אביר המילה חוזר
טרי ברוּקס, מיכאל תמרי (תרגום מאנגלית)
A KNIGHT OF THE WORLD, Terry Brooks
ספרו של טרי ברוקס, שכונה ב"פבלישרס ויקלי" "פנטזיה
אורבנית קודרת", ממשיך את עלילת הנערה ואביר המילה,
אף שזו יצירה העומדת בפני עצמה שמצטיינת בכתיבה מסוגננת,
סוחפת, המשלבת תעלומת מתח בסימבוליקה פנטסטית.
"הישגו הגדול של ברוקס הוא תזמור הנושאים החברתיים
והדרמות האישיות לתרחיש בעל תהודה של מיתוס. זהו בידור
משובח וכן אלגוריה מעוררת מחשבה על כוחות הטוב והרע
הפועלים בעולם המודרני, וספר זה יגדיל בוודאי את קהל
החובבים הגדול ממילא שלו" - נכתב ב"פבלישרס ויקלי".
טרי ברוקס התפרסם בסדרת "החרב של שאנארה", וכל
הספרים שכתב נעשו רבי מכר. הוא מצטיין באיכות הכתיבה
לא פחות מאשר במעוף הפנטזיה שלו.
--
פרולוג
הוא עומד על צלע הגבעה מדרום לעיר ומשקיף לעבר
החורבן. סרט אפור ארוך, שאינו אלא כביש מהיר שנותץ,
מתפתל דרך המרחבים הירוקים של העצים והשיחים
ומתקדם אל המקום שבו משתרעים עיי ההריסות. שרפות
משתוללות בין שלדי הפלדה והזכוכית של גורדי השחקים
הנטושים, להבות עזות משתלחות, מתפרעות לעבר האובך
האפרורי של האופק המכוסה עננים. עשן מיתמר ומסתלסל
בעיגולים ארוכים ושומניים המכתימים את האוויר באפר
ופיח. הוא שומע בבירור את הפצפוץ של לשונות האש ומריח
את הצחנה המרירה שלהן המתפשטת ומגיעה אפילו למקום
עומדו.
הוא משתומם על כך שבניינים העשויים בטון וברזל
מתלקחים במהירות שכזאת ונעשים למאכולת אש. הרי
נראה שאינם דליקים כלל, וכי שום דבר למעט מקדחים
וכדורי ניפוץ לא אמור למוטט אותם. נראה כי בעולם הזה,
העולם הפוסט-אפוקליפטי של חיים שרוסקו ותקוות שנגוזו,
הבניינים צריכים להיות עמידים לא פחות מאשר ההרים.
אבל הוא כבר רואה חלקים מהקירות שמתחילים לקרוס
בעוד לשונות האש מתגלגלות, מאכלות.
הגשם יורד בקילוח קל, מתמיד, ומתווה תלמים על פניו.
הוא, ממצמץ מחמת הלחות, כדי להיטיב ולראות מה קורה.
הוא זוכר שסיאטל היתה יפהפייה, אבל זה היה בחיים
אחרים, כאשר היה עוד סיכוי לשנות את העתיד, בזמן שהוא
היה עדיין אביר המילה.
ג'ון רוס עוצם את עיניו לזמן קצר, כשזעקות הפצועים
והמתים מגיעות אליו. הטבח נמשך יותר משש שעות, מאז
קריסתה של ההגנה החיצונית, זמן קצר לאחר עלות השחר.
השדים, ועוזריהם, שהיו בעבר בני-אדם, פרצו ומעוז נוסף
מבין המעטים שנותרו לאנשים החופשיים נפל. על הממתח
הרחב של הגשר הגבוה המחבר בין חלקה המזרחי של העיר
וחלקה המערבי, מסתערים הלוחמים זה לעבר זה כפקעות
אפלות, דמויות קטנות צונחות מלמעלה, מסתחררות בפראות
על רקע הלהבות המבהיקות בעת שמצמיתים את חייהן. אש
מנשק אוטומטי מתחדשת, גוברת ושוככת. הצבאות ימשיכו
להילחם עד סופן של היום, אך התוצאה הוכרעה כבר.
המנצחים יבנו את מכלאות העבדים עוד לפני שיעלה השחר
מחר. ומחרתיים ייווכחו הניגפים כי לעתים החיים גרועים
מן המוות.
בשולי העיר, במורד שבו מתפתל הכביש המהיר בין
ראשוני הבניינים הניצבים משני צדי הנהר דוואמיש,
הזוללים כבר מתחילים להופיע. הם צצים כפטריות, כמו
במטה קסם בתוך הקטל שמקיף את העיר. הפליטים
נמלטים והציידים רודפים, ובאשר מתפשט העימות, לשם
מגיעים הזוללים. הם הנשרים המנקרים באנושות, הם
מחסלים לגמרי את הרגשות האנושיים, לא מותירים אף לא
עצם מהחיים השבורים. הם ברואיה של המילה, חלק טמיר
במשוואה המגדירה את האיזון בכל הדברים ודורשת
אחריות להתנהגות האנושית. איש אינו פטור; איש לא ניצל.
כשהטירוף גובר על התבונה, כשהאפל והנורא ביותר מתגלה,
הזוללים תמיד נמצאים שם.
ואכן הם נמצאים שם כעת, הוא חושב, והם מתבוננים.
הם תמיד שם, בלתי נראים ובלתי מוכרים, מוכוונים
ומונעים על-ידי שאיפה אחת ויחידה. הוא רואה אותם
משסעים את הלוחמים הסמוכים ביותר לשולי העיר, ניזונים
מהרגשות העזים שניעורו עקב מאבקי פנים אל פנים לחיים
ולמוות המתקיימים בכל רובע ורובע, ומגיבים
אינסטינקטיבית לדחפים המניעים את התנהגותם. הם נמנים
עם איתני הטבע, ובתור שכאלה הם חלק מחוק הטבע. הוא
שונא אותם על מה שהינם, אבל הוא מבין את הצורך במה
שהם עושים.
משהו מתפוצץ במרכז העיר הבוערת, ובניין קורס ברעם
נמוך, קירות אבן וקורות ברזל מתרסקים. הוא יכול
להסתובב ולהפנות מבטו דרומה, ואז יראה רק את המעטה
הירוק של הגבעות, ואת הבוהק הכסוף של האגמים ואת
המצר המתפשט מתחת להדרו המושלג של הר רנייה, אך
הוא לא יעשה זאת. הוא יעמוד ויצפה עד שהכל יסתיים.
