אדון האור
רוג'ר זילאזני
1
אומרים שחמישים ושלוש שנים לאחר שיחרורו, חזר מ"ענן הזהב" ושב
לשליחותו השמימית, להתקומם נגד סדר החיים ונגד האלים אשר קבעוהו.
חסידיו התפללו לשובו, אם כי תפילותיהם נחשבו לחטא. התפילה אינה
צריכה להטריד את הממשיך בדרכו אל הנירוָנה, מבלי להתחשב בנסיבות
לכתו. אם זאת התפללו לובשי הגלימות הצהובות, ש"תופש-החרב",
מנג'וסרי, ישוב לשכון ביניהם. אומרים שהבודהיסַטוָה שמע...
מי שתאוותיו הומתו
חפשי משורש,
אשר מרעהו – האָין,
חותם לא יותיר והוא בן-חורין,
דרכו עלומה
כדרך הציפורים בשמים.
דהמפדה (93)
חסידיו כינוהו מַהָסַמְאַטְמַן ואמרו כי הוא אל. אלא שהוא העדיף
להשמיט את ה"מהא" ואת ה"אטמן" וכינה את עצמו "סאם".
מעולם לא טען שהוא אל, גם לא שאינו אל. הודאה כלשהי לא
היתה יכולה להועיל באותן נסיבות, לא כן השתיקה. לפיכך נאפף
מסתורין.
בעונת הגשמים קרה הדבר...
בעִצומה של תקופת הלחות הגדולה - אירע הדבר...
בימות הגשמים התנשאו תפילותיהם אל-על, לא כתוצאה מגלגול
מחרוזות-תפילה שזורות קשרים, או על-ידי סיבוב אופן-התפילות,
אלא בעזרת מכונת-התפילה הגדולה במנזר רַטְרִי, אלת הלילה.
התפילות בתדר גבוה כוונו כלפי מעלה, דרך האטמוספירה, ומעבר
לה, עברו לתוך הענן הזהוב, שכונה "גשר האלים" המקיף תבל
ומלואה, ונראה כקשת ברונזה לעת לילה - הוא המקום שבו נעשית
השמש האדומה כתומה בצהרי-יום.
אחדים מהנזירים פיקפקו במידת כשרותה של שיטת-תפילה זו,
אולם המכונה נבנתה והופעלה בידי יַמָה-דְהַרמה, המודח, בן "העיר
השמימית"; וסיפרו כי עידנים רבים לפני-כן בנה את מִרכבת-הרעם
הנאדרה של האל שיוָה - אותו מִתקן שהיה חוצה ביעף את הרקיעים
ויורק נתזי להבות בעקבותיו.
אף-על-פי שסר חִנו, עדיין נחשב יאמָה לגדול האומנים, אם כי
לא היה ספק שאלי "העיר" היו גוזרים עליו מיתה ממשית אילו
נודע להם ענין מכונת-התפילה. בעצם, לא היה ספק, כי אילו נמצא
תחת ידם היו גוזרים עליו מיתה ממשית גם ללא מכונת-התפילה.
כיצד יסדיר ענין זה עם "שליטי הקַרמָה", היה ענינו הפרטי, אם כי
איש לא פיקפק בכך שבבוא העת ימצא מוצא. שנותיו היו כמחצית
שנותיה של "העיר השמימית", ועשרה אלים לכל היותר יכלו לזכור
את יסודו של משכן זה. הוא נתפרסם כבקי יותר בארחות "אש
היקום" אפילו מהשר קובֶרָה. אולם אלה היו "סגולותיו" הפחות
חשובות. הוא היה ידוע בעיקר בענין אחר, אם כי מעטים הזכירו
זאת. גבוה היה, אך לא למעלה מהמידה, גדול-גוף - אך לא מגושם
ותנועותיו מתונות ורהוטות. הוא לבש אדום ומיעט בדיבור.
הוא טיפל במכונת-התפילה, ולוטוס-המתכת הענקי שהציב בראש
גג המנזר סבב וסבב בתוך תושבתו.
גשם קל ירד על הבנין, על פרח הלוטוס ועל יער-העד שלמרגלות
ההר. במשך שישה ימים - העלה קילווָטים רבים של תפילות, אך
ההפרעות האטמוספריות מנעו את תפילתו מהישמע ב"רום". בלחש
חילה את פני אלות הפריון היותר דגולות של התקופה ההיא,
והשביען בנקבו את "סגולותיהן" הבולטות ביותר.
