ילדותו של ישו | ג'. מ. קוטזי | פרק ראשון

פרק א

האיש שליד השער מצביע להם על בניין נמוך, שרוע, לא רחוק. "אם תמהרו," הוא אומר, "תוכלו להירשם לפני שנועלים שם את הדלתות עד מחר."

הם ממהרים. Centro de Reubicación Novilla [מרכז הקליטה] כתוב על השלט. Reubicación — מה הפירוש? זאת לא מילה שלמד.

המשרד גדול וריק. גם חם שם — חם אף יותר מבחוץ. בקצהו הרחוק דלפק של עץ לרוחב כל החדר, מחולק במחיצות של זכוכית עמומה. ליד הקיר שורת מגירות תיקים של עץ משוח בלכה.

תלוי מעל לאחת המחיצות האלה שלט:Llegados Recién [באים חדשים], המילים מוטבעות בשחור על מלבן של קרטון. הפקידה שמאחורי הדלפק, אישה צעירה, מקבלת את פניו בחיוך.

"שלום," הוא אומר. "אנחנו באים חדשים." הוא הוגה את המילים לאט, בספרדית שעמל לקנות לו. "אני מחפש תעסוקה, גם מקום לגור בו." הוא אוחז בילד תחת בתי שחיו ומרים אותו כדי שהיא תוכל לראות אותו היטב. "יש לי אתי ילד."

הצעירה מושיטה את ידה ואוחזת בידו של הילד.

"שלום, בחור!" היא אומרת. "הוא הנכד שלך?"

"לא הנכד שלי, לא הבן שלי, אבל אני אחראי לו."

"מקום לגור בו," היא מציצה בניירותיה. "יש לנו חדר פנוי כאן במרכז שתוכל להתגורר בו בשעה שתחפש משהו טוב יותר. הוא לא מפואר, אבל אולי זה לא יהיה אכפת לך. אשר לתעסוקה, בוא נברר את זה בבוקר — אתם נראים עייפים, אני בטוחה שאתם רוצים לנוח. מרחוק באתם?"

"היינו בדרך כל השבוע. באנו מבֶּלסטאר, מהמחנה. את מכירה את בלסטאר?"

"כן, אני מכירה את בלסטאר היטב. גם אני באתי דרך בלסטאר. שם למדת את הספרדית שלך?"

"היו לנו שיעורים כל יום במשך שישה שבועות."

"שישה שבועות? יש לך מזל. אני הייתי בבלסטאר שלושה חודשים. כמעט מַתִּי משיעמום. הדבר היחיד שהשאיר אותי בחיים היה השיעורים בספרדית. האם המורה שלכם היתה במקרה סניורה פּיניֵרה?"

"לא, המורה שלנו היה גבר," הוא מהסס. "מותר לי להעלות עניין אחר? הילד שלי" — הוא מציץ בילד — "לא מרגיש טוב. זה קצת מפני שהוא מודאג, מבולבל ומודאג, ולא אכל כמו שהוא צריך לאכול. האוכל במחנה נראה לו מוזר, לא מצא חן בעיניו. יש כאן איזה מקום שנוכל להשיג שם ארוחה אמתית?"

"בן כמה הוא?"

"בן חמש. זה הגיל שקבעו לו."

"ואתה אומר שהוא לא הנכד שלך."

"לא הנכד שלי, לא הבן שלי. אנחנו לא קרובי משפחה. הנה" — הוא מוציא מכיסו את שתי תעודות המסע ומגיש לה אותן.

היא בודקת את התעודות. "את אלה הוציאו בבלסטאר?"

 "כן. שם נתנו לנו את השמות שלנו, את השמות הספרדיים שלנו."

היא נרכנת אל מעבר לדלפק. "דוויד — זה שם יפה," היא אומרת. "מוצא חן בעיניך השם שלך, בחור?"

הילד מיישיר אליה את מבטו אבל לא עונה. מה היא רואה? ילד רזה וחיוור פנים לבוש מעיל צמר רכוס עד גרונו, מכנסיים קצרים אפורים המכסים את ברכיו, נעליים גבוהות שחורות עם שרוכים, גרבי צמר וכומתת בד חבושה במלוכסן.

"לא חם לך מאוד בבגדים האלה? תרצה לפשוט את המעיל שלך?"

