השלישי | ישי שריד | פרק ראשון

הקדמה מאת המועצה המדעית

כאשר נכבשה ממלכת יהודה לכד הגיס השני את יהונתן, בנו הצעיר של המלך יהועז.

בעת מעצרו במצודה ביפו, שנמשך כמה חודשים, כתב הנסיך יהונתן את הרשימות האלה, והן נשמרו בארכיון של מיניסטריון המודיעין. מקור ראשון במעלה זה לחקר ממלכת יהודה האחרונה לא היה נגיש לחוקרים האקדמיים, עד שנפתח לאחרונה בהתאם להוראות חוק הארכיונים, לאחר שחלפו חמישים שנה מאז כתיבתן של הרשימות. כל הגורמים המוסמכים אישרו לנו, כי אין עוד שום מניעה מדינית או ביטחונית לפרסם אותן.

כדי לא להשהות עוד יותר את הפרסום, שיש בו עניין לקהילת המחקר הבינלאומית ונעשה במידה רבה לפי דרישתה, החלטנו לפרסם תחילה את הרשימות במקורן, בשפה העברית שבה נכתבו. בימים אלה התחלנו לשקוד על מלאכת התרגום, ואליה יתווסף נספח של הערות וביאורים כדי להקל על הקורא בן זמננו. מלאכה לא פשוטה זו ודאי תימשך עוד זמן־מה.

במקור נרשמו הדברים על גיליונות נייר חלקים בכתב יד. תחילה הועברו אלינו הדפים סרוקים, אך לפי בקשתנו הותר לנו לבחון את כתב היד המקורי, וזאת כדי לוודא את האותנטיות שלו. לשם כך אף הותר לנו להוציא מן הארכיון דוגמאות, והן נשלחו לבדיקות במעבדות האוניברסיטה. גם בחינה ביקורתית מדוקדקת של הכתוב באמצעים לשוניים והיסטוריים מאששת את המסקנה החד־משמעית כי אכן מדובר בטקסט מקורי, שנכתב בידי בן למשפחת המלוכה של יהודה סמוך לאחר חורבן הממלכה.

להלן יובאו הרשימות כפי שנכתבו בכתב יד בלשון המקור.

***

(א)        הוא באמת היה שם, מאחורי הפרוכת, עתיק ודומם ועמוק מכול, חי למעלה מכל ספק. נועדתי לשרת אותו. נוכחותו העיקה על מוחי ועל לבי ועל קרבי יומם ולילה, בלא הרף. גם עתה אינה מרפה ממני.

ידי חייבות לשמור על יציבות, כי אם יישפך השמן או תכבה הלהבה עונשי יהא מידי ונחרץ. מבטו נח עלי מבין עפעפיים ענקיים, המונחים כמשקולות על עיניים עמוקות כמצולות ים. כל העולמות והשאול ותולדות השמים והארץ מצויים בתוכן, ועכשיו הן ממוקדות רק בי, בתנועות העדינות של אצבעותי האוחזות במלקחי הזהב וגורפות בזהירות את שאריות השמן השרוף אל המחתה.

שמן הזית, שאין זך ממנו, נשפך אל הנרות ועוטף את פתילות הבד, להבה כתומה פורצת מעלה, אורה רך וכתום כמו השמש בשקיעתה. והנה הוא נרדם, שלֵו ושבע רצון, עפעפיו נעצמים כשערים אדירים על העולם כולו. היום נוטה אל קצו. אני שומע את נשימתו הכבדה. אסור להוציא הגה, שפתי חתומות, אבל אני חש רצון לשיר לו שיר ערש מתוק. אני רחוק ממנו מרחק שלוש פסיעות בלבד. אם אסיט את פרוכת הארגמן אוכל להיות אתו, ללטף את ראשו האוצר בתוכו את כל חוכמת הבריאה ואת כל נוראותיה, לנחם אותו, להפיג מעט את בדידותו. אם אעשה זאת, אני יודע, אקפח מיד את חיי בעולם הזה ובעולם הבא.