קול רעם ענה לעתירתו, והקוף הקטן העוזר לידו ציחקק.
"תפילותיך כמוהן כקללותיך, האל יאמה," העיר הקוף, "כלומר,
אין ואפס."
"נדרשו לך שבעה-עשר גלגולי-נשמות כדי להגיע לאמת זו?"
אמר יאמה, "אם כן, יכול אני להבין מדוע עודך כלוא בדמות קוף."
"לא נכון," אמר הקוף ששמו היה טאַק. "הַדָחָתִי, חרף היותה
פחות מרשימה משלך, היתה מלווה בגילויים של איבה אישית כלפי
מצד..."
"די," אמר יאמה, והסב אליו את גבו.
אז הבין טאק כי עלול היה לפגוע בו במקום רגיש. בנסיון למצוא
נושא אחר לשיחה, ניגש אל החלון, זינק על אַדנו הרחב, ולטש את
עיניו כלפי מעלה.
"ישנה פרצה במעטי העננים, בכיוון מערב," אמר.
יאמה התקרב, עקב אחרי כיוון מבטו, קימט את מצחו והינהן.
"נכון," אמר, "הישאר במקומך והדרך אותי."
הוא נע אל סוללת בקרה. מעליהם, עצר הלוטוס את סיבוביו ואז
נפנה לעומת פיסת הרקיע החשופה.
"טוב מאוד," אמר, "אנחנו מתקדמים." ידו נעה על פני לוח
בקרה נפרד, מסיטה סדרת מתגים ומכוונת שתי חוגות.
מתחתיהם במרתפים דמויי-המערות של המנזר, התקבל האות
והוחל בהכנות אחרות: הגוף הקולט הוכן.
"העננים חוזרים ומתלכדים!", קרא טאק.
"אין זה חשוב עתה," אמר האחר. "הדג שלנו עלה בחכה. הוא
מגיח מהנירוָנה וחודר לתוך הלוטוס."
נשמע רעם נוסף, והגשם ניתך בהמולת-ברד על הלוטוס. נחשי
ברק כחול התפתלו כסלילים ושרקו סביב פסגות ההרים.
יאמה ניתק מעגל חשמלי אחרון.
"כיצד, לדעתך, יסתגל שוב למעטה בשר-ודם?"
"לך, קלף בננות ברגליך!"
טאק העדיף להבין שהוא משוחרר ויצא מהחדר, בהשאירו את
יאמה להדמים את המִתקן. הוא עשה את דרכו לאורך פרוזדור,
ובמורד גרם-מעלות רחב. הוא הגיע לרחָבה התחתונה, ובעודו עומד
שם, שמע קולות שיחה וגרירת סנדלים הבאים לקראתו מתוך אולם
צדדי.
ללא היסוס טיפס על הקיר, בהסתייעו בשורה של תגליפי פנתרים
ושורה נגדית של פילים כבנקודת אחיזה לידיו. בטפסו על מָרִיש,
התכנס בצללים והמתין ללא נוע.
שני נזירים כהי-גלימות נכנסו דרך המעבר המקומר.
"ובכן, מדוע אין היא יכולה לטהר את השמים למענם?" אמר
הראשון. השני, אדם קשיש ומוצק יותר, משך בכתפיו. "לא גדול
בחכמה אני ואיני יכול לענות על שאלות כאלה. ברור שהיא חרדה,
שאם לא כן לא היתה מעניקה להם כאן מקלט, או מתירה ליאמה
שימוש זה. אך מי יוכל לסמן את גבול הלילה?"
"או את הלך-רוחה של אשה," אמר הראשון, "שמעתי כי אף
הכוהנים לא ידעו על בואה."
"יתכן. בכל מקרה, הדבר נראה כאות לטובה."
"נראה שכך הוא."
הם עברו דרך פתח מקומר נוסף, וטאק הקשיב לצליל הסתלקותם
עד שהשתררה דממה מוחלטת. בכל זאת, לא מש ממקומו.
