לא עסק לאישה. תשובה להולמס ולפוארו

"לא עסק לאשה":

תוכנית נועזת לחלץ את הרומן הבלשי

מהדומיננטיות הגברית

קורדליה גריי — החוקרת הצעירה שהסופרת פי־די ג'יימס בראה לפני 50 שנה —

תופסת מקום של כבוד בפנתיאון הבלשיות שהצליחו להשתחרר מצילם של עמיתיהן הגברים.

עכשיו היא חוזרת למדפי הספרים בארץ

דרור משעני 16 באוגוסט 2022 | הארץ | ספרים

פיפה גארד בתפקיד קורדליה גריי בעיבוד הקולנועי לספר מ-1982. נכנסת לנעליו של הבוס שהתאבד צילום: Castle Hill Productions

בתמונת הפתיחה של "לא עסק לאשה", הרומן הבלשי של פי־די ג'יימס מ–1972, שראה אור בעברית בתרגומה של יעל רנן, מתגלה גופה, כפי שקורה לעתים קרובות ברומנים בלשיים. אלא שהגופה כאן היא גופת הבלש — ברני פרייד, חוקר פלילי לשעבר במשטרת לונדון, ובעלים של סוכנות חקירות פרטיות. מי שמוצאת את גופת פרייד היא קורדליה גריי, אשה בשנות ה–20 המוקדמות לחייה.

גריי הצטרפה לסוכנות של פרייד כקלדנית. היא לא היתה אמורה להיות חוקרת אלא מזכירה. אבל פרייד החליט ללמד אותה את המקצוע והפך אותה לשותפה. מות הבלש, מבחינת גריי, הוא פרידה מאב רוחני־מאמץ. זהו לכאורה גם מוות שאין בו תעלומה. פרייד התאבד כי לא רצה להתמודד עם מחלת הסרטן. הוא משאיר לגריי פתק־צוואה, שבו הוא הופך אותה לשותפה גם במותו: "אם תמצאי אותי בחיים, חכי לפני שאת קוראת לעזרה. אני סומך עלייך".

בסצינת גילוי הגופה שבפתיחת הספר, נמצאות כבר כמה מהתכונות שעתידות היו להפוך את פי־די ג'יימס, שמתה ב–2014 בגיל 94 והשאירה אחריה כ–20 רומנים ועוד עשרות סיפורים קצרים, לאחת מסופרות הבלשים הבולטות במחצית השנייה של המאה ה–20 — למשל, יכולת יוצאת דופן להעמיד לפני הקוראים תמונה ויזואלית מלאת דקויות, וגם, צריך לומר, התענגות מיוחדת על כתיבת פרטי הפרטים של המוות. הנה כך:

"היא ראתה בתחושת הקלה שאין צורך לחכות. ברני מת. הוא רבץ בכיסא, ראשו על שולחן הכתיבה כאדם מותש עד אפיסת כוחות. ידו הימנית היתה קפוצה חלקית, ותער שלוף החליק ממנה והותיר על משטח השולחן פס צר של דם כמו שובל של חילזון לפני שנעצר, תלוי על בלימה, בקצה המרוחק של המשטח. בשורש כף ידו נחרצו שני חתכים מקבילים, והיד טבלה בקערת אמייל שקורדליה נהגה להשתמש בה לרחיצת כלים. ברני מילא אותה מים, אבל עכשיו גדש את הקערה נוזל ורוד חיוור שריחו מחליא ומתקתק, והאצבעות הקמורות הבהיקו דרכו כמו בתחינה, לבנות ועדינות כשייכות לילד וחלקות כשעווה. הדם והמים גדשו את השולחן ואת הרצפה ונספגו במלבן השטיח הצעקני... אחד החתכים היה שטחי והססני, אך השני העמיק עד העצם, ושולי הפצע, מרוקנים מדם, נפערו בקווים נקיים כמו איור בספר ללימוד אנטומיה".

