הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני | צדוק צמח | פרק ראשון

עד חנק

כבר כשביקשה מַסלחה יעקוב בת מעטוף לא בקול אלא בלב

שיאט נהג האוטובוס בירידות לים המלח, היו כאבי הראש

שלה חזקים מאוד. בתחילה היססה לבקש, התביישה, שכנעה

את עצמה שהנה הירידות האלה תכף נפסקות, כמה כבר

יכולות להיות בארץ כל כך קטנה, אך לא די שלא נפסקו

אלא התחילו להתפתל כמו נחשים בסבך עשבים, והבינה

שאין לה אלא לגשת לנהג ולבקש שיאט.

אבל לא קמה, לא היה בה די אומץ לפנות בדברים אל

הנהג, גבר גדול ממדים שאפו מעוקל ועל עיניו משקפי

שמש עבי עדשות וכתפיו רחבות וכפות ידיו ענקיות על

ההגה והוא כנשר גדול שלופת בטפריו את טרפו, אך לא

יכלה לשאת עוד את הטלטלות ואזרה אומץ וקמה בכבדות

והתנדנדה אליו כמו על גשר חבלים, ידיה הקמלות נאחזות

בכל ידית ועמוד הנקרים בדרכה. עברה מרחק של חמישה

מושבים כחוצה את ים סוף, וקרבה אל הנשר שעל ההגה

וביקשה ממנו בקול מתחנן ובעיניים מושפלות, שלא ייסע

כל כך מהר. הפטיר בסדר־בסדר בלי להפנות את מבטו ובלי

ליתן את דעתו על האישה הזקנה, ולא האט. וידעה שלא

האט, כי הוסיפו עצי השיטה המעטים להיטשטש בחלון

ולהתחלף בעמודי חשמל, ועמודי החשמל הוסיפו להיטשטש

ולהתחלף בעצי השיטה. ולמה שיאט, מי היא בכלל, תימנייה

זקנה ומקומטת, ומה פתאום שתאמר לנהג אוטובוס כמה

להאיץ או להאט ואיך לנהוג בירידות ובסיבובים.

שבה למושבה, הצטנפה שם כציפור לשנת לילה והשפילה

את עיניה לרצפה, ובאותו רגע הגביר הנהג את צלילי הרדיו

וחלל האוטובוס נמלא מוזיקה צעקנית, ובין רקותיה הלמו

מכסים בסירים שוב ושוב, עד שחשה שנסדקות דופנות

גולגולתה. אַחחחח, הראש כואב, הנפש נכאה, וגם הבטן לא

בטוב, כן, עכשיו התחילה גם הבטן לבעבע.

אמרה לעצמה, אלך ואומר לו שוב, והפעם ארים את קולי

שיקשיב, שלא יענה בסדר־בסדר רק לצאת ידי חובתו. אומר

לו גם שישתיק את הרעש, אומר לו שאני לא מרגישה טוב,

שיתחשב, אחחחח, כמה צרות בנסיעה אחת, ועוד בטיול

של בית האבות, שלא רצתה לצאת אליו והצטרפה רק אחרי

שהפצירו בה הדיירים וההנהלה. נוף כזה, אמרו לה, מתי

תבוא לך הזדמנות לראות עוד פעם? והרי מן המדבר באת.

ולמה את מחכה עכשיו, מסלחה, קומי כבר, גשי אליו, אמרי

לו שוב, הלו, מה זה פה, תכף ומיד לכבות, להאט, אתה לא

עושה לנו טובה, זאת עבודה שלך.

ראשה עגום ממכאובים. היא נועצת את עיניה בחלון,

שאבק דבק בו, ושום חמדה לא מעלה בה שממת מדבר

יהודה הנפרשת לפניה כשמיכת טלאים צהובה־אפורה וכמוה

כנופים הצחיחים של ילדותה בוואדי אמלח שבצפון תימן.

לשווא היא מנסה לומר לעצמה שדומים טלטולי הדרך

לתנודות עריסתו של תינוק, מה לה ולתינוקות. תינוקת אחת

היתה לה ומוטב לא להיזכר בבוקר הארור ההוא שאחריו

חדלה להיות אם. עוד רגע יתפוצצו רקותיה מהלמות

המכסים בסירים או מנחירות הישנה לצדה כמו מתה — מזל

סמוחה, קשישה נרגנת שלא חדלה לתנות באוזניה את מר

גורלה, עד שגברה עליה עייפותה ונרדמה. תניחי לי כבר

מזל מהקרקורים שלך, רצתה לומר לה, אבל לא אמרה דבר

לשכנתה לנסיעה ולחדר בבית האבות. כבר חודשים רבים

מטרטרות טרוניותיה באוזני מסלחה, מיום שנכנסה בשעריו

של בית האבות במצוות פקידת הרווחה, שעייפה מן הטיפול

בה וכתבה בטפסיה שלא תוכל להתגורר עוד בגפה, והיא,

כדרכה כל השנים, צייתה. רק כשנרדמה מזל ונדַמו הבָליה

יכלה מסלחה להתמסר סוף־סוף לכאביה, כאבי הראש

והאוזניים, ועכשיו, אלוהים ישמור, גם כאבי הבטן — מה

רוצה הבטן, קודם התרוצצו בה רק מחושים קטנים ועכשיו

גדלו לאגרופים.