"היא" שדיברו בה הנזירים יכלה להיות רק האלָה רַטְרִי אשר לה
סגדו חברי המסדר שהעניק מקלט למאמיניו של סאם, "הנשמה
הגדולה", "הנאור". גם רטרי נמנתה כעת עם אלה שהודחו מעיר
השמים ועטו צלמו של בן-תמותה. היתה לה הצדקה מלאה להיות
ממורמרת על כך, וטאק תפס את גודל הסיכון שנטלה על עצמה
במתן המקלט, מה עוד שנכחה אישית בעת ביצוע המשימה. אילו
היתה השמועה על כך מגיעה לאזנים הנכונות, היה הדבר מעמיד
בסכנה כל סיכוי להשבתה על כנה בעתיד. טאק זכר אותה כיפהפיה
שחורת שיער, בעלת עיני כסף, החולפת במרכבת-הירח שלה
מעין ההָבְנֶה והכרום, אשר הובילוה סוסים בשחור-לבן, מלווה
בשומרי-ראשה, אף הם בשחור-לבן, חולפת במעלה "שדרת הרקיע",
מאפילה אף על סַרַסוָטִי בתפארתה. לבו ניתר בחזהו השעיר. חייב
הוא לראותה שנית. לילה אחד, לפני עידן ועידנים, בימים טובים
מאלה ובדמות נאה יותר, רקד עמה על מרפסת מתחת לכוכבים.
הדבר נמשך דקות ספורות בלבד, אולם הוא זכר. לא קל להיות קוף
שיש לו זכרונות כאלה.
הוא טיפס וירד מהמריש.
היה שם מגדל, מגדל גבוה שהתנשא מהפינה הצפון-מזרחית של
המנזר. בתוך מגדל זה היה חדר. אמרו כי בחדר ההוא שוכנת
נוכחותה של האלה. מדי יום ביומו היו מנקים אותו, מחליפים את
המצעים, מבעירים קטורת ומניחים מנחה מקודשת ממש מעבר
לדלת. בדרך-כלל היתה הדלת נשמרת נעולה.
היו שם חלונות כמובן. השאלה אם אדם יכול לחדור דרך אחד
החלונות האלה נשארת שאלה עיונית גרידא. טאק הוכיח כי קוף
יכול.
בטפסו על גג המנזר, המשיך לעלות במגדל ונע מלבנה חלקלקה
אחת למשנה, מזיז אל בליטה, כאשר השמים נוהמים מעליו ככלב,
עד שנצמד לבסוף אל הקיר, ממש מתחת אדן-החלון החיצוני. גשם
ירד עליו ללא הרף. הוא שמע ציפור מזמרת בפנים. הוא ראה את
קצהו של צעיף כחול רטוב, משתלשל מעל אדן החלון. הוא נאחז
בסף, ומשך את עצמו למעלה עד שיכול להציץ פנימה.
גַבָה היה מופנה אליו. היא לבשה סָרי כחול-כהה, וישבה על
ספסל קטן בקצהו הנגדי של החדר.
הוא טיפס בכבדות על הסף וטיהר את גרונו.
חיש נפנתה. רעולת פנים היתה, כך שלא ניתן היה להבחין בתוי
פניה. היא התבוננה בו מבעד לרעלה, אחר קמה וחצתה את החדר.
הוא התאכזב. גזרתה אשר היתה פעם כה גמישה, היתה רחבה
באיזור המתנים; הילוכה אשר דמה פעם לניע ענפי-עץ, היה דידוי;
גון פניה היה כהה מדי; אפילו מבעד לרעלה התבלטו קוי חטמה
ולסתה יותר מדי.
הוא הרכין את ראשו.
" 'וכך, קרבת עדינו, את שבשובך לכאן שבת הביתה' " שורר,
" ' כשוב ציפרים אל קינן על העץ'."
היא עמדה, דוממת כפסלָה הניצב באולם הראשי למטה.
" 'שמרי עלינו מפני הזאבה והזאב, ושמרי עלינו מפני הגנב, הן
ליל, ובחסדך הנחי אותנו'."
היא הושיטה את ידה לאִטה והניחה אותה על ראשו.
"ברכתי נתונה לך, פעוטי," אמרה, מקץ זמן-מה, "לרוע המזל,
זהו כל שביכלתי לתת. לא אוכל לתת הגנה או להעניק יופי, אלה
מותרות שאני חסרה בעצמי. מה שמך?"
"טאק," אמר לה. היא השיקה יד אל מצחה. "פעם הכרתי אחד
בשם טאק," אמרה, "בימים עברו, הרחק מכאן..."
"אני הוא אותו טאק, גבירתי."
היא התישבה על אדן החלון. מקץ זמן-מה תפס כי היא בוכה
מאחורי רעלתה.
