הימים ימי מלחמת איראן-עיראק. בלילה עגום וגשום מתדפקים שני שוטרים על שער ביתו של איש זקן. עד עלות השחר עליו לקבור את בתו הצעירה שהוצאה להורג.
המהפכה האסלאמית באיראן, טורפת את ילדיה. הלילה קצר. תודעתו המעורפלת של הזקן מדלגת בין עבר להווה ומקשה עליו את ביצוע המשימות המוטלות עליו. הוא מהרהר בימי זוהרו כקולונל בצבא השאה, ברגעי השפל שלו, בגיבורים לאומיים איראנים שנרצחו ובבני משפחתו. ילדיו השתתפו במהפכה; שלושה מהם כבר מתו, ושני הנותרים – מתים-חיים.
במי האשם? בשלטונות, אבל גם בעם שהפיל משטר דיכוי אחד רק כדי לאפשר למשטר דיכוי אחר להתבסס במקומו: "אם יבקשו אנשי העתיד לשפוט אותנו [...] הם יאמרו: 'אבותינו היו אנשים ששיקרו לעצמם, האמינו לשקרים שלהם, נפלו קורבן לאמונתם והחלו לפקפק בה רק אחרי שכבר חוסלו כליל וראשם נערף'." (שקיעת הקולונל, עמ' 123 - 124)
מחמוד דולת־אבאדי, שנחשב בעיני רבים גדול סופרי איראן בדורנו, כתב רומן אמיץ זה בשנות השמונים של המאה הקודמת. הספר נאסר לפרסום באיראן וראה אור לראשונה בתרגום גרמני בשנת 2009. היה מועמד ל"פרס מאן האסייתי" לשנת 2011.
"המקבילה הספרותית ל'גרניקה' של פיקסו" (רדיו גרמניה)
"הגיע הזמן שכל מי שמתעניין באיראן, ולו התעניינות קלושה, יקרא רומן זה" (אינדיפנדנט)