כשאינה יכולה לסבול עוד את הכאב, היא שולחת את

כפות ידיה לאחוז בידית המושב, נשענת עליה ומרימה את

גופה הכבד וקמה ונדחקת ברווח הצר שבין מושבה והמושב

שלפניה, ואחרי שיישרה את גבה ונעמדה היא מתכוננת

לעבור חמישה מושבים עד לנהג, ושוב תוקף הכאב את

בטנה כדי לקפל את גופה לשניים. מניין באו הכאבים,

ודאי מארוחת הבוקר הארורה שארגן המנהל במגרש החניה

של האוטובוסים, ולמה היתה צריכה לאכול בחיפזון כזה,

לגרוס ולטחון בבהילות גרגרנית, לטעום מכל צלחת וצלחת,

מהפשטידה ומהביצים, מהטחינה ומהסלט ומכל שאר

המזונות שיודע כל מי שדעתו עוד צלולה כי שאריות הם

מארוחת הערב ושלא אוחסנו במקרר. הונח הכול בבוקר

על שולחן מוארך, ולא טרח איש להסתיר במפה את כתמיו

השומניים.

למה אכלת בבהילות כזאת, די והותר שיירים היו לכל דרי

בית האבות ואיש לא דחק בך לאכול, גם לא אסר עלייך —

שלא כמו ביום ההוא לפני שנים רבות בוואדי אמלח, כפר

שיהודים וערבים מתערבבים שם אלה באלה כמו עשן

הנרגילות בעשן המדורות. אש הזיכרון מלהיטה את רוחה,

ותמונות ביעותים מתלקחות כמו רמץ שנשבה בו רוח, ומתוך

האופק השומם הנשקף מחלונות האוטובוס קמים לנגד עיניה

בתי החומר הגבוהים של ואדי אמלח, שחלונותיהם מוארכים

ומסגרתם מסוידת לבן ודלתותיהם צבועות אדום וכחול,

ודקלים מיתמרים בחצרות ושורשיהם משתלחים לכאן ולשם

ותרים אחר מים. ואדי אמלח, שעונות רבות לא ירד הגשם

לזרום באפיקו, והיא ילדה רכה, טרם מלאו לה שמונה שנים,

יושבת עם בנות השבט הצעירות להכין באוהל המטבח את

מטעמי סעודת האירוסין של יחיא צברי, אחיה של זהרה

חברתה. ואיסור חמור אסר עליהן אביה של זהרה, סוחר

הרובים הידוע בכל צפון תימן, לטעום ולו כזית מן המגשים

שטרחו עליהם יותר משש שעות, שמא יחסר לאורחיו דבר,

או שמא ייפגם מראהו המושלם של המגש העמוס לתפארת.

ישב הגבר הנכבד הזה, שנהג להצליף בזהרה במקל במבוק

דק כל אימת שהמרתה את פיו, ועישן חשיש ואופיום עם

אורחיו הפייטנים, המשמיעים חרוזי רג'ז שמקצבם כמקצב

הילוכו של הגמל, ובאותה שעה השתוקקה מסלחה לעוגייה

אחת מכל עוגיות התמרים הזרועות אבקת סוכר וגודשות את

קערת החרס כהר ענקי, ומרחקן ממנה לא עולה על שלושה

צעדים והושטת יד אחת. אבל איך תצעד ולו צעד קטן אחד

ותושיט יד, ולו יד קטנה כשלה, אם נכנס דודה של זהרה,

פאותיו משתלשלות כמעט עד כתפיו, ומזעיף פניו אל הבנות

ומשגיח שלא יבטלו את זמנן, ומיד אחריו נכנסת אמה של

זהרה וגם עיניה בולשות וחושדות בכול כשהיא מחזירה

אליהן לשטיפה את המגשים הריקים, סופרת את הצלחות

המלאות, מזָה בחסכנות בושם מי ורדים אל חלל האוהל

ויוצאת ופניה אומרות זעם אצור. זהרה, לוחשת מסלחה,

עלייך לא יכעסו, שאת אחותו של יחיא צברי שמתארס

עכשיו, תביאי לי אחת מהעוגיות של התמרים, רק אחת, היא

מצביעה על קערת החרס. לא, עונה זהרה, הגדולה ממנה

בשנתיים, אסור לנו עוגות, לנו יש לחם, מי יודע מתי ייכנס

שוב הדוד שלי, וגם אבי יכול להיכנס פתאום, ושם בצד ימין,

אל תסובבי עכשיו את הראש, מסתכל עלינו השיח', וכוונתה

לשיח' עלי בן דחבאן, שלוטש בהן מבטים ועיניו רעבות

לא לאוכל. יושב לו השיח' מצונף על כרית, רחוק מהמולת

החוגגים, ומשמיע אנחות זקנים, מסדר ביד צהובה ורועדת

טבק בנרגילה הטמונה בין ירכיו החשופות, ואת ערוותו

מסתירים בקושי שולי כאפייה אדומה שקצותיה פרומים. אם

תגנבי עוגייה, זהרה ממשיכה, יראה זה ומיד יגיד ליעקוב

ותכף יבוא אל יחיא אחי, ואפילו שעסוק באירוסים של עצמו

ילך לאמא שלי והיא לאבא שלי, ובסוף סימנים אדומים

ממקל הבמבוק שלו יהיו גם לך וגם לי.