(ב)        אבי הורה ליצוק את המנורה כדוגמת זו שבזזו הרומאים מהבית השני, בדיוק כפי שהונצחה בשער טיטוס שבעירם רומא. כך צוּוינו וכך עשינו. מה מדויקות ויפות המילים:

וְעָשִׂיתָ מְנרַֹת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ

גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים

מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה

מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי. שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר

וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן

לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן־הַמְּנֹרָה. וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים

מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ. וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה

וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת־שְׁנֵי הַקָּנִים

מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן־הַמְּנֹרָה. כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם

מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר. וְעָשִׂיתָ אֶת־נֵרֹתֶיהָ

שִׁבעְהָ .

בוקר וערב אנו מיטיבים את הנרות במלקחיים ובמחתות של זהב טהור, גורפים ומנקים את שאריות השמן שנשרף ומוסיפים חדש. נר שכבה בלילה, מדליקים אותו מאש התמיד היוקדת על המזבח. את השמן למנורה כובשים מפריָם של כרמי זיתים עתיקים בגבעות השומרון, שורשיהם הזקנים יונקים ממעיינות נסתרים וזכים הנובעים בעומק ההר. בנעורי זכיתי פעם להשתתף במסיק הזה, נתלה על סולם בין צמרות מרשרשות ומעלי שמים עצומים טבולים בתכלת. כמה מאושר הייתי שם.

הרב יגאל צרויה, רבו של אבי וחברו מנוער, הסביר שבלהבת המנורה אנו מעלים את האור הגנוז, שאבד ונפוץ ביקום לאחר חטא אדם הראשון, עת נשברו הכלים והשפע האלוהי התערבב בטומאה. משום כך לא יוכל להיות תיקון לבריאה אלא כשהמקדש עומד על תלו והמנורה דולקת באש תמיד.

בעיני אבי, הרב צרויה היה אישיות תורנית קורנת ומזהירה שאין שנייה לה. הוא ייעד אותו להיות נשיא הסנהדרין וכוהן גדול, אלא שהרב נפל בקרב עם עמלק במלחמת הגאולה. אבא, אף הוא נצר למשפחת כוהנים, נאלץ ליטול על עצמו גם את תפקיד הכוהן הגדול. חבר כמותו לא היה לאבא אחריו.

(ג)        אני יהונתן, בנו הצעיר של יהועז, שהיה מלך וכוהן גדול בירושלים, רושם את הדברים הללו בכתב ידי ולאחר שיושלמו אחתום עליהם ואמסור אותם לידיכם; אני יודע ומבין כי לא אוכל להוציאם מבין קירות אלה.

חקרתם אותי משך שבועות. עניתי על כל שאלותיכם. חתרתם להגיע לעיקר, לימים האחרונים, למעשה האחרון. לאחר ששמעתם את הפרטים המידיים, האיומים, הגסים, הרפיתם ממני. רציתי להסביר את מעשי, לבאר את העובדות, לפרוש בפניכם יריעה רחבה יותר. אלא שלכך לא היתה לכם סבלנות. כלאתם אותי בתא הזה, אבל עשיתם עמי חסד גדול: נתתם לי נייר ועט. לא אליכם אני כותב, אלא אל בני עמי היהודים. להם אני חב דין וחשבון. אולי, בכל זאת, ביום רחוק אחד תוכל שארית הפלטה לקרוא את דברי.

לפי דרישתכם הריני מאשר בזאת כי אין לי טענות כלפיכם: הגשתם לי את ארוחותי במועדן והנחתם לי לישון. לא השפלתם אותי ולא עלבתם בי ולא פגעתם בכבודי, עד כמה שהדבר אפשרי בין אויבים בנפש, שמשמידים זה את זה במלחמת חורמה. אמנם מנעתם ממני לפגוש את אחי, הילד הקטן, אבל הבטחתם שהוא בידיים טובות. מי ייתן ובקרוב, לאחר שהארץ תשקוט, תרשו לו לחזור אלי. אני נודר בזאת נדר, שאם תרשו לנו ללכת מכאן, ננדוד למרחקים. אשא אותו בידי, נתרחק מכל עניין של ציבור, נסתיר את עברנו ואת שמותינו האמתיים, נמצא לנו חוף רחוק ושומם וניעלם בו לנצח. רק תנו לנו ללכת.

