כל דבר אחר, אני מודעת לקו הגבול אבל אין לי מושג באיזה צד אני, ונראה שאני יכולה לנוע בין הזיכרונות כמו בין חדרים —

6

"ברוכה הבאה", אמר חובל משמרת כשעליתי לראשונה על סיפון הנפטון קמברלנד. משהו התעורר בי כשהבטתי בו וחשבתי לעצמי, אתה —

7

אני מחוץ לזמן —  

8

אני רוצה לפגוש את אחי. אני שומעת אותו מדבר אליי, והזיכרונות שיש לי ממנו מטרידים. אני מתרכזת בכל כוחי ולפתע אני בקצה רחוב צר, בחושך, בגשם, בעיר זרה. גבר שמוט מולי על מפתן בית. כבר עשור לא ראיתי את אחי, אך אני יודעת שזה הוא. פול מרים את מבטו, ואני מספיקה להבחין בכך שהוא נראה נורא, כחוש וגמור הוא רואה אותי אבל אז הרחוב מהבהב ונעלם —  

2

אני תמיד באה אליך

1994 ו־1999

1

בסוף שנת 1999 למד פול כלכלה באוניברסיטת טורונטו. הוא היה אמור ליהנות מתחושת ניצחון, אבל דבר לא היה כשורה. כשהיה צעיר יותר חשב שילמד תואר בהלחנה, אבל לפני כמה שנים, בעיצומה של תקופה קשה, מכר את הקלידים שלו. אימא שלו לא הסכימה לשמוע על תואר לא מעשי, והוא התקשה להאשים אותה היות שהיא מימנה לו כמה סבבי אשפוז יקרים במכוני גמילה. לפיכך נרשם לקורסים בכלכלה והרגיש מעשי ובוגר מאוד — תראו אותי, לומד על שוקי הון ותנועות כספים! — הבעיה היחידה בתוכנית הגאונית הזו הייתה שהנושא שיעמם אותו להחריד. המאה העשרים התקרבה לסופה, והיו לו כמה וכמה תלונות.
    הוא ציפה שכבר יצליח להשתלב חברתית בקבוצה זו או אחרת, אבל מתברר שכשאתה נושר מהעולם — העולם ממשיך בלעדיך, ובחלוף הזמן שהוא הוציא על צריכת חומרים שמחקו אותו לגמרי, והזמן שהוציא בעבודות מכירה ששאבו את נשמתו כאשר הוא משתדל לא לחשוב על החומרים הללו, והזמן ששהה בבתי חולים ובמכוני גמילה, כבר היה פול בן עשרים ושלוש ונראה מבוגר יותר. הוא הלך למסיבות בשבועות הראשונים ללימודים, אבל שיחות עם זרים מעולם לא היו הצד החזק שלו, וכולם נראו לו צעירים כל כך. במבחני אמצע הסמסטר קיבל ציונים נמוכים ולכן בסוף אוקטובר כבר הוציא את כל זמנו בקריאה בספרייה בניסיון להתעניין בכלכלה ולשפר את מצבו, או בשהייה בחדרו כאשר העיר סביבו מתקררת יותר ויותר. הוא גר בחדר ליחיד מאחר שאחד הדברים היחידים שעליהם הוא ואימא שלו הסכימו היה שזה יהיה אסון עבורו לגור עם שותף שישתמש באופיואידים, ולכן שהה בו כמעט תמיד לבד. החדר היה קטן כל כך עד שפול סבל מקלאוסטרופוביה אלא אם כן ישב ממש מול החלון. האינטראקציות שלו עם אחרים היו מעטות ומלאכותית, ועל הבחינות הקרובות רבץ ענן כבד, אבל כבר לא היה טעם ללמוד. הוא ניסה להתמקד בתורת ההסתברות ובמרטינגלים בזמן בדיד אך מחשבותיו הוסיפו לנדוד לקומפוזיציה לפסנתר שאותה, כך ידע, לא יזכה להשלים, מין דו מז'ור פשוט ונחרץ עם נגיעות חתרניות של אקורדים מינוריים.
    בתחילת דצמבר יצא פול מהספרייה יחד עם טים, שלמד איתו בשני קורסים ובחר כמוהו לשבת בשורה האחרונה של אולם ההרצאות. "אתה עושה משהו הערב?" שאל טים. הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שמישהו פנה אליו כך.
    "חשבתי ללכת להופעה איפשהו". פול לא באמת חשב על כך לפני שענה, אבל נראה לו שזה כיוון טוב. פניו של טים התבהרו מעט. השיחה היחידה שניהלו עד כה עסקה במוזיקה. ּ
    "רציתי ללכת לשמוע את הלהקה הזאת, בלטיקה", אמר טים, ַ "אבל אני חייב להתכונן לבחינות הגמר. שמעת עליהם?"
    "על המבחנים? כן, נראה לי שהלך עליי".