דעת מסלחה לא נוחה מן הדברים, פחדהּ גדול אך תאבונה

גדול יותר. יודעת היא שהנשים בוואדי אמלח נתונות לרצון

הגברים, ומקלות הבמבוק הצרים מונפים עליהן בשל כל

עבֵרה, קלה כחמורה. אך נפשה יוצאת אל העוגייה, ריר נוזל

מפיה, חִכּה צובט עד כאב. חומלת עליה זהרה, אך אינה

נעתרת, זוכרת היא על בשרה את כוח שבטו של אביה. תראי

מה נעשה, משדלת אותה מסלחה, לכי מהצד הזה, והמטפחת

הכחולה הזו שעל הראש שלך תפתחי לה את הקיפולים,

תפרסי אותה רחב ואחר כך תעשי כאילו את מקפלת, שתהיה

כמו מסך מול השיח' עלי בן דחבאן, ואֶת פארעה נבקש ליתר

ביטחון שתעמוד בינו לעוגייה וככה לא יראו כלום. לא, לא,

מסלחה, רק צרות תביא העוגייה, מתחננת זהרה, אבל לבה

כבר מתחיל לנגן לה ניגונים של רחמים. פארעה תעמדי

פה, מתעלמת מסלחה מן העצה הטובה, ופארעה, שעוד לא

מלאו לה חמש ועוד לא צמחה לה קצת דעה משל עצמה, זזה

הצדה, עומדת במקום שאמרו לה לעמוד בו. זהרה מתלבטת,

עיניה המפוחדות תרות את הפתחים: השיח' טרוד בנרגילה

שממאנת להידלק, המון החוגגים עסוק באכילה ובשירה,

ואביה צוחק מולם בקול רועם ופיו חושף שיניים מחודדות,

כמעט שחורות.

זהרה נעתרת. מסירה מראשה את המטפחת, פותחת את

קיפוליה זה אחר זה, תופסת בשתי פינות ומנערת אותה לכל

אורכה, ופרגוד כחול דק מתנפנף בין הגברים ובין מסלחה.

וכך, בלב המולת החוגגים ביום אירוסיו של יחיא צברי,

תמתח מסלחה יעקוב בת מעטוף, גרגרנית מבטן ורעבתנית

מלידה, את ידה ותעשה מעשה גנבה ראשון וגם אחרון

בחסותם של בד שקוף למחצה ושל שתי חברותיה הרועדות

מפחד. עיניה של מסלחה מרפרפות על יריעות האוהל כמו

כנפי פרפר מול להבות, עיניו של השיח' ממוקדות בפחמי

הנרגילה, ועכשיו, כהרף עין, בחרדה שכמעט ממוטטת את

ברכיה, היא קוטפת עוגיית תמרים מהשולחן שכמעט קורס

מכובד התקרובת שעליו, ולא הבחין בה אפילו השיח' עלי

בן דחבאן.

הבחין רק מי שמרחקו מהן מרחק תשעה צעדי ילד ונזהר

שלא להיראות, זה יוסף בן עלי בן דחבאן, בן שטן קטן

שלבו לב ברזל וכליותיו אבן, בנו של השיח' ומחזרה העיקש

של זהרה. היפה בבני השבט הוא, פניו כמו מגולפות בעץ

אגוז, כפנים שרואים בדוכני הרוכלים הבאים לוואדי אמלח

למכור את מרכולתם, ולבה של מסלחה היה יוצא אל הילד

הזה במבטים חטופים ובשתיקה ארוכה. ראה כיצד מסלקת

מסלחה עוגייה אחת קטנה כחיפושית ושרירי פניה משותקים

מאימה, ועוד ראה כיצד היא מביאה אותה כהרף עין אל פיה

ואף לא מספיקה לטעום, כי מרוב בהלה נשאבת העוגייה

הארורה בשלמותה אל תוך לועה הקטנטן והיא נשנקת

מגוש הבצק שנעצר בדרכו לוושט. מה קרה לך, מסלחה?

נבהלת זהרה. מסלחה נחנקת, מסלחה נחנקת, מגמגמת

פארעה, ומסלחה לא יכולה אפילו למלמל, עיניה בולטות

כמו נשלפו מתוך ארובותיהן, היא מחרחרת, מתאמצת לאסוף

קמצוץ אוויר אל קנה הנשימה החסום. מה נעשה, זהרה?

שואלת פארעה, רוצי קראי לאמא, עונה זהרה ומבטה נצמד

אל הילדה הנשנקת. פארעה לא מאמינה למשמע אוזניה,

לקרוא לאמא? שתיהן כבר מנבאות את עונשן, כן, רוצי מהר,

לכי כבר, ופארעה יוצאת מן האוהל, נושאת רגליה אל לב

ההילולה החוגגת, הצילו, הצילו, מסלחה, מסלחה, אין לה

אוויר, הצילו, היא צווחת, אבל שאון השירה והלמות התופים

מטשטשים את קריאותיה, הצילו, הצילו, היא נושאת לשמים

את קולה והוא נבלע בין הלמות הדרבוקות וחרוזי הרג'ז.

במשיכות עקשניות היא מטלטלת גלימת אישה זרה, מה את

אומרת, ילדה? אנחנו לא שומעים, הרימי את קולך, האישה

מתכופפת אל ראשה ופארעה צועקת אל תוך אוזנה, ומיד

נפוצה הבהלה לכל אוזן.

