סָלִי אַלּוּף בְּקְָרָטֶה. גַּם סַבָּא שֶׁלּוֹ הָיָה חָזָק פַּעַַם,
אֲבָל הוּא כְּבָר לֹא צָעִיר, וְסָלִי מַחְלִיט לְהָגֵן עָלָיו.
מֵהַכֶּלֶב, מֵהַקּוֹרְקִינֵט, מֵהַמֵּטֵאוֹר –
סַכָּנוֹת רַבּוֹת כָּל כָּךְ אוֹרְבוֹת בָּרְחוֹב!
טוֹב שֶׁגַּם לְסָלִי יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁשּׁוֹמֵר עָלָיו.
מָה מְשֻׁתָּף לְכִנָּה, לְשֵׁן וְלִטְרַקְטוֹר? אֶת כֻּלָּם הָפַךְ מֵאִיר שָׁלֵו לְגִבּוֹרִים שֶׁל סִפְרֵי הַיְּלָדִים שֶׁלּוֹ.
הַסּוֹפֵר הָאָהוּב מֵאִיר שָׁלֵו כתַָּב לִמְבֻגָּרִים וְלִילָדִים.
עִם סְפָרָיו הָרַבִּים נִמְנִים: הַכִּנָּה נֶחָמָה, רוֹנִי וְנוׁמִי וְהַדּבֹ יַעֲקֹב, קְרֶמֶר הֶחָתוּל.
כַּמָּה חֳדָשִׁים אַחֲרֵי שֶׁהִשְׁלִים מֵאִיר שָׁלֵו אֶת הַסִּפּוּר עַל סָלִי וְסַבָּא הוּא חָלָה.
הוּא הִסְפִּיק לְאַשֵּׁר אֶת הַסְּקִיצוֹת שֶׁהִגִּישׁ הַמְּאַיֵּר מִישֵׁל קִישְׁקָה, אַךְ נִפְטַר לִפְנֵי שֶׁרָאָה אֶת הַסֵּפֶר הַמֻּדְפָּס.
סְפָרָיו יִשָּׁאֲרוּ לָנֶצַח חֵלֶק מֵהַתַּרְבּוּת הָעִבְרִית.