1
חיכיתי לְאיש שתכנן למות.
החניתי
את הב־מ־וו X5 הישנה
בהמשך הרחוב אחרי תחנת הרכבת, שתיתי אספרסו משולש ועקבתי אחרי הנוסעים הממהרים
לעבודה. שתיתי מהר.
הוא יהיה
פה בקרוב.
הנחתי
שלושה תצלומים על לוח המחוונים. אחד של אשתי ושל הבת שלי. שני האחרים היו תצלומים
של האיש שתכנן למות: תצלום דרכון ממשרד הפנים ועוד תצלום שנלקח מסרט בשחור־לבן של
מצלמות אבטחה.
השחלתי
לארנק את התצלום של המשפחה והכנסתי את הארנק למעיל העור שלי. ואז הדבקתי את שני
התצלומים של האיש שמתכוון למות על לוח המחוונים.
וצפיתי
על הרחוב.
חניתי
בגבי לתחנה, ולכן יכולת לראות כל מה שקורה בכביש הראשי הסואן. הרחוב היה שטוף שמש
סתיו קלושה, כמו זיכרון מתפוגג של ימי הקיץ. במרחק מאה מטרים ממני עמדה בחורה
לבושה בבגדי ספורט והביטה בחלון ראווה של חנות עיתונים. רועה גרמני גדול ישב
בסבלנות לצדה, רצועתו רפויה, פניו הנבונות עוקבות אחריה בקפידה, הוא רגוע לגמרי
בין ההמונים של שעת העומס.
"איזה יופי של כלב", אמרתי.
הבחורה
חייכה בתגובה וגירדה מאחורי אוזניו של הכלב. ואז שמעתי קול של גבר בתוך האוזן, אף
על פי שהוא לא פנה אליי.
"דלתא
1 נקלט היטב".
ואז
שמעתי עוד קולות באוזן. זאת הייתה בדיקה של כל אותות הקריאה בקשר. למרות
הקשׁקֶשֶׁת ברשת המעקבים שמעתי את הרוגע המלומד שמשתמשים בו אנשי המשטרה כשהלחץ
גובר, כמו טייס שפונה אל הנוסעים כשכל המנועים עולים באש — אין שום סיבה לדאגה,
חברים.
סרקתי את
הרחוב. רציתי לזהות את רכבי התצפית המסחריים, את המכוניות בלי סימני זיהוי ואת
השוטרים בלבוש אזרחי. אבל הם עשו עבודה טובה. הצלחתי לראות רק את הבחורה עם הרועה
הגרמני היפהפה.
"דלתא
1?" אמר לי קצין המודיעין. "אנחנו רואים אותך ושומעים אותך, מקס. אתה
מוביל. אנחנו מחכים לזיהוי חיובי ממך כשבראבו 1 נכנס לאזור המטרה. תישאר
ברכב".
בראבו 1
היה האיש שתכנן למות.
"רות,
קיבלתי", אמרתי.
ואז אמר
קול שהכרתי, "בלש ווּלף, כאן הסנ"צ". זאת הייתה סגנית ניצב בילוש
אליזבת' סְוָויֵיר, הבוסית שלי.
"המפקדת",
אמרתי.
"בהצלחה,
וולף", היא אמרה. ואז הופיע חיוך קטן בקולה כשדיברה כדי לעשות רושם על כל שאר
המאזינים: "ושמעת מה הוא אמר. תישאר ברכב. תשאיר את העבודה המסוכנת
למקצוענים".
הסתכלתי
אל הרחוב. לא נדרש עוד הרבה זמן.
"כן,
המפקדת", אמרתי. הייתי נחמד ורגוע כמו הרועה הגרמני.
כשהסטתי
את המראה האחורית יכולתי לראות את החזית הוויקטוריאנית המפוארת של מלון התחנה.
