1
מלון דה לה פלאז'
ב־ 1939 הקדים האביב להגיע אל האי ג'רזי, וקרני
השמש, אשר חדרו מחלון חדר האוכל של מלון דה לה פלאז', יצרו
הילה של סַנוורים סביב הגבר היושב מול בטי פארמר בגבו לים, צוחק
בעודו תוחב לפיו בהנאה את מנת הצלי המיוחדת של יום ראשון, שישה
שילינג "עם כל התוספות". בטי, בת 18 , בת חוואים שברחה לאחרונה מחיי הכפר במחוז שרופשֶר, ידעה שהגבר הזה אינו דומה כלל
לשום גבר שפגשה בעבר.
מלבד זאת, ידיעותיה על אדי צ'פמן היו מוגבלות
במקצת. היא ידעה שהוא בן 24 , גבוה ונאה, בעל שפם דקיק
— ממש כמו אֵרוֹל פְלין ב"הסתערות הבריגדה הקלה" —
ועיני אגוז חודרות. קולו היה חזק אבל צורמני והיה בו מעט מבטא צפון־מזרחי. הוא
היה תוסס, מלא צחוק ושובבות. היא ידעה שהוא חייב להיות עשיר
כי היה "בתעשיית הקולנוע" ונהג בבנטלי. הוא לבש חליפות
יקרות, ענד טבעת זהב והתעטף במעיל קשמיר ולו צווארון מפרוות מינק.
היום התהדר בעניבה מנוקדת בנקודות צהובות ובאפודה. הם נפגשו במועדון
ברחוב צ'רץ' בקנסינגטון, ואף שבתחילה סירבה להזמנתו לרקוד,
התרצתה מהר מאוד. אדי נהיה המאהב הראשון שלה, אבל אז נעלם
בתירוץ שעליו להסדיר עניין דחוף בסקוטלנד. "אסע",
אמר לה. "אבל תמיד אחזור".
נאמן להבטחתו, חזר אדי והופיע פתאום בפתח מעונה,
מחייך ומתנשם. "מה דעתך לנסוע לג'רזי ומשם אולי
לדרום צרפת?" שאל. בטי מיהרה לארוז.
היא הופתעה לגלות שאינם נוסעים לבד. במושב הקדמי
של הבנטלי ישבו שני גברים: הנהג, בריון מכוער בעל פנים
מקומטות, והשני קטן, רזה וכהה. השניים לא נראו כבני הלוויה המושלמים
לחופשה רומנטית. הנהג התניע והם יצאו לנסיעה במהירות מסחררת
ברחובות לונדון, פנו בחריקת בלמים אל שדה התעופה קְרוֹיְדוֹן וחנו
מאחורי ההאנגר, בדיוק בזמן לטיסה של "ג'רזי איירווייס".
באותו ערב הם נכנסו למלון סיפְרוֹנט. אדי אמר
לפקיד הקבלה של המלון שהגיעו לג'רזי כדי לצלם סרט. הם נרשמו
כאדון וגברת פארמר מטוֹרקי. אחרי ארוחת הערב המשיכו לווסט פארק
פביליון, מועדון לילה על המזח, ושם רקדו, שיחקו ברולטה ושתו
עוד קצת. בעבור בטי היה זה יום של זוהר וניוון שכמותם טרם חוותה.
"המלחמה בפתח", כך אמרו כולם, אבל
חדר האוכל של מלון דה לה פלאז' היה שלו באותו יום ראשון שטוף שמש.