(ד)        נולדתי שלוש שנים לפני הגאולה, בן רביעי להורי, לאחר שני בנים ובת. כיהנתי בקודש בבית השלישי בירושלים אשר הקים אבי, מלך וגם כוהן גדול, הראשון מאז אלכסנדר ינאי. כאשר קרו הדברים האלה, בין אב לתשרי, מלאו עשרים ושלוש שנים לעליית אבי על כס המלוכה ולחנוכת המקדש.

עד שנולד אחי התינוק הייתי אחרון הנסיכים, הן בשנים והן במעמד.

אחי הבכור דוד, הבוגר ממני בעשר שנים, היה יורש העצר. כמו אבינו, גם הוא שירת כקצין צבא ביחידת עילית של נועזים וגיבורים, וכמותו היה חזק, שקט ומעורר יראה. עם זאת, הוא לא ניחן בתבונתו של אבא. לפני כמה שנים מינה אותו אבינו לשר הצבא. חרותים בזיכרוני פניו החלקים, המשויפים, שצבעם כעלי זית, ועמידתו הקלה והאיתנה, כפי שהיו בימי תהילתו.

את אחי השני יואל הפקיד אבינו על המקדש. ענייני המלוכה דחקו באבא, ועל אף כישרונותיו הרבים ויכולותיו הכבירות נבצר ממנו למלא הן את משימות השלטון הן את עבודת השם. רק בחגים ובמועדי זיכרון היה מחליף את בגדי המלוכה בבגדי הכהונה ובא לשרת בקודש בכבודו ובעצמו. ביתר ימות השנה היה יואל אחראי לשגרת המקדש. שני הורינו כהי שער ותמירים, ואילו יואל שמן ואדמוני, הבעת פניו רכה וחמדנית ואינה הולמת דיוקן של מנהיג כפי שהשתוקק להיות.

לאחותי יפעת, שנולדה ארבע שנים לפני, היו חמישה בנים ובנות, אך באורח פלא גזרתה נותרה דקה כשהיתה וקלסתר פניה עדיין הפיק זוהר של נעורים. בעלה היה יפה תואר כמוה, ושניהם ניהלו בית יהודי למופת שנצטרפו בו יופי וצניעות, תורה ודרך ארץ. שניהם הגישו יחדיו פעמיים בשבוע את תוכנית הטלוויזיה האהובה ביותר בממלכה, שלא רק בידרה את רוח העם אלא גם חינכה אותו וחיזקה את אחדותו. לא היה איש בארץ שלא הכיר את שפתיה האדומות והמלאות של אחותי, את ריסיה הארוכים ואת גזרתה הגמישה שנרמזה מתוך בגדיה המחויטים וכלילי הצניעות שכיסו את כל איברי גופה, מלבד צווארה, פניה וכפות ידיה.

אני, הקטן באחים, עזרתי לאחי יואל בעבודת המקדש. זה היה תפקידי. רוב שעות היום שהיתי בעזרת הכוהנים בקרבת המזבח, השגחתי ודאגתי שהפולחן יתנהל כסדרו. הייתי אחראי גם לכתיבת יומן המקדש, תיעדתי בו את האירועים העיקריים שהתרחשו בהיכל, את כמות הקורבנות שהועלו בכל יום, את שמות האורחים המיוחדים שבאו לביקור, וכן כל מקרה יוצא דופן. כל שאלה בענייני המקדש היו מפנים אלי: "תשאלו את יהונתן, הוא זוכר הכול," היו אומרים.

הדברים שאספר לכם עכשיו הם אמת לאמתה, כולם צרובים בתוך ראשי. הלוואי שיימצא מי מבני עמי שיקרא אותם באחד הימים.

(ה)        יום־יום השכמתי קום לפני עלות השחר ועליתי אל ההר ברגל. בשמי העיר הלכו ודעכו כוכבים אחרונים.