לאחר מות פרייד, מגלה קורדליה שהבלש הוריש לה את העסק, כולל את אקדחו האישי: "הוא הוריש לה אותו עם התיקיות הרעועות, עם מכונת הכתיבה העתיקה, עם מערכת הציוד לזירת הפשע, עם מכונית ה'מיני', עם שעון היד העמיד בפני מים וזעזועים, עם השטיח הספוג בדם, עם המלאי העצום והמביך של ניירות הקידום בעלי הכותרת המצועצעת 'פרייד, סוכנות חקירות. פרייד — משמע גאווה בעבודתנו'". האם היא תוכל או תרצה בכלל להיכנס לנעליו? האם תיענה לשידול של הבלש המת להפוך אותה לשותפה־למוות לאחר התאבדותו? מסביב יש םהסכמה כללית: קורדליה לא תהיה בלשית. שוב ושוב היא נשאלת אם היא מחפשת עבודה חדשה, מפני ש"זה לא עסק שמתאים לאשה".

יעל רנן, שתירגמה בין היתר את ג'יימס ג'ויס ואת וירג'יניה וולף, עשתה בספר הזה עבודת תרגום מרשימה; ולתרגום ספריה של ג'יימס נדרשות עברית רבת־דקויות ורגישות ספרותית כמו שהיו לרנן המנוחה

כאן המקום להיעצר בתיאור עלילת הספר ולשאול: מהו, בעצם, אותו "זה" שלא מתאים לאשה? המוות? ראינו כבר בעמודים הראשונים שמי שמפחד ממנו — או מפני מחלת הסרטן — הוא דווקא פרייד. קורדליה מתבוננת בגוף המת ומטפלת בו בלי קושי (האם זה מקרה ששתי סופרות הבלשים החשובות באנגליה במאה ה–20, ג'יימס ולפניה אגתה כריסטי, עבדו בבתי חולים — כריסטי כאחות, ג'יימס במינהלה — לפני שהחלו לכתוב?(

אז אולי חקירה היא לא עסק שמתאים לאשה, כמו שטען לפעמים שרלוק הולמס, מפני שחקירה דורשת רציונליות ומרחק רגשי, ונשים, כידוע, הן כל־כולן רגש? ואולי ג'יימס כותבת כאן על המלאכה שקיבלה עליה בתחילת שנות ה–40 לחייה — כתיבה על מוות ועל בלשים? אולי כתיבת בלשים היא "לא עסק שמתאים לאשה"? והאם ייתכן שגם בגלל זה נפתח הרומן בתיאור גרפי כל כך של הגוף שהתרוקן מחיים, כדי להוכיח שזה לא נכון?

ירושה גברית

נדמה שגם לכך מכוונת ג'יימס ברומן הרפלקסיבי הזה — לשאלה אם הרומן הבלשי הוא "לא עסק לאשה" — אלא שזו יכולה להישמע שאלה מוזרה באנגליה של 1972. בשלב הזה בתולדות הרומן הבלשי כבר היה ברור שמדובר בז'אנר שלנשים יש בו תפקיד חשוב, במיוחד באנגליה. כריסטי, שספריה החלו להתפרסם ב–1920, נהפכה לסופרת הפופולרית בעולם בעשורים הבאים, ובמקביל אליה פעלו סופרות מצליחות ופורצות דרך בז'אנר כמו מארג'רי אלינגהם, דורותי ל' סיירס, ג'וזפין טיי, נאיו מארש ורות רנדל. בארצות הברית ובאירופה פירסמו לפני ג'יימס סופרות מתח ובלשים חשובות כמו דורותי ב' יוז, ורה קספרי, פטרישיה הייסמית ומאי שובאל. אז איך זה שלקורדליה אין ברומן אמהות (אמה מתה בלידתה), רק אבות?

ייתכן שהסיבה לכך היא שרבות מהסופרות שהזכרתי כתבו בלשים גברים — הרקול פוארו (כריסטי), לורד פיטר וימזי (סיירס), אלן גראנט (טיי), רודריק אלן (מארש) והמפקח וקספורד (רנדל). כך התחילה גם הקריירה של ג'יימס, עשר שנים קודם לכן — ברומנים עם הבלש המשורר אדם דלגליש (הרומן הראשון, "כסו את פניה", ראה אור ב–1962; תרגומו העברי פורסם בהוצאת זמורה ביתן ב–1987). הבלשיות שנכתבו חסו בצל גברים: מיס מארפל של כריסטי, למשל, נאלצה להוכיח שוב ושוב את כישוריה לנוכח זלזול כללי, שבלט בהשוואה להערצה שאפפה בלשים גברים שנכתבו לפניה ואחריה (הולמס, פוארו, וימזי).