"אל תבכי, אלָה. טאק נמצא כאן, התזכרי את טאק, 'איש
הארכיונים'? 'איש החנית המבהיקה'? הוא עודנו ניצב נכון למלא
את מצוָתך."
"טאק..." אמרה, "הו טאק! גם אתה? לא ידעתי! מעולם לא
שמעתי..."
"היפוך נוסף של הגלגל גבירתי, ואז, מי יודע? פני הדברים
עשויים להיות אף טובים משהיו אז."
כתפיה רטטו. הוא פשט את ידו, אסף את ידו. היא נפנתה ואחזה
בה. מקץ עידן שלם דיברה: "במהלך המאורעות הרגיל, לא נשוב
לקדמותנו וענינינו לא ייושבו, טאק 'איש חנית המבהיקה'. נצטרך
לפלס דרך משלנו."
"מה כוָנתך?" הִקשה, ואז, "סאם?"
היא הינהנה. "הוא האיש. הוא תקוָתנו במאבק נגד "הרקיע",
טאק יקר. אם ניתן לקראו בחזרה, יש לנו סיכוי לשוב לחיים."
"משום כך נטלת על עצמך סיכון זה, ואת עצמך יושבת בין
מלתעות הנמר?"
"אלא מה? באין תקוָה, נטבע תקוָה משלנו, ואם מזויף המטבע -
יתכן שאיש לא יבחין בכך."
"מזויף? אינך מאמינה שהוא היה הבודהא?"
היא פלטה צחוק קצר, "סאם הוא הנוכל הגדול ביותר שהיה אי-
פעם בעולם, וגדול האויבים שקמו אי-פעם על הטרימורטי. אל
תיראה כה מזועזע באמרי זאת, ארכיבר! ידוע לך שהוא גנב את
מִרקם תורתו, על הדרך וההגשמה - את כל הגלימה, ממקורות-
קדומים אסורים. היה זה נשק, ותו לא. עיקר כוחו היה כזבו. אילו
יכולנו להחזיר אותו...
"גבירה, קדוש או מתעתע - הוא חזר."
"אל תהתל בי טאק."
"אלה וגבירה, זה עתה עזבתי את השר יאמה כשהוא מדמים את
מכונת-התפילה ומצחו קמוט בארשת ההצלחה שלו."
"ההימור נערך נגד כוחות בעלי עדיפות כה מכרעת... האל אגני
אמר פעם כי דבר כזה לא יהיה לעולם בר-ביצוע."
טאק קם ועמד. "האלה רטרי," אמר, "מי הוא זה, אל, אדם, או
כל יצור-בינים אחר, הבקי בענינים כאלה יותר מיאמה?"
"אין לי תשובה על שאלה זו, טאק, מפני שלא קיימת תשובה. אך
כיצד תוכל לומר בבטחה שהוא הצליח להעלות את הדג שלנו
ברשת?"
"מכיוָן שהוא יאמה."
"אם כך, טול את זרועי טאק. שוב ולווני כפי שעשית פעם. הבה
נתבונן בבודהיסַטוָה הישן."
הוא ליווה אותה אל מחוץ לדלת, במורד המדרגות, ולתוך החדרים
שמתחת.
אור, שמקורו לא בלפידים כי אם בגנרטורים של יאמה, הציף את
המערה. המיטה, שהוצבה על במה, היתה מוקפת מחיצות משלושה
עברים. מרבית המתקנים היו אף הם מוסתרים על ידי מחיצות
ומָסַכִים. הנזירים לובשי הגלימות הצהובות, אשר הופקדו עליו
לשרתו, נעו בדממה בחדר הגדול. יאמה, רב-האומן, עמד לצד
המיטה.
כאשר התקרבו, פלטו אחדים מהנזירים הממושמעים, קרי-הרוח,
קריאות חטופות. אז נפנה טאק אל האשה שלצדו ונרתע לאחור,
נשימתו נעצרה בגרונו.
זו לא היתה עוד המטרונית הקטנה והגוצה שאתה שוחח קודם.
שוב ניצב לצדה של אלת-הלילה הנצחית, אודותיה נכתב לאמור:
"האלה מילאה את מרחב החלל לעמקו ולגבהו. זהרה מניס את
האופל." הוא התבונן אך רגע והליט את עיניו. עדיין ניכר בה
רישום זה של "חזותה" המסויגת.
"אלָה..." התחיל.
"אל הישן," אמרה, "הוא זע".
הם ניגשו אל העיטה.
