אחד מספרי הילדים החשובים ביותר שתורגמו לעברית
ד"ר שי רודין | קריאת חובה | יולי 2022
את הביקורת על "לילי הביישנית" של קאט מין (הוצאת עם עובד), אתחיל ב"שורה התחתונה": זהו אחד מספרי הילדים החשובים ביותר שתורגמו לעברית. המחמאות שניתן לחלוק לספר הזה שונות ממחמאות שגורות. קסמו בשונותו. והשונות הזאת הופכת אותו לספר ילדים חשוב, חכם וממגנט שלא ניתן להתעלם ממנו וחייב להימצא על מדפי הספרים של ילדי גן בישראל.
זהו סיפורה של לילי הארנבת שחיה בתיבת דואר נטושה. ומדוע נטושה? כי מי שולח מכתבים בעולם שלנו, הטכנולוגי? לילי חיה לבדה, ואת זמנה מעבירה בציור. יום אחד שגרתה מופרת, כשלתיבת הדואר שהיא ביתה, מוכנסת מעטפה. תאו, ילד שחי בשכונה, שלח מכתב לגברת ירח, וביקש שתאיר לכבוד יום הולדתה של אמו בחצות.
ושוב, לא רק המכתב זר לעולמנו אלא גם תוכנו. שכן מי רוצה להעניק כמתנת יום הולדת את זוהר הלבנה?
לילי מחליטה, למרות החששות, לצאת למסע ולמסור לגברת לבנה את מכתבו של תאו. בתחילה, היא מחפשת קיצורי דרך לגברת ירח, כאלו שיגרמו לה לסיים את המשימה במהירות ולשוב לביתה המוגן. אולם לאחר כמה ניסיונות שנכשלים בזה אחר זה, היא מביטה בפנקס הציורים שלה ומקבלת החלטה גורלית: במקום לצייר משאלות, להגשימן. היא יוצרת בלון קסם מהציורים שלה, וממריאה היישר אל גברת לבנה. והלבנה כמובן, שמחה להגשים את רצונו של תאו לשמח את אמו.
מה כל כך שונה בסיפור שלפנינו? הלוא סיפורים רבים עוסקים במסעה של ישות ביישנית שהופכת לאמיצה.
ראשית, ז'אנר הסיפור אינו מוגדר. המפגש בין העולם הריאליסטי שמיוצג על ידי תאו ואמו, ובין העולם הפנטסטי שמיוצג סביב סיפורה של לילי, הופך את הסיפור לפנטסיה שמאפשרת, בדומה לקלסיקות רבות לילדים, זליגה של העולם הפנטסטי לתוך העולם הריאליסטי. יש בכך קריצה לילדים, שהעולם האחר, עולם הקסמים והחלומות, קיים.
שנית, לסיפור אין מסר אחד ברור. זהו לא סיפור בעיה שבו לגיבורה יש בעיה שנפתרת. נכון, יש בו שדרים דוגמת – 'אל תחפשו קיצורי דרך', או – 'צאו להגשים את החלומות שלכם', אבל יותר מכך זהו סיפור שממזג לרגע בין שני אופני חיים, ושניהם כלל לא סטנדרטיים. לילי מעדיפה לחיות לבדה. היא מהווה את משפחתה. ואילו תאו חי עם אמו. שני התאים הללו אנלוגיים בכך שהם לא התאים הנפוצים של אבא-אמא-ילדים. ועם זאת, נדמה שגם לילי וגם תאו שמחים במבנה הקיים, ולכן, בנקודת ההשקה ביניהם, בסיום הסיפור – מוצג איור שבו כל אחד מהם קורא ספר ליד תיבת הדואר. החברות שנרקמת ביניהם היא חברות שמאפשרת לכל אחד מהם לשמור על מהותו ועצמיותו. ובדומה לילדים רבים בגיל הרך – הם חולקים מרחב אחד משותף, אבל אינם מתקשרים כשהם "משחקים". ואילו אמו של תאו מאוירת באיור זה, ישובה על ספסל לידם, סורגת. לא מדברת בפלאפון, ולא חשה בדידות.
בספרות הילדים הישראלית ההעדפה היא תמיד לתאר משפחה קלסית. ואם מישהו מתואר כשהוא לבדו, הוא הופך להיות נלעג, כמו "המפוזר מכפר אזר", או מחפש להשלים את החסר המשפחתי. ואילו כאן, בספר החלוצי והגאוני שלפנינו, מתוארת חברות אחרת. מישהי שמגשימה משאלה של מישהו, שחי קרוב אליה, אבל לא פולש למרחב שלה. ואם נחזור לאיור שפותח את הסיפור, הרי שרק תאו מבחין בתיבת הדואר הנטושה ובלילי. כי יש סוגים שונים של ילדים. אלו שאוהבים לשחק כדורגל, או להתנדנד כשהם בגן השעשועים, ואלו שיושבים קצת בצד, עם ספר. ואין עם זה שום בעיה.
יצירת מופת, מומלצת בחום לגילי שלוש ועד 120.
ד"ר שי רודין, חוקר ומרצה לספרות עברית ולספרות ילדים ונוער