אבוי ללוי שנרדם על משמרתו בשערי ההר, עונש כבד היה צפוי לו. ליתר ביטחון הייתי מברך אותם בעודי קרב ובא, קורא בקול "בוקר טוב" ומוודא שלא אעיר אותם מתנומה חטופה ולא יירו בי מרוב בהלה. הם היו מחווים לי קידה קלה בראשיהם ושבים לענייניהם. מעולם לא היה בי הדר מלכות והבריות לא התייחסו אלי כאל בן מלך.

צעדתי לבד ברחבה העצומה והריקה שעל כיפת ההר. בלילה היא הוארה רק בפנסים חלשים, לבל יתעמעם זוהרו של ההיכל שקרן באור יקרות כמו ריבוא־ריבואות יהלומים נוצצים. ככל שקרבת אל ההיכל כן התמעטה החשכה והזוהר הציף את העיניים.

בשער הפנימי המוליך אל המקדש עצמו השמירה היתה קפדנית יותר. שם התבקשתי להזדהות בכל בוקר מחדש, שמא גנב את זהותי מחבל שוחר רע, אימץ את קומתי הצנועה, את משקפי העבים, את הצליעה שאני מנסה להסתיר. הצג בעמדת השומרים קרא את שבב הזיהוי המושתל תחת עורי: "יהונתן בן יהועז, יהודי, כוהן, מורשה כניסה".

מדי בוקר הייתי מטפס אל עמדת התצפית שבראש החומה וממתין שם, כאילו בלעדי לא יעלה השחר ולא תזרח השמש. אהבתי לחוש את הקרירות, לראות את השמים מחווירים, לזהות את הקרניים הראשונות מגששות מבעד לאופל, ולהכריז "ברקאי" במערכת הכריזה עת נכבש המזרח בפס דק של אור. זו שעת היקיצה של עם ישראל. בורא עולם מצפה שנתחיל בעבודתנו.

אז הייתי ממהר לרדת מעמדת התצפית, מוודא שהכוהנים ניעורו משנתם ושהם יורדים לטבול במקווה הטהרה, שהרי חובה עליהם לשטוף מעליהם את כל סחי הלילה בטרם יוכלו לגשת לעבודת האלוהים. הלוא כל כמה שייטהר אדם לא יהא ראוי לעסוק בעבודה הזו, אבל חסד עשה עמנו יהוה והתיר שנשמש לפניו בבשרנו, על נוזלינו וריחותינו, בכל הטומאה שדבקה בנו.

כל בית אב של כוהנים נקרא שבועיים בשנה לתורנות בקודש. עליהם הושתתה העבודה במקדש. הם באו מכל רחבי הארץ, כמו לשירות מילואים בצבא. כוהן שמלאו לו שש עשרה עבר הדרכה בסיסית בת חודש במלאכות המשכן, וכשסיים אותה בהצלחה הוכשר להצטרף לאחיו ולקרוביו. והם באו לשרת בהתלהבות. הרי לא רצינו אנשים כבויים ועצובים, העושים במלאכה כמי שכפאם שד. אלוהינו אוהב שמשרתים אותו בשמחה. ובכן, לאחר טבילת הבוקר התלבשו בבגדי הלובן, קשרו את האבנט הרקום סביב מותניהם וחבשו את המצנפות על ראשיהם. מסב ועד נכד עבדו כולם יחדיו, לפעמים גם נינים שבגרו. חדווה בריאה של גברים שרתה עליהם. גם אני ירדתי לטבול מדי בוקר במקווה הפרטי של הכוהן הגדול, לבדי בחדר הננעל מבפנים בבריח.

לאחר הטבילה עמדנו כולם תחת כיפת השמים, שהתבהרו בינתיים, ואמרנו בדבקות את עשרת הדיברות. הרגשתי בעצמותי את נוכחותו הקרובה, את הבל נשימתו היוצא מצור הסלע החבוי בתוככי המשכן וחובק עולם ומלואו. קולו נשמע באוזני כאילו הוא מצווה את הדברים לראשונה בהר סיני: אָנֹכִי יהוה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא־יִהְיֶה־לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנָי.

אחר כך קראנו שמע ישראל, ולבסוף התפללנו את תפילת העבודה:

רְצֵה יהוה אֱלֹהֵינוּ בְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה,

וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתְךָ, וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן,

וַתְּהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ.

וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תַּחְפֹּץ בָּנוּ וְתִרְצֵנוּ.

וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים.

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה, הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן.

(ו)        הגלים מתנפצים בלי הרף אל חומות המצודה הזו, אני שומע אותם בגעשם ובנסיגתם יום ולילה. הלוואי שהייתי יורד ים, מפליג למרחקים אל מקום שבו לא ירדפוני עוד פני אבי ופני אלוהי. הובילו אותי לכאן בעיניים קשורות, לא ראיתי את הים, אבל חשתי לרגע את ריח המלח, הרוח הקלה ליטפה את עורי במשב של חופש לפני שנעלו אותי באוויר המעופש של הכלא. הקירות עבים וחלקים, ציפורני שורטות בהם לסמן את הימים החולפים ואינן מצליחות לחרוט אף לא קו אחד.

(ז)        עבודת הבוקר במקדש היתה קדחתנית ושקעתי בה כל כולי. הכוהנים חילקו ביניהם את מלאכות היום בהפלת גורל: אלה הכינו עצים למזבח, אלה ערכו את כלי הזהב והכסף, אחרים בדקו את הקורבנות לעולה לבל יימצא בהם מום. אני הייתי להם שעון, שוט רך, משגיח. הקפדתי על קלה כחמורה, לא ויתרתי להם ולא לעצמי גם בימים שהצער גאה בי ואיים להטביעני. לא היתה זו אלא חובתי כלפי אבא וכלפי שמיא, ולא היה דבר חשוב ממנה בעולם כולו. שמעתי מאחורי גבי את הרטינות על קפדנותי, אמרו שאני נטפל לקטנות, שאיני מפריד בין עיקר לטפל. אבל במקדש אין טפל. הכול עיקר והכול מוכרח להיות מושלם בכל תג ותג בדיוק כמצוּוה בתורתנו הקדושה.

כוהן בעל זקן עבות וטלה נחמד וצחור, קשור בחבל, המתינו בצוותא עד שיתגלה גלגל החמה כולו מעל הרי גלעד. הטלה כשכש בזנבו בשובבות, כילד קטן המצפה לצאת לטיול. עוד מעט נתחיל.

השקינו את הטלה במים מכוס של זהב והולכנו אותו אל טבעות השחיטה שלצד המזבח, מרחק פסיעות אחדות מפתח ההיכל. היה עלינו להזדרז כי אור השמש עמד להציף את השמים וברחבי הארץ יתחילו הבריות בעמל יומם. תחילה היינו עוקדים את הטלה, קושרים טלף אחורי אל קדמי באלכסון; לא כופתים אותו בכל ארבע רגליו כדי לא להשפילו, שהרי נשמתו נועדה לעלות השמימה במקום נשמותינו שלנו. בטרם ניגש אליו השוחט היינו פותחים את שערי ההיכל, כדי שאלוהים והשכינה יהיו עדים למעשה.

ידיו של השוחט חייבות להיות יציבות ולבו שלֵו. כדי שהקורבן יעלה יפה, עליו להוציא את נשמתו בהדר ובנחת. ראשו של הטלה רותק בתוך הטבעת ורגליו היו קשורות. עתה כבר הבין שרומה, עיניו נמלאו בהלה ותחנונים ותמהו: למה אתם עושים לי את זה? לא רציתי לפגוע בו. כל רצוני היה להגשים את ייעודו העליון: להפוך לריח ניחוח לפני יהוה, תחת שייאכל בפיות גסים ויתעכל במעיו של אדם וייפלטו שייריו מן הגוף בגל של צחנה. עצמתי את עיני, התכוונתי למטרה בכל מאודי, התפללתי שריח הקורבן יישא חן בעיני אלוהים. הלוא ידעתי שבכל רגע הוא יכול ליטול את נשמתי במקום את נשמת החיה.

המאכלת תמיד היתה חדשה ונוצצת. החלקתי את אצבעי בעדינות על פניה כדי לוודא שאין בה פגם. בראשי הדהד הפסוק: "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת־יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת־הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת־בְּנוֹ". והלוא בדיוק כאן התרחש הדבר, על הר המורייה.