    "לא. על בלטיקה". טום מצמץ ונראה נבוך. פול נזכר שכבר הבחין קודם בכך שטים כנראה לא מבין הומור. הוא הרגיש כאילו הוא מדבר עם אנתרופולוג מכוכב אחר וחשב שזה דווקא עשוי לתרום לידידות ביניהם, אבל לא היה לו מושג איך להתחיל שיחה כזו — שמתי לב שגם אתה מרגיש מנוכר כמוני, שנשווה רשמים? — אבל טים כבר נעלם באפלולית הלילה הסתווי. פול אסף כמה גיליונות של שבועונים אלטרנטיביים ממתקני העיתונים שליד הקפטריה וחזר לחדרו. הוא האזין לחמישית של בטהובן כדי לא להרגיש בודד וסרק את לוחות ההופעות עד שמצא את בלטיקה, וראה שיש להם הופעה מאוחר יותר בלילה במקום שלא שמע עליו מעולם, בפינת ִ הרחובות קו ְ וין וס ּפָ ָדינה. מתי לאחרונה הלך להופעה חיה? הוא סירק את שערו כך שיזדקר כלפי מעלה ואז שיטח אותו, שינה את דעתו והעמיד אותו שוב, מדד שלוש חולצות ויצא מהחדר לפני שישוב וישנה את דעתו. ההססנות שלו עוררה בו גועל. הטמפרטורות בחוץ צנחו עוד ועוד אבל היה משהו מפכח באוויר הקר, ומאחר שהוא התעלם עד כה מההמלצה הטיפולית להתעמל, החליט ללכת ברגל.
    המועדון היה במרתף מתחת לחנות בגדים גותית, ובקצה גרם מדרגות תלול. כשפול הבחין בכך הוא התמהמה כמה דקות על המדרכה בחוץ מחשש שמדובר בכלל במועדון גותי ושכולם שם יצחקו על הג'ינס וחולצת הפולו שלבש. אבל הסלקטור בכניסה בכלל לא שם לב אליו, ורק מחצית מהנוכחים היו ערפדיים. להקת בלטיקה הייתה טריו: בחור אחד עם גיטרה בס, עוד אחד שהפעיל ציוד אלקטרוני מורכב שחובר לקלידים שלו ובחורה עם כינור אלקטרוני. מה שהם עשו על הבמה נשמע פחות כמו מוזיקה ויותר כמו רדיו מקולקל, פרצי רעשים סטטיים מוזרים וצלילים לא קשורים, מין מוזיקה אלקטרונית אווירתית שפול, כמעריץ מושבע של בטהובן, לא ממש קלט. אבל הבחורה הייתה יפהפייה, וכל היתר לא שינה לו כל כך. הוא לא נהנה במיוחד מהמוזיקה, אבל נהנה לצפות בה. הבחורה רכנה אל המיקרופון ושרה: "אני תמיד באה אליך", אבל בגלל ההדהוד — הבחור שעל הקלידים לחץ על דוושת הרגל — המשפט בעצם נשמע כך: אני תמיד באה אליך, באה אליך, באה אליך — ולמען האמת, הכול נשמע צורם להחריד, קולה, צלילי הקלידים ופרצי הרעש הסטטי, אבל אז הניפה הבחורה את הכינור שלה, והתברר שזה היה האלמנט החסר. כשהיא משכה בקשת הצליל היה כמו גשר בין איי הרעש, ופול שמע איך הכול משתלב, הכינור והרעש על רקע הבסיס האפלולי של גיטרת הבס. לרגע זה נשמע מסעיר, ואז הורידה הבחורה את הכינור, המוזיקה התפרקה בחזרה למרכיביה, ופול שוב שאל את עצמו איך אפשר בכלל להאזין לדבר הזה.
    מאוחר יותר, כשחברי הלהקה שתו בבר, המתין פול לרגע שבו הכנרת לא דיברה עם איש ועט עליה.
    "סליחה", הוא אמר, "רציתי רק להגיד שאני מת על המוזיקה שלך".
    "תודה", אמרה הכנרת. היא חייכה בסגנון הזהיר של בחורות יפות להפליא שיודעות מה עומד לקרות בעוד רגע.
    "זה היה ממש נהדר", אמר פול לבסיסט כדי להנמיך ציפיות ולבלבל את הבחורה.
    "תודה, אח", חייך אליו הבסיסט בחיוך קורן כל כך עד שפול הניח שהוא מסומם.
    "אני פול, נעים מאוד".
    "תאו", אמר הבסיסט. "ואלו צ'רלי ואניקה".
    צ'רלי, נגן הקלידים, הנהן והרים לעומתו את כוס הבירה שלו, ואילו אניקה צפתה בפול מעבר לכוס הבירה שלה.
    "תגידו, אפשר לשאול אתכם משהו קצת מוזר?" פול ממש רצה לפגוש שוב את אניקה. "אני די חדש פה בעיר, ואני מחפש מקום טוב לרקוד בו".
    "פשוט תלך ברחוב ריצ'מונד ותפנה שמאלה", אמר צ'רלי.
    "האמת שהייתי כבר בכל מיני מקומות שם, פשוט קשה למצוא מקום שהמוזיקה שלו לא גרועה וחשבתי שאולי תוכלו להמליץ...?"
    "אה. כן". תאו לגם את שארית הבירה שלו. "תבדוק את המועדון ִ ההוא, ס ְיסֵטם סאונד".
    "אבל בסופי שבוע זה גיהינום", אמר צ'רלי.
    "כן, אחי, אל תלך לשם בסופי שבוע. ערבי שלישי לא רעים שם".
    "ערבי שלישי הכי טובים", אמר צ'רלי. "מאיפה אתה?"
    "מאיזה חור בפרוורים", אמר פול. "ערבי שלישי בסיסטם, או־קיי, תודה. אני אקפוץ לשם". ולאניקה אמר: "אולי נתראה שם מתישהו". הוא הסתובב מהר כדי לא לחזות באדישות שלה, וחש אותה בדרכו החוצה כמו משב רוח קרה על גבו.