המלון נראה כמו טירה מהאגדות. צריחים ומגדלים מחודדים נישאים לעבר שמים כחולים
מלאים עננים לבנים גליים. מקום שמאה שנים חולפות בו כהרף עין. לא ראיתי אף אחד
מהמקצוענים, אבל בתוך מלון תחנת הרכבת היו די והותר כדי לפתוח במלחמה קטנה.
איפשהו
מאחורי הווילונות הקלים והכבדים המתינו אנשי אס־סי־או 19 , היחידה החמושה של משטרת
לונדון. כל אחד מהם היה מצויד ברובה סער ובשני אקדחי 9 מילימטרים. אבל כמה
שחיפשתי, לא הצלחתי לראות אותם.
מן הסתם
היו שם גם אנשי היחידה לסילוק פצצות, שהושאלו מחיל האוויר המלכותי, מומחי ניהול
משא ומתן, מומחים ללוחמה כימית וביולוגית ומישהו שיזמין פיצה. היו לנו גם עשרים
איש בערך סביב התחנה, ואף על פי כן הצלחתי להבחין רק בבחורה עם הכלב. הקשקשת ברשת
המעקבים נמשכה.
"כל
היחידות, דוח מצב. אקו 1?"
"אין
סימן".
"ויקטור
1?"
"שום
דבר".
"טנגו
1?"
"זיהוי",
נשמע קול של אישה.
לראשונה
השתתקה לחלוטין חתיכת הפלסטיק שהייתה תחובה באוזן שלי.
"קשר
עין עם בראבו 1", אמר אותו קול. "זיהוי". ואז דממה איומה. "לא
ודאי", הוסיף הקול. "אומרת שנית — זיהוי לא ודאי".
"זיהוי
לא ודאי", אמר קצין המודיעין. "בבדיקה. המתינו". קולו הלך ונעשה
מתוח מרגע לרגע.
ואז שוב
הקול של האישה, והספק שמחלחל בו: "זיהוי לא ודאי. תרמיל גב אדום. בדיוק עובר
ליד הספרייה הבריטית. ממשיך ברגל מזרחה אל התחנה. מתקרב לאזור המטרה".
"דלתא
1?"
"רות,
קיבלתי", אמרתי.
"ו...
נותקתי", אמרה טנגו 1. היא התכוונה שאיבדה קשר עין עם המטרה.
העפתי
מבט מהיר בשני התצלומים המודבקים על לוח המחוונים שלי. לא באמת הייתי צריך את המבט
הנוסף כי ידעתי בדיוק איך הוא נראה, ובכל זאת העפתי מבט אחרון וחזרתי להביט בקהל.
"אני
לא רואה אותו", אמרתי.
ואז נשמע
קול לחוץ יותר באוזן שלי. עוד קול של אישה. זאת הייתה השוטרת עם הכלב. הוא תאם
בדיוק את תנועות שפתיה.
"כאן
ויסקי 1, ויסקי 1. קשר עין. בראבו 1 מגיע אליי עכשיו. מאתיים מטר. בצד השני של
הכביש. בכיוון מזרח. תרמיל אדום. זיהוי ויזואלי לא ודאי".
עוד
פטפטת של קולות וצעקה חדה חדל.
"זיהוי
לא ודאי. בבדיקה. בבדיקה. כל היחידות, היכון. דלתא 1, היכון".
אחר כך
הייתה רק דממה ורעש סטטי. מחכים לי עכשיו.
ברגע
הראשון לא הבחנתי בו.
כי הוא
נראה אחרת.
הסתכלתי
בזריזות בשני התצלומים על לוח המחוונים. הוא לא היה דומה להם בשום אופן. השער
השחור היה חום בהיר. הזקן הדליל נעלם. אבל זה היה הרבה יותר מזה: הפנים שלו השתנו.
הם התמלאו, התנפחו, כמעט היו פנים של מישהו אחר. אם כי דבר אחד נותר כפי שהיה.
"דלתא
1?"
"זיהוי",
אמרתי.