הוא מבחין לפתע באנשים המקיפים אותו. עשרות
אנשים, לבושים בלויים, עיניהם מרוקנות, הם נראים כמי
שמתמוטטים בקדרות הצהריים, על פניהם עקבות הגשם
והאפר. הם נועצים בו מבטיהם כאילו ציפו לדבר מה. הוא
לא יודע מה הדבר. הוא חדל להיות אביר המילה. הוא סתם
אדם מן השורה. על המטה השחור, שהוא נשען עליו,
חקוקות רוניות, שפעם היו סמל תפקידו ומקור כוחו. מה הם
מצפים שיעשה?
זקן אחד קרב אליו, מתנהל בצעד כושל מתוך האפלולית:
רזה כמקל וקמוט. זרוע שבירה כעץ יבש מתרוממת, מצביעה
עליו כמאשימה.
אני מכיר אותך, הוא לוחש בצרידות.
רוס מבולבל, מניד ראשו בשלילה.
אני מכיר אותך, חוזר הזקן. הוא קירח, וזקנו לבן, פניו
מקומטים מחמת הגיל ומזג-האוויר ולעיניו צבע חלבי מוזר,
הן בוהות. הייתי שם כשהרגת אותו, לפני שנים רבות כל-כך.
את מי הרגתי? רוס אינו מסוגל לאלץ את עצמו להגות את
המילים, אלא רק למלמל אותן, מרגיש בעיניהם של האנשים
הסובבים אותו שננעצות בו כשמילותיו של הזקן נשמעות.
הזקן מטה את ראשו הצדה ומניח ללסתו לצנוח, צוחק
בשקט, והקול גבוה ומוזר, ובמחווה הפשוטה הזאת הוא
חושף את עצמו. הוא לקה בנפשו - אינו משוגע לגמרי ואינו
שפוי לגמרי, אלא משהו באמצע. הוא חי בנהר שזורם בין
שני עולמות, עובר מהאחד למשנהו, כעלה שנלכד בזרם
סוחף, וגורלו לא נתון עוד בשליטתו.
הקוסם! הזקן יורק, וקולו השבור עולה בתוך רחשיו של
הגשם הניתך. הקוסם מארץ עוץ! אתה זה שהרג אותו!
ראיתי אותך! שם, בארמון שביקר בו, בצלו של איש הפח,
בער הברקת! אתה הרגת את הקוסם! אתה הרגת אותו!
אתה!
הפנים הבלים מתקמטים, האור בעיניים החלביות
מתעמעם. דמעות ממלאות את עיניו של הזקן וזולגות על
לחייו השקועות. הוא לוחש, אוי, אלוהים, זה היה הסוף של
הכל!
ורוס זוכר זאת, זיכרון רעיל, ששוליו חדים ומשוננים,
זיכרון שחשב כי הדחיק לנצח, והוא יודע בוודאות מקפיאה
כי מה שהזקן אומר לו הוא אמת.
--
ג'ון רוס פוקח את עיניו באפלולית שפנסי הרחוב מאירים
ומניח לזיכרון החלום להתמעט, להיעלם. איפה עמד הזקן
ההוא, כיצד התאפשר לו לראות הכל? הוא מניד בראשו.
שעתם של הזיכרונות והשאלות שעוררו באה וחלפה.
הוא עמד בצִלם של הבניינים שגבלו באוקסידנטל
פארק, בלבה של כיכר פיוניר, ונשימתו יצאה מפיו
בנשיפות מהירות, מקוטעות, בעת שנאבק להכניס את
אוויר הסתיו הצונן לריאותיו הבוערות. הוא הלך ברגל
מרחק רב, מהמוזיאון לאמנות של סיאטל, עשה את כל
הדרך ממרכז העסקים של סיאטל שנמצא במרחק כתריסר
גושי בניינים. למעשה הוא צלע, מפני שאינו מסוגל לרוץ
כאנשים נורמלים, ועל כן הוא מסתייע במטה מעץ אגוז
שחור כדי לקיים את היציבה שלו כשהוא נע. כעס וייאוש
הניעו אותו כאשר שריריו כשלו. הוא נפגע ברוחו, בגופו
ובנפשו, נעשה לקליפה מרוקנת מתוכן, והוא חזר הביתה
כדי למות, מפני שלא נותר לו אלא למות.
העצים הרחבים של הפארק נגלו לעיניו כמבנה כהה
שהתנוסס מתוך אבני המרצפת והבטון, מתוך הלבנים
ושפת המדרכה, והצלו על מרחב של ספסלים ומכלי
פסולת וקומץ חסרי בית ונוודים ששוטטו בעיר בלילה.
אחרים מהם הביטו בו כשהתרחק מקיר הלבנים והתקרב
לעברם. אחד או שניים מהם אפילו היססו בטרם התרחקו.
מראה פניו היה נורא, הם היו זבי דם ושרוטים, והבגדים
שעטפו את גופו הכחוש היו קרועים. דם זרזף מחתכים
עמוקים בכתפו ובחזהו, ואחדות מצלעותיו נסדקו או
נשברו. הוא נראה כאדם שהגיח היישר מן הגיהנום, אך
למעשה הוא היה רק בדרכו לשם.
זוללים התכנסו בשולי שדה הראייה שלו, מגובנים,
עיניהם לטושות ומבהיקות, נכונים להראות לו את הדרך.
היה זה ליל כל הקדושים, והוא עמד להתייצב פנים אל
פנים למול האישי שבין כל השדים שרדפו אותו.
מוחו הסתחרר לנוכח ההשלכות של הכרה זאת. הוא
חצה את המרחב הפתוח המרוצף באבן ובטון כשהוא
מהרהר על זמנים אחרים ומקומות ירוקים יותר, על ריח
העשב ואוויר היער, שלא יכול לחוש בהם כאן, שפסו
מחייו בדיוק כפי שנעלמו התקוות שטיפח פעם, תקוות
שיחזור אי פעם להיות אדם נורמלי. הוא החליף כל מה
שאפשר היה להחליף תמורת שקרים וחצאי אמיתות ושכנע
את עצמו כי מה שהוא עושה הוא הדבר הנכון. הוא לא
הצליח להקשיב לקולות החשובים. הוא לא הצליח
להקשיב לאזהרות החשובות. בגדו בו על כל צעד ושעל.
הוא נעצר בבריכת אור, מתחת לפנס הרחוב, והשקיף
לעבר מגדליה המואפלים של העיר. הפנים והקולות חזרו
אליו בפרץ קולות ותמונות. סיימון לורנס. אנדרו רן.
אוליש אמאנה. הגבירה ואוויין גלינדור.
נסט פרימארק.
סטפאני.
ידיו נתהדקו סביב המטה, והוא חש בעליל בעוצמת
הכשף הזורמת בתוך העץ שמתחת לכפותיו. העוצמה
לשמֵר. העוצמה להרוס. ההבחנה הזאת תמיד נראתה לו
אדירה, אבל עכשיו נעשתה זעירה עד מאוד.
האם הוא עדיין אביר המילה בכל המובנים החשובים?
