פרוזה אחרת

מחסומים ברחובות טהרן, הפגנות, מהומות: השנה 1979 והמהפכה האיסלאמית עומדת לשים קץ לשלטונו של השאה ולהעלות לשלטון את האייתוללה חומייני. אבל כל אלה אינם מעניינים את זוג ההומוסקסואלים הצעירים הגרמנים, שמסיירים בעת הזאת באיראן ונקלעים למסיבה של אלכוהול וסמים שעורכים בוהמיינים, הוללים ותימהונים למיניהם בווילה מעוצבת בטעם מערבי בצפון טהרן.

"איש משום מקום", ספרו השני של אלכסנדר המון, שב ומשלב בווירטואוזיות - שכבר ניכרה היטב בספרו הקודם "שאלת ברונו" - את סיפורו האישי של אדם אחד עם הטרגדיה הפוליטית והאנושית של יוגוסלביה בפרט ושל המוני המהגרים והעקורים בעולם המודרני בכלל.

מסה ספרותית שתחילתה בחוויית ילדות של מפגש עם המוות בין שביליו של בית קברות, והמשכה בהתעמקות סקרנית, רגישה ותובענית כאחד, של האיש הבוגר בתמונת העולם שמציע הסיפור התנ"כי כמענה למצוקה הקיומית שמחוללת ההתוודעות של האדם אל ארעיותו, אל מותו.

כזו היא כתיבתו של ואלזר: רגע רושמת בעיפרון דק (כי ואלזר אהב לכתוב בעיפרון) את הזעיר ואת השולי ואת הלא כלום, ורגע מועכת אותו בקשקוש של אותו עיפרון עצמו שכמו כהה בינתייםואולי אף נשבר מעוצם הלחיצה של האוחז בו.

היה היה איש מוסלמי ולו שבע בנות. והאיש פילל לבן זכר. כאשר עמדה אישתו ללדת בפעם השמיניתגנר אומר שהילוד הזה יהיה בן. נולדה לו בת וקראו את שמה אחמֶד. ומלו אותה וגידלוה כבן זכר ואת מינה האמיתי הסתירו.

פרנס לארמנס היה שלושים שנה פקיד זוטר. יום אחד מציע לו מכר אמיד להיות סוכן מכירות של חברה הולנדית הסוחרת בגבינות: "זו סחורה שהולכת תמיד," הוא מעודד אותו, "הרי אנשים מוכרחים לאכול." אבל הפקיד, שהעז פתאום לחלום לשנות את חייו האפורים, אנוס לגלות בהדרגה אמת עגומה: שאם הוא מבקש להוסיף ולפרנס את אשתו וילדיו, שגם הם מוכרחים לאכול, לא לו נועדו החלומות.

אֶז מֶרפי, מהגר מג'מאיקה, מוצא לו עבודה חדשה כמנקה בשירותים ציבוריים לגברים בלונדון. מנהל השירותים ועוזרו, אף הם בני ג'מאיקה, מלמדים אותו בהדרגה את טיבה של העבודה ואת טיב המקום, שנהיה מקום ל"מפגשים מגונים", כלשונה של המפקחת מטעם העירייה.

"אני לא רוצה לזכור את אביך. אני לא רוצה לזכור את הזמנים ההם. גם אותָך אני לא רוצה לזכור... פחדתי. הייתי מוכרחה לחיות. אַת מזכירה לי את הפחד. אני לא רוצה לזכור." – דברי אם לבתה, שחיפשה ומצאה אותה לאחר שנים רבות. הבת מגלה שאמה היהודייה, אשר ילדה אותה בזמן המלחמה לפולני נשוי שהסתיר אותה בביתו, אינה רוצה כלל בקשר אתה.

שני הסיפורים ניכרים גם בסגנון הכתיבה שג'יימס מתייחד בו, ומשניהם אפשר לראות איך נהיה ג'יימס, שבראשיתו נטה לריאליזם אובייקטיבי, לאחד ממבשרי זרם התודעה בספרות, שבכתיבתו מגולמות גם בוֹננוּיות של הפסיכולוגיה המודרנית.

