בשנת 1781 עשתה האונייה הבריטית "זוֹנג" את דרכה ממערב אפריקה אל ג'מייקה ועל סיפונה 470 עבדים מאפריקה. מגפה פשטה באונייה ורב־החובל החליט להשליך את העבדים החולים אל הים כדי לקבל בעבורם דמי ביטוח בשובו לאנגליה. בשלושה ימים, ב־23 בנובמבר, ב־24 וב־26 בו הושלכו 122 עבדים וטבעו. הרצח נעשה לעיני עבדים אחרים, ועשרה מהם קפצו בייאושם אל המים וטבעו אף הם. המתים הללו היו קומץ ממיליוני בני־אדם שמתו במחלות, ברעב ובעינויים במהלך סחר העבדים שנמשך יותר משלוש־מאות שנה, מתחילת המאה ה־16 ועד אמצע המאה ה־19. סוחרי העבדים היו פורטוגלים, צרפתים, ספרדים, הולנדים, דנים, אנגלים ולבסוף גם אמריקנים – כמעט כל אומות העולם המערבי התרבותי.
פרד ד'אגיאר, המשורר והסופר הצעיר בן גיאנה שבאמריקה הדרומית, מעמיד ברומן הפיוטי השלישי שלו מצבת זיכרון לקורבנות ולברבריות כאחד. הוא שואב את השראתו מן הזוועה שהתחוללה על סיפונה של ה"זוֹנג" וטווה עוד לבוש ספרותי אחד, מן החזקים שבהם, לסיפור החוזר ונשנה בהיסטוריה האנושית של מי שנותן את הפקודה ומי שמבצעים אותה, אם ברצון ואם באי־רצון, ומי שמתמרדים ועושים מעשה. רב־החובל פקד, אנשי צוותו תפסו בני־אדם חיים בידיהם וברגליהם – גברים, נשים וילדים – והשליכו אותם אל הים, ושפחה אחת התמרדה וניסתה להמריד את חבריה.
זהו סיפור עם גרעין מוצק של אמת היסטורית ואמת אנושית, שמסופר ביכולתו המעוררת השתאות של פרד ד'אגיאר למזג דייקנות ריאליסטית בוטה, מכאיבה, ברוטלית לפעמים, עם עדינות פיוטית סבלנית, קשובה למראות, קולות ותחושות.