"חסרה לי חתיכה מהפנים," לוחש לאוטרו הזקן בהביטו בוקר אחד במראה. אחר-כך, בערב, הוא מגלה שמיטתו נעלמה, ולמחרת נעלמים סביבו עוד דברים: מעדר שהשעין על העץ לפני רגע, ערוגת החסה, גזע העץ... באותם ימים עצמם תלוי לו בשמים מעל לביתם של לאוטרו ואשתו חפץ חום מסתורי שהופיע פתאום ואין יודע מהו. ומאותה עת והלאה עולמו הדל בלאו הכי של לאוטרו, עולם של איכר עני, הולך ונגרע, הולך ומצטמק. והלא כל ימיו כבר גזלו ועשקו אותו השלטונות והרשויות למיניהן: את אדמתו, את יבוליו, את בנו, והנה עתה מכלים כוחות עלומים את המעט אשר עוד נותר לו – ואין לדעת היכן נגמרים כאן העושק והניצול הממשי במציאות כלכלית-פוליטית קונקרטית והיכן מתחילים הגזל וההתנכלויות שנדמים כמעשי-כישוף ואולי אינם אלא הזיות של אומלל שנשתבשה עליו דעתו. בין כך ובין כך הוויתו של לאוטרו, הדמות המרכזית בסיפור "החפצים המעופפים המשונים", עומדת בסימן של אובדן, כמוה כהווייתן של שאר הדמויות בסיפורים המכונסים בקובץ הזה, שמאבדות מי את ילדותה, מי את מולדתה, את שייכותה, ומי את כל עולמה. ועם זאת הסיפורים כה שונים זה מזה: למן הסיפור הפיוטי הדמיוני ועד הסיפור הריאליסטי הסאטירי, למן הסיפור המתעלם ממוסכמותיה של הסיפורת ועד הסיפור הטווה עלילה כהלכתה. עד כדי כך מגיעים ההבדלים, שלעיתים קשהלהאמין שיד אחת היא שכתבה אותם. אבל אין ספק שבריבוי-הפנים הזה, המאפיין את כלל יצירתה של קריסטינה פרי רוסי, מצוי לא מעט מכוחה ויחודה של הסופרת בנוף הספרות הספרדית והלטינו-אמריקאית.