"הקיץ של אביה" מאת גילה אלמגור נהפך מזמן לקלאסיקה. במידה רבה אפשר לייחס עובדה זו גם לסרט שנעשה בעקבותיו, ובו הסצנה הידועה של חגיגת יום ההולדת שאליה לא מגיע אף ילד - כי הילדה אביה הוחרמה במושבה שבה גרה יחד עם אמה. כעת הספר רואה אור מחדש (הוצאת עם עובד).
המהדורה החגיגית כוללת איורים חדשים של מריאנה רסקין, וגם את הסיפור "עץ הדומים תפוס", המוצג כאן כסיפור ההמשך שלו, המתרחש כעבור ארבע שנים מהסיפור הראשון.
המציאות הקשה המתוארת כאן - של ילדה החיה בצל מחלת הנפש של אמה וסובלת מעוני ומנידוי חברתי - העלתה ספקות עוד בשנות ה־80, כאשר הספר ראה אור לראשונה, אם הוא אכן מתאים לילדים ולבני נוער, שהוגדרו כקהל היעד שלו. בשנת 1985 כתבה גלילה רון פדר־עמית בביקורת ב"כותרת ראשית", שחרף הרגשות העמוקים שהוא מעורר, לא בטוח שהוא מתאים לילדים. כדוגמה היא ציינה שכאשר נתנה את הספר לבתה בת העשר, הילדה לא הצליחה להבין פרטים רבים, כולל, בין השאר, מהי בדיוק מחלתה של האם.
השאלות בדבר התאמת הסיפור לקהל היעד שלו ממשיכות לרדוף את הספר עד היום, ועורכת המהדורה החדשה, תמר הוכשטטר, אומרת שבין השאר על רקע אופיו הקודר וסיומו המדכדך הוחלט לאחד את שני הספרים לספר אחד. שכן אם "הקיץ של אביה" מסתיים בשובה של אביה לפנימייה, "עץ הדומים תפוס" מספר כבר על פריחתה כמה שנים אחר כך, באותו מוסד, ומקנה לספר כולו סיום אופטימי יותר.
מרכיב הירואי
כאשר אני שואלת את אלמגור על יחסה לביקורות על המציאות הקשה בסיפור, היא אומרת: "אני לא אתווכח עם גלילה, אבל אם ילדה שואלת על המחלה של האמא בסיפור, זה הרגע שבו ההורה צריך לשבת ולהסביר: יש מחלות שהן לא נראות, שלא רואים בהן פצע, שהן בנפש. גם מספר על היד (כמו שיש לאם בסיפור; ק"ד) זה כבר לא דבר כל כך ברור היום. אז מה? לא הכל צריך להיות ברור. אם יש סימני שאלה, תסבירו".
אוטוביוגרפיה רגשית. הוכשטטר // צילום: קרן גנור, אלמגור רואה את "הקיץ של אביה" כסיפור לכל המשפחה, שגם מבוגרים וגם ילדים יכולים ליהנות ממנו. "בזמנו צלצל אלי אוריאל אופק ואמר לי 'את חייבת לי לילה, את הלילה שקראתי את הספר שלך'. ספר טוב לילדים הוא ספר טוב גם למבוגרים. אסור להחמיץ את השיח המשפחתי על ילדים שהילדות שלהם היא אחרת. שלא נזין את הילדים רק באגדות מתוקות".
פרופ' יעל דר: "אביה מוצאת את אמא שלה מבעד למחלת הנפש. ברגע שהיא מארגנת את החוויות הקשות כמוצר ספרותי, היא לא יכולה להיות חלשה בכלל"
עם זאת, אלמגור מספרת שגם העורכת המקורית של הספרים, נירה הראל, הביעה בזמנו ספקות לגבי סיום של הספר. "הראל אמרה לי אז: 'לא תיתני לה תקווה? היא חוזרת לאותו מוסד שיצאה ממנו?' ועניתי לה, 'כן, אין כאן סוף מתוק'. כמו שכותבת נטליה גינצבורג, 'ככה זה היה'".
גרסתו הישנה של הספר, 1985, אלא שזה לא סיפור אוטוביוגרפי לגמרי. הוכשטטר מכנה אותו "אוטוביוגרפיה רגשית", שמדייקת ברגשות יותר מאשר בעובדות. כנראה הפרט המשמעותי ביותר שאינו נכון עובדתית הוא היותה של האם ניצולת שואה. בעוד בספר היא פרטיזנית לשעבר עם מספר על היד, במציאות אמה של אלמגור ברחה מאירופה לפני מלחמת העולם, וכשגילה נולדה ב־1939, זה כבר היה בארץ ישראל. כשאני שואלת את אלמגור מדוע הפכה את אמה לניצולת שואה, היא אומרת: "עם כל מה שעבר עליה, אמא שלי היתה גיבורת־על. רציתי לתת לביוגרפיה שלה מרכיב הרואי".