הילד מניע את ראשו מצד לצד.

הוא מתערב. "הבגדים הם מבלסטאר. הוא עצמו בחר לו אותם ממה שהציעו שם. הוא ממש נקשר אליהם."

"אני מבינה. שאלתי מפני שנראה לי שהוא בבגדים קצת חמים מדי ליום כמו היום. אני רוצה להזכיר: יש לנו כאן במרכז מחסן שאנשים תורמים שם בגדים שלילדים שלהם הם כבר קטנים מדי. הוא פתוח כל בוקר בימי השבוע. אתם מוזמנים לקחת לכם משם. תמצאו מבחר גדול יותר מזה שבבלסטאר."

"תודה."

"וגם זה, אחרי שתמלא את כל הטפסים הנחוצים תוכל למשוך כסף בתעודת המסע שלך. יש לך קצבת התערות של ארבע מאות רֵאל. גם לילד. ארבע מאות לכל אחד."

"תודה."

"ועכשיו אראה לכם את החדר שלכם." היא נרכנת הצדה ולוחשת לאישה שבדלפק הסמוך, הדלפק שרשום עליו Trabajos ]עבודות]. האישה פותחת מגירה, נוברת בה, מניעה את ראשה מצד לצד.

"תקלה קלה," אומרת הצעירה. "נראה שאין לנו המפתח לחדר שלכם. הוא בוודאי אצל הממונה על הבניין. שם הממונה הוא סניורה וייס. תיגשו לבניין C. אשרטט לך מפה. כשתמצא את סניורה וייס, תבקש שתיתן לך את המפתח ל־ C-55 . תגיד לה שאנה מהמשרד הראשי שלחה אותך."

"לא יהיה קל יותר לתת לנו חדר אחר?"

" C-55הוא, לצערי, החדר הפנוי היחיד."

"ואוכל?"

"אוכל?"

"כן. יש איזה מקום שנוכל לאכול שם?"

"גם על זה תדבר עם סניורה וייס. היא מן הסתם תוכל לעזור לך."

"תודה. שאלה אחרונה: יש כאן ארגונים שמתמחים בקירוב אנשים?"

"קירוב אנשים?"

"כן. יש בוודאי הרבה אנשים שמחפשים בני משפחה. יש ארגונים שעוזרים לקרב משפחות — משפחות, חברים, נאהבים?"

"לא. אף פעם לא שמעתי על ארגון כזה."

קצת מפני שהוא עייף ומבולבל, קצת מפני שהמפה שציירה לו הצעירה לא ברורה, קצת מפני שאין שלטים, נדרש לו זמן רב כדי למצוא את בנין C ואת משרדה של סניורה וייס. הדלת סגורה. הוא דופק. אין עונים.

הוא עוצר את אחד העוברים שם, אישה קטנטנה שפניה פני עכבר חדות תווים, לבושה במדים בצבע שוקולד של המרכז. "אני מחפש את סניורה וייס," הוא אומר.

"היא גמרה," אומרת האישה הצעירה, וכשהוא לא מבין: "היא גמרה להיום. תחזור בבוקר."

 "אולי תוכלי את לעזור לנו. אנחנו מחפשים את המפתח לחדר C-55".

האישה הצעירה מניעה את ראשה מצד לצד. "אני לא מטפלת במפתחות."

הם חוזרים אל ה־Centro de Reubicación . הדלת נעולה. הוא טופח על הזגוגית. אין סימן של חיים בפנים. הוא טופח שוב.

"אני צמא," מייבב הילד.

"תחכה רק עוד קצת," הוא אומר. "אני אחפש ברז."

הבחורה, אנה, מופיעה מעבר לצד הבניין. "אתה דפקת?" היא אומרת. הוא שוב מתרשם: מעלומיה, מהבריאות והרעננות שהיא מקרינה.

"נראה שסניורה וייס הלכה הביתה," הוא אומר. "אין שום דבר שנוכל לעשות? אין לכם — איך קוראים לזה? — llave universal [מפתח כללי] לפתוח לנו את החדר?"