אמא של מסלחה, השמועה מגיעה אליה כמו נורתה

מקשת ולבה מנבא לה רעות ובהילותה אוחזת בכל הנשים,

כולן כאחת רצות בעקבותיה אל אוהל המטבח, ושם זהרה

עומדת ודמעותיה זולגות. על שטיח צמר גמלים מתגוללת

מסלחה ומכחילה ומפרפרת כדג, ואמה קרבה אליה ומרימה

את ראשה להקל את בליעתה, ועדיין היא מפרפרת. מסלחה

נחנקת, מסלחה נחנקת, קורעת את המדבר זעקתה של אמה

כצריחת בז דואה בשמים ריקים, ורק זקנה אחת מתעשתת,

קראו לאיברהים המרפא! ובא אביה של מסלחה אל מסעוד

צברי, אחיהם של יחיא וזהרה, ואומר לו קח את סוסי והבא

הנה את איברהים שיציל את הילדה.

יוצא מסעוד צברי בשעטה, סוסו מפריח עננות אבק

בדרכו אל בית החומר המרוחק של איברהים המרפא, וכאן

משתתקת הלמות הפחים ונעצרים צעדי הרוקדים ומושבתת

שמחת החוגגים, הכול יודעים שבקרבם ילדה נוטה למות.

שבט שלם ואורחיו, גברים, נשים, זקנים וילדים, כולם

נדחקים לאוהל שצר מהכילם, כולם יועצים וכולם חסרי

אונים למראה הקטנה התלויה בידי אמה כסחבה. אחד

טופח לה על הגב, אחר מנסה את מזלו בטפיחות על בטנה,

והעלובה מתעוותת מן החבטות ופניה כחולות אף יותר מן

המטפחת של זהרה. מה קרה לה, פארעה? מה קרה לה,

זהרה? למה היא ככה? איך פתאום, הרי הילדה תמיד בריאה,

דבּרו, יא באנאת, מה אתן יודעות ומסתירות מאתנו. הקטנות

שותקות באימה, אינן פוצות את פיהן, כבר עולה באוזניהן

אוושת החגורה שתצרוב את בשרן. ומזלן שהנה הוא בא,

איברהים המרפא, נישא על דבשתו של הגדול בגמלי ואדי

אמלח, ארבע רגליו מרחפות מעל לדיונות. בבת אחת נעצר

הגמל לפני האוהל, ואיברהים, מבטו חתום ונוקשה, מבריך

את גמלו ויורד, וכולם נסוגים לשני עבריו כמי ים סוף מלפני

בני ישראל, והנה כבר מחישים אליו את גופת מסלחה, וידיו

הארוכות מושטות אל הילדה.

שתיקה גדולה נופלת, ועיני כולם מתחננות: הצל אותה,

איברהים, שליח אללה, השב לה את חייה כי רק בידך הכוח

לעשות זאת. אמה של מסלחה דומעת מול פניו האצילות,

תולה בו תקווה אחרונה, והוא, איברהים, ראו את הגבר הרזה

והתמיר, הביטו במצחו המפואר, באפו המעוקל כמקור עיט,

בעיניו המצטמצמות כדי סדק, בראשו הטעון חוכמת אלף

הספרים שקרא, הביטו כיצד בתנועה חלקה כריקוד הנחש

הוא פותח את קישורי תרמילו, שולף מתוכו כמטה קסמים

ענף שיטה דק שבקצהו קוץ מעוקל. בעדינות הוא פושק את

שפתותיה של מסלחה ודוחף את הענף לתוך פיה וממשיך

הלאה במורד גרונה, ועיני הקהל נשואות אליו, נשימות

כולם נעצרות כשהוא מפשפש במעמקי גרונה של מסלחה,

ורק קרקוש צמידי הזהב שעל מפרקי ידיו מפר את הדממה.

באטיות שאין לה שיעור הוא מושך את הענף החוצה ועל

קוצו טיפת דם יחידה, ובאותה אטיות הוא מחדיר אל לועה

את אצבעו הדקה, שציפורנה מחודדת, ושולה מגרונה עיסה

דביקה וחיוורת. רגע עובר, ועיניו ננעצות כפגיון מלוטש

באפה של מסלחה. הוא מרטיב את אצבעו ברוקו, מניח

אותה רטובה סמוך לנחיריה הקטנים כדי לחוש אם נושב

מאפה זרם אוויר קלוש על עורו. הוא מטה את אוזנו אל לבה,

לוחץ על בית החזה במרכזו, חדי עין מבחינים כיצד רוטטים

קלות נחיריה, והכול רואים את פיה נפער ומשתוקק לאוויר.

ולחיצה נוספת, חדה ומהירה, נותן איברהים על סרעפתה,

והנה הילדה נושמת, ונושמים לרווחה עוד מאה אנשים.

