1.
ממזרח למועדון טוֹלִי, אחרי ההתפצלות בדרך דֵסאפּרָן סַסְמאל, עומד מסגד קטן. פנייה מובילה משם אל מובלעת שקטה, כוורת של סמטאות צרות ובתים צנועים של המעמד הבינוני.
לפנים, היו במובלעת הזאת שתי ברֵכות מים מוארכות, מקבילות. מאחוריהן השתרעה בקעה בת אקרים אחדים. אחרי המונסון היו המים בברֵכות גואים ומציפים את הסוללה שהוקמה ביניהן. גם הבקעה היתה מתמלאת מי גשמים, מטר ויותר עוּמקם, והמים היו עומדים בה חודשים אחדים.
יקינטוני מים עבותים היו ממלאים את השטח המוצף, והתרבו בפראות. העלים כיסו את פני המים עד שנדמו כקרקע יציבה, ירוקה לעומת כחול השמים.
בקתות דלות היו פזורות בשולי המים, והעניים היו נכנסים לתוכם ומלקטים כל דבר אכיל. בסתיו הגיעו האנפות, נוצותיהן הלבנות מושחרות מפיח עירוני והן ממתינות לטַרפּן דוּמם.
באווירהּ הלח של כלכותה התאדו המים לאט, אך בחלוף הזמן ייבשה השמש העזה את רוב מי השיטפונות והקרקע הרוויה שבה ונגלתה.
סוּבּאש ואוּדָיָאן חצו את הבקעה לא פעם. זה היה קיצור דרך אל שדה שבפאתי השכונה, שלשם הלכו לשחק כדורגל. הם היו עוקפים שלוליות, מדלגים מעל למרבדים של עלי יקינטון שנשארו, שואפים את האוויר הטחוב.
היו בעלי חיים שהטילו ביצים שישרדו בעונה השחונה. אחרים התחפרו בבוץ, שקעו במצב דמוי־מוות, וחיכו לגשם שישוב.
2.
במועדון טוֹלי כף רגלם לא דרכה מעולם. כמו רוב תושבי הסביבה, גם הם עברו מאות פעמים על פני שער העץ, על פני חומות הלבנים.
עד אמצע שנות הארבעים, היה אביהם צופה בתחרויות הסוסים מאחורי הגדר. הוא הסתכל מהרחוב, בעמידה, בין המהמרים ושאר הצופים שידם לא השׂיגה לקנות כרטיס, או שאסור היה להם להיכנס למועדון. אבל אחרי מלחמת העולם השנייה, בתקופה שנולדו בה סוּבּאש ואוּדָיָאן, הוגבהה החומה והציבור לא ראה עוד את המתרחש בפנים.
אחד השכנים, בִּסְמִלְלַהּ שמו, עבד במועדון כנושא כלים במדשאות הגולף. הוא היה מוסלמי שנשאר בטוֹליגאנג' אחרי החלוקה. תמורת כמה פּאיסוֹת מכר לשניים כדורי גולף שאבדו או הושלכו במסלול. אחדים מהם היו מבוקעים, כמו חתך שנפער בעור, והגומי הוורוד נחשף בתוכם.
בהתחלה חבטו הילדים בכדורים המעוכים הלוך ושוב במקלות. אחר כך מכר להם בִּסְמִלְלַהּ גם מחבט גולף שהתעקם קצת; שחקן מתוסכל קלקל אותו כשחבט באחד העצים.
בִּסְמִלְלַהּ הראה להם איך לרכון, היכן לאחוז. הם קבעו להם פחות־או־יותר את מטרת המשחק, חפרו גומות באדמה וניסו לשדל את הכדורים להיקלע לתוכן. אף שלמרחקים גדולים יותר היה צורך במחבט שונה, בכל זאת השתמשו במחבט ה"פָּאטֶר". אבל גולף היה שונה מכדורגל או מקריקט, והאחים לא הצליחו לאלתר אותו לשביעות רצונם.