"חסרה לי חתיכה מהפנים," לוחש לאוטרו הזקן בהביטו בוקר אחד במראה. אחר-כך, בערב, הוא מגלה שמיטתו נעלמה, ולמחרת נעלמים סביבו עוד דברים: מעדר שהשעין על העץ לפני רגע, ערוגת החסה, גזע העץ... באותם ימים עצמם תלוי לו בשמים מעל לביתם של לאוטרו ואשתו חפץ חום מסתורי שהופיע פתאום ואין יודע מהו.

יונתן נואל התייתם בילדותו מאביו ואמו, בבגרותו ברחה ממנו אשתו עם גבר אחר והניחה אותו ערירי ונלעג. ואף-על-פי-כן מצא לו אחר כך דרך לחיות שנים רבות בשלווה ובנחת, ואולי אפילו באושר, וכבר עמד להגיע אל פסגת חלומותיו ולהיות בעליו של חדרו האהוב בעליית הגג, שגר בו בשכירות – והנה, בבוקרו של יום שישי קייצי אחד, השתבש הכל כשלפני החדר הופיעה יונה...

הקובץ הזה מכתבי קפקא, משנות חייו האחרונות, מציע לקורא תרגום חדש של מכתבו המפורסם של הסופר אל אביו ומבחר של רשימות ופרגמנטים ספרותיים מן העיזבון, רובם בתרגום ראשון לעברית.

יצירתו הספרותית הראשונה של ארנסטו סאבטו, מגדולי סופריה של ארגנטינה. חואן פבלו קסטל רצח את אהובתו של המספר. חואן פבלו קסטל רצח את אהובתו מתוך זעם וייאוש נוראים, ששום אהבה לא נועדה כנראה לגאול אותו מהם.

שנים רבות כבר עברו מזמן שהשתחררה ממחנה הריכוז. אז עוד היתה כמעט ילדה, עכשיו היא אשה צעירה, יש לה דירה, משרה, מאהב – ומעולם לא היתה בודדה כל כך, מאוכזבת, נואשת כל כך.

עם צאתו לאור של מבחר גדול מכתביו של פרנץ קפקא אל פֶליצֶה בָּאוּאֶר בתרגום עברי ("מכתבים אל פליצה", פרוזה אחרת 2003), מוצעת פה לקורא הישראלי גם מסתו הנודעת של אליאס קנטי על המכתבים האלה. קנטי מלווה את המכתבים אל פליצה – שהיתה פעמיים ארוסתו של קפקא – צעד-צעד לאורך חמש השנים של חליפת המכתבים הסבוכה והמיוסרת הזאת (שרק מכתביו של קפקא נשמרו ממנה).

"אנחנו נפגשים בשדות תעופה. אנחנו נפגשים בערים שלא היינו בהן מעולם. במקומות שאיש לא יכיר אותנו שם." כך נפתח סיפורה המדהים והמרגש של הסופרת האמריקנית הצעירה, קתרין הריסון, המגולל את פרשת יחסיה עם אביה.

שני ילדים וילדה משחקים באבא, אמא וילד. אמא רוחצת כלים במטבח, אבא משכיב את הילד לישון ומספר לו סיפור לפני השינה. למראה עורק עבה שבולט בצוואר הילד שראשו מונח בחיקו מתאר לו האבא-ילד שאם יחתוך אותו, כל הדם שלו ייזל החוצה. ככה מתחיל הילד פטר את סיפורו, שעומד להכיל, אגב ערבוב תמידי של בדיון ומציאות, את סיפור ילדותו, את סיפור משפחתו היהודית למחצה למן ראשיתה בימי ישו, ועמו את סיפור העם היהודי כולו.

אהבתו הגדולה של הרמן מיסרט, מורה לשעבר לשפות עתיקות, הוא היופי, אבל הוא עצמו, לרוע מזלו, גבר נמוך ודל תואר, שהמציאות אינה מאירה לו פנים. מאחר שכך, הוא משתקע רובו ככולו ביופי הרוחני, ובייחוד ביופיין של הספרות והמיתולוגיה של יוון ורומא הקדומות.

סיפור ישראלי עכשווי מאוד. גיבוריו בנים ובנות להורים ישרי דרך, "מלח הארץ", והם עצמם נסיכים ונסיכות על עדשים, דור שלם שדרש שלום והולך למלחמות. היצירה כולה, שואבת השראה מהקומדיה האלוהית של דנטה, ובייחוד, נאחזת בספר הספרים, בתנ"ך, ומשתמשת בכליו הלשוניים, במליצותיו ובתבניותיו, לרקום לה מהם מלאכת מחשבת חילונית משלה.