מעבר לחוף הזהוב נצצו הגלים בינות איים זעירים. אדי ובטי אכלו
עוגת טרייפל מצלחות מעוטרות כתרים כחולים. אדי היה בעיצומו של סיפור
משעשע נוסף כשלפתע קפא במקומו. קבוצת גברים במעילים ארוכים
וכובעים חומים נכנסה למסעדה, ואחד מהם דיבר בבהילות
עם רב־המלצרים. לפני שהספיקה בטי לומר מילה, אדי קם, התכופף
לנשק אותה פעם אחת וזינק דרך החלון הסגור. שברי זכוכית התעופפו
לכל עבר, כלי חרס נפלו, נשים צרחו ומלצרים צעקו. בטי פארמר
שלחה מבט אחרון באדי צ'פמן, רץ לאורך החוף כשבעקבותיו דולקים
שני גברים במעילים
ארוכים.
הנה כמה מהדברים שבטי פארמר לא ידעה על אדי
צ'פמן. הוא היה נשוי. אישה נוספת נשאה את ילדו ברחמה. והוא
היה נוכל. לא סתם גנב תיקים בגרוש וחצי אלא פושע מקצועי ומסור,
"נסיך העולם התחתון", כהגדרתו.
בעיני צ'פמן העבריינות היתה ייעוד. במשך השנים,
כאשר נדרש להסביר את הקריירה שבחר, טען שמותה בטרם עת
של אמו ממחלת השחפת בבית החולים לאביונים גרם לו להפסיק לתפקד
נורמלי ולפנות כנגד החברה. לפעמים טען שהעוני, הדחק והאבטלה בצפון אנגליה של תקופת השפל הובילו אותו לחיי הפשע. אבל האמת
היא שהפשע בא לו בטבעיות. אדוארד צ'פמן נולד בבֶּרנוֹפּפילד,
כפר קטנטן ליד מכרות הפחם של דרהאם, ב־ 16 בנובמבר 1914 ,
חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אביו, מהנדס ימי שהיה
זקן מכדי להילחם, התגלגל לניהול הקְליפֶּרשיפּ, פאב אפלולי בפרוור
רוֹקֶר, בעודו שותה חלק ניכר מן המלאי. אדי, הבכור מתוך שלושה אחים,
גדל ללא כסף, ללא הרבה אהבה, בעזרת קומץ הדרכה וחינוך שטחי
בלבד. מהר מאוד פיתח כישרון להרע וסלידה מסמכות. צ'פמן הצעיר
— פיקח אבל עצלן, חוצפן ומשתעמם בקלות — נעדר מבית הספר לעתים
קרובות. הוא העדיף לחפש בקבוקי לימונדה בחוף ולקבל תמורתם
פיקדון של פני לבקבוק. את שעות אחר הצהריים בילה בבית הקולנוע
בסאנדרלנד: "סקרלט פימפרנל" וסרטיו של אלפרד
היצ'קוק, "סחיטה" ו"'האיש שידע יותר מדי".
בגיל 17 , אחרי משרה קצרה ולא מספקת של מתלמד
ללא שכר בחברת הנדסה בסאנדרלנד, התגייס צ'פמן לצבא למרות
גילו הצעיר, והוצב בגדוד השני של משמר קוֹלדסטרים. בתחילת
אימוניו בקֵייטרהאם החליק בזמן ששיחק כדור־יד ונחתך בברכו. הצלקת
שהשאיר החתך עתידה לשמש למשטרה אמצעי יעיל לזיהוי. כובע
הפרווה והמדים האדומים המהודרים גרמו לנערות לנעוץ מבטים ולצחקק,
אבל הוא השתעמם מהשמירה מחוץ למצודת לונדון והעיר קראה
לו.