נושק איברהים המרפא ללחייה ומרים את גופה הקטן

בידיו ומושיטהּ לאמה, וזו מקבלת את בתה השבה אליה מן

המתים. מרטיבות נשיקותיה את לחיי הילדה ומעוררות אותה

מתרדמתה הכפויה, ודמעות אמה זולגות ושוטפות את פני

שתיהן, ומבעד להן רואה מסלחה את הקהל הגדול המביט

בה מוקסם כמו חזה בנס. אז, כצפצפה של עלים, נשמע קולו

של אהוב לבה של מסלחה, יוסף בן עלי בן דחבאן, והוא

מלשין באוזני כולם: מסלחה גנבה עוגייה. למה עשה זאת,

עד היום אינה יודעת, ואז, כשהכרתה שבה אליה, יותר מכול

רצתה להיעלם כמו דמעות אמה שנספגו בצווארה. אחזה

בה הבושה כמלקחי עקרב צהוב, ומבטי כולם חורכים את

עורה —

מסלחה יעקוב בת מעטוף, התעוררי, צאי מן הזיכרונות

המרים של ילדותך, מה הסתבכת בהם עכשיו בין מושבי

האוטובוס הארור, למה השתחררו מהבקבוק כל השדים

התימניים, לכי אל הנהג, השעה דוחקת, שלא יתפרצו כל

כאבייך שהסתרת שנים רבות בגופך, שלא יתפרצו דווקא

עכשיו, בדוחק האוטובוס היורד בכביש המתעקל.

היא מתעוררת מן הזיכרונות, מחטטת בתיקה, מוציאה

מתוכו פיסת צמר גפן ותוחבת לאוזנה כדי להקל את סבלה,

אולי תמנע כך את הצלילים מלקרוע את עור התוף ולא

תצטרך ללכת שוב לנהג. היא מגלגלת עוד פיסת צמר גפן

ותוחבת אותה באוזנה השמאלית, אך גלי הקול מלגלגים

על המחסום שהציבה וכמכושים הם הולמים באוזניה ושני

עגיליה מיטלטלים ומצטלצלים, וכאבי הבטן תוכפים

ונוגסים בה עוד נתחים ואי אפשר להתעלם מהם אף לא

לרגע. היא מתקדמת אל הנהג, ולצד המושב הרביעי מפלחת

את קרביה מדקרה חדה, ודברהּ אחד: מסלחה, לשירותים

ומיד! ועכשיו אין אלה רק כאבי הגוף, שבהם עוד אפשר

לעמוד גם אם כל גופה כפקעת כאבים — נוספו עליהם צרכיו

של הגוף, ושריריה כבר חלשים משאתם, ועליה לבקש לעיני

כל הנוסעים שיעצור הנהג את רכבו, כי היא צריכה מיד

לשירותים.

פניה של מסלחה סמוקות, היא צועדת עוד צעד קטן

שיוביל אותה בבטחה לקראת בושה גדולה, והיא יראה

מאוד, כי מן הבושה היא חוששת יותר מכול. קולות נישאים

אליה מרחוק, מן היום ההוא המר כלענה שבצהריו ראתה

את אביה בא שלא כמנהגו מן הכפר לחכות לה בשער בית

הספר לבנות יהודיות, ושאלה עצמה אז מדוע בא כך אל

מקום לימודיה, שמעולם לא דרכה שם כף רגלו קודם לכן,

ומדוע חמורה כל כך ארשת פניו. נעל אביה את כף ידה בין

אצבעותיו היבשות והלך אִתה הליכה נמרצת שלא התחשבה

בקטנותה, ובלי הקדמה אמר לה במילים ברורות שניטלה

מהן החמלה: לא תחזרי לפה יותר, מסלחה, מעכשיו תישארי

אתנו לעזור בעבודות הבית. אבל אבא, בכתה ונפשה חרבה,

אני רוצה ללמוד, והשתטחה על נעליו, בבקשה ממך, והוא,

נבוך ממי שנקרו בדרכם, הרים את הסוררת מן האדמה וגררהּ

עמו, כי מי היא, ילדה שאפילו עשר שנים אין לה, מי יטה

לה אוזן חוץ מכפות הדקלים הנחרכות בשמש הצורבת של

ואדי אמלח. ודאי לא הוא, וּודאי לא אחרי שסחו לו מוריה

שהיא מכלה את זמנה במשחקים עם חברותיה ושום טובה

לא תצמח מלימודיה ומוטב שתלמד בכפר מלאכות אישה.

בבקשה, אבי, ללמוד אני רוצה, התחננה בקול שבור ופניה

מבהיקות מן הדמעות, וניסתה להדביק את צעדיו, אבל את,

מסלחה, אמרו לי המורים שאת לא טובה ללימודים, הטיח בה

סכינים וחרץ את גורלה. לשווא הפצירה באביה שלא ישלח

אותה לרעות כבשים בוואדיות, לשווא הבטיחה שתתחיל

שוב את הכיתה הראשונה ותהיה הטובה בתלמידות.

ומתי תגמרי ללמוד, קטע אותה בקול שכולו גופרית

והמשיך הלאה, בגיל ארבע עשרה? ומה אז, בתולה תהיי

כל חייך? די, מסלחה, אל תבכי, מסתכלים עלינו האנשים,

לטובתך אנחנו לוקחים אותך משם, תכף נגיע הביתה

ותיקחי מים לעזים של דוד סעדיה, תפסיקי לבכות, אם לא

תפסיקי אכה אותך. אמר ולא יסף, ומסלחה שומעת והולכת

אחריו, לא מרצון ומאהבה אלא ממורא חגורת העור שעל

מותניו, ולבה מתהפך בקרבה ויוצא אל בית הספר, כי שם

היא פטורה מעבודות הבית הקשות ומשחקת ומפטפטת עם

חברותיה, ורק אינה תופסת כיצד מסתדרות האותיות זו לצד

זו ומצטרפות למילים, ואיך מתחבר מספר למספר או נגרע.