האם יש לו עדיין האומץ וכוח הרצון הדרושים, שיעמדו
לעזרו בקרב שעדיין לפניו? הוא לא ידע את התשובה, לא
ידע בלא שיעמיד את הדברים במבחן. רק אם ישליך את
נפשו מנגד יוכל לגלות מה נותר לו עדיין מהכוח שהיה
פעם בידיו. הוא לא חשב שהכוח הזה יספיק כדי להציל
את חייו, אך קיווה כי יהיה בו די על מנת להשמיד את
האויב שחיסל אותו.
נראה לו כי אין זו משאלה גדולה מדי.
למעשה, נראה שהיא בכלל לא מספקת.
באיזשהו מקום מרוחק נשמעה צפירה, צורמנית
ומתמשכת בין הקולות הנוקשים שהצטלצלו לאורך
מסדרונות האבן והזכוכית של ערוצי העיר.
הוא נשם נשימה עמוקה וחשק את שיניו בגלל הכאב
שייסר את גופו. בצעדים איטיים, מדודים, החל לנוע
קדימה שוב.
המוות התנהל בצלו.
יום ראשון, 28 באוקטובר
1
השחר עלה עוד בטרם התעוררה, השמים אך זה החלו
להבהיק במזרח, וצללי הלילה עדיין עטפו את גזעיהם
וענפיהם של העצים גדולי הצמרת בשכבות שחורות. היא
שכבה בשקט במשך זמן מה, הביטה מבעד לווילון המליט
את חלונה בעת שהלילה חלף עבר לו, מודעת לשינוי
הדרגתי באור שחימם את האפלולית הצוננת בחדר השינה
שלה. בשוכבה מתחת לשמיכות הקשיבה לקולות הבוקר.
היא שמעה את זמרת הציפורים כקונטרפונקט לזמזומם
המתרחק של צמיגי מכונית שחלפה במהירות ברחוב
וודלון, בדרכה אל הכביש המהיר. היא שמעה בבירור
חריקות ומלמולים מהבית הישן, אחדים מהם היו כה
מוכרים - היא זכרה אותם מילדותה. היא שמעה
קולותיהם של אנשים, קולותיהם של סבתא ושל סבא בוב,
המתלחשים ביניהם במטבח בעת ששתו את הקפה הראשון
של היום, וחיכו שתרד לאכול את ארוחת הבוקר.
אבל הקולות לא היו עוד אלא בראשה, כמובן. בוב
וסבתא אינם עוד.
נסט פרימארק התרוממה והתיישבה, אספה את רגליה
הארוכות לחזה, השעינה את מצחה על ברכיה ועצמה את
עיניה. הם אינם. שניהם אינם. סבתא הלכה לעולמה לפני
חמש שנים ובוב רק בחודש מאי. קשה להאמין, אפילו
כעת. מדי יום הצטערה שאינה יכולה להחזיר אותם. אפילו
לחמש דקות. אפילו לחמש שניות.
רחשי הבית אפפו אותה, קטנים ומנחמים, וכולם היו
חלק מתשע-עשרה שנות חייה. היא חיה תמיד בבית הזה,
עד ליום שבו יצאה למכללה, בספטמבר אשתקד, תלמידת
שנה א' באחד המוסדות היוקרתיים ביותר במדינה.
אוניברסיטת נורת'ווסטרן. סבה התגאה כל-כך, אמר לה
שהיא צריכה לזכור שקיבלה בדין את הזכות ללמוד
במכללה הזאת, אך גם המכללה ראויה להתעניינותה, כך
ששני הצדדים צריכים להפיק משהו מהעסקה. הוא צחק,
בקול נמוך ועמוק, וידיו החזקות הקיפו את כתפיה וחבקו
אותה, והיא ידעה אינסטינקטיבית שהוא חובק אותה גם
בשם סבתא.
וכעת הוא איננו, מת שלושה ימים לפני סוף השנה
הראשונה, נפטר בתוך שנייה, כך אמר הרופא לאחר מכן
- בלא כאב, בלא סבל, בדיוק כפי שצריך למות. היא
למדה לקבל את דבריו של הרופא, אך הם לא המעיטו אף
כמלוא הנימה מגעגועיה לסבה. לאחר מותם של סבתא
ובוב, וכיוון שהוריה מתו זמן רב לפניהם, לא נותר לה
אלא לדאוג לעצמה.
אבל מצב הדברים הזה היה תמיד כך, למעשה.
היא זקפה את ראשה וחייכה. הרי כך היא גדלה, הלא
כן? למדה להיות לבד, להיות עצמאית, להשלים עם כך
שלעולם לא תהיה ככל ילד אחר.
היא חזרה ומנתה במה היא שונה מן הזולת, עברה על
הרשימה המוכרת שסייעה לה להגדיר וליישב את חייה.
היא יכולה לעשות כשפים - היא יכולה לעשות
כשפים מזה זמן רב. בתחילה, זה הפחיד אותה, בלבל
והדאיג אותה, אבל היא למדה להסתגל לדרישות הקסם,
כפי שלימדה אותה בראשונה סבתא, שפעם יכלה לעשות
קסמים בעצמה, ואחר-כך כפי שלימד אותה פיק. היא
למדה לשלוט בקסם ולטפח אותו, למצוא לו מקום בחייה,
מבלי להניח לו לאכֵּל אותה. היא גילתה כיצד ניתן לקיים
את האיזון בתוכה באותו האופן שפיק תמיד התאמץ לקיים
את האיזון בתוך הפארק.
פיק, חברה הטוב ביותר, היה סילבן שגודלו כעשרים
סנטימטרים בסך הכל, יצור יער שנראה בדרך-כלל כמשהו
שבנה ילד משאריות קן של ציפור, גופו וגפיו עשויים
ענפים, ולו שיער וזקן שכולם אזוב. פיק היה השומר
הנאמן של פארק סיניסיפי, שנשלח כדי לשמור על איזון
הקסם המחלחל בכל הדברים וכדי לבלום את הזוללים
שפעלו על מנת לערער את האיזון ההוא. זו היתה משימה
גדולה לסילבן בודד, כפי שנהג לומר, ובמשך השנים סייעו
לו בכך דורות אחדים של בנות משפחת פרימארק. נסט
היתה הצעירה שבהן. אולי גם האחרונה.
צריך לזכור את משפחתה, כמובן. סבתה ניחנה ביכולת
לעשות קסמים, כמו גם נשי פרימארק אחרות לפניה. אך
לא כן בוב הזקן, שנאבק במשך כל חייו כדי להשלים עם
עצם קיומו של הקסם. אולי לא אמה, שמתה שלושה
חודשים לאחר הולדתה של נסט, וחייה היו עדיין בגדר
חידה, אבל אביה... היא הנידה את ראשה לעבר הקירות,
אבי, היא התקשתה לחשוב עליו, אך הוא היה עובדה
בחייה, וכעת מפרידים ביניהם מספיק זמן ומרחק
המאפשרים לה להשלים עם מה שהיה. שד. מפלצת. מסית
ומדיח. זה שהרג את אמה ואת סבתה. וכעת הוא כבר מת,
חוסל על-ידי השאפתנות והשנאה שלו עצמו, על-ידי
הקסם של סבתא והקסם שלו, על-ידי הנחישות של נסט,
ובעזרת רוח.