יקיצתו של זה שנודע חליפות כמַהאַסַמאַטמן, קאלקין, מאנג'וסרי.
סידהרטה, טאטאגטה, "הכובל", מאיטריה, "הנאור", בודהא וסאם,
התרחשה כפי שתוארה לאחר-מכן בציורי-קיר בקציהם של פרוזדו-
רים לאין-ספור, גולפה על כתלי מקדשים ונצבעה על תקרותיהם
של היכלות רבים, לשמאלו ניצבה אלת הלילה; לימינו עמד המוות;
טאק, הקוף, השתופף למרגלות המיטה, מעין תזכורת נצחית לדו-
קיום של החייתי והאלוהי.
הוא עטה גוף רגיל, שחרחר, בגובה וגיל ממוצעים; תוי פניו היו
רגילים, חסרי-יחוד; כאשר נפקחו, היו עיניו כהות-למראה.
"תבורך, אל האור!" מלים אלה השמיעה רטרי. העינים מיצמצו.
מַבטן תעה. בכל החדר לא היתה שום תנועה.
"תבורך, מהאסמאטמן - בודהא!" אמר יאמה.
העינים הביטו נכחן, ללא-ראות.
"שלום, סאם." אמר טאק.
המצח נתקמט קמעא, העינים נצטמצמו, מבטן נח על טאק ונע
הלאה אל האחרים.
"היכן?..." שאל בלחישה.
"במנזרי," ענתה רטרי.
ללא-מבע התבונן ביפיה.
אחר כך עצם את עיניו, והחזיקן סגורות בחזקה, כך שקמטים
נוצרו בזויותיהן. עוית-כאב הפכה את פיו המהודק לקשת, ואת
שניו לחצים.
"האם באמת אתה הוא זה אשר את שמו נקבנו?" שאל יאמה.
הוא לא ענה.
"האם אתה הוא זה שלחם בצבא "השמים", בקרב שלא הוכרע,
על גדות הוֶדרָה?"
הפה נתרפה.
"האתה הוא זה שאהב את אלת המוות?"
העינים עיפעפו. חיוך קל ביצבץ וחלף על השפתים.
"זה האיש," אמר יאמה, ואז: "מי אתה, בן-אדם?"
"אני? לא כלום." השיב האחר, "אולי עָלֶה שנסחף במערבולת.
נוצה ברוח..."
"חבל מאוד," אמר יאמה, "בעולם יש עלים ונוצות רבים מכדי
שאטרח זמן כה ממושך להגדיל את מספרם. רציתי באדם, שיהיה
מסוגל להמשיך במלחמה שנפסקה בשל היעדרו, אדם בעל עצמה
שיוכל להתיצב בכוחו זה נגד רצון האלים. חשבתי שאתה האיש."
"אני..." הוא צימצם שוב את עיניו, "סאם. אני סאם. פעם - לפני
עידן ועידנים... אכן לחמתי, לא כן? פעמים רבות..."
"אתה היית סאם, 'הנשמה הגדולה'. הבודהא. התזכור?"
"אולי הייתי..." להבה אטית ניצתה בעיניו. "כן." אמר אז. "כן,
הייתי, שפל-הרוח שבגאים. הגא שבשפלי-הרוח. לחמתי. הוריתי
את 'הדרך' זמן-מה. שבתי ללחום, שבתי להורות, ניסיתי כוחי
בפוליטיקה, כשפים, רעל... נלחמתי בקרב גדול אחד שהיה כה
נורא, עד כי השמש עצמה הסתירה פניה משדה-הקטל. לחמתי עם
אלים ואנשים, עם חַיְתו-יער ושדים, עם רוחות האדמה והאויר,
האש והמים, עם נחשורים וסוסים, חרבות ומרכבות -"
"והובסת," אמר יאמה.
"כן, אמנם הובסתי, לא כן? אך הגשנו להם הצגה ראויה לשמה,
האין זאת? אתה, אל המוות, נהגת במרכבתי, כל זה חוזר אלי כעת.
אתה נמלטת מידם באמצעות רצון-המוות, ב'דרך האופן השחור'.
אני לא יכולתי."
"נכון. עברך נפרש לפניהם. חרצו את דינך." יאמה התבונן בנזירים
שישבו עתה על הרצפה רכוני-ראש, והשפיל את קולו. "פסק-
דין של מיתה ממשית היה הופך אותך לקדוש מעונה. אילו התירו
לך נדודים בעולם, בכל דמות שהיא, היה נפתח פתח לשיבתך. וכך,
כפי שגנבת אתה את תורתך מה"גוטאמה" של זמן ומקום אחרים,
גנבו הם את הסיפור על סוף ימיו של אותו איש בקרב בני-האדם.
