ראשו של אדם | ז'ורז' סימנון | פרק ראשון

תא מספר 11, האגף השמור

פעמון צלצל אי־שם פעמיים, והאסיר היה ישוב על מיטתו, חובק בשתי ידיים גדולות ומסוקסות את ברכיו.

במשך דקה אולי לא זע, כאילו קפא בזמן, ואז מתח לפתע את איבריו בקול אנחה וקם על רגליו בתוך התא,

ענק וגמלוני, ראשו גדול מדי, זרועותיו ארוכות מדי וחזהו קעור.

פניו לא הביעו דבר למעט טמטום או אולי אדישות לא אנושית. אף על פי כן, בטרם יפסע אל הדלת,

שהאשנב בה מוגף, נופף באגרופו לעבר אחד הקירות. מעבר לקיר הזה היה תא זהה לחלוטין, תא באגף השמור של בית הסוהר.

שם, כמו בארבעה תאים אחרים, המתין הנידון למוות לחנינה או לקבוצת אנשים חמורי סבר שתגיח באישון

לילה ותעיר אותו משנתו בלי אומר ודברים. וכבר חמישה ימים, בכל שעה ובכל דקה, היה האסיר האחר גונח. לעתים בקול עמום, חדגוני, לעתים בזעקות, בדמעות, בשאגות מרד.

מספר 11 מעולם לא ראה אותו, ולא ידע על אודותיו דבר. לכל היותר היה בכוחו לשער, על פי קולו, ששכנו אדם צעיר מאוד.

ברגע זה היתה היללה רפה למדי, מוכנית, ובעיני האיש שקם על רגליו הבליח ניצוץ של איבה, והוא קמץ את אגרופיו המחודדים בחוזקה.

מהמסדרון, מהחצרות החיצוניות והפנימיות, מכל המבצר הזה שנקרא בית סוהר, מהרחובות המקיפים אותו, מפריז, לא הגיע כל רחש.

רק גניחותיו של מספר 10!

מספר 11 מתח את אצבעותיו בתנועה עוויתית, הצטמרר פעמיים ומישש את ידית הדלת.

התא היה מואר על פי הכללים באגף השמור. בדרך כלל היה זקיף מסייר במסדרון ופותח אחת לשעה את אשנביהם של חמשת הנידונים למוות.

כפות ידיו של מספר 11 ליטפו את הבריח בתנועה שרטט של חרדה הפיח בה חגיגיות.

הדלת נפתחה, כיסאו של הסוהר ניצב שם, ריק.

האיש החל לצעוד במהירות, כפוף ואחוז סחרחורת. פניו היו לבנות כסיד, ורק עפעפיו הירקרקים היו אדמומיים.

שלוש פעמים סב על עקביו כיוון שטעה בדרך ונתקל בדלתות נעולות.

בקצה מסדרון הגיעו לאוזניו קולות: סוהרים עישנו ודיברו בקול רם בביתן שמירה.

סוף־סוף היה בחצר, שאלומת אור של זרקור ניקבה מזמן לזמן את אפלתה. כמאה מטרים ממנו, ליד השער, כיתת את רגליו זקיף.

במקום אחר הואר חלון שמבעדו היה אפשר לראות אדם, מקטרת תחובה בפיו, רכון אל שולחן מכוסה ניירות.

מספר 11 היה רוצה לקרוא שוב את הפתק שמצא לפני שלושה ימים מוצמד אל תחתית הקערה שלו, אבל הוא לעס ובלע אותו, כפי שיעץ לו השולח. שעה קודם לכן עוד ידע את תוכנו בעל פה, אבל עכשיו היו בו חלקים שנבצר ממנו לזכור במדויק.

ב־ 15 באוקטובר בשתיים בלילה דלת התא שלך תהיה פתוחה, והסוהר יהיה עסוק במקום אחר. אם תלך במסלול שמשורטט כאן...