רוח. היא הביטה מבער לחלון לעבר הצללים
המתמעטים ורעדה. כל המובנים שבהם היא שונה מילדים
אחרים מתחילים ומסתיימים ברוח.
היא נאנחה והנידה ראשה בלגלוג. עליה לחדול
מההרהורים האלה.
היא קמה ונכנסה לחדר האמבטיה, הפעילה את
המקלחת, הניחה למים החמים לזרום, ונכנסה לאמבט. היא
עמדה בעיניים עצומות, המים שטפו וקלחו עליה והיא
התמכרה לחמימות וללחות. היא היתה בת תשע-עשרה,
וגובהה היה מעט פחות ממטר שמונים. שערה, שצבעו
כעין הדבש, היה עדיין קצר ומתולתל, אך מרבית הנמשים
שלה נעלמו. עיניה הירוקות יקדו מפניה החלקים,
העגולים. גופה היה רזה ושרירי. היא היתה האצנית
המעולה ביותר למרחקים בינוניים שקמה למדינת אילינוי
אי פעם, ואחת האצניות המוכשרות ביותר בהיסטוריה. היא
לא הקדישה מחשבה מרובה לכישרון שנתברכה בו, אך זה
היה עמה תמיד, בדיוק כפי שלא הרבתה לחשוב על הכשף
שלה. לעתים קרובות שאלה את עצמה אם כושר הריצה
קשור באיזשהו אופן לשימוש שעשתה בכשפים. לא היה
שום קשר גלוי לעין, ואפילו פיק נהג לבטל את האפשרות
הזאת, אך היא הציגה לעצמה את השאלה בכל זאת. היא
התקבלה לנורת'ווסטרן במלגה מלאה שיוחדה לאצנים
ואתלטים. הציונים שלה היו טובים, אבל היא התקבלה
בזכות כישוריה האתלטיים. היא ניצחה בכמה וכמה
מירוצים למרחק בינוני באליפות המכללות שהתקיימה
באביב. היא כבר שברה אחדים משיאי המכללות ושיא
עולמי אחד. בעוד שנתיים תתקיים אולימפיאדת הקיץ
במלבורן, אוסטרליה. נסט פרימארק אמורה להתחרות על
מדליה בתחרויות הריצה הרבות. ציפו שתזכה במדליית
זהב אחת לפחות.
היא סגרה את הברז, יצאה אל השטיחון, לקחה מגבת,
והתנגבה. היא ניסתה שלא לחשוב על האולימפיאדה
לעתים קרובות מדי. הרי זה רחוק מדי והמחשבה מסחררת.
היא למדה לקח מר כשהיתה בת ארבע-עשרה ואביה
התגלה בדמותו האמיתית. לעולם אל תתייחסי לשום דבר
בחייך כאל דבר מובן מאליו, השמור בקופסה; היי נכונה
תמיד לשינוי רדיקלי.
וחוץ מזה, יש בעיות דוחקות יותר עכשיו. קודם כל
עניין הלימודים; היא חייבת להשיג ציונים גבוהים כדי
שיתאפשר לה להמשיך להתאמן ולהתחרות. נוסף על כל
אלה, פיק אינו חדל לתבוע ולדרוש שתקדיש חלק גדול
יותר מזמנה ואונה כדי לסייע לו בפארק - וזה נראה לה
טיפשי עד ששמעה את הסבריו.
וברגע זה ממש, צריך לחשוב גם על עניין הבית.
היא התלבשה באיטיות, וחשבה על הבית - הסיבה
לכך שנמצאה בביתה בסוף השבוע הזה, אף כי היתה
מיטיבה לנצל את זמנה אילו נשארה במכללה כדי ללמוד
לקראת הבחינות. עם פטירתו של סבה, היא ירשה את
הבית על כל תכולתו. במשך כל הקיץ עברה מחדר לחדר.
מארון לארון. בדקה ומיינה הכל. קטלגה. הניחה
בקופסאות, ארזה וקבעה מה יישאר ומה יועבר. זה ביתה,
אך היא לא נמצאה במקום די זמן לתחזק אותו כהלכה.
חרף תחנוניו של פיק היא לא התכוונה באמת לחזור
ולחיות שם אחרי תום הלימודים. אנשי הנדל"ן שכבר חשו
בכך החלו לפנות אליה. הבית והמגרש נמצאים באזור
מבוקש. היא עשויה לקבל מחיר מצוין, אם תחליט למכור
אותם. הכסף יוכל לשמש אותה - יסייע לה במימון
הוצאותיה לאימונים ותחרויות. בשוק הנדל"ן מסתמנת
גאות בתקופה זאת, השוק מאיר פניו למוכרים. האין זה
המועד המתאים לפעול?
היא קיבלה הצעות אחדות במהלך הקיץ, ובשבוע שחלף
התקשר אלן קרופרט מסוכנות הנדל"ן "ארה" והגיש הצעת
מחיר נוספת, גבוהה להפליא, והיא ניאותה לשקול אותה.
היא באה ביום שישי אחרי סוף הלימודים, וויתרה על
אימוני האתלטיקה כדי להיפגש עם אלן בשבת בבוקר
ולעיין במסמכים. אלן היה גבר צעיר עגלגל ועליז, והיא
כבר פגשה אותו פעמים אחדות בפיקניקים הגדולים
שארגנה הכנסייה, והוא הרשים אותה מפני שמעולם לא
ניסה ללחוץ עליה לעשות משהו במה שנוגע לבית, ונדמה
כי הוא מוכן להסתפק בכך שהוא מגיש את הצעותיו,
ואחר-כך הולך לו לדרכו. הבית עדיין לא הועמד למכירה,
אבל היא ידעה שאם תחליט למכור אותו, בוודאי תפנה אל
אלן. המסמכים שהביא בקשר להצעתו העדכנית נחו על
השולחן במטבח, במקום שבו השאירה אותם בלילה
הקודם. הקונה בכוח כבר חתם עליהם. המימון והערבות
הושגו. נדרשה רק חתימתה להשלמת העסקה.
היא הניחה את הניירות בצד והתיישבה לאכול קערת
דגני-בוקר לצד מיץ תפוזים וקפה שכבר מזגה לעצמה,
ושערה המתולתל הלח נח סביב פניה כשאור זהוב התפשט
מבעד לחלון המכוסה וילון, והשמש עלתה מעל העצים.