פסקו שראוי אתה לנירוָנה. ה'אטמאן' שלך הוקרן, לא לתוך גוף
אחר, כי אם לתוך הענן המגנטי הגדול המקיף כוכב זה. הדבר אירע
לפני יותר ממאה שנים. רשמית, הנך עתה התגשמות של וִישְנו
שתורתו סולפה על ידי אחדים ממאמיניו היותר קנאים. אתה עצמך
המשכת להתקיים רק בצורת תדרים המנציחים את עצמם, אותם
הצלחתי ללכוד."
סאם עצם את עיניו.
"ואתה העזת להחזירני?"
"נכון."
"הייתי מודע למצבי כל הזמן."
"כך חשבתי."
עיניו נפקחו. מזָרות אש.
"ובכל זאת. העזת להחזירני משם?"
"כן."
סאם הרכין את ראשו. "בצדק נקרא שמך אל-המוות. יאמה-
דהארמה. חטפת אותי מחוָיית-החויות. ניפצת אל האבן השחורה של
רצונך מה שמעבר לכל השגה ויפעה אנושית. מדוע לא יכולת
להניחני באשר הייתי, בים ההוָיה?"
"מכיון שעולם שלם זקוק לענוָתך, לחסידותך, לתורתך הגדולה
ולתכססנותך הַמַקיאַוֶלית."
"יאמה, זקן אני," אמר, גילי כגילו של המין האנושי בעולם זה.
הייתי אחד 'הראשונים', כידוע לך. אחד מראשוני-הראשונים שבאו
לכאן לבנות ולהשתקע. כל האחרים מתו, או שהם דאי-אכס-
מאכיני... סיכוי זה היה גם לי, אך ויתרתי עליו. פעמים רבות. מעודי
לא רציתי להיות אל, יאמה, רק לאחר שראיתי מה שהם עושים,
התחלתי לאצור ולאגור כוח. אולם היה זה מאוחר מדי. הם היו
חזקים מדי. עתה כל רצוני הוא לשקוע בתרדמת-דורות, לחזור אל
ה'מנוחה הגדולה', האושר העילאי הנצחי, לשמוע את הזמירות
שהכוכבים מזמרים על חופי הים הגדול."
ראטרי גחנה קדימה, והביטה בעיניו. "אנו זקוקים לך סאם,"
אמרה.
"אני יודע, אני יודע," אמר לה, "זוהי החזרה הנצחית על האנקדוטה.
סוסך נכון לציית, ובכן הצלף בו לאורך מיל נוסף." אולם
הוא חייך בעת שאמר זאת. והיא נשקה במצחו.
טאק זינק לחלל האויר, וקיפץ על המיטה.
"המין האנושי חוגג." העיר הבודהא.
יאמה הושיט לו גלימה, וראטרי התאימה לרגליו סנדלים.
ההתאוששות מן השלוָה-שמעבר-להבנה דורשת זמן. סאם ישן.
בשנתו, חלם; בחלמו, זעק או בכה. לא היה לו תיאבון, אך יאמה
השיג בעבורו גוף חסון ובריא, גוף המסוגל לעמוד במהפך הפסיכו-
סומאטי מן הפרישה האלוהית.
אך הוא היה יושב שעה ללא נוע, בוהה בחלוק-אבן, בזרע או
בעלה. במקרים כאלה, לא ניתן לעוררו מקפאונו. יאמה ראה זאת
כסכנה, ושוחח על הענין עם ראטרי וטאק. "לא טוב שהוא פורש מן
העולם בצורה כזו," אמר, "דיברתי עמו. אך זה היה כפניה אל הרוח.
אין הוא יכול להחזיר לעצמו את מה שהשאיר מאחוריו. עצם הנסיון
נוטל מאונו."
"יתכן שלא פירשת נכונה את מאמציו," אמר טאק.
"מה כוָנתך?"
"אתה רואה כיצד הוא מתבונן בזרע שהניח לפניו? שים לב
לקמטים בזויות עיניו."
"כן? ומה בכך?"
"הוא מצמצם את עיניו. האם ראייתו פגומה?"
"לא, אינה פגומה."
"אם כן, מדוע הוא מצמצם את עיניו?"