האיש מחה את מצחו ביד לוהטת, הביט בבעתה במעגלי האור וכמעט צעק לשמע צעדים. אלא שהם נישאו מעבר לחומה, מהרחוב.

אנשים חופשיים דיברו לקול הלמות צעדיהם על המדרכה.

"לחשוב שהם מעזים לדרוש חמישים פרנק על כורסה..."

זו היתה אישה.

"נו, טוב, יש להם הוצאות..." השיב קול של גבר.

האסיר מישש את החומה, עצר לאחר שרגלו נתקלה באבן, הטה אוזן. הוא נראה חיוור כמת וכה נלעג בזרועותיו האין־סופיות המפרכסות באוויר, עד כי בכל מקום אחר היו חושבים אותו לשיכור.

הקבוצה עמדה במרחק של פחות מחמישים מטרים מהאסיר, שהתחבא בתוך גומחה, סמוך לדלת שעליה

נכתב "גזבר".

הפקד מגרה אפילו לא טרח להישען על חומת האבן הקודרת. הוא עמד, ידיו בכיסי המעיל, נטוע על רגליו

החסונות בקיפאון כה מוחלט עד כי נראה כמו גוש חסר חיים.

ובכל זאת, יכולת לשמוע במרווחים סדורים את פצפוץ מקטרתו ולנחש את ההבעה שעל פניו, שלא הצליח למחות ממנה את החרדה.

עשר פעמים נאלץ לגעת בכתפו של השופט החוקר קוֹמֶליו, שלא חדל לזוז ממקומו.

השופט הגיע באחת בלילה היישר ממסיבה כלשהי, לבוש חליפת ערב, שפמו הדק זקור בקפידה ולחייו סמוקות מתמיד.

לא רחוק מהם עמד מר גָאסְיֶה, מנהל בית הסוהר, בסבר פנים זעוף ובצווארון מורם, והעמיד פנים שהמתרחש אינו נוגע לו.

היה קר מאוד. הזקיף שליד השער רקע ברגליו, והבל פיו הפריח קילוחי אדים דקיקים לחלל.

איש לא הבחין באסיר, שנמנע ממקומות מוארים. אף שהשתדל לא להשמיע רחש, בכל זאת שמעו אותו הולך כה וכה ועקבו פחות או יותר אחרי כל פסיעה שעשה. כעבור עשר דקות ניגש השופט אל מגרה ופתח את פיו כדי לדבר, אך הפקד מיעך את כתפו בכוח כה רב עד שהשופט השתתק, נאנח ושלה מכיסו בתנועה מוכנית סיגריה. היא מיד נלקחה מידיו.

כל השלושה הבינו. מספר 11 תעה בדרכו ועלול להיתפס בכל רגע בידי הסיור ההיקפי.

ואין בכוחם לעשות דבר! נבצר מהם להובילו למקום שבו, למרגלות החומה, המתינו לו חבילת בגדים וחבל שהשתלשל מלמעלה.

מזמן לזמן חלפה מכונית בכביש. מזמן לזמן גם דיברו אנשים וקולותיהם הדהדו באופן חריג בחצר הכלא. לשלושת הגברים לא נותר אלא להביט זה בזה. מבטיו של המנהל היו נרגנים, לעגניים, מאיימים. השופט קומליו, לעומתו, חש שמפעפעות בו דאגה ועצבנות בו בזמן.

מגרה היה היחיד ששמר על קור רוח, שהמשיך להאמין, מתוך כוח רצון, אבל אילו פגעה בו אלומת אור היה אפשר לראות שמצחו מבריק מזיעה.

כאשר נשמע צלצול מחצית השעה, עדיין נדד הגבר כה וכה, כצל רפאים, אך כעבור שנייה אחת הכה בשלושת הצופים זעזוע זהה.

