הקמע של דדה | יוחאי אופנהיימר | פרק ראשון

1

שוטר צבאי חבוש כומתה עמד ליד צומת רעננה קצת לפני תחנת ההסעה.

"גש הנה, חייל", הוא פלט מתוך פה סגור, שפתיים שנצמדו זו לזו. ידיו על המותניים. אופנוע ועליו מספר של מ"צ נשען על רגלית עבה. דֶדֶה התקרב אליו, גם הוא חבוש כומתה שחורה. השוטר הושיט יד.

"את החוגר".

"מה קרה?"

היד המושטת דיברה. דדה הביט בזגוגיות הכהות של משקפיו וראה מכוניות ממהרות, רק הוא נעצר.

"משהו לא בסדר?"

בסככת האוטובוס ישבו חיילים. נראה שהם לא מחכים לאוטובוס.

"איך שאתה רוצה", הסיר את התיק החום מעל כתפו והתכופף לפתוח את האבזם. ידו ניערה בגדים, נעליים, שלפה תיק רחצה, פתחה אותו. הציץ במברשת השיניים והחזיר את התיק פנימה.

"תכף אמצא את החוגר", התרומם עם התיק והלך לסככה המוצלת.

"מה קורה? גם אתם מסרתם את החוגר שלכם?"

ישבו שם שני קצינים וכמה חיילים צעירים.

"גם אנחנו חצינו לא במעבר חצייה", אמר הנמוך. חוט של רוק נמתח בין שפתיו עד שנסגרו. דדה הרגיש הקלה.

"גם אתם באותו עניין?"

שני הקצינים הפסיקו שיחה שחצצה בינם לצעירים.

"כן", פלט הסרן. מתחת לכומתה שלו מוצמדת כיפה.

דדה סגר את התיק והוציא את החוגר מכיס החולצה. התקרב לשוטר, שעמד בגבו לסככה. ביד אחת חיבק מאחור את כתפו של השוטר ובאחרת נופף מול פניו בפנקס החוגר.

"עוד חצי שעה", הידק את אחיזתו, "יוצאת ההסעה שלי לסיני. זה שמונה שעות נסיעה", אמר לתוך אוזנו. "אתה מוכן להתרחק ממני?" השמיע השוטר בלי להסב את ראשו.

"מה שתגיד. תכתוב בתלונה שגם חיבקתי אותך ושאלתי באיזה אפטר שייב משתמשים במשטרה הצבאית". דדה הרגיש ברעד שעובר בגופו של הבחור.

השוטר צירף את כל התעודות לחבילה שהטמין בכיסו. ארב לחיילים נוספים שחצו את הצומת ממזרח למערב. נגזר עליו לעמוד בשמש לבדו. מכונית האיצה בצפירה ארוכה. קולות צחוק נשמעו מתוך החלון הפתוח. מישהו צעק "אלקובי!"

הסרן שאל מה קורה עכשיו. המ"צ הסתובב לעברו והצדיע.

"המפקד, אתם באים אתי עוד כמה דקות לבסיס תל מונד. ישפטו אותכם שם".

"באיזה דרגה השופט בתל מונד?"

"המפקד, אני חושב שהוא סרן".

"סרן לא יכול לשפוט סרן", אמר כאילו התגלה סדק בשלשלאות שלו.

"זה באמת אני לא קובע, המפקד. אני רק מביא אותכם לשם". הצלליות שלהם התקרבו זו לזו, שני גושי צל.

"תגיד לי, אלקובי", נזכר דדה, "אתה לא מירושלים?"

לא עברו מכוניות. היושבים מתחת לסככה הציצו אל השניים.

"עכשיו אני נזכר, אלקובי. אילן, לא?"

השוטר הפנה אליו את משקפיו, מביט במי שהסגיר אותו.

"תכף מגיעה הטרנזיט של המשטרה הצבאית. אתם באים אתי", לא נשארו לו מילים.

"אלקובי, איך פתאום נזכרתי", המשיך דדה. "הגימנסיה, כיתת מב"ר, אני לא טועה. נכון, אלקובי? היינו רואים אותכם בהפסקות. היה לך חבר ענק כזה, איך קראו לו… שהרבני, נכון? היה עומד ליד הסל, לוקח בלי קפיצה את הריבאונדים. איך המורה שלכם צעק, שהרבני תתחיל לרוץ! אז מה, נהיית מ"צ, רב"ט אלקובי. לא זוכר אותי?"

הסרן הוסיף, "שואלים אותך".

"המפקד, זה לא מעניין אף אחד מאיפה אני ואיפה למדתי", השיב המ"צ, שבינתיים חזר לנשום.

"אז זה התפקיד שלך, אלקובי, לעצור חיילים בדרך לבסיס ולתקוע להם תלונה כי עברו את הכביש באלכסון ולא במעבר חצייה?" דדה התחיל להתחמם.

עמדו. הסגן הניע זרועותיו מעלה-מטה. "חבר'ה, להירגע. הוא יוותר הפעם, הוא לא ראה. נמשיך כל אחד כאילו לא עיכב אותנו חצי שעה".

אלקובי לא ענה.

דלת הטרנזיט הצבאי נסגרה בחבטה פעמיים.

"עכשיו בסדר", אמר הנהג. "חבר'ה, זה לא לוקח הרבה זמן. אני מכיר את הסיפור הזה, כל יום ראשון מחדש". נסע דרומה כדי לפנות אחר כך צפונה. השמש קפחה על פניו והוא מצמץ. כאילו הוא בוכה.

בשדות רכנו פועלות. כמה הן יכולות בלי להזדקף?