"כדי להיטיב לבחון את הזרע."
"לבחון? אין זו 'הדרך' כפי שנהג ללמדה פעם. בכל זאת, הוא
אמנם בוחן אותו. אין הוא שקוע במדיטציה, בנסיון לבקש בתוך
העצם את הדבר המביא לשחרור מהותו. לא."
"מה הוא עושה, אפוא?"
"את ההיפך."
"את ההיפך?"
"הוא אמנם בוחן את העצם ושוקל את טיבו, בנסיון לרתק את
עצמו. הוא מבקש בו תירוץ על מנת לחיות. הוא מנסה לחזור
ולהתעטף במארג ה'מַאיָה' - האשליה של קיום העולם."
"סבורתני שהצדק עמך, טאק!" ראטרי היתה זו שדיברה. "כיצד
נוכל לעזור לו במאמציו?"
"אינני בטוח, גבירה."
יאמה הינהן, שערו הכהה התנוצץ בקרן השמש אשר צנחה על
המרפסת הצרה. "הצבעת על הדבר שלא יכולתי לראות," הודה.
"רוחו טרם שבה בשלמותה אף-על-פי שהוא עוטה גוף-אדם, מהלך
על רגלי-אנוש ומדבר כמונו. מחשבתו עודנה נשגבת מבינתנו."
"מה נעשה," שָנתה ראטרי.
"נקחנו לטיולים ממושכים מחוץ לעיר," אמר יאמה. "נאכילנו
מעדנים. נעורר את נפשו בשירה ובזמר. נמצא בעבורו משקאות
חריפים לשתיה - במנזר אין מאומה. נלבישנו בגדי-משי ססגוניים,
נשיג למענו יצאנית אחת או שלוש. נציף אותו בטעם השיבה
לחיים. רק בדרך זו יוכל להשתחרר מכבלי האלוהות. שוטה הייתי
שלא הבינותי זאת קודם."
"לא לגמרי, אל המוות," אמר טאק.
הלהבה השחורה נתלקחה בעיני יאמה, אחר חייך. "הושב לי
כגמולי, פעוטי," הודה, "על ההערות שהשמעתי, אולי בפחזות -
באזניך השעירות. אני מתנצל, בן דמות הקוף, אכן, אדם אתה, שנון
ומהיר-תפיסה."
טאק קד לפניו.
ראטרי ציחקקה. "אמור לנו טאק הפיקח, אפשר שהיינו אלים זמן
ממושך מדי, ועל כן חסרה לנו זוית הראיה הנכונה, כיצד עלינו
לפעול בענין החזרתו לצלם-אנוש, כיצד ניטיב לשרת את
מטרותינו?"
אז החוָה טאק קידה לפני ראטרי. "כפי שהציע יאמה," קבע.
"היום, גבירה, תקחי אותו לטיול למרגלות ההרים. מחר, יובילנו
יאמה עד קצה היער. מחרתים אקחנו אני אל מעבה העצים והדשא,
הפרחים והגפנים. ואז נראה."
"יהי כך," אמר יאמה, וכך היה.
במשך השבועות שלאחר-מכן, החל סאם לצפות לטיולים אלה,
מה שנראָה בתחילה כציפיה מאופקת, אחר כהתלהבות מתונה
ולבסוף כלהיטות יוקדת. הוא התרגל לצאת ללא ליווי לפרקי-זמן
ממושכים שהלכו וארכו: בתחילה, היה זה לשעות אחדות בבוקר,
אחר - בבוקר ובערב. לאחר זמן שהה בחוץ יום תמים, ולעתים, יום
ולילה. מקץ השבוע השלישי דנו בכך יאמה וראטרי בשבתם על
המרפסת, בשעות הבוקר המוקדמות.
"הדבר אינו מוצא-חן בעיני," אמר יאמה, "איננו יכולים לפגוע
בו בכך שנכפה עליו את חברתנו, בעת שאינו חפץ בה. יש סכנה
בחוץ, ביִחוד למי שנולד מחדש, כמותו. לו רק יכולנו לדעת כיצד
הוא מבלה את זמנו."
"מעשיו, יהיו אשר יהיו, תורמים להחלמתו," אמרה ראטרי. היא
בלעה סוכריה וניפנפה זרוע דשנה. הוא מסויג פחות. הוא מדבר
יותר ואף מתלוצץ. הוא שותה מהיין שאנו מביאים לו. תאבונו שב
אליו."