הם לא שמעו אנחה. רק דמיינו אותה. והם דמיינו וחשו את החיפזון הקדחתני של האיש שנתקל סוף־סוף בחבילת הבגדים והבחין בחבל.

צעדיו של הזקיף הוסיפו לקצוב את זליגת הזמן. השופט העז ללחוש:

"אתה בטוח ש..."

אך מבטו המצמית של מגרה היסה אותו. והחבל זע. הם ראו כתם בהיר נע במעלה החומה: פניו של מספר 11, שטיפס בדי עמל בעזרת ידיו.

זה נמשך זמן! פי עשרה, פי עשרים מהמתוכנן. וכשהגיע לראש החומה, היה נדמה שנטש את המערכה, שכן הוא לא זע.

לבסוף ראו אותו, את צלליתו — משתטחת על ראש החומה.

האם נתקף סחרחורת? האם חשש לרדת לרחוב? או שמא מנעו זאת ממנו עוברי אורח או זוג נאהבים שהצטנף בפינה?

השופט קומליו פכר את ידיו בקוצר רוח. המנהל לחש: "אני מניח שאתם לא זקוקים לי יותר..."

סוף־סוף נמשך החבל כדי להיזרק אל העבר הנגדי. האיש נעלם.

"אילולא סמכתי עליך כל כך, פקד, אני מבטיח לך שלעולם לא הייתי נגרר להרפתקה כזאת... אבל תדע שאני עדיין מאמין שהֶרְטָן אשם!...עכשיו תאר לעצמך שהוא חומק ממך..."

"נתראה מחר?" שאל מגרה בתור תשובה.

"אהיה במשרד שלי מעשר בבוקר..."

הם לחצו ידיים בשתיקה. המנהל הושיט את ידו באי־רצון ורטן דבר־מה בעודו מתרחק.

מגרה הוסיף לעמוד רגעים אחדים ליד החומה, ופנה אל השער רק לאחר ששמע מישהו נושא את רגליו ובורח כל עוד נפשו בו. הוא נופף לזקיף, העיף מבט ברחוב השומם ופנה ברחוב ז'אן־דוֹלוֹן.

"הסתלק?" שאל מגרה צללית שהיתה דבוקה לחומה. "לכיוון שדרות אראגו. דיפוּר וז'נבייה בעקבותיו..." "אתה יכול ללכת לישון..."

ומגרה לחץ בפיזור דעת את ידו של השוטר, והתרחק בצעדים כבדים ובראש מושפל בעודו מצית את מקטרתו. השעה היתה ארבע לפנות בוקר כשפתח את דלת משרדו במטה המשטרה שבקה דז אורפבר. הוא פשט באנחה את מעילו, רוקן חצי כוס בירה פושרת שהיתה מונחת בין הניירות וצנח בכורסתו.

לפניו היתה תיקיית קרטון תפוחה ממסמכים, שעליה רשם לבלר של המשטרה המשפטית בכתב מעוגל ונאה:

פרשת הֶרטָן

ההמתנה נמשכה שלוש שעות. הנורה החשמלית העירומה היתה אפופה עשן שנישא כה וכה עם כל

תנודת אוויר. מזמן לזמן התרומם מגרה כדי ללבות את האש בקמין, ואז שב למקומו ונפטר בהדרגה מהמקטורן, מצווארון החולצה המלאכותי ולבסוף מהחזייה.

מכשיר הטלפון היה בטווח ידו, ובשש בערך הרים את השפופרת רק כדי לוודא שלא שכחו לקשר אותו לעיר. התיקייה הצהובה היתה פתוחה. דוחות, גזרי עיתונים, פרוטוקולים ותצלומים גלשו אל השולחן, ומגרה התבונן

בהם מרחוק, מקרב אליו מפעם לפעם מסמך כזה או אחר, לא בהכרח כדי לקרוא אותו אלא כדי למקד את מחשבותיו.