במגרש ששימש אותם למשחקי כדור צייר בִּסְמִלְלַהּ בעפר מפה של מועדון טולי. הוא אמר להם שבצד הקרוב לבית המועדון יש ברֵכה, אורוות סוסים, מגרש טניס. מסעדות שמוזגים בהן תה מקנקני כסף, אולמות מיוחדים לביליארד ולברידג'. וגרמופונים שמשמיעים מוזיקה, ומוזגים במקטורנים לבנים המכינים משקאות עם שמות כמו "פינק ליידי" ו"ג'ין פיז".
באחרונה הקימה הנהלת המועדון גדרות תוחמות נוספות כדי להרחיק פולשים, אבל בִּסְמִלְלַהּ אמר שבשוליים המערביים נשארו קטעים של גדרות תיל שאפשר להיכנס דרכם.
הם חיכו כמעט עד לשעת הדמדומים, עד שיתושים גירשו את שחקני הגולף מהמסלול ואלה נסוגו למועדון לשתות שם קוקטיילים. את התוכנית שמרו לעצמם ולא אמרו עליה דבר לשאר הנערים בשכונה, הלכו עד המסגד בפינת הרחוב שלהם, שהתבלט מהבניינים הסמוכים בצריחיו הצבועים אדום ולבן, ושם פנו לכביש הראשי ועִמם המחבט ושני פחי נפט ריקים.
הם חצו לצד השני של "אולפן הטכנאים" ופניהם מועדים אל שדות האורז, מקומו לפנים של הנהר אָדִי גַנְגָא, שהבריטים הפליגו בו בסירות אל השפך.
כעת היו שם מים עומדים ובשוליהם משכנות של הינדים שנמלטו מדְהאקה, מרַגְ'שאהי, מצ'יטָגוֹנג. אוכלוסיית עקורים שכלכותה הכילה אותם אך התעלמה מהם. מאז החלוקה, לפני עשור, הם הציפו חלקים שלמים מטוֹליגאנג', כמוהם כגשמי המונסון שמילאו את הבקעה.
היו בהם עובדי ממשל שקיבלו בתים במסגרת תוכנית החילופים, אבל רובם היו פליטים שארץ אבותיהם נשללה מהם. אלה באו בגלים: בתחילה טפטוף מהיר, ואחר כך שיטפון. סוּבּאש ואוּדָיָאן זכרו אותם. תהלוכה קודרת, עדר אנושי, כמה צרורות על ראשיהם, תינוקות קשורים אל חזי הוריהם.
הם הקימו להם סככות בד או קש, שזרו קירות מבמבוק. חיו בלי מים זורמים, בלי חשמל, במשכנות עוני הצמודים למזבלות, בכל חלל אפשרי.
הם היו הסיבה לכך שנהר אָדִי גַנְגָא שעל גדתו עמד מועדון טולי נעשה תעלת השופכין של דרום־מערב כלכותה. הם היו הסיבה לחומות שנוספו למועדון.
סוּבּאש ואודיאן לא מצאו גדר תיל, ובמקום שגדר האבן היתה נמוכה ואפשר היה לטפס עליה, נעצרו. הם לבשו מכנסיים קצרים, וכיסיהם היו תפוחים מכדורי גולף. בִּסְמִלְלַהּ אמר שבתוך המועדון ימצאו עוד הרבה, שהכדורים מפוזרים שם על האדמה ליד תרמילי תמרינד שנשרו.
אודיאן זרק את המחבט אל מעבר לגדר ואחריו אחד מפחי הנפט. סוּבּאש, אם יעמוד על הפח הנותר, יוכל במאמץ להתרומם ולעבור. אבל בימים ההם היה אודיאן נמוך ממנו בכמה סנטימטרים.
תשלב אצבעות, אמר אודיאן.
סוּבּאש שילב את כפות ידיו. לרגע העיקו עליו משקל רגלו של אחיו וסוליית הסנדל הבלויה, ואחר כל גופו. אודיאן התרומם חיש קל וישב על הגדר, רגל מכל צד.
שאני אשמור בצד הזה ואתה תלך לבדוק? שאל אותו סוּבּאש.
מה זה שווה?
מה אתה רואה?
בוא תראה בעצמך.