התרמיל
האדום היה בדיוק אותו תרמיל מהתמונה ממצלמת האבטחה ביום שהוא קנה מי חמצן במחסן
הסיטונאי לאספקה לבתי מרקחת.
התרמיל
האדום הזה היה על הגב שלו כשהסיע אל הקופה מכל מי חמצן של 440 ליטרים. התרמיל היה
על הגב שלו כשהוא ספר 550 פאונד בשטרות של 50 . התרמיל היה על הגב שלו כשהוא פרק
את הרכב המסחרי שלו בחניה הסגורה שהתקנו בה את המצלמות שלנו.
לא היה
אפשר לפספס את תרמיל הגב האדום. הוא נראה כמו תרמיל מהסוג שתיקח לטיפוס על
האוורסט. גדול ובהיר — "אדום התראה" קוראים לצבע הזה.
אבל
הפנים שלו היו שונים. זה בלבל אותי. זאת הייתה הכוונה. משהו הוזרק לתוך הפנים האלה
כדי למלא אותם. הוא התכוון ללכת אל מותו בפנים של אדם אחר.
אבל
עכשיו זה היה ברור לי.
לא היה
שום ספק.
"זה
הוא", אמרתי. "מגע. הוא עשה איזה שינוי. אני לא יודע. עבדו על הפנים
שלו. אבל זה הוא. זיהוי ודאי. מאשר זיהוי ויזואלי. זיהוי".
"צלף
1 בטווח", אמר קול.
ומעבר
לרחוב ראיתי לראשונה את הצלפים — שלוש דמויות נעות על הגגות מעל שורת החנויות
והמסעדות העלובות, כלי הנשק שלהם מנצנצים באור השמש. צלפי המשטרה תפסו עמדות.
המוצא האחרון שלנו אם הכול ישתבש. וכמעט הכול כבר התחיל להשתבש.
"צלף
2 בטווח. אבל אין לי קו ירי. השטח לא נקי. צפוף שם למטה".
האיש עם
התרמיל האדום עצר בצד השני של הכביש, ממתין שהאור ברמזור יתחלף. התנועה זרמה בקול
רועם, ובין המכוניות היו הבזקים של אדום התראה. נגעתי באזנייה שלי. פתאום אף אחד
לא דיבר אליי יותר.
"זה
הבחור שלנו". אמרתי. "זיהוי ודאי. זיהוי. זיהוי. עבור".
האור
ברמזור התחלף, והתנועה עצרה בעל כורחה. הולכי הרגל החלו לחצות את הכביש לאטם. האיש
עם תרמיל הגב האדום הלך ביניהם.
דיברתי
לאט וברור: "כאן דלתא 1 מאשר זיהוי. המטרה עומדת להיכנס לאזור המטרה. האם
קיבלתם? עבור?"
ושום
תגובה פרט לרעש הלבן.
ואז,
"כנראה מגע. בבדיקה. המתן".
הנדתי
בראש ועמדתי לשדר שוב, ואז הקול הרגוע של סווייר אמר, "שלילי, וולף. זה לא
הוא. שלילי. קבל ביטול".
ואחר כך
קולו של קצין המודיעין, "שלילי. קבלו ביטול. כל התחנות — חדל".
שוב
התחלף האור ברמזור.
האיש עם
תרמיל הגב האדום חצה את הכביש.
הוא הלך
לעבר תחנת הרכבת.
"מה
ציפית, שהוא ילבש בורקה?" שאלתי. "זה בראבו 1. הוא המטרה. זה הבחור
שלנו. הפנים שלו
—"
"אין
לנו אישור", אמר קצין המודיעין. "אין לנו זיהוי ודאי, דלתא 1".
ואז נשמע
הקול של סווייר. "זה לא הוא", היא אמרה שוב. "אל תדבר יותר,
וולף", אמרה בקול קר כקרח. "הייתה לך משימה אחת. היא הסתיימה. אין צורך
בעוד פעולות. כל היחידות — חדל. שלילי. קבלו ביטול. תודה רבה לכולם".