אם היא תחתום, לא יהיו לה עוד דאגות כלכליות לגבי
העתיד הקרוב.
פיק, כמובן, יקבל התקף-לב. וזה לא כל-כך רצוי כאשר
אתה בן מאה וחמישים.
היא עמדה לגמור את הדגנים כששמעה נקישה בדלת
האחורית. היא קימטה את מצחה; השעה היתה רק שמונה
בבוקר, אין זאת שעת ביקור מקובלת על הבריות. וחוץ
מזה, איש לא נכנס כיום מהדלת האחורית, חוץ מאשר...
היא הלכה מהמטבח דרך המסדרון אל המרפסת. דמות
אפלולית עמדה ורכנה לתוך הרשת, כמו בניסיון לראות
את הנעשה בתוך הבית. לא יכול להיות, נכון? אבל כשהיא
ירדה לפתוח את דלת הרשת, נוכחה כי זה אמנם הוא.
"היי, נסט," אמר רוברט הפלר.
הוא עמד כשידיו תחובות עמוק בכיסי הג'ינס שלו,
ונעל טניס אחת טופפת בעצבנות על המפתן השחוק. "את
מתכוננת להזמין אותי להיכנס או מה?" הוא שלח לעברה
אחד מחיוכיו המתנשאים, הרברבניים, וניער לאחור את
השיער הבלונדי שלו, שירד עד כתפיו, הסיטו מפניו
הכחושים.
היא הנידה בראשה. "אני לא יודעת. מה אתה עושה כאן
בעצם?"
"את מתכוונת כאילו, כאן בשמונה בבוקר, או כאילו,
כאן בהופוול, ולא בפאלו-אלטו? את שואלת את עצמך אם
זרקו אותי מהאוניברסיטה, נכון?"
"זרקו אותך?"
"ממש לא. סטאנפורד זקוקה לי כדי לקיים את ממוצע
הציונים ברמה גבוהה די הצורך למשוך אליה סטודנטים
מבריקים כמוני. סתם הייתי בסביבה, והחלטתי לקפוץ
אלייך, לדבר קצת, לצחוק קצת ולראות אם את מעוניינת
בחבר." הוא דיבר במהירות כדי לשמור על הביטחון
העצמי שלו. הוא הפנה את מבטו לעבר המטבח. "אני
מריח קפה? את לבד, נכון? זאת אומרת, אני לא מפריע לך
או משהו, נכון?"
"אלוהים, רוברט, אתה כל-כך כבד." היא נאנחה וחזרה
לאחור. "בוא, תיכנס."
היא סימנה לו שילך אחריה והובילה אותו לאורך
המסדרון. דלת הרשת נטרקה מאחוריהם והיא התכווצה,
משום שנזכרה כיצד סבתא נזפה בה כשעשתה זאת.
"אז מה אתה עושה כאן באמת?" לחצה עליו, והחוותה
באורח כוללני לעבר שולחן המטבח כשהרימה את קומקום
הקפה ונטלה ספל. הקפה היה מהביל, אדיו הסתלסלו
באוויר הבוקר כשהיא מזגה אותו.
הוא משך בכתפיו, שלח לעברה מבט מהוסס. "ראיתי
את המכונית שלך, ידעתי שאת בבית, חשבתי שכדאי
לקפוץ להגיד שלום. אני יודע שעכשיו מוקדם, אבל
חששתי שלא אספיק לראות אותך."
היא הושיטה אליו את ספל הקפה והחוותה לעברו כדי
שיישב. אך הוא המשיך לעמוד. "חיכיתי לשמוע ממך,"
אמרה בהדגשה.
"את מכירה אותי. אני לא אוהב לעשות דברים
בחיפזון." הוא התיק את עיניו במהירות, לא היה מסוגל
להישיר עיניו למבטה היציב. הוא לגם בזהירות מהספל,
ואחר-כך העווה את פניו. "איזה מין קפה זה?"
נסט איבדה את סבלנותה. "שמע, באת הנה כדי להעליב
אותי, או מפני שאתה צריך משהו, ואולי אתה שוב בודד?"
הוא שלח לעברה שוב את מבט הכלבלב-הפגוע שלו.
"אף לא אחד מהנ"ל." הוא השפיל מבטו לעבר מסמכי
חברת הנדל"ן שנחו על לוח השיש, קרוב אליו, ואחר-כך
נשא עיניו לעברה שוב. "פשוט רציתי לראות אותך. לא
ראיתי אותך כל הקיץ, כל הזמן רצת במסלולים הרריים,
מישוריים וכל מיני."
"רוברט, אל תתחיל..."
"אוקיי, אני יודע. אני יודע. אבל זו האמת. לא ראיתי
אותך מאז הלווייתו של סבך."
"ומי לדעתך אחראי לכך?"
הוא דחק את משקפיו גבוה יותר על אפו, ועיקם את
פיו. "אוקיי, בסדר. זו אשמתי. לא התראיתי איתך מפני
שידעתי בדיוק כמה לכלכתי."
"התנהגת כמו אידיוט, רוברט."
הוא נרתע, כאילו הכתה אותו. "לא התכוונתי לשום
דבר."
"לא התכוונת?" סומק החל להתפשט לאיטו מצווארה
ללחייה. "ההלוויה של סבי בקושי נגמרה ואתה כבר עושה
מאמץ רציני למשמש אותי. אני לא יודעת מה זה היה
צריך להביע, אבל זה ממש לא מצא חן בעיני."
הוא הניד ראשו במהירות. "לא ניסיתי בדיוק למשמש
אותך."
"כן, אתה דווקא ניסית. בדיוק כך. שתדע לך, יכולת
להועיל לעצמך במשהו, אילו נשארת וטרחת להתנצל
במקום לברוח."
הוא השמיע צחוק מאולץ. "ברחתי כל עוד רוחי בי. את
כמעט כרתת את ראשי."
היא נעצה בו מבט, חיכתה. היא ידעה מה הוא מרגיש
כלפיה, כיצד תמיד הרגיש כלפיה. היא ידעה שזה קשה לו,
ושהיא לא מקילה עליו. אבל הניסיון הכושל שלו ליחסי
קרבה היה בפירוש חד-צדדי והיא חייבת לעצור את זה
מיד, משום שאם לא תעשה זאת הרי שמה שנותר
מידידותם יהיה כלא היה.
הוא נשם נשימה עמוקה. "עשיתי שגיאה גדולה, ואני
מצטער. אני מניח שפשוט חשבתי שאת צריכה... שהיית
צריכה מישהו ל... טוב, אני פשוט לא חשבתי, זה הכל."