צ'פמן לבש את מדי המשמר תשעה חודשים כאשר קיבל
שישה ימי חופשה. לרב־הסמל אמר שהוא נוסע הביתה. במקום
זאת הסתובב בסוהו ובווסט אנד בחברת חייל משמר ותיק יותר,
וסקר בעיני נץ את הנשים האלגנטיות שנתלו על זרועם של גברים בחליפות
נאות. בבית קפה במארבּל אַרץ' קלטה עינו נערה שחורת שֵׂער
יפה, והיא הבחינה בו. הם רקדו במועדון סמוקי ג'ו בסוהו. באותו
לילה איבד את בתוליו. היא שידלה אותו להישאר ללילה נוסף, הוא נשאר
לחודשיים עד שבזבזו את משכורתו עד תום. צ'פמן אולי שכח את
הצבא, אבל הצבא לא שכח אותו. הוא היה משוכנע שהבחורה שחורת
השֵׂער הסגירה אותו למשטרה. צ'פמן נעצר בגין נפקדות וריצה
מאסר בכלא צבאי באַלדֶרשוֹט — "בית הזכוכית" — שם
אולץ לקרצף סירי לילה במשך 84 ימים. תקופת המאסר הראשונה והעבודה המסודרת
האחרונה שלו הסתכמו בפטור מביש מהצבא. צ'פמן עלה לאוטובוס
ללונדון ובכיסו שלוש ליש"ט, לבוש חליפה בלויה ומסופר בתספורת
אסירים קצוצה. פניו היו מועדות לסוהו.
רובע סוהו של שנות השלושים היה ידוע לשמצה כמאורת
חטאים של הנאה צרופה. היה זה צומת שהתנקזה אליו החברה
הלונדונית, נקודת המפגש בין העשירים חסרי האחריות ובין
הפושעים נטולי העכבות, מקום של זוהר גס ובוטה. צ'פמן מצא עבודה
כברמן, אחר כך שימש ניצב בסרטים, והרוויח שלוש ליש"ט
תמורת "שלושה ימים כפנים בהמון". הוא עבד כמעסה, כרקדן
ולבסוף כמתאבק ומתאגרף חובב. הוא היה מתאגרף טוב, בעל חוסן
פיזי וגמישות של חתול בעל "גוף מסורג וקפיצי". זה
היה עולם של סרסורים וספסרי מירוצים, כייסים ואשפי הונאה, שעות הלילה הקטנות
במועדון סמוקי ג'ו וארוחות בוקר עם שמפניה בקוַאגלינוֹ.
"הסתובבתי עם אנשים ערמומיים מכל הסוגים", כתב צ'פמן לימים.
"נוכלי מירוצים, גנבים, זונות ופליטי חיי הלילה של העיר הגדולה."
לצ'פמן הצעיר החיים במובלעת המושחתת והסוערת הזאת היו מרגשים. אבל
אלה היו חיים יקרים. הוא פיתח חיבה יתרה לקוניאק ולהימורים
ומהר מאוד נותר ללא פרוטה.
מלאכת הגנבה החלה בקטן. פה המחאה מזויפת, שם
סחיבת מזוודה, מפעם לפעם שוד זניח. פשעיו המוקדמים לא היו
ראויים לציון, צעדים מהוססים של מתלמד.
בינואר 1935 הוא נתפס בגינת בית במייפייר ונקנס
בעשר ליש"ט. כעבור חודש הורשע בגנבת המחאה ובהשגת אשראי
במרמה. הפעם היה בית המשפט רחום פחות וגזר על צ'פמן חודשיים
של עבודות פרך בכלא ווֹרמווּד סקראבּס. כמה שבועות לאחר שחרורו
חזר שוב לכלא, הפעם למתקן הכליאה ווֹנדסווֹרת', ושם ריצה שלושה
חודשים בגין הסגת גבול וניסיון פריצה.
צ'פמן הרחיב את פעילותו לפשעים בעלי אופי סנסציוני
יותר. בראשית 1936 נמצא אשם ב"התנהגות שיש בה
משום פגיעה בציבור" בהייד פארק. פרטי המקרה אינם ברורים, אבל קרוב
לוודאי שנתפס בשעת מעשה עם זונה. הוא נקנס בארבע ליש"ט
ונאלץ לשלם 15 שילינג ותשעה פני לרופא שבדק אם נדבק במחלת
מין. שבועיים אחר כך הואשם בהונאה לאחר שניסה להתחמק מתשלום במלון.