ביום שלישי, אחרי הבחינות — שלושה ציוני "טוב", אחד "כמעט טוב" ואחד "על תנאי" — יצא פול למועדון סיסטם סאונד בר ורקד שם לבדו. המוזיקה לא ממש מצאה חן בעיניו, אבל היה נחמד לעמוד בתוך קהל. המקצבים היו מסובכים, והוא התקשה לרקוד לצלילם ולכן עמד עם בירה ביד והתנועע קדימה ואחורה בניסיון לא לחשוב על כלום. בשביל זה אנשים באים למועדונים, לא? להטביע את המחשבות בבירה ובמוזיקה? הוא קיווה שאניקה תהיה שם, אבל הוא לא ראה אותה בקהל או את אחד מהחברים האחרים של להקת בלטיקה. הוא שב וחיפש אותם, הם שוב לא היו שם, ולבסוף קנה חפיסה של כדורים כחולים ובוהקים מבחורה עם שיער ורוד, כי אקסטזי זה לא הרואין וזה לא נחשב. אבל משהו לא היה בסדר עם הכדורים, או עם פול. הוא חצה כדור אחד לשניים בשיניו ובלע חצי, רק חצי, ומכיוון שלא הרגיש כלום, בלע עם הבירה את החצי השני. אז החל החדר להסתובב. הוא הזיע, הלב שלו החסיר פעימה, ולרגע נדמה היה לו שהוא הולך למות. הבחורה עם השיער הוורוד נעלמה. פול מצא ספסל ליד הקיר.
    "אחי, אתה בסדר? אתה בסדר?" מישהו כרע ברך לפניו. פרק זמן ארוך חלף. הקהל נעלם. האורות דלקו בבוהק איום, והמקום נראה עתה כמו חדר עלוב שעל רצפתו נוצצות שלוליות של נוזל בלתי מזוהה. בחור מבוגר יותר עם מבט חלול והמון פירסינג הסתובב עם שקית זבל ואסף בקבוקים וכוסות. אחרי המוזיקה הרועשת שנשמעה קודם, היה השקט שאגה, חלל. הגבר שכרע ברך מול פול היה אחד ממנהלי המועדון, בתלבושת אחידה של מנהלי מועדונים; מכנסי ג'ינס/חולצת טריקו או בלייזר של להקת רדיוהד.
    "כן, אני בסדר", אמר פול. "מצטער, שתיתי יותר מדי כנראה".
    "אני לא יודע מה לקחת, אבל זה לא עשה לך טוב", אמר הבחור מההנהלה. "אנחנו סוגרים, צא החוצה". פול קם בכבדות והסתלק. כשיצא החוצה נזכר שהשאיר את המעיל שלו במלתחה, אבל הדלת ננעלה מאחוריו. הוא הרגיש מורעל. חמש מוניות ריקות חלפו על פניו עד השישית שעצרה לו לבסוף. הנהג היה טיפוס מתנזר שהרצה לפול על אלכוהוליזם עד שהם הגיעו לקמפוס. פול כבר רצה נואשות להיות במיטה ולכן קמץ את אגרופיו ושתק עד שהנהג עצר על שפת המדרכה. אחרי ששילם, בלי טיפ, אמר פול לנהג שיפסיק לזיין את השכל ויעוף בחזרה להודו.