יש לחתוך בבת אחת, ללא היסוס. ליטפתי את ראשה של הבהמה הדקה העקודה ושיספתי את צווארה באבחה אחת, את הקנה ואת הוושט ואת כלי הדם העוברים ביניהם. הצינורות נפערו לעיני, קטועים כליל ובהירים, שבריר שנייה חולף עד שפורץ קילוח הדם, ומיד אני מכוון את הזרם אל מזרק הזהב, דם הטלה קולח אליו וממלא אותו במהירות וחמימותו ניכרת בדופנות הכלי. הדם הניגר — שחור תחילה, אחר כך מאדים, קילוחו עז, עד שהוא נרגע והופך לפכפוך עדין שממשיך ושותת מן החתך. הטלה מחרחר, מפרפר מעט, נאבק, בעיניו עצב אינסופי. אני רואה את נשמתו פורחת מול עיני כמו פרפר שקוף כנפיים, והיא כמעט חומקת ממני, אלא שאני לוכד אותה בדמו החם ומקדישה לאלוהים.

מוליכים את הדם במזרק אט־אט ובזהירות, לבל תיפול ממנו טיפה אחת ארצה ותיפגע חלילה כפרתו של מישהו מישראל. המזבח נישא מעלינו, גובהו כשתי קומותיו של בניין, ואת הדם מתיזים בשתי קרנותיו בצורת האות גמא של היוונים, כפי שהסביר הרמב"ם, כדי שיתפשט על ארבע דופנות המזבח. כך ציוותה עלינו התורה: "כִּי־נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי־הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר".

הכתמים האדומים מתפשטים יפה על פני האבנים החלקות של המזבח, יוצרים על פניהן צורות חד־פעמיות, לכל קורבן חתימת דם משלו ואף אחת אינה זהה לקודמותיה, כמו טביעת אצבעו של אדם.

לאחר שתמה הקזת הדם היה כוהן לוקח את הגווייה, מחלץ את ראשה החתוך בעדינות מתוך הטבעת, מתיר את רגליה הקשורות, ותולה אותה על אנקול שהותקן בקיר ליד מקום השחיטה. שם היו מפשיטים את החיה מעורה מן הרגליים לכיוון הראש, וכשמגיעים לחזה כורתים את ראשה. לאחר מכן עוקרים את הלב, מרוקנים מתוכו את הדם, חותכים את הרגליים, מוציאים את הקרביים כסדרם ומדיחים אותם במים, בייחוד את הכרס שבה יש לכלוך רב. מפרידים את הריאות מהכבד, ומבתרים את החיה לארבעה חלקים על פי קווי המתאר של צלעותיה, של ארבע רגליה, ושל איבריה הפנימיים הנקיים, ואת הכול היו מסדרים על השולחן שלצד האנקול. בביתור הקורבנות העסקנו כוהנים מומחים ששירתו במקדש דרך קבע. הם עשו במלאכה כאומנים, הרהיטות והדיוק בתנועותיהם היו מעוררי התפעלות.

אחר כך היו מולחים היטב את האיברים, ריח הבשר מתערבב בריח המלח ומעיר את החושים. עכשיו כבר נראית השמש במלואה במזרח, עזרת ישראל ועזרת הנשים מתמלאות בקהל טיפין־טיפין, כולם ממתינים להעלאת הקורבן על המזבח. בכל פינה בארץ ישראל היו הגברים אומרים כעת "שמע ישראל", מכוונים את גופם כלפי ירושלים, סומכים עלינו שנשלים כהלכה את מלאכתנו, שתשרה רוח אלוהים על כל מעשי ידינו ותגן עלינו מצרה ומאויב.

(ח)        נולדתי קטן, כמעט פג, ונותרתי נמוך ורזה. גם בבגרותנו היתה אחותי יפעת גבוהה ממני בראש.