במסה רחבת אופקים, המצרפת עומס של ידע עם קלות ושקיפות של מבע, מחדש דן מירון ז'אנר עיוני, שגדולי המבקרים העברים והיידיים נזקקו לו בעבר, הז'אנר של החשיבה הכוללת על הייחוד (אם כי לאו דווקא האחדות) של מכלול ספרויות היהודים בדורות האחרונים.

"ביני לביני אני אומר: אתה נסער. נסה פעם אחרת. אלא שגם בפעם האחרת אני נסער. והזמן עובר. יש לי מה לומר. להשאיר לדורות הבאים. ובכל פעם שאני מבטא את זה במילים – אנשים נרתעים ממני כמפני מצורע. זהירות, מטורף!"

שני עבדים הם, סבור העבד הזקן וייטְצַ'פְּל, העובד במטע עבדים במדינת וירג'יניה במאה השמונה-עשרה ובארשית המאה התשע-עשרה: עבד כמוהו עצמו, עבד פיקח, שלומד ממראה עיניו, והוא אוהב את אדוניו, עובד אותו בנאמנות, ומפיק ממנו ומן המשגיחים רצון ומידה של חסד ונדיבות, וכך הוא זוכה להאריך ימים ולראות בנים ובני בנים...

סיפורה המטורף, המחריד והמשעשע כאחד, של אשה צעירה שנהפכת אט-אט לחזירה, בלי לחדול להיות גם אשה. סיפור המעשה מתרחש בפריס של סף האלף, בין האלף השני לשלישי, פריס שהשתנתה לבלי-הכר והיתה לעיר הרוסה, מוכת מלחמות, רעב ודיקטטורה אווילית.

בכשרונו הסטירי הגדול מעמיד אובריאן, בין שאר דברים, פרודיה מלאה משובה זדונית על רומן האיכרים הגיילי – מעין סוגה ספרותית מסורתית לעצמה, כמו שהתגבשה אצל כמה סופרים, ועל כמה בחינות של התנועה האופנתית להחייאת השפה והתרבות הגיילית.

בית בודד בפאת יער לבלות בו את שארית ימיהם הרחק משאון העיר ומהמולת הבריות – זה היה חלומם של ז'ולייט ואמיל. כשהגשימו את תוכניתם, לעת פרישה, פלש אל חייהם אורח לא-קרוא והפך את חלום הבדידות בשניים לסיוט יומיומי.

ספר המחזיק, לדברי ניטשה עצמו, את "כל הפילוסופיה" שלו. מזיגה פרועה של סיפורת, פיוט ופאתוס, מליצות ומהתלות, דימויים וסמלים, צלילים וקצבים ושלל תבניות רטוריות, ששום ניתוח מושגי–תבוני לא יוכל למצותם, בתרגומה החדש והעשיר של אילנה המרמן.

שני אנגלים צעירים, בורגנים אידיאליסטים, ברנרד וג'וּן, מתאהבים זה בזה בשלהי מלחמת העולם השנייה, נישאים, מצטרפים למפלגה הקומוניסטית וצופים באופטימיות אל העתיד: עתידם האישי ועתידו של העולם הקם מהריסותיו בתום המלחמה הנוראה. לא עובר זמן רב ודרכיהם נפרדות.

ספרו זה של גרסיה מארקס נכתב בז'אנר שונה מכל ספריו האחרים. לכאורה, ספר מתח מובהק, שבמרכז עלילתו פרשת רצח. ואולם פרט חשוב אחד בו אינו אופייני כלל לספרי מתח: סופו ידוע למן המשפט הראשון.

בשנת 1781 עשתה האונייה הבריטית "זוֹנג" את דרכה ממערב אפריקה אל ג'מייקה ועל סיפונה 470 עבדים מאפריקה. מגפה פשטה באונייה ורב-החובל החליט להשליך את העבדים החולים אל הים כדי לקבל בעבורם דמי ביטוח בשובו לאנגליה.

"עוד כמה מנהרות והיא לא תזכור שהיא נוסעת. לא תרגיש שהיא בורחת. לא תדע שהיה אי פעם שוד בסביבה. ורק עמוק עמוק מתחת לרכבת הדוהרת, לעצים הטסים, לשמים הסוערים – יהיה קבור משהו קטנטן שיכול היה אולי להיות היא."