"תשמעי, אני רוצה להבהיר שאני כבר לא אותו בנאדם", אמר פול לאחת המטפלות במוסד הגמילה ביוטה, עשרים שנה לאחר מכן. "אני פשוט רוצה לדבר בכנות על מי שהייתי אז".

"אני מבנגלדש, גזען דפוק", אמר הנהג והשאיר אותו על המדרכה. פול כרע ברך בזהירות, הקיא וחזר לחדרו בכבדות, המום מממדי האסון. הוא הצליח להשתחל לאוניברסיטה משובחת בניגוד לכל הציפיות אבל כבר עכשיו, בדצמבר של שנת הלימודים הראשונה שלו, הכול נגמר. הוא נכשל עוד לפני שהסמסטר הראשון הסתיים. "אתה חייב ללמוד להתמודד עם אכזבה", אמר לו פעם אחד ממטפליו, אבל הוא לא מסוגל ללמוד להתמודד עם כלום, זו הבעיה שלו מאז ומתמיד.
    כעבור שבועיים, בחלוף חגי החורף הנשכחים, המליץ המטפל של אימו שהיא תתרחק קצת מבנה, תנוח, תיתן לפול הזדמנות להתנהג כמו אדם בוגר וכיוצא בזה, ולכן היא נסעה לוויניפג לבלות עם אחותה בחג המולד בלי להזמין אותו. ביום החג היה פול לבד בחדרו. הוא התקשר לאביו וניהל איתו שיחה מביכה ובה, כתמיד, שיקר לו בתשובה לכל השאלות, והוא נותר שם עד 28 בדצמבר — נקודת השפל של השבוע המת בין חג המולד לערב השנה החדשה. בערב יום שלישי התלבש פול ויצא העירה למועדון סיסטם סאונד בר. הוא החליק את שערו לאחור, לבש חולצה מכופתרת שקנה במיוחד ליציאה ואת מכנסי הג'ינס שלבש בפעם האחרונה שביקר שם. אבל עד הרגע שהגיע למועדון, שכח לגמרי מחפיסת הכדורים הכחולים שנותרה בכיס הקדמי של הג'ינס שלו.
    הוא נכנס למועדון ונתקל בלהקת בלטיקה. אניקה, צ'רלי ותאו עמדו יחד ליד הבר. הם בטח גמרו בדיוק להופיע איפשהו באזור. פול הרגיש כאילו קיבל אות. יכול להיות שאניקה נהייתה עוד יותר יפה מאז ראה אותה לאחרונה? הדבר נראה אפשרי. חיי האוניברסיטה התקרבו לקיצם, אבל כשהביט באניקה יכול היה לדמיין גרסה אחרת של המציאות, חיים מסוג אחר שהוא יכול היה לחיות. הוא חש אובייקטיבית שהוא נראה בכלל לא רע. יש לו כישרון כלשהו במוזיקה ואולי עברו הופך אותו למעניין. במציאות ֵ אחרת הוא יצא עם אניקה ויהפוך, במובנים רבים, לאדם מצליח, אף שלימודים אקדמיים הם לא בשבילו. הוא יכול לחזור לעסוק במכירות, לקחת את העבודה יותר ברצינות הפעם ולהתפרנס כמו שצריך.

"תראי", הוא אומר למטפלת שלו ביוטה עשרים שנה אחר כך, "ברור שמאז היה לי זמן לחשוב על זה, והיום אני מבין כמובן שהייתי מעורער וחשבתי רק על עצמי, אבל היא הייתה כל כך יפה, וחשבתי לעצמי: היא הסיכוי שלי לצאת מכל זה, כלומר הסיכוי שלי לא להרגיש כמו כישלון —"