בהיותי בן ארבע, ואבי כבר מלך, תקפו אותנו מחבלים עמלקים שהסתננו לארץ. הם ארבו לשיירה של אבא ליד מעון הקיט שבנאות קודש, על פסגת הר כביר שמעל לשכם, וכשיצאנו מהמכונית הטילו עלינו רימוני יד. רובם החטיאו, פרט לאחד שהתגלגל לו לאטו, דילג על אבני הדרך ונעצר ממש תחת רגלי. ראיתי אותו מקפץ וקרב אלי, הריבועים שלו נראו כעשויים משוקולד. ואז אירע הפיצוץ.

כמעט שנה שכבתי בבית החולים, בחדר שקישטו למעני בבלונים ובציורים מצחיקים, כמו ביום הולדת. לב האומה כולה יצא אלי. החדר הוצף כל העת בפרחים ובמבקרים. בכל העולם הפיצו נציגינו את תמונותי עטוף בתחבושות כדי להציג את שפלותו של האויב. האם הבינו זאת הגויים? האם רצו לראות? אמא ביקרה אותי מדי יום ביומו, קראה לי סיפורים ושרה לי שירים, אבל בעיקר ישבה לצד מיטתי ואחזה בידי בשתיקה. הייתי ילד קטן ולא יכולתי לקרוא את מחשבותיה. אבא בא לבקרני בבית החולים רק לעתים רחוקות. ודאי שלא היה מקום לטרוניה, הרי היתה זו תקופה מכרעת בעיצוב הממלכה וזמנו היה קצוב.

הרסיסים פגעו בשתי הרגליים וגם ביניהן. יצאתי מבית החולים כילד צולע, ואז החל תהליך ארוך של שיקום. הבעיה הקשה היתה בין הרגליים: שם נפצעתי ללא תקנה. כמה רסיסים קטנים חדרו גם לעיני אבל לא התעוורתי, ברוך השם. בכל זאת נאלצתי מאז להרכיב משקפיים עבים, וכך נגזר עלי עד סוף חיי.

כשמלאו לי שמונה עשרה התעקשתי בכל תוקף להתגייס לצבא. חלמתי לשרת ביחידת הגיבורים של אבא ושל אחי דוד בתפקיד כלשהו, ולו אך כסמל דת — היטב ידעתי שלוחם לא אוכל להיות — אבל הסבירו לי בנימוס שרק אהיה שם למעמסה. בסופו של דבר גויסתי ונשלחתי לטירונות בזק שיצרו במיוחד למעני, ואני הייתי בה החייל היחיד. למדתי לירות ברובה ולהטיל רימון. כשסיימתי את הטירונות זומנתי לפגישה עם אבא בלשכתו בארמון. הפגישה ארכה דקות ספורות ובה ביקש ממני באופן אישי עזרה במקדש. שם, הוא אמר, אוכל להביא לו את מרב התועלת. הרכנתי ראש ומאז אני כאן, משרת בקודש.

(ט)        חיי חגו סביב המזבח. שם מתחוללים חלומותי הנוראים גם עכשיו. המזבח ניצב בפתח ההיכל, בנוי מאבנים שסותתו בלא מגע ברזל ואין בהן פגם. כדי להניח עליו את הקורבנות, היינו מטפסים בכבש משופע שהוליך אל המשטח שבראשו.

גזרי העץ, שנלקחו מגזעים של עצי תאנה זקנים, סודרו שם שתי וערב בשלוש מערכות:

המערכה הגדולה — אשר עליה שורפים את הקורבנות.

מערכת הקטורת — שממנה נוטלים גחלים למזבח הקטורת אשר בתוך ההיכל.

מערכת אש התמיד — כשמה כן היא, האש דולקת בה תמיד, וממנה לוקחים את האש להדליק את המערכות האחרות.

במחצית גובהו של המזבח עובר קו הסִקרא האדום. מעליו זורקים את דמם של קורבנות חטאת, ותחתיו את דמם של יתר סוגי הקורבנות. כל היום עולים ויורדים בכבש המזבח, זורקים את הדם על דופנותיו, שורפים עליו את הקורבנות. הכול נבלע בין אבניו, תאוות הבשר והתפילות והפחדים והחרטות, כל נשמותינו שביקשו בו מחילה וכפרה.