רבים מגיבוריו של עמוס עוז חשים כי הלשון חוצצת בינם ובין הווייתו החיונית של העולם, והם חפצים לפרוץ אל מעבר לה. לגיבורים אלה מייצגת הלשון את התרבות, על מוסכמותיה ותקנותיה, והם מזהים את הקיום בתוך גבולות הלשון עם הקיום בתוך גבולות החברה. גיבורים אחרים מאמצים את הלשון, על מערכות הניגודים הכלולות בה, והם מנסים לכפות אותה על העולם. עוז מצייר בספריו את חולשותיה העקרוניות של הלשון, ומציג את פגיעתם הרעה של אנשי המילים, אנשי החינוך והאידיאולוגיה. תפישתו הלשונית של עוז מעוררת שאלה מרתקת: איך להביע את ההוויה הראשונית, הקדם-תרבותית, שגיבוריו נמשכים אליה, על-ידי הלשון, פריה המובהק של התרבות? מתח זה בין הלשון לבין חוויות הבראשית מנמק צדדים מרכזיים בסגנונו של עוז.
ספרו הקודם של אברהם בלבן על יצירת עמוס עוז, בין אל לחיה, תיאר את נושאיה המרכזיים של יצירה מורכבת ורבת-פנים זו. הספר אל הלשון וממנה הוא חלקו השני של מחקר זה, ונדונות בו בהרחבה מערכת הזיקות בין הלשון ובין המציאות כפי שהיא באה לידי ביטוי ביצירת עוז ומדגים זיקות אלה על ידי שלוש יצירות אופייניות, "אש זרה", "מקום אחר" ו"אהבה מאוחרת". כן נדון בספר הרומן החידתי ביותר של עוז, "לגעת במים, לגעת ברוח", ומואר מזווית חדשה הרומן האחרון עד כה של עוז, "קופסה שחורה", שהופעתו לוותה בוויכוח ביקורתי ער.
כמו ב"בין אל לחיה" מגלה אברהם בלבן באל הלשון וממנה פנים חדשות ומפתיעות ביצירת עמוס עוז.