סובאש הדף את פח הנפט אל הקיר ועלה עליו. הוא הרגיש איך המְכָל החלול רועד תחתיו.
סובאש, בוא כבר.
אוּדָיָאן עבר והשתלשל אל מעבר לגדר האבן עד שרק קצות אצבעותיו נראו לעין. אחר כך הרפה וצנח. סובאש שמע אותו מתנשף ממאמץ.
אתה בסדר?
ברור. עכשיו תורך.
סובאש לפת את הגדר בידיו, אימץ אותה אל חזהו, נשׂרט בברכיו. כמו תמיד, לא ידע אם הוא רוגז יותר על אודיאן ועל תעוזתו או על עצמו, שאין בו תעוזה. סובאש היה בן שלוש עשרה, מבוגר מאחיו בחמישה עשר חודשים, אבל בלי אודיאן לא היתה לו תחושת עצמיות. משחר זיכרונותיו, בכל רגע, היה אחיו לצדו.
פתאום לא היו עוד בטוֹליגאנג'. הם שמעו את התנועה ברחוב אך לא ראו אותה עוד. סביבם היו עצי כדור־תותח עצומים ואקליפטוסים, קליסטמונים ופלומריות.
סובאש לא ראה מעולם דשא כזה — אחיד כמרבד, מתפרס על קימורי האדמה, מתגבּהַּ כדיונות במדבר, או כמו ים מתנחשל מעדנות. סביב כל גומה היה הדשא קצוץ בקפידה רבה, כמו טחב למדרך רגל, האדמה שתחתיו היתה חלקה כקרקפת, ולדשא היה גוון בהיר קצת יותר.
מעולם לא ראה אנפות רבות כל כך במקום אחד, וכשהתקרב, הן פרחו להן. העצים הטילו על המדשאה צללים של אחר־הצהריים. כשהסתכל עליהם מלמטה נפשקו ענפיהם החלקים, כמו מקומות אסורים בגוף אישה.
שניהם היו שיכורים מההתרגשות שבהסגת־גבול, מהפחד שמא ייתפסו. אבל שום שומר, לא רגלי ולא רכוב על סוס, שום חצרן לא הבחין בהם; איש לא בא לגרשם.
הם התחילו להירגע, גילו שורה של דגלים נטועים לאורך המסלול. הגומות היו כטבורים באדמה וגביעים נקבעו בתוכן, וכך היה אפשר לדעת לאן צריכים כדורי הגולף להגיע. פה ושם היו פזורות שוחות חול רדודות, וברחבי המדשאה הראשית היו גם שלוליות שצורתן משונה, כמו טיפות מבעד לעדשת מיקרוסקופ.
הם התרחקו מהכניסה הראשית, לא ניסו להתקרב לבית המועדון, למקום שזוגות של נָכרים התהלכו שם שלובי זרוע או ישבו על כיסאות קלועים תחת העצים. מדי פעם, אמר בִּסְמִלְלַהּ, יש מסיבת יום־הולדת לאחד מילדי המשפחות הבריטיות המתגוררות עדיין בהודו, עם גלידה ורכיבה על פוני, ועוגה שנרות בוערים בה. נֶהְרוּ היה אמנם ראש הממשלה, אך בטרקלין המרכזי התנוססה תמונתה של מלכת אנגליה החדשה, אליזבת השנייה.
בפינתם הנשכחת, במחיצת תאו־מים שתעה, חבט אודיאן בעוז. הוא הניף את זרועותיו אל־על, נעמד בתנוחה זו ואחרת, נופף במחבט הקטן כבחרב. הוא תיחח את הדשא הבתולי, איבד כמה כדורים באחד ממקווי המים, והם חיפשו להם תחליפים בשוליים הלא־מכוסחים.
סובאש עמד על המשמר, והאזין שמא עולה קול פרסות סוסים מתקרבות משבילי העפר האדומים הרחבים. הוא שמע נקישות נקר, ומהלומות חרמש קלושות כשחלקת דשא במקום אחר נקצרה ביד.