בראש כל אותם מסמכים התנוססה כותרת חוצבת להבות שהתפרסה על פני שני טורי עיתון:

ז'וזף הרטן, רוצחן של גברת הנדרסון וחדרניתה, נידון הבוקר למוות.

מגרה עישן ללא הפסקה בעודו מביט בחרדה במכשיר הטלפון המתמיד באילמותו.

בשש ועשרה נשמע צלצול, אך זו היתה טעות במספר.

ממקום ישיבתו היה יכול הפקד לקרוא חלקי מסמכים שונים, אף שהכירם בעל פה.

ז'וזף ז'אן־מארי הרטן, יליד העיר מֵלאן, בן 27, שליח בחנות הפרחים של מר ז'רארדייה ברחוב סֵבְר...

היה שם תצלום שלו, שצולם שנה קודם לכן בביתן של יריד בנֶיִי. בחור גבוה בעל זרועות עצומות, ראש משולש ופנים חיוורות, שבגדיו העידו על גנדור חסר טעם.

רצח ברברי בסָן־קְלוּד. אמריקנית עשירה וחדרניתה נדקרו למוות.

זה קרה ביולי.

מגרה סילק מעליו את התצלומים המבעיתים של המחלקה לזיהוי פלילי: שתי הגופות מצולמות מכל הזוויות, דם בכל מקום, פנים אחוזות עווית, כותנות לילה סתורות, מוכתמות, קרועות.

הפקד מגרה מן המשטרה המשפטית פענח את הפשע בסן־קלוד. הרוצח נמצא מאחורי סורג ובריח.

הוא נבר בדפים הפרוסים לפניו ושלה את גזיר העיתון מלפני עשרה ימים בלבד:

ז'וזף הרטן, רוצחן של גברת הנדרסון וחדרניתה, נידון הבוקר למוות.

בחצר של מטה המשטרה פלטה ניידת אסירים את שלל הלילה שלה, שכלל בעיקר נשים. הלמות צעדים החלה נשמעת במסדרונות, והערפל מעל נהר הסן התפזר.

הטלפון צלצל.

"הלו! דיפור?..."

"זה אני, בוס..."

"נו?..."

"שום דבר... זאת אומרת... אם תרצה אלך לשם בעצמי... נכון לעכשיו ז'נבייה מספיק..."

"איפה הוא?"

"בסיטַנְגֵט..."

"מה?... איפה?..."

"זה ביסטרו, ליד איסי־לֶה־מוּלינוֹ*...אני תופס מונית ובא לעדכן אותך..."

מגרה צעד כה וכה בחדר, ושלח את השרת להביא לו קפה וקרואסונים מבראסרי דופין.

הוא התחיל לאכול, ואז המפקח דיפור, דק גזרה ומטופח להפליא בחליפה אפורה ובצווארון מלאכותי מורם ונוקשה למשעי, נכנס באותה ארשת מסתורין שמלווה אותו תמיד.

"דבר ראשון, מה זה הסיטַנְגֶט הזה?" רטן מגרה." שב!..."

"ביסטרו של ימאים על הסן, בין גְרֵנֵל לְאיסי־לה־מולינו..."

"הוא הלך ישר לשם?"

"ממש לא!... נס שהוא לא חמק לנו, לז'נבייה ולי..."

"אכלת ארוחת בוקר?"

"בסיטנגט, כן!..."

"אם ככה, ספר..."

"ראית אותו מסתלק, נכון?... בהתחלה הוא רץ, כאילו פחד פחד מוות להיתפס... הוא נרגע רק ליד פסל האריה מבֶּלְפוֹר, עצר מולו ובהה בו..."

"הוא הרגיש שעוקבים אחריו?"

"מובן שלא! הוא לא הסתובב אפילו פעם אחת..."

"ואחר כך?..."