"llave maestra [מפתח ראשי]. אין דבר כמו llave universal. אילו היה לנוllave universal היה בא הסוף לכל הצרות שלנו. לא, סניורה וייס היא היחידה שיש לה  llave maestra לבניין C. יש לך אולי איזה ידיד שיוכל להלין אתכם הלילה? תוכל לחזור הנה בבוקר ולדבר עם סניורה וייס."

"ידיד שיוכל להלין אותנו? הגענו לחופי הארץ הזאת לפני שישה שבועות, ומאז גרנו באוהל במחנה במדבר. איך אפשר שיהיו לנו כאן ידידים שילינו אותנו אצלם?"

אנה מקמטת את מצחה. "תיגשו אל השער הראשי," היא מצווה. "חכו לי מחוץ לשער. אֶראה מה אני אוכל לעשות."

הם עוברים בשער, חוצים את הרחוב ומתיישבים בצלו של עץ. הילד מניח את ראשו על כתפו. "אני צמא," הוא מתלונן. "מתי תמצא ברז?"

"שקט," הוא אומר. "תשמע את הציפורים."

הם מקשיבים לשירת הציפורים הזרה, חשים את משב הרוח הזרה על עורם.

אנה מופיעה. הוא קם ומנופף. גם הילד קם על רגליו, ידיו מתוחות על צדי גופו, האגודלים לפותים באגרופיו.

"הבאתי קצת מים בשביל הבן שלך," היא אומרת. "הנה, דוויד, תשתה."

הילד שותה ומחזיר לה את הספל. היא שמה אותו בתיקה. "זה היה טוב?" היא שואלת.

"כן."

"טוב. עכשיו תלכו אחרי. זאת דרך לא קצרה, אבל אתם יכולים לראות בזה התעמלות."

בזריזות היא פוסעת בשביל החוצה את הפארק. צעירה מושכת, אין להכחיש זאת, אף על פי שהבגדים שהיא לובשת לא כל כך הולמים אותה: חצאית שחורה חסרת צורה, חולצה לבנה צרה ליד הצוואר, נעליים שטוחות.

אילו היה לבדו היה יכול שלא לפגר אחריה, אבל כשהילד בזרועותיו הוא לא יכול. הוא קורא: "בבקשה — לא כל כך מהר!" היא מתעלמת ממנו. במרחק הולך וגדל הוא חוצה אחריה את הפארק, חוצה רחוב, ועוד רחוב.

לפני בית צר, פשוט למראה, היא נעצרת ומחכה. "כאן אני גרה," היא אומרת. היא פותחת את דלת הכניסה. "בואו אחרי."

היא מוליכה אותם במסדרון אפלולי, דרך הדלת האחורית, במורד מדרגות עץ רעועות, אל חצר קטנה מכוסה כולה דשא ועשבים שוטים, סגורה בשני צדדים בגדר של עץ ובצד השלישי בגדר תיל.

"תשבו לכם," היא אומרת, מצביעה על כיסא ברזל חלוד מכוסה חציו בעשב. "אני אביא לכם משהו לאכול."

לא מתחשק לו לשבת. הוא והילד מחכים ליד הדלת.

הבחורה שבה ומופיעה ובידיה צלחת וכד. בכד מים. בצלחת ארבע פרוסות לחם מרוחות במרגרינה. זה בדיוק מה שקיבלו לארוחת הבוקר בתחנת העזרה לנצרכים.

"כמי שבא זה עתה אתה נדרש לפי החוק להתגורר במגורים שאושרו לכך או במרכז," היא אומרת. "אבל יהיה בסדר גם אם תבלו את הלילה הראשון שלכם כאן. מאחר שאני עובדת המרכז, נוכל לטעון שהבית שלי נחשב למגורים מאושרים."

"זה יפה מאוד מצדך, מעשה נדיב מאוד," הוא אומר.

"בפינה ההיא יש קצת חומרי בניין שנשארו," היא מצביעה לשם. "אתה יכול לעשות לכם איזה מחסה, אם אתה רוצה. אתה תסתדר?"

הוא בוהה בה, מבולבל. "אני לא בטוח שהבנתי," הוא אומר. "איפה בדיוק נבלה את הלילה?"

"כאן," היא מראה על החצר. "עוד מעט אחזור ואראה איך אתם."

