רן יגיל | 16 ביוני 2022

עטיפת הספר 'עבור את הלילה בלוע האש' מאת שחר־מריו מרדכי

שחר־מריו מרדכי הוא משורר שהממסד הספרותי אוהב לאהוב, ובצדק. הוא עוטר בפרס גולדברג, פרס ראש הממשלה ופרס שירה על הדרך. להבדיל ממשוררים אחרים המנסים נואשות לשורר בצורות הסגורות והתבניתיות ויוצא להם ברוב המקרים מעין פסטיש מלאכותי, אצלו יש זרימה טבעית של כישרון מולד בתחום הלשון, גם אם הוא שם על עצמו סד של חרוז ומשקל.

עוד יתרון לו. הוא כותב שירה במגוון של נושאים: אקטואליה חברתית ופוליטית, יחסים הומוסקסואליים וגם סיפור אישי אוטוביוגרפי — למשל, שיריו המרגשים בספרו החדש, "עבוֹר את הלילה בלוֹע האש", על אביו שנשרף והיה מוכה הלם קרב ממלחמת ששת הימים, עוד לפני שמרדכי נולד. רוצה לומר, הוא יודע לסוב סביב נושא ולהקיפו בשירים, הן בתחום השיר היחיד והן בתחום השער והמחזור. עקב אכילס אחד יש לשירתו של מרדכי: הוא אוהב להתחכם ולהשתמש יתר על המידה במשחקי לשון נופל על לשון וצורות דומות. פעמים זה מוצלח ופעמים זה נראה קופירייטרי ומיותר — ומקלקל את השורה תרתי משמע. צירוף כמו "עב ובן" במקום "אב ובן" אינו שירה טובה בעיניי, או צירוף כמו "עלם קרב" במקום "הלם קרב" הוא בנאלי. לעומת זאת, צירוף כמו "כחֶרֶז הנשבר" לעומת "כחֶרֶס הנשבר" הוא מקורי ורענן על רקע שברונו הנפשי של האב החובר לשבר החרוז בשיר. צורה ותוכן מתלכדים כאן באופן מרגש.

כל זה בטל בשישים ביחס למספר השירים המפתיעים והחזקים המצויים בספר הנוכחי, בעיקר בחלקו הראשון. הנה "ילדי העברים" — סונטה יפהפייה, טבעית וזורמת של מרדכי על אביו: "אבי שְׁחוּם עור ושיערו פחם / שתקן ורזה, מבטו חורך כלהביור. / בִּפְסַק לב חצוּב כִּבְאֵר וקשֶׁה כאבן צור / אמי אוהבת את גופו מוכה הלהט והחם. // צף אבי על הבְּאֵר ועל הבעירה. / בתיבת גומא מקולפת זפת וחימר / הצפינה אמי את אבי הסמ"ר; / ואבי היה עלם, ואמי נערה. // מפוחם, חרוך וכרוך תחבושות / שָׁב אבי בתום שישה ימים מלוהטים / ממצרים. עם אֶחָיו. וראה בסבלותם. // החיילים, אומרת אמא, הסתדרו בשלשות. / החיים, הפצועים והמתים; / ואביך בשלושתם".

• המעשה האמנותי האמיץ של שחר מריו מרדכי
• בין מזרח לפינלנד: 15 שאלות על שירה עם שחר מריו מרדכי

באופן כללי, השירים על האב הפצוע והמוכה הלם קרב נהדרים וכך גם השירים על מערכת היחסים עם גבר שחור ממוצא ליברי בארה"ב ששמו ז'אן קלוד. הדברים מתפתלים, משתרגים ומצטלבים. מרדכי מקביל בין הביוגרפיה הפליטית של ז'אן קלוד לביוגרפיה שלו ביחסיו עם אביו בשיר המצוין "על השבר הישראלי־אפריקני (His Story, My Story)", שלא אוכל לצטטו כאן בשל אורכו.

הנה שיר אחר זורם וסיפורי באותו נושא — הסונטה הקצת שבורה, "ז'אן קלוד ביקש שאלווה אותו": "ז'אן קלוד ביקש שאלווה אותו לחניה / חשבתי לעצמי: הוא מתקשה להיפרד / חשבתי לעצמי: גם לי קשה להיפרד / וליוויתי את ז'אן קלוד אל החניה // למחרת שב ז'אן קלוד וחזר וביקש / לווה אותי, אנא, אל החניה / כך הוא הפציר בי. כך זה היה: / חיוכו חורר לי את הלב כקליע מתנקש. // ביום השלישי קולי הקניט בהנגנה / אבדה לך הדרך מדירתי לרכב? / הוא נשק לי והבהיר בצחוק מצלצל שלא. // 'אני גבר שחור. זו שכונה לבנה. / שוטר יחורר את לבי נֶקֶב אחר נֶקֶב.' // הו, לבי — מְצוּקֵי אֶרֶץ לַתֵּבֵל שלו".

מרדכי הוא משורר המכיר את מסורת השירה שלנו ואת שירת העולם, כך שאין חשים בשיריו באגו צעיר שבא יש מאין. להבדיל ממשוררים ירוקים, הוא עצמו כבר לא כל כך צעיר וזה ספרו החמישי. הוא יודע מה זאת ספרות לפניי ולפנים, משתמש באמצעים אמנותיים מסורתיים באופן מקורי כמו הרמזים למקורות ואוקסימורונים (אחדות הניגודים) וגם המוטואים שלו בראשי השירים אינם רק סתם לשם התנאוּת. הם משרתים היטב את השיר הבא אחריהם.

אפילו העקידה, חומר שחוק לעייפה בשירה, מתחיָה יפה־יפה אצלו. הנה השיר "הזמן" המעיד על כך בסופו: "בשִׁלהי החורף נחטפת השמש אל רִיק העצים, / וכמו בִּן־לילה סבך של צמרות מקים יער בָּרחוב / וְרעש בחזֶה: / מה אתה עושה / העץ, שקרס בסופה והצניח זרעים — / יש לו המשך. וזה לא סיפור / גם הסופה זרעה רוח / ושמש הפליאה ללהוט ולדלות מַיִם מִיָּם / ולזרוע ענן. הנה / משמים צונחים ממטרים וצומחים / יערים. אפילו עיר חשׂוּכת פנים בַּלילה / נזרעת מחדש באור השחר והתכלת. / עכשיו קרני השמש בסבך העצים / וחיֵי ילדִי שלא נולד מתרוצצים בשורש / נשמתי, מה מוּנף כמו מַאֲכֶלֶת / לחַיות את הילד. / שולחים אליי ידם הָעֵצים והשֶׂה: / הזמן רץ, אַיֵּה בנךָ ומה אתה עושה". הכל בשיר מוליד ונולד ורק מרדכי תוהה ומשתהה.