"אני מניח שעיוור, או מישהו שאף פעם לא ביקר בפריז, היה מתנהג פחות או יותר אותו דבר... הוא פנה פתאום לרחוב ההוא שחוצה את בית הקברות מונפרנאס, שכחתי את שמו... לא היתה שם נפש חיה... זה היה מדכא... נראה שלא היה לו מושג איפה הוא נמצא, כי כשהבחין במצבות מאחורי הגדר הוא התחיל לרוץ שוב..."

"תמשיך..."

פיו של מגרה היה מלא עכשיו והוא נראה נינוח יותר.

"הגענו למונפרנאס... בתי הקפה הגדולים היו סגורים, אבל עדיין היו כמה מועדוני לילה פתוחים... אני זוכר שהוא עצר ליד אחד מהם, נשמעו משם צלילים של ג'ז... מוכרת פרחים ניגשה אליו עם סל של פרחים והוא המשיך ללכת..."

"לאיזה כיוון?"

"לשום כיוון! הוא הלך בשדרות רַסְפַּי, חזר על עקבותיו ברחוב צדדי ומצא את עצמו שוב מול תחנת מונפרנאס..."

"איזה פרצוף היה לו?"

"שום פרצוף! אותו פרצוף שהיה לו כשהואשם, ובזמן המשפט... חיוור כמו סיד... המום, מבט מטושטש, מבוהל... קשה לתאר את זה... ואחרי חצי שעה כבר היינו בלֶה הָאל..."

"ואף אחד לא פנה אליו?"

"אף אחד!"

"הוא לא דחף שום פתק לתיבת דואר כלשהי?"

"אני נשבע לך, בוס! ז'נבייה עקב אחריו במדרכה אחת, ואני בשנייה... שום תנועה שלו לא חמקה מאתנו... הוא עצר לרגע ליד דוכן של נקניקיות וצ'יפס... היסס... ואז המשיך בדרכו, אולי כי קלט שוטר במדים..."

"הוא נראה כמו מישהו שמחפש כתובת?"

"לגמרי לא! הוא נראה יותר כמו שיכור שהולך לאן שהרוח נושאת אותו... חזרנו לסן, לכיכר הקונקורד. ואז הוא החליט ללכת לאורך הס... פעמיים או שלוש הוא התיישב..."

"על מה?"

"פעם אחת על מעקה האבן... ופעם שנייה על ספסל... אני לא יכול להישבע בזה, אבל נדמה לי שבפעם הזאת הוא בכה... בכל אופן, הוא החזיק את הראש בידיים..."

"לא היה אף אחד על הספסל?"

"אף אחד... המשכנו ללכת... אתה מדמיין איזו דרך? הגענו עד מולינו!... לפעמים הוא עצר והסתכל על המים... ספינות הגרר התחילו לצוץ... אחר כך הפועלים של בתי החרושת מילאו את הרחובות... והוא המשיך ללכת, כמו מישהו שאין לו צל של מושג מה הוא עומד לעשות..."

"זה הכול?"

"פחות או יותר... רגע... בגשר מיראבו הוא הכניס את הידיים לכיסים והוציא מהם משהו..."

"שטרות של עשרה פרנק..."

"זה מה שחשבנו שאנחנו רואים, ז'נבייה ואני... ואז הוא חיפש משהו סביבו... בטח ביסטרו!... אבל בגדה הימנית הכול היה סגור... הוא חצה את הנהר... בבר קטן מלא נהגים הוא שתה קפה וכוסית רום..."

"הסיטַנְגֵט?"

"עדיין לא! ז'נבייה ואני כמעט נפלנו מהרגליים. ואנחנו, בניגוד אליו, לא יכולנו לשתות כלום כדי

להתחמם!... הוא התחיל שוב ללכת... עשה סיבובים על גבי סיבובים... ז'נבייה רשם את שמות כל הרחובות, הוא ימסור לך דוח מפורט... בסוף חזרנו לרציף, ליד מפעל גדול... מקום שומם לחלוטין...