חומרי הבניין שמדובר בהם הם חצי תריסר לוחות ברזל מגולוון, חלודים כולם בכמה מקומות — גג ישן, בלי ספק — וכמה חתיכות עץ. האם זה איזה מבחן? האם היא באמת מתכוונת שהוא והילד יישנו בחוץ? הוא מחכה עד שתשוב כמו שהבטיחה, אבל היא לא באה. הוא מנסה לפתוח את הדלת האחורית, אבל היא נעולה. הוא דופק, אין מענה.

מה קורה? האם היא מאחורי הווילונות, מחכה לראות איך יגיב?

הם לא אסירים. קל יהיה לטפס על גדר התיל ולהסתלק. האם זה מה שעליהם לעשות, או שמוטב שיחכה ויראה מה יקרה עכשיו?

הוא מחכה. כשהיא שבה אליהם השמש כבר שוקעת.

"לא עשיתם הרבה," היא מעירה, מזעיפה פנים. "הנה." היא נותנת לו בקבוק מים, מגבת קטנה וגליל של נייר טואלט; וכשהוא נותן בה מבט שואל: "איש לא יראה אתכם."

"שיניתי את דעתי," הוא אומר. "אנחנו נחזור אל המרכז. יש שם בוודאי איזה חדר ציבורי שנוכל להעביר בו את הלילה."

"אתם לא יכולים. השערים של המרכז סגורים. סוגרים אותם בשש."

כעוס הוא ניגש אל ערמת חומרי הקירוי, מושך ומוציא שני לוחות ומעמיד אותם במשופע ליד גדר העץ. כך הוא עושה גם בלוח שלישי ורביעי, עושה מין סככה. "זה מה שתכננת בשבילנו?" הוא אומר, פונה אליה. אבל היא כבר איננה.

"כאן אנחנו נישן הלילה," הוא אומר לילד. "זאת תהיה הרפתקה."

"אני רעב," אומר הילד.

"לא אכלת את הלחם שלך."

"אני לא אוהב לחם."

"אז תצטרך להתרגל לזה, מפני שזה כל מה שיש. מחר נמצא משהו יותר טוב."

באי־אמון לוקח הילד פרוסת לחם ומכרסם בה. ציפורני ידיו, הוא רואה, שחורות מלכלוך.

כשאור היום דועך הם נשכבים במחסה שלהם, הוא על ערוגת עשבי בר והילד על עיקול זרועו. כעבור שעה קלה הילד נרדם, אגודלו בפיו. אשר לו, השינה אינה ממהרת ליפול עליו. אין לו מעיל; לא עובר זמן רב והקור מתחיל לחדור אל גופו; הוא מתחיל לרעוד.

זה לא רציני, זאת רק הצטננות, לא תמות מזה, הוא אומר לעצמו. הלילה יחלוף, השמש תזרח, יהיה יום. רק שלא יהיו חרקים זוחלים. חרקים זוחלים זה כבר יהיה יותר מדי.

הוא ישן.

באישון לילה הוא מתעורר, קשוי, כאוב מקור. הכעס גואה בו. למה הסבל חסר התכלית הזה? הוא זוחל ויוצא מהסככה, מגשש את דרכו אל הדלת האחורית ודופק, תחילה בשקט אחר כך חזק יותר.

חלון נפתח מעליו; לאור הירח הוא מבחין במטושטש בפניה של הבחורה. "כן?" היא אומרת. "משהו לא בסדר?"

"הכול לא בסדר," הוא אומר. "קר כאן. התואילי בבקשה להכניס אותנו פנימה."

משתררת שתיקה ארוכה. ואחר כך: "חכה," היא אומרת.

הוא מחכה. ואחר כך: "הנה," אומר קולה.

איזה חפץ נופל לרגליו: שמיכה, לא גדולה מאוד, מקופלת לארבע, עשויה מאיזה חומר גס ומדיפה ריח של קמפור.

"מדוע את מתייחסת אלינו כך?" הוא קורא. "כמו לזבל?"

החלון נטרק.

הוא זוחל בחזרה אל הסככה, עוטף בשמיכה את עצמו ואת הילד הישן.

הוא מתעורר לקול ציוץ ציפורים. הילד, עדיין ישן שינה עמוקה, שוכב מוסב ממנו, כובעו תחת לחיו. בגדיו שלו לחים מטל. הוא שב ומתנמנם. כשהוא פוקח שוב את עיניו הבחורה מביטה בו מעליו. "בוקר טוב," היא אומרת. "הבאתי לכם משהו לארוחת בוקר. אני צריכה ללכת עוד מעט. כשתהיו מוכנים אתן לכם לצאת."