וכשהם מגיעים אל בית החומר והיא רואה בחצרו את

העזים והכבשים שנגזר עליה לבלות במחיצתן מבוקר עד

ערב, פורץ בכייה שוב, אל תוציא אותי מבית הספר, אבא,

אך זה מנער אותה מעליו ודוחף אותה למטבח, מזכיר לה

את מטלותיה ופונה לענייניו, לא התעכב לראות את עיניה

השחורות מתכווצות מבכי. ובחדר הסמוך מקשיבה אמה

בדומייה, לשה את בצק הפיתות בתנועות קצובות, ומסלחה

לא תיגש אליה, כבר יודעת היא שמשם לא תבוא עזרה.

רוכנת מסלחה על כלי המטבח שהיא שוטפת, רוכבת על

חמור להביא ממי באר רחוקה, גוחנת אל עטיני עזים שמָלאו

חלב, ואת הכול היא עושה בפנים קמלות, וילדי השבט

השבים בצהריים מבית הספר היהודי ותרמיליהם שמוטים על

גבם כבר יודעים שנלקחה מביניהם מחמת ציוניה הנמוכים.

מסלחה הטיפשה, מגחך אחד, מסלחה הטיפשה, צוחק אחר,

מֶה־מֶה־מֶה, כמו כבשה טיפשה, עולבים בה ממטעי הגת,

והיא שומעת את קולות הצחוק המתגלגל, ואחד מהם הוא

צחוקו של יוסף בן עלי בן דחבאן, כאילו אומר לה: איך

העזת להתאהב באחד כמוני, הנה באת על עונשך —

די, מסלחה, התעוררי, שוב שקעת, מה הטעם שתייסרי

את עצמך בעבר שאין לו מרפא ותיקון, עכשיו צריך לבדוק

ולראות איך יוצאים מעסק הביש הזה, כי את כאבי הבטן אי

אפשר לשאת עוד, הם הולכים ומתעצמים, קורעים לגזרים

את הבטן. באוטובוס השועט אל חופיו של ים המלח היא

נעמדת בין שני טורי המושבים ואין לה למי להשיח את

מצוקתה, כי לא אבתה להתיידד עם איש מדרי בית האבות

מאז הגיעה לשם אחרי שנים ארוכות במחיצת עצמה בדירה

זעירה, בלי בעל, כי לא נישאה שוב, ובלי ילדים לתמוך בה,

כי את ילדתה איבדה.

גדולה הבדידות, והכאבים גדולים ממנה, והבטן דוחקת,

ואין בררה אלא לצעוד עוד ארבעה-חמישה צעדים אל

הנהג ולהשמיע באוזניו דברים כאלה: תשמע, כן, אתה, אני

צריכה שתעצור, מיד, כאן, צריכה פה לנוחיות, אבל מסלחה

ביישנית, מעולם לא עמדה על שלה, נתנה תמיד לזמן להציע

את פתרונותיו, אבל עכשיו אין זמן, נדרשת החלטה, מהרי,

מסלחה, מערכת העיכול יש לה רק כיוון אחד.

כל כך נואשת היא עד שנדרשת לה עזרתה של רגינה,

הישנה בשלווה מעוררת קנאה במושב השלישי, מה תעירי

את רגינה, מסלחה, מה לך ולה? מה תועיל לך הישישה

הרדומה הזאת, שאפילו מילה לא החלפת אִתה מאז הגעת

לבית האבות? מה לה ולפעולת מעייך או לפעולת המנוע?

האם תמציא לך בית שימוש לבן ואסלה, נייר טואלט וברז

מים? שהרי עוד רגע הכול יוצא כאן מאחורייך בין כולם,

מזהם את רצפת האוטובוס, ולפני כן את התחתונים, השמלה

והסוודר.

רגינה, קומי, קומי.

כבר הגענו? שואלת רגינה, עפעפיה דבוקים זה לזה.

לא, לא הגענו.

מה יש, מה את מעירה אותי?

יש אתי בעיה.

מה, ממצמצת בעיניה, נתקע האוטובוס?

לא, רגינה, אתי הבעיה. אני צריכה לשירותים. דברי

בשבילי עם הנהג, בקשי ממנו שיעצור.

תלכי את לנהג, אני מה אני יודעת, ענתה לה.

אני לא יכולה, רגינה, אני מתביישת.

אז תחרבני פה, לוחשת רגינה וצוחקת צחוק מכשפות, בזה

לכאבה גם אם תפרוץ לפניה בבכי, אחרי שנים שלא בכתה.

זמן רב מאוד חלף מאז בכייה על בתה, וזמן רב אף יותר חלף

מן היום ההוא שחיפשוה הרועות הצעירות, עד שהתגלתה

לעיניהן ממררת בבכי במחסה של כפות תמרים בנווה המדבר

היחיד של ואדי אמלח, והיא חובקת תינוקת רועדת שלא

תאריך ימים ובכף ידה הימנית צרור עשבי מרפא שקטפה

לבתה החולה. מה לך, שאלו, נפלא מבינתם מדוע היא בוכה

עוד לפני שהגיעה אל אוזנה בשורתן, מה לך, מסלחה, שאת

כולך דמעות? ענתה בבכי שעל חייה היא בוכה, שהרחיקוה

מבית הספר שאהבה והשיאוה הוריה בכפייה לסוחר דבש

שגילו כפול מגילה פעמיים ורק דבר אחד היא יודעת עליו,

שבא עליה לילה־לילה כבוא הגמלים על הנאקות וזיעתו

סרוחה ואינו מוציא הגה מפיו חוץ מגניחותיו המכוערות על

צווארה. ואמרו לה הרועות, אם בוכה את בגלל הגבר הזה

שהוא בעלך, יכולה את לחדול מהבכי, כי השתנה גורלך.