הנהג החליף הילוך והפטיר, "מנוע ישן, זבל של טרנזיט", קיטר שלא נותנים לו חדשה.

לפני הפנייה לבסיס השתרך תור של מכוניות כרמל.

"עכשיו מגיעים?" הש"ג אמר. הוא דמה לאלקובי, אולי אח שלו? האחים אלקובי, חשב דדה. אלקובי ובניו.

השבילים מסומנים בלבן. מברשת עבה צבעה אותם. הלבן לא נגמר. גם גזעי האיקליפטוסים בלבן.

לסרן היה טרנזיסטור שהמכסה האחורי שלו נשבר והבטריות הוצמדו בנייר דבק. לא הייתה קליטה.

"מוזר, אנחנו במרכז הארץ".

עצירים הסתובבו בנעליים מצוחצחות ובלי דרגות. תספורת קצרה במיוחד. הרומאים היו עוקרים להם גם את הריסים ואת השיניים, קוצצים להם את הלשון כדי שלא ילשינו, חשב דדה. אבל כאן נשפטים מקסימום לשלושים יום, ואחר כך מגיעים עצירים חדשים. גם הם צובעים את השבילים בלבן, מסיידים את גזעי העצים.

"העצירים לא מקבלים עיתונים וספרים", גילה הטנקיסט שישב על הספסל ליד דדה וחיכה אתו למשפט. שפתו התחתונה מלאה יותר מהעליונה. "מזל שלא צובעים לנו גם את הספסל".

"אני הולך לברר". דדה קם לעבר המבנה. חלונות מסורגים, ובכניסה שלט: מחוץ לתחום! עוד שלט: חייל, שפר הופעתך! מטף כיבוי אדום.

"מה אתה עושה כאן, חייל?"

"מחפש שירותים".

"פה זה רק לאנשי מנהלה. מחוץ לתחום בשבילך, לא ראית?"

"יש לי שלשול, אפשר לעבור?"

"שאני לא יראה אותך פה עוד פעם, הבנת?" קירב את עיניו אל דדה, הגבות שלו פרועות.

"לא תראה אותי".

דדה הסתלק. בסוף המסדרון מצא ברז דולף ושתה ממנו.

הוא ניגש לחדר שממנו בקעה שיחת טלפון. הפקידה לא הבחינה בו. אל הדלת הוצמד במעוקם שלט: שלישות מרחבית. ברקע נשמע רדיו. הפקידה האזינה לשיר, והעיפרון שבידה שרטט על השולחן קו ישר, שנפסק בכל פעם שענתה לטלפון ב"לא" ו"כן". כשפנתה אל דדה חייכה. נדמה שהקול באפרכסת עוד מתעקש לשדל אותה.

"תשמע, אני לא יכולה", לא חדלה לחייך ולא הסירה את עיניה מדדה. היא בכלל לא אתי, חשב, עד שנענעה בראשה והרחיקה את האפרכסת, כיסתה את הפומית בידה וסימנה באצבעות: תכף. העיפרון שב להתוות את הקו.

"אני חייבת להפסיק, נכנסו אנשים". פעמיים-שלוש אמרה את זה וחיכתה עד שהשיחה נותקה. דדה נשאר עומד.

"איך אני יכולה לעזור?" כאילו גילתה אותו רק עכשיו.

"הביאו אותנו להישפט, חמישה-שישה חיילים, כולל קצינים. מתי אפשר להישפט ולגמור עם זה? אני חייב לרדת היום לסיני, ועכשיו אני תקוע פה".

לא ענתה. התמתחה כאילו עוד רגע תעוף ולפני זה תבקש ממנו להחליף אותה כאן, מאחורי השולחן הזה.

"איך מתאים לי לרדת לסיני!" צלצול הטלפון הסיח שוב את דעתה.

דדה המשיך במסדרון. החדרים הסמוכים היו ריקים. חייל השריון הופיע, כנראה חיפש אותו.

"בוא, אנחנו צריכים להתייצב בבניין השני".

דדה היה האחרון. ידע כבר שהעבֵרה קשורה לסעיף ניסיון התאבדות ופגיעה ברכוש צה"ל.

ידע מהו העונש, ושכל משפט נמשך שלוש דקות, לכל היותר ארבע. שמע את השופט קורא את התלונה ולא ענה. השופט הרים אליו את מבטו. הכומתה שלו הייתה קטנה מדי, לא התאימה לראשו.

"רציתי שהשופט יסתכל על מי שניסה להתאבד. זו אשמה כבדה".

"דויד הכהן. ירושלים. גם בירושלים אתה חוצה במקומות אסורים? מי יודע מה אבא ואימא שלך היו אומרים, אבל הצבא לא אוהב מתאבדים".

הייתה עייפות בקולו, כאילו לא האמין לדבריו.

"אם אתה מרגיש שנשפטת שלא כדין", חיכה לפני שהשלים את המשפט, "זכותך להגיש קובלנה. תכתוב שהצבא משחק במילים. יש מילים שאסור לשחק בהן". בלע את רוקו. עייפותו פגה. נדמה שהשופט אוחז בידו עט ואינו כותב.

"איפה אתה משרת?" נשא שוב את עיניו במקום לנעוץ אותן בדף.

"בבסיס מודיעין בסיני, המפקד", המריץ את קולו, כאילו להודות לו. רק לא לומר מילה מיותרת. דגל המדינה נראה רפוי מאחוריו.

הטרנזיט חיכה ליד מגרש המסדרים, וכשמיהרו אליה

התנופפו בראש התורן קרעי הדגל. עצירים התקדמו במבנה. חייל השריון שרק.

העצים שלאורך השביל נראו מאובקים, בני מאה שנה.