ההמון
מחוץ לתחנה האט כשהשתלב עם קהל הנוסעים שבא מקינגס קרוס. הנחתי שיש לי דקה אחת
לעצור אותו לפני שהוא ייעלם בתוך התחנה. ברגע שהאיש עם התרמיל האדום יעלה על רכבת
פרוורית או ירד לתחנת הרכבת התחתית או יגיע אל הרחבה של תחנת הרכבת עצמה, הוא פשוט
ישלב את ידיו זו בזו, והעולם יתפוצץ לרסיסים.
הסוללה,
שמן הסתם הוא כבר מחזיק ביד אחת, תיצור זרם חשמלי. הוא יחבר אותו למפסק פשוט בידו
השנייה, הזרם יעבור לאורך שני חוטים ולתוך התרמיל האדום — חריץ חבוי נחתך בצדו —
ואז נורת חשמל שהותאמה לכך תפעיל נַפּץ שהושחל בצינור קטן. הנפץ יפעיל את מטען
הנפץ העיקרי — מי החמצן שראיתי אותו קונה במצלמת האבטחה באחד עשר שטרות של 50
פאונד.
באותה
קנייה הוא רכש גם כמות סיטונאית של מסמרים באורך 15 סנטימטרים. שקים של מסמרים. הם
הודבקו למטען הנפץ מבחוץ כדי לגרום סבל של כמה מאות שנות חיים.
אם זה
בכל זאת יתפוצץ.
אם הוא
היה חכם מספיק.
אם לא
פישל בבישול חומר הנפץ.
החנקתי
גוש גדול של בחילה חמה ומרירה שהחל לעלות בגרוני.
"אתם
טועים", אמרתי. "זה הוא. תנועה למגע".
ביקרתי
במחסן שלו, ראיתי את מאות הבקבוקים הריקים של החומר להבהרת שער, צפיתי בסרטי
מצלמות אבטחה שצולמו ביום שקנה אותם עד ששרפו לי העיניים. לא הייתי זקוק לתצלום
המודבק על לוח המחוונים. הכרתי אותו. הוא היה חקוק בראש שלי.
"כל
היחידות — חדל", היא אמרה בקול הרגוע והמודע לעצמו שלה. "האם קיבלת,
דלתא 1?"
"לא",
אמרתי. "את מקוטעת".
נותרה
חצי דקה. ובין כל ההמון, מוקף בכל כלי הנשק האלה, נותרתי לבד עם האיש שתכנן למות.
שמעתי פעם הרצאה בבית הספר
לשוטרים בבראמשיל, מחוז המפשייר — האוקספורד והקיימברידג' של ההשכלה הגבוהה
לשוטרים.
הטיסו
סוכן אף־בי־איי במיוחד שיעזור לנו להילחם בטרור. התפעלתי בעיקר מהשיניים הלבנות
שלו. יופי של שיניים. שיניים אמריקניות מאוד. אבל התפעלתי עוד יותר מהעובדה שהבחור
ידע על מה הוא מדבר.
בשיניים
נוצצות הוא סיפר שהאף־בי־איי זיהה יותר מעשרים אזורים מסוכנים שמועדים לפעילות
טרור. זאת לא הייתה רשימה מאל"ף עד תי"ו בדיוק, אבל כמעט. מאל"ף עד
קו"ף — מנמלי תעופה עד חנויות קעקועים.
פחות או
יותר בכל מקום.
הסוכן גם
רמז איך טרוריסטים פוטנציאליים יכולים להיראות.
פחות או
יותר כמו כולם.
הצוערים
בבראמשיל — הטובים והחכמים, אנשי משטרה במסלול קידום מהיר, הדור הבא של הבולשת של
בריטניה, צעירים וקשוחים ופיקחים — הם כמעט עשו במכנסיים מרוב צחוק. אבל להבדיל
מהם, אני לא חשבתי שהשיחה הייתה מיותרת. בדיוק להפך. זכרתי את הנקודה הראשונה במעלה
ברשימת הסימנים המזהים של איש האף־בי־איי.