לא יחזור עוד, מצאו אותו בשוק א־טאלח, מוטל על האדמה

מת מפגיעת קליע רובה בראשו. מסלחה, מתנה גדולה מזו

לא העזה לבקש. נפש טובה היא, תפילה רעה אינה יודעת

ללחוש ואין בלבה זדון אף לא כלפי זה שאנס אותה לילה־

לילה מתוקף כתוּבּתם. מקוננות זקנות השבט, מסלחה

המסכנה, נשארה אלמנה וצעירה ומרה עם ילדה יונקת וחולה

שלא תאריך ימים, ומסלחה בוכה גם היא, אך כוזב בכייה

ונשימותיה נשימות של שחרור. ומה תעשה, תקום ותפזז

על קברו בצעדי מחול ותוף מרים בידה? כל ימיה חינכוה

שלא תתנגד ולא תרים קולה ולא תחציף פנים, ומאז ומעולם

נתונה היא לעריצות הגברים הרוצים לכפות עליה את דעתם

או את גופם.

מנעוריה השתרשה בפניה הבעה מרה שתרחיק מעליה כל

גבר שהשדכניות יביאו אליה במצוות הוריה, ותחת שתקבל

את פניהם בתודה, כיאה לאלמנה שילדתה חולנית וזקוקה

להשגחה מתמדת, החמיצה פנים לכולם, עד שהתייאשו

ועזבוה לנפשה, ואפשר שהיתה ננטשת בוואדי אמלח גם

כשיצאו הכול בדרכם לעַדֶן לטוס משם לארץ ישראל, לולי

בכתה אז בתה במלוא גרונה וברגע האחרון נזכרו בשתיהן.

ועכשיו בא הנהג הארור הזה ומוביל אותה גם הוא על כורחה

מי יודע לאן, וגם בכלי רכבו אינה רוצה לנסוע וודאי שלא

לבוא עם הנהג בדין ודברים. והרי אפילו בבית החולים

בארץ, כשאמרו לה שבִּתה, שהחזיקה מעמד כל הדרך

לישראל, נפטרה בלילה, לא הכבידה בשאלות על הרופאים,

גם לא על האחיות; שמעה את הבשורה המרה וכבשה את

בכייה כי מה תועיל בו. אבל איך יעצור האוטובוס אם לא

תפציר בנהגו, שעיניו נעוצות בכביש ודבקות בעיקוליו, ומה

לו ולזקנה הזאת.

כאבי הבטן של מסלחה כסכינים שמהפכים את מעיה, אני

לא יכולה יותר, היא אומרת לחלל האוטובוס, דמעות בעיניה,

אני לא יכולה יותר, ואין איש שומע, אין איש רואה את

מסלחה הזקנה עומדת שם נואשת בין שני טורי המושבים,

כאילו כך נגזר דינה מילדות, ברגע ההוא שהלשין עליה מי

שאהבה אותו בכל לבה, יוסף בן עלי בן דחבאן. כל כך נעלב

מאהבתה, ועונשה היה שתינשא לגבר זקן ולא אהוב ותלד לו,

ושתחלה התינוקת ותיעקר ממקומה ותיעלם לא בשמים אלא

על הארץ דווקא, ממש מתוך אולמות בית החולים: תבוא

אחות אחת ותספר לה שהשתנקה התינוקת בשנתה ואחרת

תספר שנחנקה מבִּלעה ושלישית תגער בשתיים על שהן

מבזבזות את זמנן בדיבורי סרק ומוטב שיזדרזו ויבואו מיד

אל חדר הכביסה, שלא תתעצבן עלינו הכובסת, היא אומרת.

ולא תהיה למסלחה השהות לשאול עוד שאלה על גורל בתה,

אף לא להיפרד ממנה או לראות את קברה.

אלך לנהג ואבקש שיעצור עכשיו, אומר לו שאני צריכה

לנוחיות, אבל היא לא הולכת, תקועה היא בין המושבים ובין

צללי עברה. לכי כבר, תגידי לו, למה את מהססת כל כך,

תגידי לו, עצור עכשיו מיד, תגידי לו בהרמת קול וסנטר,

במבט נחוש, בלי הכניעות שדבקת בה כל השנים שאמרת

לעצמך שוב ושוב, התאפקי, מסלחה, התאפקי, אל תאמרי

כלום, קבלי את הדין, הרכיני ראש, השפילי את עינייך ואת

פנייך הנבולות ולכי לך בדממה מהמקום הזה כמו שנהגת

ביום ההוא בשדה התעופה בעדן, וכבר מתווסף באוזנה

טרטור מנועי המטוס העומד להמריא ועולה באפה ריח

הסולר הנשרף והיא רואה שני פקידים בחליפות ניגשים אליה

ואל שאר העולים ומצווים עליהם להניח על המסלול חפצי

ערך. למה, שאלה אז בלבה ולא את שני הפקידים, ונפרדה

מטבעת הנחושת הדקה שנתנה לה אמה וראתה בתדהמה

כנועה איך נמלא מסלול האספלט הריק תכשיטים וזהב

וספרי תורה, כל אותם אוצרות שיישכחו שנים במחסן ביפו,

וסופם שיעלו באש.