"עכשיו או לעולם לא", חשב פול והתקרב לבר חדור באומץ רגעי.
    "היי", אמר תאו. "אתה. אתה הבחור ההוא".
    "כן, קיבלתי את ההמלצה שלך!" אמר פול.
    "איזה המלצה?" שאל צ'רלי.
    "סיסטם סאונד בר בימי שלישי".
    "אה נכון", אמר צ'רלי, "ברור".
    "טוב לראות אותך", אמר תאו, ופול הוצף בחמימות. הוא חייך אליהם, ובייחוד אל אניקה.
    "היי", היא אמרה. היא לא ענתה ברוע אלא באותה נימה של עייפות מרגיזה, כאילו תיארה לעצמה שכל מי שרק מסתכל עליה רוצה להזמין אותה לצאת, הגם שזה בדיוק מה שפול רצה לעשות.
    צ'רלי אמר משהו לתאו, ותאו רכן לעברו כדי לשמוע (תיאור קצר של צ'רלי וו: בחור קטן עם משקפיים ותסרוקת של פקיד, לבוש חולצת כפתורים לבנה ומכנסי ג'ינס, עומד עם ידיים בכיסים, ומשקפיו מחזירים את האור כך שפול לא רואה את עיניו).
    "תשמעי", אמר פול לאניקה. היא הביטה בו. "אני יודע שאת לא מכירה אותי, אבל אני חושב שאת ממש יפהפייה, ותהיתי אם תסכימי לצאת איתי לארוחת ערב מתישהו".
    "לא, תודה", היא ענתה. תאו הסיט את תשומת ליבו מצ'רלי לפול. הוא התבונן בפול מקרוב, כאילו חשש שייאלץ להתערב, ופול הבין: הערב שלהם היה נהדר עד שהגיע. הוא הבעיה. צ'רלי ניקה את משקפיו ונראה אדיש למתרחש. הוא נד בראשו לקצב המוזיקה וצחצח את העדשות.
    פול אילץ את עצמו לחייך ולמשוך בכתפיו. "אין בעיה", אמר, "חשבתי שלא יזיק לשאול".
    "אף פעם לא מזיק לשאול", הסכימה איתו אניקה. "אתם בעניין של אקסטה?" שאל פול.

"— אין לי מושג", הוא אמר למטפלת עשרים שנה אחר כך, "האמת היא שאין לי מושג מה עבר לי בראש אז. כשאני מנסה להיזכר המוח שלי ריק כל כך שזה מבהיל, לא היה לי מושג מה אני רוצה להגיד לפני שאמרתי —"

"אני לא ממש בקטע", הוא אמר כי כולם הביטו בו, "זאת אומרת, אני לא שופט אף אחד, פשוט אף פעם לא הייתי ממש בעניין, אבל אחותי נתנה לי את אלו". הוא גילה בחטף את החפיסה הקטנה שבכף ידו. "אני לא רוצה למכור אותה, זה לא הקטע שלי, אבל נראה לי קצת בזבוז לזרוק לאסלה".
    אניקה חייכה. "נראה לי שניסיתי את זה שבוע שעבר", היא אמרה. "בדיוק אותו צבע".

"את בטח מבינה למה לא סיפרתי לך את זה קודם", אמר פול למטפלת עשרים שנה אחרי האירוע בסיסטם סאונד בר. "אבל לא היה לי מושג שהכדורים לא היו בסדר. חשבתי שאולי פשוט הייתה לי תגובה חזקה מדי, כי הגוף שלי נדפק מהגמילה מאופיואידים או משהו כזה. לא חשבתי שכל מי שישתמש בכדורים האלו ירגיש רע מיד, שלא לדבר על —"

"אם אתם רוצים, היא שלכם", הוא אמר לקבוצה, שכמו כל הקבוצות שפגש בחייו דחתה אותו מעליה, ואניקה חייכה ולקחה ממנו את החפיסה. "אז נתראה מתישהו", הוא אמר לכולם אבל לה במיוחד, כי לפעמים לא תודה פירושו לא כרגע אבל אולי אחר כך, אבל הכדורים, הכדורים, הכדורים —

"תודה", היא אמרה.

"בגלל מה שהיא אמרה", אמר פול למטפלת, "אני רואה איך את מסתכלת עליי עכשיו, אבל באמת חשבתי שהיא כבר השתמשה בכדורים האלו שבוע קודם, כמו שאמרה, ומהחיוך שלה הבנתי שזה כנראה היה טריפ טוב ושזה מצא חן בעיניה. אז הנחתי שמה שקרה לי כשלקחתי אותם היה סתם תגובה משונה, כמושאמרתי, ולא דבר שבהכרח... תראי, אני יודע שאני חוזר על עצמי אבל את חייבת להבין שלא הייתי יכול לחזות מה יקרה, אני יודע איך אני נשמע אבל בחיי שלא היה לי מושג —"

אחרי שפול עזב לקחה אניקה כדור אחד ונתנה את השניים הנותרים לצ'רלי. ליבו עמד מלכת על רחבת הריקודים חצי שעה לאחר מכן.