הוא הדף את שערו הארוך בעצבנות. "אני לא טוב בדברים
כאלה, ואת, טוב, את יודעת מה אני מרגיש..." הוא נעצר
והשפיל מבטו אל רגליו. "זה היה טיפשי. אני ממש
מצטער."
היא לא אמרה דבר, הניחה לו להתנדנד ברוח עוד קצת,
הניחה לו לתהות. כעבור רגע הוא נשא לעברה את עיניו,
הישיר מבטו אל מבטה בראשונה, "אני לא יודע מה אפשר
עוד להגיד, נסט. אני מצטער. אנחנו עדיין חברים?"
אף-על-פי שהוא גבה וכתפיו התרחבו מאוד, היא עדיין
ראתה אותו כבן ארבע-עשרה. היה בו משהו מחזותו,
מקולו, של ילד קטן, והיא חשבה כי אותו משהו לא יעזוב
אותו לגמרי לעולם.
"חברים?" לחץ עליה.
היא נתנה בו מבט שוקל. "כן, רוברט, חברים. תמיד
נהיה חברים, כך אני מקווה. אבל אנחנו רק חברים, בסדר?
אל תנסה להפוך את זה למשהו אחר. אם תנסה, אתה
פשוט תכעיס אותי שוב."
נראה שהוא מפקפק, אך הוא הנהן בכל זאת. "אוקיי."
הוא הביט שוב לעבר מסמכי הנדל"ן. "את מתכוונת למכור
את הבית?"
"רוברט!"
"טוב, זה נראה כך."
"לא אכפת לי איך זה נראה, זה לא עניינך!" היא כעסה
על עצמה שדיברה בגסות כזאת והוסיפה, "ראה, עדיין לא
החלטתי שום דבר."
הוא הניח את ספל הקפה בדיוק באמצע המסמכים,
ועיגול רטוב התפשט מסביבו. "אני חושב שאת לא צריכה
למכור."
היא חטפה את הספל. "רוברט..."
"טוב, זה מה שאני חושב. אני חושב שאת צריכה
לחכות קצת לפני שתעשי משהו." הוא הרים את ידיו
בתנועת פיוס. "רק רגע, תני לי לגמור. אבא שלי אומר
שאסור לעשות שינויים גדולים מיד לאחר מותו של מישהו
שאוהבים. צריך לחכות לפחות שנה. את צריכה לאפשר
לעצמך זמן להתאבל, לתת לכל הדברים להירגע כדי
שתוכלי לברר לעצמך מה את רוצה באמת. אני לא חושב
שהוא צודק לגבי הרבה דברים, אבל אני חושב שהוא צודק
בעניין הזה."
היא דמיינה לעצמה את אביו של רוברט, איש ממושקף
ועדין, שעבד כמהנדס כימי אך בילה את כל זמנו החופשי
בגינון ובטיפוח המדשאה שלו. רוברט נהג לכנות אותו
האיש הירוק, ונשבע שאביו היה מאושר הרבה יותר אילו
בנו היה נולד שיח.
"רוברט," אמרה בשקט, "זו עצה מצוינת."
הוא הביט בה בפליאה.
"אני מתכוונת לזה. אני אחשוב על הדברים שאמרת."
היא הרחיקה את ספלי הקפה. רוברט היה מרגיז, אבל
היא חיבבה אותו. הוא היה מצחיק ונבון ואמיץ. ומה
שאולי חשוב יותר, היא יכולה לבטוח בו. הוא נזעק
להצילה חמש שנים קודם לכן כשאביה ניסה לחזור לחייה.
אלמלא רוברט, סבה היה מוצא אותה זרוקה במערות
מתחת לצוקי סיניסיפי פארק. רוברט היה זה שיצא לחפש
אותה בלילה ההוא, אחרי שהתעמתה עם אביה, כשנדמה
כי היא לגמרי לבדה. לפני כן, למרות כל הטרחה שלו, היא
הוציאה ממנו את הרוח, השאירה אותו מעולף על הקרקע
כשהיא המשיכה לבדה. אבל הוא דאג לה במידה כזאת
שחש צורך לבוא בעקבותיה.
היא הרגישה מדקרה רגעית משנזכרה בכך. רוברט היה
הידיד האמיתי היחיד שנותר לה מהימים ההם.
"אני חייבת לחזור למכללה הערב," אמרה. "כמה זמן
יש לך?"
הוא משך בכתפיו. "עד מחרתיים."
"עשית את כל הדרך מקליפורניה רק בשביל
סופשבוע?"
הוא היה נבוך. "טוב, אז..."
"לבקר את הוריך?"
"נסט..."
"אתה לא מסוגל להגיד את זה, נכון?"
הוא הניר בראשו והסמיק. "לא."
היא הנהנה. "רק כדי שלא תחשוב שאני לא רואה בדיוק
מה עובר לך בראש. פשוט תיזהר, חבריקו."
הוא השפיל מבטו לרגליו, במבוכה. היא אהבה אותו כך
- מתוק ופגיע. "אתה רוצה לטייל אתי לקבריהם של
סבתא וסבא, להניח פרחים באגרטלים שלהם?"
הוא התעודד מיד. "בטח."
היא כבר פנתה לעבר הארון במסדרון. "אני רק מוציאה
את המעיל שלי, אדוני החלקלק."
"אלוהים," אמר.
2
הם יצאו מדלת המרפסת, ירדו במדרגות, חצו את החצר
ואת הגדר החיה שציינה את הקצה האחורי של השטח
בבעלותה של משפחת פרימארק, ופנו לעבר סיניסיפי
פארק. נסט נשאה זר פרחים גדול שקנתה בערב הקודם,
והשאירה אותו במשך הלילה בתוך דלי מים על המרפסת.
היתה זו שעת בוקר מוקדמת, עדיין לא תשע, אור הבוקר
היה חיוור, האוויר קריר, והעשב חלקלק מלחות. מרחביו
של הפארק השתרעו לפניהם, שטחים רחבים של עשב
עשיר שזה עתה יוסח, שנמוגו בקרבת חורשות רחוקות,
אפלוליות ומסכים מחוספסים של ערפל שהתנשא סמוך
לנהר רוק. האדמה החשופה של שבילי הבייסבול, התלים
עליהם ניצב המגיש בבייסבול, ומתחמי החבטה של מעויני
הכדורים בקצהו של המרחב המרכזי והפתוח היו אפלים
וקשים מרוב לחות וצינה. העצים רחבי הצמרות
השילו את מרבית עליהם, וצבעי הסתיו כיסו אזורים
מתחתיהם במקלעת מעורבה של אדום, זהב, כתום וחום.
צעצועי הפארק ניקדו את הנוף כמו פסלים משונים,
וה"חמור" והמורד המשופע של מזחלות השלג הבהיקו
בציפוי דקיק של כפור. המחסום בכניסה הורד, כיוון
ששעות הביקור של הסתיו כבר נכנסו לתוקף, כך שלא
הותרה גישה לרכב אל הפארק עד אחרי השעה עשר.