מנסה מסלחה להטביע את היסוסיה, עוברת את המושב

הבא ומגדילה צעד, את תכולת מעיה היא מתקשה להחזיק,

אם עוד רגע או שניים לא ירפה הנשר מרכבו וייתן לה לרדת

ולשחרר את סוגריה אל החולות, אם עוד רגע לא יפתח את

דלת הכלא הנוסע הזה וייתן לה להיחלץ —

מתקדמת היא אל הנהג, שוקלת כל צעד, מרוכזת בגופה

לבל יתרופפו חלילה סוגריו, ידה מגששת אחר משענות

המושבים ואחר ידיות פנויות מזרועות הזקנים, וגופה הכבד

מיטלטל מכל מהמורה בכביש. כבר הגיעה למרחק דיבור

מהנהג, אבל היא מתקרבת עוד, מעדיפה ללחוש לו לבל

ישמע איש מלבדו, והנה מסתיים מסעה הארוך, עכשיו אין

לה אלא לדבר אליו. נשימה אחת לא עמוקה היא נושמת,

מחניקה את בושתה ומצמצמת את עצמה לממדי גמדה,

ודבריה אליו יוצאים בלחישה. כיבבה עמומה מסתננות

המילים בין צליליו של מקלט הרדיו: אדוני הנהג, אני

מבקשת, אם אפשר, שירותים, באמת זה דחוף.

שתי דקות, סבתא, כבר הגענו, ענה אדיש ולא הפנה אליה

את ראשו.

לא יכולה.

עוד דקה, תתאפקי, את לא ילדה, ופה זה כביש מסוכן.

אדוני הנהג, אני לא יכולה להתאפק. וברגע הזה, השָפל

והנחות והמבזה מכל אלה שידעה מאז עלתה מוואדי אמלח

לישראל, תחילה לאוהל במעברת העולים בפרדסיה, ואחר כך

לחדר אפלולי בבת ים, ושם, בקומה רביעית שפונה אל גבו

של בניין שיכונים אחר, נקברה חיה וכילתה ימים על ימים

בפרנסה היחידה שמצאה ולא אזרה אומץ להחליפה באחרת,

כל מיני תיקוני חייטות, ומבוקר עד צהריים עמלה שם בגפה

תחילה בחוט ומחט ואחר כך במכונת תפירה, בלא תקווה

לחיים טובים מאלה, כעת, ליד הנהג, לא לחישה יוצאת מפיה

אלא זעקה חזקה וצלולה, אני לא רוצה להתאפק אדוני הנהג,

התאפקתי מספיק, ואיך אפשר להאמין שאֵם תקבל בבית

חולים תעודת פטירה של בתה, ולא תפצח בצעקות מרות

וצווחות כאב… וכבר עולה לנגד עיניה הרופא האשכנזי,

שניגש אליה ועל פניו ארשת צער נוראה ומיד נכנס פקיד

מחלקת הסעד וקרחתו מבהיקה ועל פניו מבט של אבל והוא

מבשר לה בקול נמוך ומתכתי על פטירת התינוקת והולך,

והרופא לא מיישיר אליה מבט ומיד הולך אחרי הפקיד, והיא

המומה ושותקת ומרוב צער נסתם פיה תחת שתקום ותהפוך

ותהרוס כל רהיט בחדר היולדות ובבית החולים עד שישיבו

לה את בתה. ורק כעבור שנים הבינה שאולי לא שכלה את

ילדתה אלא היתה אחת מרבות שילדיהן נלקחו מהן וניתנו

למשפחות מאמצות ששילמו בעבורם.

צאי כבר מהזיכרונות הארורים האלה, מסלחה, שכחי

ומחקי אותם, כי לא יועילו לך במאום, אבל איך תשכח

ותמחק וכולה מלאה בהם. שתי גבותיה השחורות מתכווצות

לנתיב של פחם, והיא פורצת בבכי על חיים שלמים של

התאפקות וכניעות, ושערי בכייה נפתחים וגם סוגריה, וכל

צחנת שנותיה פורצת משם וניגרת בין רגליה על רצפת

האוטובוס. תמונות חייה קופצות מול עיניה, מוכלבות

בתפרים גסים של שתיקות ומפּלות, ובכאב הבטן מתערבבים

כאב הראש וכאב האוזניים וכל מכאובי חייה הכנועים,

המושתקים, שאף פעם לא עמדה בהם על שלה ואף פעם לא

הלכה על פי רצונה, כולם גואים ומציפים ואִתם גם שיירי

מזון לעוס מן הקיבה, כולם שועטים החוצה אל הוושט ואל

הלוע, אותו לוע שהשתנק אי־אז מעוגיית תמרים ומקוץ

מעוקל ששרט והגיר את דמו. היא פוערת את פיה, רוחבו

כרוחב שוקת הגמלים בחצרו של אביה, וכל קיאה מתפרץ

החוצה אל הגבר הזר האוחז בהגה ואינו נראה עוד כנשר

מרגע שטונף בקיא.

מסלחה נושמת נשימה ראשונה לרווחה.