מתוך הסרט " לא עסק לאשה" צילום: Castle Hill Productions 

ייתכן, אם כך, שהשאלה ששואלת ג'יימס ברומן הזה — וזו שאלה "כללית" אבל נדמה לי שמבחינתה היא גם שאלה אינטימית, כלומר, קשורה בכתיבתה־שלה — היא אם ואיך אפשר לחלץ את הרומן הבלשי הנשי מצֵל הסופרים והבלשים הגברים? האם כדי להמשיך לכתוב היא תצטרך לדבוק במסורת הבלשים הגבריים — הדלגלישיים — או שתוכל לכתוב רומן אחר? ובמלים אחרות, האם ניתן ב–1972 לכתוב רומן בלשי שמקבל מהבלש־האב בירושה את מכונת הכתיבה העתיקה, את השותפות האינטימית עם המוות, את הציוד לזירת פשע ואפילו את האקדח, אבל לעבוד איתם אחרת?

 ברגעיו היפים, "לא עסק לאשה" הוא בדיוק זה: הוא רומן בלשי שבמרכזו תעלומה אבל הוא גם רומן חניכה או התבגרות נשית, ששואל אם וכיצד יכולה אשה צעירה שמבקשת לבחור לעצמה את חייה להשתחרר מצילם של גברים או אבות, מהצוואות שציוו לה ומהאקדחים שביקשו ממנה לרשת. מאביה הביולוגי, "משורר מרקסיסט נודד ומהפכן חובב", שלא היה פנוי לגדלה; מברני פרייד; וגם מרב־פקד אדם דלגליש, הבלש שכתבה ג'יימס עצמה, שמופיע ברומן בתפקיד קטן ומאיים. נוסף על כך, "לא עסק לאשה" שואל אילו תפקידים חדשים יכולים להיות לנשים ברומן הבלשי, מעבר לתפקידים המסורתיים של הקורבן או הפאם פטאל, תפקידיהן העיקריים במסורת הבלש הקלאסי ובגרסה האמריקאית של "הבלש הקשוח".

גם התעלומה שנמצאת במרכז הספר — גריי נשכרת על ידי מדען מצליח לגלות מדוע בנו, גבר צעיר שהוא בן גילה של קורדליה, התאבד בתלייה — מהדהדת שאלות של ירושות וצוואות ויחסים בין גברים לנשים. במשך רוב זמן החקירה קורדליה מתגוררת בבקתה שבה התגורר מארק קלנדר, הצעיר שהתאבד — או התאבד לכאורה. היא שותה ואוכלת בכלים שלו, ישנה בחדרו, צופה בוָו התלייה שעליו נמצאה גופתו התלויה — ולומדת שהחיפוש שלו היה חיפוש אחר אֵם דווקא, לא אחרי אב. ייתכן שזהו גם הצל הלא נראה, המודחק, שמלווה את ג'יימס ברומן — לא רק צל אבות ובלשים, אלא הצל של אגתה כריסטי ומבנה החידה של ספריה, שגם ממנו מנסה הרומן להשתחרר. "לא עסק לאשה" הוא לא רק ניסיון לחשוב איך לכתוב רומן בלשי נשי, אלא גם איך לכתוב רומן בלשי שאיננו "Whodunit" נוסח כריסטי; איך לכתוב רומן בלשי שהוא יותר מכל דבר אחר מסע חקירה בנפשה של הבלשית עצמה.

ליזי בדיחי לא לבד

הופעת התרגום העברי לרומן — עם השם המתריס "לא עסק לאשה", מעל לתמונת האקדח על הכריכה — מאפשרת לחשוב גם את ההקשר הישראלי של הז'אנר. האם הכותרת שלו נכונה כאן? נדמה לי שהתשובה היא לא החלטי — וגם כן מסויג.