אחד מבני דורו תיאר אותו כצעיר "נאה, זריז
מחשבה ומלא חיים. הנואשות ששידר משכה גברים וסיכנה נשים".
ייתכן שניצל את משיכתם של גברים אליו למטרות רווח, שכן רמז
על התנסות הומוסקסואלית בצעירותו. נראה שנשים לא היו יכולות
לעמוד בפניו. לפי אחד התיאורים הוא הרוויח כסף באמצעות פיתוי
"נשים משולי החברה", הוא סחט אותן באמצעות תמונות מרשיעות
שצילם שותפו לפשע ואיים להראות אותן לבעליהן. עוד נאמר שאחרי
שהדביק נערה בת 18 במחלת מין, סחט ממנה כספים כשהוא מאיים
לספר להוריה שהיא הדביקה אותו.
כצפוי, צ'פמן הידרדר לפשעים קטנים, זנות, סחיטה
ותקופות מאסר הולכות ומתארכות, משולבות בהופעות מרשימות וסוערות
בסוהו, עד שפריצת דרך מדעית בעולם הפשע שינתה את מזלו
במפתיע.
בראשית שנות השלושים גילו הנוכלים הבריטים את
"הג'לטין המתפוצץ". בערך באותה תקופה, באחד המאסרים
גילה צ'פמן את ג'יימס וֵלס האנט — "פורץ הכספות הטוב
ביותר בלונדון" - "טיפוס
שקול, מחושב והחלטי" אשר פיתח שיטה מושלמת
לפירוק כספות באמצעות קידוח חור במנגנון הנעילה והחדרת קונדום
ממולא ג'ליגנייט ומים. ג'ימי האנט וצ'פמן נעשו שותפים ומעט אחר
כך הצטרף אליהם אנטוני לאט, המכונה "דארינגטון" או
"דארי", פורץ קר רוח שטען שאביו כיהן כשופט במולדתו בורמה. פושע צעיר
ושמו יוּ אֶנסון גויס לתפקיד נהג המילוט שלהם.
ליעד ראשון בחרה "כנופיית הג'לי"
באיזוֹבֶּלס, חנות פרוות יוקרתית בהארוֹגייט. האנט ודארי פרצו לחנות וגנבו חמישה
מעילי מינק, שני כובעי פרוות שועל ומאתיים ליש"ט מהכספת.
צ'פמן נשאר במכונית "רועד מפחד וחסר יכולת לסייע". היעד
הבא היה בית עבוט בגרימסבי. בעוד אנסון מרעים במנוע הבנטלי, כדי להסוות
את שאון הפיצוצים פרצו צ'פמן והאנט לבית ריק הסמוך לחנות, פערו
פתח בקיר ופוצצו את דלתן של ארבע כספות. הרווח ממכירת הסחורה
הגנובה בווסט אנד הסתכם ב־ 15 אלף ליש"ט. לאחר מכן פרצו
לקולנוע אוֹדֵאוֹן בסוויס קוטג' בעזרת מוט ברזל, שדדו את
אקספרס דֶיריז,
ניתצו חלון ראווה של חנות ברחוב אוקספורד ובזזו מכל הבא ליד.
בהימלטות מהחנות במכונית גנובה התנגש אנסון בעמוד תאורה. חברי
הכנופיה מיהרו להסתלק וקהל סקרנים התאסף סביב המכונית העולה
באש. אחד מהם, גנב לעת מצוא, טעה והניח את ידו על מכסה המנוע.
טביעות האצבעות שלו זוהו במאגר המידע של הסקוטלנד יארד, והוא
נשפט לארבע שנות מאסר. את כנופיית הג'לי זה שיעשע.