החשוד
משנה את הופעתו שינוי של ממש. ואף על פי שכל העמיתים שלי צחקו וגלגלו עיניים, אני
חשבתי שזאת נקודה ששווה להתעכב עליה. אף פעם אל תתעלם מהמובן מאליו. אל תצפה שהוא
ייראה כמו בתצלומים ובסרטי מצלמות אבטחה. תהיה מוכן לכך שהוא ייראה כמו מישהו אחר.
ועוד דבר
שאותו סוכן האף־בי־איי היה יכול לציין: כשהחשוד משנה את הופעתו שינוי של ממש, יש
סיכוי גדול שהוא לא יטרח לקנות תרמיל חדש.
"אותו התרמיל",
אמרתי ופתחתי את דלת המכונית. "במצלמות האבטחה. תרמיל אדום. כשהוא קנה את
הציוד. תרמיל אדום. כל הזמן אותו תרמיל. וזה התרמיל האדום. וזה הוא".
"אסור לחנות כאן,
חבר", אמר קול קוקני־אפריקני מבעד לחלון, ואני קפצתי בבהלה כששמעתי קול שלא
בא ממקום כלשהו בתוך הראש שלי.
פקח חניה
עמד וכתב לי דוח. יצאתי מהמכונית. הוא היה איש גבוה, על לחייו היו סימני צלקות
שבטיים ממערב אפריקה. הוא נסוג מעט לאחור, כנראה ציפה שאעשה לו בעיות. הסתכלתי
מעבר לכתף שלו וראיתי את האיש עם התרמיל האדום.
ההמון
נעשה דליל יותר.
הוא עמד
להיכנס לתחנה.
חמש עשרה
שניות.
ושוב
הקול בתוך בראש שלי: "כאן סנ"צ סווייר. חזור למכונית המחורבנת,
וולף".
הרוגע
המזויף שלה נעלם.
היססתי
לרגע.
וחזרתי
למכונית.
פקח
החניה תחב את הדוח מתחת למגב השמשה. טלטלתי את ראשי והבטתי במראה האחורית. האיש עם
התרמיל האדום היה בדיוק מאחוריי עכשיו, הוא עמד ממש מחוץ לכניסה הראשית לתחנה.
ההמון התפזר. לא היה שום דבר שיעצור מבעדו להיכנס, אבל הוא עצר מחוץ לתחנה.
הוא דיבר
אל עצמו.
לא, הוא
התפלל.
עשר
שניות.
האיש עם
התרמיל האדום התקדם.
תשע
שניות.
העברתי
להילוך אחורי.
שמונה
שניות.
הסתובבתי
במושב ודרכתי על הדוושה עד הסוף.
המכונית
זינקה לאחור, ואני נעצתי מבט באיש עם התרמיל האדום וטסתי לעברו. בזרוע אחת חיבקתי
את מושב הנוסע לקראת ההתנגשות, וביד השנייה שעל גלגל ההגה לחצתי בכוח על הצופר
והשארתי אותה שם, מבריח את הנוסעים התועים.
הוא לא
זז.
אבל הוא
הביט לי בעיניים בזמן שהב־מ־וו הישנה טסה לעברו, והשפתיים שלו כבר לא נעו בתפילה.
חמש
שניות.
המכונית
נכנסה בו בכוח. היא פגעה קצת מעל פיקות הברכיים, ניתצה את עצמות הירך בשתי הרגליים
והעיפה את פלג גופו העליון אל אחורי המכונית. הפנים שלו ניפצו את החלון האחורי,
והחלון האחורי ריסק את הפנים שלו.
ואז
העיפה אותו המכה לאחור, אל קיר לבנים ויקטוריאניות אדומות, והראש שלו התנפץ עליו
כמו ביצה רכה שחבטו בה בקורנס.
שלוש
שניות.