תנים ישבו זקופים בלהקות, פרוותם הצהבהבה מנוקדת באפור. עם התמעט האור התחילו אחדים מהם לחפש מזון ודמויותיהם הצנומות נראו רצות בקווים ישרים. יללותיהם הנואשות, שהדהדו בשטחי המועדון, העידו כי השעה מאוחרת וצריך לחזור הביתה.
הם השאירו את שני פחי הנפט; זה שבחוץ ציין את נקודת המעבר, את זה שבתוך המועדון הקפידו להסתיר בין השיחים.
בביקורים הבאים אסף סובאש נוצות ושקדי בר. הוא ראה נשרים טובלים בשלוליות ופורסים כנפיהם לייבוש.
פעם מצא ביצה שנפלה, בלי פגע, מקן של סיבּכי. הוא נשׂא אותה בזהירות והביא אותה הביתה, הניח אותה בכלי חרס מחנות ממתקים, כיסה אותה בזרדים. אחר, כשלא בקעה, חפר לה בור בגן מאחורי ביתם, למרגלות עץ המנגו.
ואז, ערב אחד, אחרי שהשליכו החוצה את המחבט וטיפסו על הגדר, ראו שפח הנפט בצד השני נעלם.
מישהו לקח אותו, אמר אודיאן. הוא התחיל לחפש. כבר לא היה הרבה אור.
זה מה שאתם מחפשים?
היה זה שוטר שהופיע לפתע במסלול הסיור סביב המועדון.
הם הבחינו בקומתו, במדיו. בידו היה הפח.
הוא התקדם אליהם. ראה את המחבט על האדמה, הרים אותו, בחן אותו. הוא הניח את פח הנפט והדליק פנס, כיוון את אלומת האור אל פני שניהם, אחר כך העביר אותה לאורך גופם.
אחים?
סובאש הנהן.
מה יש לכם בכיסים?
הם הוציאו את כדורי הגולף ומסרו אותם, הביטו בשוטר כשהכניס את הכדורים לכיסיו. אחד מהם השאיר בחוץ, זרק אותו באוויר ותפס אותו.
איך הם הגיעו לרשותכם?
הם שתקו.
מישהו הזמין אתכם לשחק היום גולף במועדון?
הם טלטלו את ראשיהם.
אתם יודעים יפה מאוד שזה שטח סגור, אמר השוטר. הוא השעין קלות את ידית המחבט על זרועו של סובאש.
זאת הפעם הראשונה שאתם כאן?
לא.
זה היה רעיון שלך? אתה לא גדול מדי בשביל זה?
זה היה רעיון שלי, אמר אודיאן.
יש לך אח נאמן, אמר השוטר לסובאש. הוא רוצה להגן עליך. מוכן לקבל עליו את האשמה.
הפעם אני אעשה לך טובה, המשיך. אני לא אגיד כלום במועדון. בתנאי שאין לך כוונה לנסות שוב.
לא נחזור, אמר סובאש.
יפה. שאלווה אתכם הביתה אל ההורים, או שנסיים את השיחה הזאת כאן?
כאן.
טוב, תסתובב. רק אתה.
סובאש הפך את פניו אל הקיר.
עוד צעד.
הוא חש בידית המתכת צולפת באחורי ירכיו, אחר כך בשוקיו. עוצמת המהלומה השנייה — מגעה קצר כהרף עין — הפילה אותו על ארבעותיו. יחלפו כמה ימים עד שהנפיחות תרד.
הוריהם לא הכו אותם מעולם. בתחילה לא הרגיש דבר, רק קהות. אחר כך תחושה כאילו הוטחו בו מים רותחים מתוך סיר.
תפסיק, צעק אודיאן על השוטר. הוא השתופף ליד סובאש, חבק את כתפיו, ניסה לגונן עליו.
יחד, דחוקים זה אל זה, אימצו את שריריהם. ראשיהם היו מורכנים, עיניהם עצומות, סובאש עוד מסוחרר מכאב. אבל ההמשך לא בא. הם שמעו את המחבט שהושלך מעבר לגדר נופל בפעם האחרונה בתוך שטח המועדון, ואחר כך את השוטר שכבר ניער את חוצנו מהם מתרחק.