"אתן לכם לצאת?"

"אתן לכם לצאת דרך הבית. תזדרזו בבקשה. אל תשכחו להביא את השמיכה והמגבת."

הוא מעיר את הילד. "בוא," הוא אומר, "צריך לקום. צריך לאכול ארוחת בוקר."

הם משתינים זה לצד זה בפינה בחצר.

ארוחת הבוקר, כך מתברר, היא עוד לחם ומים. הילד מתעב את זה; הוא עצמו לא רעב. הוא משאיר את המגש כמות שהוא על המדרגה. "אנחנו מוכנים ללכת," הוא קורא.

הבחורה מובילה אותם דרך הבית אל הרחוב הריק. "שלום," היא אומרת. "אתם יכולים לשוב הנה הערב אם תצטרכו."

"מה בנוגע לחדר שהבטחת לנו במרכז?"

"אם לא יהיה אפשר למצוא את המפתח או שהחדר כבר נתפס בינתיים, אתם יכולים לישון כאן שוב. שלום."

"רק רגע. את יכולה לעזור לנו בקצת כסף?" עד עכשיו לא היה צריך לקבץ נדבות, אבל הוא לא יודע אל מי עוד הוא יכול לפנות.

"אמרתי שאעזור לכם, לא אמרתי שאתמוך בכם בכסף. בשביל זה תצטרכו ללכת למשרדי ה־ Asistencia Social [עזרה סוציאלית]. תוכלו לתפוס אוטובוס אל מרכז העיר. אל תשכח לקחת אתך את תעודות המסע ואת אישור המגורים שלכם. ואז תוכל למשוך את קצבת ההתערות שלכם. לחלופין אתה יכול למצוא עבודה ולבקש מקדמה. אני לא אהיה הבוקר במרכז, יש לי פגישות, אבל תלך לשם ותגיד שאתה מחפש עבודה ומבקש un vale [אישור], הם ידעו לְמה אתה מתכוון, un vale . ועכשיו אני באמת צריכה לרוץ."

מתברר שהשביל שהוא והילד חוצים בו את הפארק הריק הוא הלא נכון וכשהם מגיעים אל המרכז השמש כבר גבוהה בשמים. מאחורי דלפק ה־ Trabajos אישה בגיל העמידה, חמורת סבר, שערה משוך לאחור על אוזניה ומהודק מאחור.

"בוקר טוב," הוא אומר. "נרשמנו אתמול. אנחנו באים חדשים ואני מחפש עבודה. הבנתי שאת יכולה לתת לי un vale."

Vale de trabajo"," אומרת האישה. "תראה לי את תעודת המסע שלך."

הוא נותן לה את תעודת המסע. היא בודקת אותה ומחזירה אותה. "אכתוב לך vale , אבל בעניין סוג העבודה שלך, תצטרך להחליט אתה עצמך."

"יש לך איזו הצעה איפה כדאי לי להתחיל? זה תחום לא מוכר לי."

"תנסה בנמל," אומרת האישה. "שם מחפשים תמיד עובדים. תפוס את אוטובוס מספר 29 . הוא יוצא מליד השער הראשי כל חצי שעה."

"אין לי כסף לאוטובוסים. אין לי כסף בכלל."

"הנסיעה באוטובוס היא בחינם. הנסיעה בכל האוטובוסים היא בחינם."

"ומקום לגור בו? אני יכול להעלות את עניין המקום לגור בו? הגברת הצעירה שישבה כאן אתמול, אנה קוראים לה, ייעדה לנו חדר, אבל לא התאפשר לנו להיכנס אליו."

"אין חדרים פנויים."

"אתמול היה חדר פנוי, חדר C-55 , אבל לא היה לה המפתח. המפתח היה בידי סניורה וייס."

 "אני לא יודעת על זה שום דבר. תבוא אחרי הצהריים."

"אני לא יכול לדבר עם סניורה וייס?"

"יש ישיבה של הסגל הבכיר הבוקר. סניורה וייס בישיבה. היא תחזור אחרי הצהריים."