העברתי
להילוך קדמי ובחריקת צמיגים חציתי את רחבת הכניסה אל המקום שעמד בו פקח החניה ובהה
בי, משותק, פיו פעור, מדפסת הדוחות דוממת בידו.
הכנסתי
את המכונית להילוך אחורי, מוכן לעשות זאת שוב.
אבל לא
היה צורך לעשות זאת שוב.
אפס
שניות.
יצאתי
מהמכונית לאט.
אנשים
צרחו. כמה מהם היו נוסעי רכבת. אחרים היו הקולות בראש שלי. כלב שהלך והתקרב עם כל
שנייה חולפת נבח בפראות.
קול אחד
צעק לי באוזן כל מיני דברים על הפרת נהלים בוטה ועל הריגה. קול אחר צעק שמדובר
ברצח.
"וולף!"
סווייר.
תלשתי את
האזנייה והשלכתי אותה.
האיש עם
התרמיל האדום ישב שעון על קיר הלבנים, הבעה מבולבלת נסוכה על פניו ההרוסים, והוא
בוהה בי. ידו האחת היה מעוותת בהפתעה מהמוות הפתאומי. הידיים שלו היו ריקות.
לא
ציפיתי שהידיים שלו יהיו ריקות.
פתאום
היו שם שוטרים חמושים, ועל הפנים שלהם כובעי גרב. כלי נשק כוונו אל האיש המת.
אקדחי 9 מילימטרים, תת־מקלעים. ואז ראיתי שכמה מהם מכוונים אליי.
"הוא
היה המטרה", אמרתי.
בכל מקום
היו שוטרים חמושים מיחידת אס־סי־או 19 . נוסעים רצו וזחלו כדי לתפוס מחסה. אנשים רבים
צרחו ובכו כי השוטרים החמושים בכלל לא נראו כמו שוטרים. הם לבשו אפודי קוולאר
דקים. היו להם לולאות מתכת על הכתפיים כדי שיהיה אפשר לגרור אותם בקלות אם ייפגעו.
בכובעי הגרב השחורים שעל
הפנים שלהם היו חורים לפה
ולעיניים. הם נראו כמו שודדי בנק צבאיים.
אנשים חושבים
שכובעי הגרב נועדו לשמור על זהות האנשים בסוד, אבל אני ידעתי שהמטרה היא לזרוע
פחד.
וזה עבד.
הם צעקו
אל מכשירי הקשר שהיו מחוברים קצת מעל הלב שלהם. הפנים במסכות נהמו עליי שארד על
הברכיים ואשכב ולא אזוז עם הפנים למטה.
"מיד.
מיד. ברגע זה. תעשה את זה מיד ברגע זה!"
שלפתי
אט־אט את תעודת השוטר שלי מהג'ינס, הצגתי אותה וזרקתי לעברם. ואז הרמתי ידיים. אבל
לא התכוונתי לרדת על הברכיים בשבילם. המשכתי ללכת לעבר האיש ששכב על הקרקע.
הייתי
מוכרח לדעת אם צדקתי.
"הזדמנות
אחרונה! מיד ברגע זה!"
כשהשתופפתי
על הברכיים מעל האיש המת שעל הקרקע ראיתי שהחבטה לא סדקה את החלק האחורי של
הגולגולת שלו, אלא הסירה אותו.
כתם דם
טרי ועצום כבר החל להתפשט על המדרכה.
מכל עבר
נשמעו צרחות אימה וזעם. הכלב היה קרוב כל כך שיכולתי להריח אותו, קרוב כל כך
שהרגשתי את הבל פיו.
בזווית
העין ראיתי את האקדחים מכוונים אל האיש המת שעל הקרקע ומכוונים גם אל פניי. הנצרות
היו פתוחות.
אבל זה
היה הבחור שלנו, לא?
הבטתי
בידיי בפליאה.
הן היו
מכוסות בדם של האיש המת.
אבל הן
לא רעדו כשפתחתי בכוח את התרמיל האדום והבטתי פנימה.