סוג של הורות
כבר מהפתיחה, "הקיץ של אביה" מטלטל: האם באה לבקר את בתה, אביה בת העשר, בפנימייה. לילדה לא היה כמעט איש בעולם - אמה היתה קודם לכן מאושפזת במוסד פסיכיאטרי; אביה מת לפני שנולדה. אבל במקום ליהנות מהישגי הבת, שחיכתה כל כך לבואה, האם זועמת כשהיא מגלה שלבתה יש כינים: "מה זה פה, מחנה ריכוז?" - ולוקחת אותה מייד הביתה, לגזוז את שערה ולטבול את ראשה בנפט. זו תהיה, עבור אביה, תחילתו של קיץ שהוא שיא של אושר - שכן בשל הקרחת היא ממעטת לצאת מהבית, וזוכה לבלות שעות ארוכות עם אמה - ושיא של כאב. האם ובתה סובלות מנידוי במושבה, ובסוף הקיץ כבר ברור שהאם תצטרך לשוב לאשפוז והבת אף היא תשוב ותישלח למוסד.
תמר הוכשטטר, עורכת המהדורה החגיגית, אומרת שבין השאר על רקע אופיו הקודר וסיומו המדכדך הוחלט לאחד את שני הספרים לספר אחד. שכן אם "הקיץ של אביה" מסתיים בשובה של אביה לפנימייה, "עץ הדומים תפוס" מספר כבר על פריחתה כמה שנים אחר כך, באותו מוסד, ומקנה לספר כולו סיום אופטימי יותר
"אני לא מסכימה שאין לה אף אחד בעולם", אומרת פרופ' יעל דר, ראשת התוכנית למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב. "יש לה את אמא שלה. זה לא ספר שחור משחור. יש בספר תעצומות נפש גדולות. אחת העוצמות של הספר היא שהילדה יודעת למצוא את אמא שלה מבעד למחלת הנפש. היא מצליחה להיות האמא של אמא שלה וגם האמא של עצמה. יותר מזה, גם הכתיבה של הסיפור היא סוג של הורות - אביה היא האמא של כל הסיטואציה, כי היא מספרת אותה. ברגע שהיא מסוגלת לארגן את החוויות הקשות שלה כמוצר ספרותי, היא לא יכולה להיות חלשה בכלל. לדעתי, גם בלי שהקוראים מנסחים לעצמם את הדברים באופן הזה, המסר עובר אליהם".
"אין בסיפור מילה מיותרת". פרופ' יעל דר, כשאנחנו קוראים את הספר כמבוגרים, אנחנו מכירים את הקונטקסט של היחס לניצולי שואה ולפגועי נפש בשנות ה־50. אנחנו גם יודעים מי זאת גילה אלמגור ולאן היא הגיעה. לילדים שקוראים את זה, ההקשר הרבה פחות מובן.
"גם לילדים בני עשר יש קונטקסט. אמנם בשנות ה־80 ילדים כבר לא ראו בשכונה את 'משוגעי השואה' כמו ילדים בני הדור שלי, אבל בשנות ה־80, כמו היום, ילדים - גם כשהם לא מצליחים לפענח - יודעים שכדאי להם לברר. בעיניי, זה ספר שמשאיר מטען רב, רגשי והיסטורי - היסטורי לא במובן של ידע, של שישה מיליונים וכו', אלא היסטורי במובן הנמוך, של החוויה. אני מאמינה שאחד התפקידים של ספרות טובה הוא לטלטל, לאפשר לך להבין רגשית משהו שלא הבנת קודם.
איורים חדשים של מריאנה רסקין, 2022, "אני גם חושבת שגילה אלמגור כתבה את הספר כדי שייקרא על ידי ילדים. בפתח המהדורה הקודמת היא כתבה שזה סיפור שהיא סיפרה לבתה הגר בהמשכים, כלומר זה סיפור שנועד לעבור מדור לדור. ומה שעושה אותו מתאים במיוחד לילדים ולנוער הוא השפה, כי כשחקנית היא יודעת לשמוע את הסיפור באוזניים. ואין בסיפור הזה מילה מיותרת".
לדברי דר, אם בשנות ה־50 ספרות השואה לצעירים היתה ספרות לקחית, שגילמה את האתוס של "משואה לתקומה", עם ספרים כמו "אחד משלנו" של ימימה אבידר־טשרנוביץ, בשנות ה־80 התחילו להתפרסם סיפורים שהעניין שלהם לא היה ליידע או לחנך, אלא קודם כל לספר סיפור. "אצל אלמגור, ההגעה לישראל אחרי המלחמה היא לא סיפור של השתלבות אלא צלקת, שאין לה סוף טוב, ומי שמשלמים את המחיר הם לא רק הניצולים עצמם אלא גם ילדיהם, שכבר נולדו בארץ, כמו אביה".