שתי ערמות גרוטאות וביניהן כמה שיחים ודשא, כמו בכפר... על יד עגורן עוגנות דוברות... משהו כמו עשרים...

אשר לסיטַנְגט, זה פונדק שלא היית מצפה למצוא שם... ביסטרו קטן שמגישים בו אוכל... מימין יש

צריף עם פסנתר אוטומטי ושלט שכתוב עליו: מסיבות ריקודים בימי שבת וראשון.

האיש שתה שם עוד קפה ורום. הגישו לו נקניקים, אחרי שחיכה הרבה זמן... הוא דיבר עם בעל המקום, ואחרי רבע שעה ראינו אותם עולים יחד לקומה הראשונה...

כשבעל המקום חזר, נכנסתי. הלכתי ישר אליו ושאלתי אם הוא משכיר חדרים. הוא שאל: 'למה?...

משהו לא בסדר אתו?...' בלי ספק רגיל לעניינים עם המשטרה. לא היה טעם להתחכם. העדפתי להפחיד אותו. אז אמרתי לו שאם יגיד ללקוח שלו מילה אחת אני סוגר לו את המקום...

הוא לא הכיר אותו... אני בטוח בזה!... הביסטרו הזה מתמחה בימאים, ובשתים עשרה בצהריים הפועלים של בית החרושת הסמוך באים לשתות אצלו אפריטיף...

נראה שהרטן נכנס לחדר ומיד נשכב על המיטה, בלי לטרוח לחלוץ נעליים אפילו... בעל המקום העיר לו על זה, והוא זרק אותן על הרצפה ותכף נרדם..."

"ז'נבייה נשאר שם?" שאל מגרה.

"הוא שם. אנחנו יכולים לטלפן אליו, יש טלפון בסיטנגט, בגלל הימאים שצריכים להיות בקשר עם בעלי הספינות..."

הפקד הרים את השפופרת. כעבור רגעים אחדים היה ז'נבייה בצדו האחר של הקו.

"הלו! מה עם האיש שלנו?..."

"ישן..."

"משהו חשוד?"

"שום דבר!... שקט מופתי... שומעים אותו נוחר מהמדרגות..."

מגרה ניתק וסקר את גזרתו הדקה של דיפור מכף רגל ועד ראש.

"לא תניח לו לחמוק?" הקשה.

המפקח עמד למחות, אבל הפקד הניח יד על כתפו והמשיך בקול חמור יותר:

"תקשיב לי, חביבי!... אני יודע שתעשה כמיטב יכולתך... אבל אני מהמר פה על המשרה שלי!... ועל עוד דברים... מצד שני, אני לא יכול ללכת לשם בעצמי, כי הבחור מכיר אותי..."

"אני נשבע לך, פקד..."

"אל תישבע!... לך!..."

ומגרה הכניס בתנועה חדה את שלל המסמכים לתיקיית הקרטון ודחק אותה לתוך מגירה.

"הכי חשוב, אם אתה צריך אנשים, אל תהסס לבקש..."

תצלומו של ז'וזף הרטן נשאר על השולחן, ומגרה התבונן לרגע בראש הגרמי, באוזניים הבולטות

ובשפתיים המוארכות, חסרות הצבע.

שלושה פסיכיאטרים משפטיים בדקו את האיש.

שניים מהם הצהירו:

אינטליגנציה מוגבלת. אחריות מלאה.

השלישי, שמונה מטעם ההגנה, העז לומר בביישנות:

הפרעה אטוויסטית. אחריות מופחתת.

ומגרה, שעצר את ז'וזף הרטן, אמר למפקד המשטרה, לפרקליט המדינה ולשופט החוקר: או שהוא מטורף או שהוא חף מפשע!

והוא היה נחוש להוכיח זאת.

מהמסדרון נשמעו צעדיו של המפקח דיפור, שהתרחק בדילוגים.

* עיר לוויין מדרום מערב לפריז.