הארץ | ספרים
הנבחרים
מאיה בקר| 08 בספטמבר 2022
הילה עמית מרכיבה משפחה אלטרנטיבית
אחד הסיפורים בקובץ הביכורים של הילה עמית מ־2016, "מאושרי והלאה", מתאר קשר יוצא דופן בין אם חד־הורית ובתה הקטנה להומו פלסטיני שעובר לגור איתן. בסיפור אחר בקובץ, נערה יהודייה מיפו נמשכת לשכנתה הערבייה. הרומן הראשון של עמית, שיוצא עכשיו, ממשיך את הקו המובהק הזה, בסיפור על מערכת יחסים משולשת שמערבלת וסוחטת מרכיבים של מגדר ומגזר. גיבור אחד של הסיפור הוא בחור שמוקע ממשפחתו אחרי שיצא מהארון ומתנחם בזרועותיו של בחור ערבי. חברתו הקרובה של המאהב, לסבית ערבייה בארון, היא הגיבורה השנייה של הספר, שבסופו יוחלט על הורות משותפת: בדירה אחת האם והתינוק; בדלת ממול האב ובן זוגו היהודי. זו משפחה שיכולה היתה להיחשב חריגה מאוד, מאיימת על הסדר הטוב, אלמלא כל המשפחות ה"רגילות" בספר היו איומות כל כך. הורים מתנכרים, גברים אלימים — שום בית אב לא יוצא טוב תחת ידה של עמית, שמרחיבה בעקביות את ההגדרה המסורתית של "משפחה", על רקע המציאות הישראלית: הרצח בברנוער בתל אביב ("הוא תהה אם ההורים שלו יתקשרו לשאול לשלומו... אבל הטלפון שלו דמם"), בידוק ביטחוני משפיל בנתב"ג ("היא בכתה בשקט... כשהאשה עם הקוקו העבירה אצבעות לבנות קפואות מתחת לפס המתכת של החזייה שלה"), הזכייה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון ("טפו, גועל נפש, איך שלחו את הדבר הזה לייצג את המדינה שלנו, איך?" מסננת אמו של הגיבור). הספר מתפקע מחומרים נפיצים, כאלה שגורמים ל"גדר חיה" של דורית רביניאן להיראות כמו ספר ילדים נאיבי, אבל דווקא בסגנון הכתיבה של עמית אין שום דבר אלטרנטיבי. להיפך, הוא סולידי, חסר ייחוד, כמעט שמרני; ריאליזם פסיכולוגי מהסוג המוכר בספרות הישראלית. אפשר להתייחס לזה כחיסרון, אבל דווקא בהקשר של "עיר תחתית", הגישה העניינית, הישירה, היא ערך. לא כל סיפור אהבה להט"בי הוא אירוע "חתרני", ולא כל קשר בין יהודי לערבי צריך ללוות בתרועות חצוצרה.