במרחק, נגרר הלך בודד מאחורי כלב אייריש סטר שופע
אנרגיה שקיפץ באון בתוך האובך של האור הרך והערפל
כבוהק מבריק של חלודה.
בית-הקברות נמצא בקצהו המערבי של הפארק, מעברה
השני של גדר סורגים. כמי שגדלו בפארק, הם נהגו לטפס
על הגדר הזאת מאז היו ילדים - רוברט וקאס מינטר
וברייאנה בראון וג'ארד סקוט והיא עצמה. הם היו חברים
טובים זה שנים רבות, חלקו הרפתקאות ותגליות ותקוות
וחלומות. הכל, לבד מן האמת לגבי נסט. האמת על מה
שהיא.
רוברט תחב את ידיו החשופות לכיסיו ונשף עננה של
לחות לבנה. "היינו צריכים לנסוע באוטו," קבע.
הוא צעד לפניה, החל להוביל בדרך האופיינית לרוברט,
וכלל לא חש מגומד בגלל היותה גבוהה יותר וחזקה יותר
ומשום שהתמצאה הרבה יותר ממנו בשבילי הפארק.
היא חייכה למרות רצונה. רוברט תמיד יוביל גם אם
יקשרו מסווה סביב עיניו.
היא נזכרה כיצד סיפרה לו פעם, לפני זמן רב, את
הגדול בסודותיה, למחרת היום שבו חמקה ממנו בדרכה
לעימות הקטלני עם אביה. היא עשתה לו משהו, כך טען,
והוא רצה לדעת מה היה הדבר. זהו המחיר שתבע תמורת
עזרתו להגיע לבית-החולים ולבקר את ג'ארד. היא סיפרה
לו את האמת, שהשתמשה בכשפים. היא אמרה לו בצורה
שנועדה להשאיר אותו בספק. הוא לא היה מסוגל להאמין
לה ממש, אבל באותה מידה לא יכול להתעלם מכך. הוא
לא הצליח מעולם ליישב את הבלבול שחש, וזה היה חלק
מהמשיכה שחש כלפיה, כך שיערה.
אבל היו ביניהם הבדלים שרוברט לא היה מסוגל אפילו
להתחיל להבין. לאחר שסבתא הלכה לה, היו הבדלים
אדירים בינה לבין כל מי שהכירה, מפני שנסט היא
היחידה המסוגלת לעשות כשפים, קרוב לוודאי שהיא
היחידה שיודעת בכלל כי הכשפים מצויים בסביבה. היא
גם זו שהכשף נולד עמה, ירושה שהועברה אליה דרך
דורות של נשי משפחת פרימארק, אך גם דרך אביה, השד.
הכשף יכול להגיע אליה במצמוץ עין, לעתים אף הופיע
בלא שנתבקש. הכשף חי בלבה ובמוחה, וזה חלק מחייה
שעליה להצניע ולהסתיר לנצח, משום שהסכנה הנשקפת
לה מכך שהזולת יידעו זאת עולה פי כמה על נטל
ההתנהלות החשאית. הכשף שיכול לרפא והכשף שיכול
להרוס. היא עדיין התאמצה להבין אותו. היא חשה עדיין
כיצד הוא מתפתח בחובה.
היא הביטה לעבר צללי היערות שצמחו משני צדי
הצוקים ובית-הקברות לפניה, במקום שבו הלילה עדיין
השתייר בכתמים אפלים, שם הסתופפו הזוללים. היא לא
ראתה אותם, אך היא חשה בבירור כי הם שם. כפי שתמיד
היתה מסוגלת לחוש בהם, אף כי הזולת לא יכלו. הזוללים,
בלתי נראים ובלתי מוכרים, התקיימו בשולי התודעה
האנושית. סילבנים כמו פיק סייעו לבלום אותם על-ידי כך
שעמלו לקיים את האיזון בכשף הטמון בהתנהגותן של כל
הבריות, אף קבעו אותה. אבל בני-אדם נוטים להשפיע על
האיזון הזה באורח שלילי, הם מטים אותו - על-פי-רוב
אף בלא שהם יודעים זאת - ומשנים אותו בהתנהגותם
וברגשותיהם, ממירים אותו בצורה הפזיזה, העיוורת, שבה
ממירה מפולת בוץ את הנוף.
היה זה העולם האחר, העולם שרק נסט לבדה יכלה
להגיע אליו. מאז היתה קטנה מאוד, התאמצה להבין אותו,
לסייע לפיק לקיימו, ולמצוא דרך ליישב זאת עם העולם
שכל האנשים מלבדה חיו בו וסברו כי הוא מוגדר היטב.
שם, באותו שטח הפקר שבין המוכר והחשאי, היא היתה
חריגה, מעולם לא היתה דומה לגמרי לחבריה, מעולם לא
היתה סתם ילדה ככל הילדים.
"את חיית בבית סבך וסבתך במשך כל חייך," אמר
לפתע רוברט, כשעיניו מקובעות בנחישות קדימה. הם
התנהלו בדרך הכניסה והתקדמו לעבר חלקה של עצים
רחבי צמרת ואשוחיות שגבלו בשטחי הפיקניק שהובילו
אל גדר הסורגים ובית-הקברות. "הבית הוא ביתך, נסט.
אם תמכרי אותו לא יהיה לך עוד מקום שתרגישי כי הוא
ביתך."
היא שפשפה את העשב הרטוב בנעלי הטניס שלה. "זה
ידוע לי, רוברט."
"הכסף נחוץ לך?"
"יש לי כל מיני צרכים. האימונים והתחרויות כרוכים
בהוצאות רבות. האוניברסיטה לא משלמת על הכל."
"אז למה לא תקחי הלוואה מהבנק, אם כך? בשביל מה
את צריכה למכור, אם אינך חייבת לעשות זאת?"
היא לא יכלה להסביר לו זאת, גם אם תשתדל ותעמול
כל היום. זה קשור בהיותה מי שהיא, וזה דבר שרוברט לא
יכול לדעת עליו בלא שחי את חייה. היא בכלל לא רצתה
לדבר איתו על כך מפני שאלה עניינים אישיים ופרטיים.
"אולי אני רוצה בית חדש," אמרה כצופנת סוד, והביעה
באורח פתאומי ובלתי צפוי את הרגשות שגעשו בתוכה.
היא התקשתה להימנע מלפרוץ בבכי כשחשבה שוב על
השתלשלות קורותיהם.
כל ידידיה אינם עוד, כולם - למעט רוברט. היא יכלה
עדיין לראות את פניהם, אך היא לא ראתה אותם כפי
שנראו לקראת הסוף, אלא כפי שהיו כאשר היו בני
ארבע-עשרה, כשנראה כי דבר לא ישתנה - כשהם היו
קרובים זה לזה, מגובשים, והאמינו כי יוכלו לעמוד בפני
כל דבר שהוא.