צ'פמן לא היה עוד גנב קטן ופזיז אלא עבריין
בעל אמצעים שבזבז כסף באותה מהירות שבה גנב אותו, והתרועע עם
אצולת העולם התחתון, נערי השעשועים המהמרים, השחקנים חובבי התענוגות,
העיתונאים האלכוהוליסטים, הסופרים ששנתם נודדת והפוליטיקאים
החלקלקים שנמשכו אל המעמד המפוקפק. הוא התיידד עם נואל
קָווארד, אַיְבוֹר נוֹבֵלוֹ, מרלן דיטריך והקולנוען הצעיר טרנס
יאנג (לימים במאי הסרט הראשון בסדרת סרטי ג'יימס בונד). יאנג היה בחור
נעים הליכות שהתגאה בלבוש אלגנטי, הבנה ביין משובח ומוניטין
של פתיין. גם צ'פמן החל לקנות חליפות מתוצרת סָביל ראוֹ ולנהוג
במכונית ספורט, ייתכן כי בניסיון לחקות את חברו החדש. היה לו
שולחן שמור במועדון דה נֵסט ברחוב קינגלי, ושם ריכז סביבו פרלמנט,
מוקף בקבוקים ובחורות. לדברי יאנג: "צ'פמן היה מסוגל לדבר על כל נושא כמעט. רובנו ידענו שהוא נוכל, אך חיבבנו אותו בזכות
אישיותו".
צ'פמן עורר את סקרנותו של יאנג: הוא לא הסתיר
את תחום עיסוקו, ובכל זאת היה בו משהו הגון אשר גרם לקולנוען
לתהות על קנקנו. "הוא נוכל ותמיד יישאר כזה", העיר
יאנג בשיחה עם חבר עורך דין. "אבל נראה שהוא נאמן לעצמו ולעקרונותיו
הרבה יותר ממני וממך". צ'פמן היה מסוגל לגנוב מכיסך בעודו מזמין אותך
למשקה, אבל הוא מעולם לא הפנה גב לחבר או פגע ביצור חי. הוא
היה פציפיסט בעולם אכזר. "אני לא מאמין באלימות", הצהיר
שנים רבות אחר כך. "תמיד הצלחתי להתפרנס יפה מפשע בלעדיה".
חסר דאגות, חסר רגשות אשמה וחסר אלוהים — חגג
צ'פמן בעולם התחתון את המוניטין הידועים לשמצה. הוא הדביק
גזרי עיתונים על אודות פשעיו באלבום. הוא נהנה במיוחד מדיווחים
שלפיהם המשטרה חושדת שכנופיות אמריקניות אחראיות לגל פיצוץ
הכספות האחרון, שכן בזירות הפשע נמצא מסטיק )חברי כנופיית הג'לי
השתמשו במסטיק כדי להדביק את הג'ליגנייט לכספות(. עד
לקיץ 1935 הם גנבו סכום כסף כה נכבד שצ'פמן ודארי החליטו לצאת
לחופשה ארוכה בבית שכור בבְּרידפּוֹרט, על רצועת החוף של דוֹרסֶט;
אלא שכעבור שישה שבועות הם השתעממו ו"חזרו 'לעבוד'".
צ'פמן התחזה למפקח מטעם לשכת המים העירונית, נכנס לבית ברחוב אֶדְג'וור,
פוצץ חור בקיר, חדר לחנות הסמוכה ועקר את הכספת ממקומה. את הכספת
הוציאו מהכניסה הראשית, העמיסו על הבנטלי והובילו למוסך של
האנט ברחוב לוקס מיוז 39 , נוטינג היל — ושם פוצצו את הדלת שלה.