מצד אחד, ההיסטוריה של הבלש בעברית נשית מאוד. בתיה גור ושולמית לפיד החלו לכתוב את שתי סדרות הרומנים הבלשיים הראשונים בעברית בסוף שנות ה–80 של המאה שעברה, וגיבורת הרומנים של לפיד, כידוע, היא ליזי בדיחי. גם מאז, רומנים בלשיים רבים נכתבו על ידי סופרות נשים והעמידו במרכזן בלשיות — חוקרת הציפורים אליאנה דוידוב של ארנה קזין, סיגל שמש־לוין של אילה בן־פורת, כמו גם ספריהן של אדיבה גפן, יוכי שלח, דריה שועלי, נילי אסיא ואחרות. למעשה, בניכוי ספרי הריגול שבמרכזם סוכני מוסד ושב"כ, שוודאי אינם רומנים בלשיים, והניסיונות הפחות מוצלחים לכתוב בעברית רומנים צ'אנדלריים, נשים היו דומיננטיות לא פחות מגברים בהיסטוריה של הבלש בעברית, אם לא יותר.

אז למה הכותרת "לא עסק לאשה" אולי כן מתאימה? מכיוון שבניגוד לאנגליה ולארצות הברית, למשל, שבהן מאז ראשית המאה ה–20 נשים היו חלק מרכזי בקהל היעד של הרומנים הבלשיים, בישראל נדמה כי רבות מהקוראות נרתעו מהז'אנר, אולי מתוך תחושה ש"לא מדובר בעסק לאשה". ייתכן שהדבר משתנה בשנים האחרונות, ורומן כמו זה של ג'יימס יכול לקרב לז'אנר קוראות נוספות — מפני שלנשים יש בו תפקידים אחרים ומפני שיש לו עניין אמיתי בכתיבת דרמות של נשיות, אבל גם בזכות איכות הכתיבה והתרגום.

בעבר, רומנים בלשיים תורגמו לפעמים לעברית כלאחר יד, אבל בשנים האחרונות ספרים בז'אנר, במיוחד מאת יוצרים שכבר נחשבים קנוניים, זוכים ליחס רציני יותר גם כאן, בעיקר בעבודות של מתרגמות — כמו מיכל אלפון שמתרגמת מחדש את ספרי כריסטי, רמה איילון שהמשיכה את מפעל התרגום של יהושע קנז ליצירות ז'ורז' סימנון, או דנה כספי ורות שפירא שתירגמו כמה מהמחברים הסקנדינבים הבולטים של העשורים האחרונים. רנן, שתירגמה בין היתר את "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס ואת "חדר משלך" של וירג'יניה וולף, עשתה בספר הזה עבודת תרגום מרשימה; ולתרגום ספריה של ג'יימס נדרשות עברית רבת־דקויות ורגישות ספרותית כמו שהיו לרנן, שהיתה גם מסאית וחוקרת וספרות, ומתה לפני שנתיים.

תשובה להולמס ולפוארו

אני לא יודע אם זו היתה התוכנית של ג'יימס בזמן כתיבת הספר הזה — נדמה לי שלא — אבל היא כתבה רק עוד רומן אחד עם קורדליה גריי, "הגולגולת שמתחת לעור", שראה אור עשר שנים אחרי "לא עסק לאשה", ב–1982 (הוא תורגם בהוצאת זמורה ביתן ב–1987). רוב חייה המשיכה ג'יימס לכתוב את הבלש שלה, אדם דלגליש — משורר, בוהמיין, דמות נפלאה ואהובה מאוד, שמזכירה קצת את האב שנטש את קורדליה גריי.

עם השנים זה נעשה נדיר יותר — אשה שכותבת בלשים גברים — אף שכמה מהמחברות המצליחות ביותר בעולם כיום, למשל פרד ורגאס הצרפתייה, לואיז פני הקנדית או דונה לאון האמריקאית, עדיין עושות זאת.

לקורדליה גריי, למרות הופעתה הקצרה, יישאר מקום של כבוד במאבק של בלשיות לצאת מצילם של בלשים גברים; להוכיח לדלגלישים, לפוארוים ולהולמסים שהמוות, החקירה שלו והכתיבה שלו בהחלט יכולים להיות עסק לאשה.

לא עסק לאשה / פי־די ג'יימס. תירגמה מאנגלית: יעל רנן, עורך: ארז רווה. הוצאת עם עובד, 237 עמודים, 88 שקלים