ברייאנה בראון וג'ארד סקוט עברו משם בתוך שנה
לאחר הקיץ ההוא. ברייאנה כתבה לנסט בתחילה, אבל
ההפסקות בין המכתבים הלכו ונתארכו, ולבסוף חדלו
המכתבים לגמרי. נסט שמעה אחר-כך שברייאנה נישאה
וכי יש לה תינוק.
מאז לא היה לה שום קשר עם ג'ארד.
קאס מינסטר המשיכה להיות חברתה הוותיקה והקרובה
ביותר במשך כל שנות התיכון. הן היו שונות זו מזו
באופנים רבים, אך המשיכו למצוא את המשותף בחוויות
הרבות שחלקו במשך כל חייהן, ובאמון ההדדי ביניהן.
קאס שאפה להתקבל לאוניברסיטת אילינוי וללמוד
גנטיקה, אבל שבועיים לפני סיום הלימודים, היא מתה
בשנתה. הרופא אמר שזה קרה בגלל מפרצת בעורקים.
איש לא חשד בקיומה.
ג'ארד, ברייאנה וקאס - כולם אינם כבר. מבין ידידיה
משכבר נותר רק רוברט, ולקראת סוף שנת הלימודים
הראשונה שלה בנורת'ווסטרן חשה נסט כיצד היא מתחילה
להיסחף. הוריה אינם. סבה וסבתה אינם. ידידיה אינם.
אפילו החתולים. סקראץ' ומינקס. אינם; הראשון מת
שנתיים לפני כן, ואילו האחרונה עקרה לביתו של אחד
השכנים לאחר פטירת סבה. היא חשבה על כך שעתידה
מחכה לה במקום אחר. חייה מתנהלים בכיוון אחר, והיא
כבר הרגישה כיצד הופוול הולכת ונסוגה בעקביות לעברה.
הם הגיעו אל גדר הסורגים, ובלא להיעצר כדי לדון
בדבר, טיפסו עליה. רוברט שהחזיק את הפרחים בידו בעת
שנסט השלימה את הטיפוס, רחרח אותם קלות בטרם
החזירם לידיה. הם המשיכו זה לצד זה לאורך הכביש
הסלול שהתפתל בין שורות של מצבות ומראי מקום, חשו
על עורם כיצד שמש אוקטובר הולכת ונעשית חמימה יותר
בעת שהתנשאה לשמי הסתיו הבהירים. הקיץ אולי כבר
מאחוריהם והחורף מתקרב בצעדי ענק, אבל היום ההוא
נראה מושלם.
היא חשה כיצד מחשבותיה נסחפות כמו עננים, חוזרות
לעבר. היא מצאה ידידים חדשים בתיכון, אך הם לא היו
שותפים לחוויות ולאירועים שחלקה עם ידידיה הוותיקים,
והיא לא הצליחה להתגבר על כך, כמדומה.
בני משפחת פטרסון עדיין גרו, כמובן, בבית הסמוך,
ומילדרד ווקר המשיכה להתגורר בהמשך הרחוב. הכומר
אמרי ניהל את התפילות בכנסייה הפרוטסטנטית הסמוכה,
ואחדים מחבריו הקשישים של סבה עדיין התכנסו אצל
ג'וזי מדי בוקר כדי לשתות קפה, לפטפט ולהעלות
זיכרונות. מדי פעם ראתה נסט את ג'וזי, אבל היא הרגישה
במבוכתה של זו, וכיוון שהבינה את מקורה, שמרה על
ריחוק. ממילא, האנשים האלה היו בני דור אחר, וקשרי
הידידות האמיתיים שלהם היו עם סבי וסבתה - ולא
איתה.
אבל תמיד היה פיק. ועד לפני כשנה לערך, היה גם
רוח...
רוברט ירד מהדרך הסלולה ונע לעבר שורות סמנים,
התקדם היישר לעבר קבריהם של סבה וסבתה. האין זה
מוזר, חשבה, כשהיא משתרכת מניה וביה מאחוריו, שהיא
חשה ניכור שכזה בהופוול? ערים קטנות אמורות להיות
יציבות ובלתי משתנות, זה חלק מקסמן, אחת מסגולותיהן,
בעוד אשר קהילות גדולות יותר עוברות - היא היתה
כמעט בטוחה בכך - מהפכים כאלה ואחרים, הרי שהן
נשארות כמו שהן. אבל היא לא הרגישה כך לגבי הופוול.
היא חשה כי המקום השתנה במובנים שהיו מעבר לכל
ציפייה, בדרכים שהגידול באוכלוסייה או השגשוג הכלכלי
לא היו כרוכים בהן. הרי אלה נותרו פחות או יותר כפי
שהיו חמש שנים קודם לכן. זה היה משהו אחר, טמיר
כל-כך שהיא סברה כי ייתכן שהשפיע רק עליה.
ואולי השינוי חל בה, הרהרה. אולי היא זו שהשתנתה,
ולא העיר.
הם התקרבו לקברותיהם של סבה וסבתה וניצבו ליד
השלטים, הביטו לעבר התלים שלפניהם. זה של סבתא היה
גדול ומלא בעשבי הסתיו; אך העשב על זה של בוב היה
עדיין מועט, והאדמה נראתה דחוסה פחות. מצבות זהות
סימנו את מקום מנוחתם. נסט קראה את הכתובת של
סבתה. אוולין אופל פרימארק, רעייתו האהובה של רוברט.
נוחי ליד מלאכי מרום. התעוררי בצל השכינה. בוב הוא זה
שבחר את הכיתוב למצבתה של סבתא, ונסט פשוט
העתיקה את הנוסח למצבתו שלו.
מצבתה של אמה ניצבה ממש משמאל, קייטלין אן
פרימארק, בת ואם אהובה.
חלקת קבר רביעית, שכעת היתה רק שטח מעושב,
נשמרה לה.
היא בחנה אותה במהורהר לרגע, אחר-כך החלה לחלק
את הפרחים שהביאה, והניחה אותם בזהירות בכל אחד
משלושת אגרטלי המתכת שניצבו על חצובה, לפני
המצבות. רוברט הביט בה בעת שעשתה זאת, ולא אמר
דבר.
"תביא מים," אמרה והצביעה לעבר ברז ומשפך שנחו
בתוך באר בטון קטנה במרחק כמה עשרות מטרים מהם.
רוברט עשה זאת, ואחר-כך יצק את המים לכל אחד
מהאגרטלים, כשהוא מקפיד שלא לפזר את הסדירות של
נסט.
הם עמדו יחד למרגלות הקברים, והשמש קפחה מבעד
סוף עמוד 30