מפגשים עם סופרים ושחקנים העלו את המודעות של
צ'פמן להשכלתו החלקית. הוא הצהיר על כוונתו להיות
סופר, והחל לקרוא מכל הבא ליד, להתעמק בספרות אנגלית בחיפוש אחר
ידע וכיוון. כאשר היה נשאל במה הוא עוסק, נהג צ'פמן להשיב
בקריצה "רקדן מקצועי". הוא ריקד ממועדון למועדון, מעבודה
לעבודה, מספר לספר ומאישה לאישה. בשלהי 1935 הודיע שהוא מתחתן
עם ורה פרידברג, צעירה אקזוטית, בת לאם רוסייה ולאב יהודי ממוצא
גרמני. הוא למד ממנה גרמנית בסיסית. אבל לאחר כמה חודשים עבר
לאכסניה בשֶׁפֶּרדס בּוּש עם אישה אחרת — פרידה סטיבנסון, רקדנית
מסאות'אנד שהיתה צעירה ממנו בחמש שנים. הוא אהב את פרידה, שהיתה
תוססת וחסרת בושה, אבל כאשר פגש את בטי פארמר — "העלמה
משְרוֹפּשֶר" שלו — במועדון נַייט לַייט, אהב גם אותה.
אמנם כנופיית הג'לי לגלגה על השוטרים הסתומים
שחיפשו רמזים במסטיק שהשאירה אחריה, אבל הסקוטלנד יארד התחיל
לגלות עניין נלהב בפעילותו של צ'פמן. חוליית "ג'ליגנייט"
הוקמה. ב־ 1938 פרסם הפוליס גאזט תצלומים של צ'פמן, האנט ודארי כחשודים
בסדרה של פריצת כספות שהתרחשה זמן קצר לפני כן בבתי
קולנוע. חברי הכנופיה ידעו כי המשטרה נושפת בעורפם, והעמיסו
בתא המטען של הבנטלי כמה תיקי גולף מלאים ג'ליגנייט ונסעו
צפונה. לאחר ששכרו חדרים במלון יקר, הם פרצו אל משרדי הקו־אופ
של אדינבורו ורוקנו את הכספת. צ'פמן טיפס במעלה צוהר וניפץ שמשת
זכוכית. שוטר שחלף במקום שמע את הרעש והזעיק תגבורת. הגנבים
נמלטו מעבר לקיר אחורי לכיוון מסילת רכבת; אחד מחברי הכנופיה
החליק, שבר את הקרסול ונשאר מאחור. השאר הגיעו אל רכב המילוט
ונסעו מיד דרומה, אבל ניידת משטרה עם סירנה מהדהדת עצרה אותם
בדרך. צ'פמן ניסה לטפס על חומה, אבל נתפס. ארבעת הפורצים הושלכו
לכלא אדינבורו, אלא שאז — מסיבות שאינן ברורות — שוחרר צ'פמן
ל־ 14 ימים בערבות של 150 ליש"ט.
כאשר פתח בית המשפט הגבוה לצדק באדינבורו את
הדיון בתיק מספר 17 , התברר כי צ'פמן ושותפיו לפשע נעלמו.
עלון פורסם, תצלומים הופצו וכל כוחות השיטור בבריטניה הונחו
לחפש אחר אדי צ'פמן — נוכל, אסיר לשעבר, נואף, סחטן, פורץ
כספות, תושב סוהו וכעת מהאנשים המבוקשים ביותר בבריטניה. ב־
4 בפברואר 1939 גנבו חברי הכנופיה 476 ליש"ט ושלושה שילינג
מקו־אופ בבּוֹרנמוּת'. דארי שלח מכתב לחברתו, ובו רמז כי הכנופיה בדרכה
לג'רזי. המכתב הגיע לידי המשטרה, וזו שיגרה התרעה שהחשודים עלולים
לנסות להגיע אל איי התעלה ומשם ליבשת. "יש להיערך לכל
צרה, מאחר שלפחות אחד מהם חמוש וכולם מוכנים להתנגד למעצר באלימות".
וכך מצא את עצמו אדי צ'פמן רץ לאורך החוף בג'רזי,
משאיר מאחור שני שוטרים בלבוש אזרחי, נערה נסערת וטרייפל
אכול למחצה.