"בכל זאת, אם יפגוש בדרכו שליח של ה'טרימורטי', יהיה זה קץ
כל הקצין."
ראטרי לעסה לאִטה. "אין להניח שהם ישוטטו בחבל-ארץ זה,
בימים אלה", פסקה - "החיות יראו בו ילד, ולא יפגעו בו לרעה.
בני-האדם יתיחסו אליו כאל מתבודד קדוש. השדים יראים מפניו
מכבר, לכן חולקים לו כבוד."
אולם יאמה הניד בראשו. "גבירה, אין זה כה פשוט. אף-על-פי
שפירקתי חלקים רבים ממתקני והצפנתי אותם במרחק מאות מילין
מכאן, חילופי-אנרגיה עצומים בדומה לאלה שהפעלתי מעוררים
תשומת-לב, במוקדם או במאוחר יבקרו כאן. השתמשתי במיסוך
ובפעלולי-הטעיה, אך איזור זה בכללו וַדאי הופיע במקומות מסוימים,
ממש כאילו ריקדה 'אש' היקום' על המפה. בקרוב ניאלץ
לעזוב את המקום. הייתי מנדיף להמתין עד שבן-חסותנו יחלים
לגמרי, אך..."
"האם לא יכלו כוחות-טבע מסוימים לגרום להופעות-אנרגיה
דומות לאלה שיצרת אתה?"
"כן, והן אמנם מתרחשות בסביבה זו, ולכן בחרתי בה כבסיס, כך
שיתכן מאוד שדבר לא יקרה. אלא שאני מסופק בכך. המרגלים
שהצבתי בכפרים אינם מדווחים על פעילויות בלתי-שגרתיות. אולם
יש אומרים כי ביום שבו חזר, רכוב על שיא הסערה, הופיעה
מרכבת-הרעם ותרה בין הרקיעים ובמרחבי –שדות. הדבר אירע
הרחק מכאן, אך לא אוכל להאמין כי אין בזה שום קשר."
"בכל זאת, היא לא חזרה."
"עד כמה שידוע לנו, - אך חוששני..."
"אם כן נצא מיד, אני יודעת להעריך כערכן את תחושותיך. צפון
בך כוח טמיר יותר מאשר בכל המודחים האחרים. לדידי, גם
התחזות בדמות מלבבת ליותר מדקות ספורות - הוא מאמץ גדול."
"הכוחות שיש לי," אמר יאמה, במלאו שנית את ספל-התה שלה,
"לא נפגעו, כיון שלא היו באותה מדרגה כאלו שלָך."
אז חייך, בהפגינו טורים ישרים של שינים ארוכות, מבהיקות. חיוך
זה נלכד בקצה של צלקת על לֶחיו השמאלית והתמשך עד זוית
עינו; הוא קרץ בעינו כמציין סוף-פסוק, והמשיך: "חלק ניכר
מכוחי הוא יֶדע, שאף 'אדוני הקארמה' לא הצליחו לשלול ממני.
אלא שכוחם של מרבית האלים מושתת על מבנה-גוף מיוחד שחלק
ממנו אובד כשנשמתם מתגלגלת בגוף חדש. הרוח, הזוכרת זאת
בדרך כלשהי, משנה כעבור זמן, במידה מסוימת, כל גוף, ויוצרת
איזון חדש המאפשר לכוח לשוב בהדרגה. אולם כוחי שלי שב אלי
במהירות, וכעת הוא אתי במלואו. אפילו לא היה כך, יכול אני
להשתמש בידיעותי כבנשק - וזהו כוח של-ממש."
ראטרי לגמה מהתה שלה, "אחת היא מה מקורו; אם כוחך זה
אומר שיש לנוע, נעשה זאת. מתי?"
יאמה פתח שקיק-טבק וגילגל סיגריה בדברו. היא הבחינה כי
בתנועות אצבעותיו הכהות, הגמישות, היה דמיון לתנועותיו של
הפורט על כלי-נגינה.
"הייתי מציע שלא נשתהה כאן יותר משבוע או עשרה ימים.
עלינו לגמול אותו מסביבה כפרית זו עד אז."
היא הינהנה. "לאן נעבור?"
"אולי לממלכה דרומית קטנה כלשהי, שבה נוכל לצאת ולבוא
באין מפריע." הוא הצית את הסיגריה ושאף עשן.
"יש לי רעיון טוב מזה," אמרה. "דע לך כי בהיקראי בשם-אנוש,
הנני גבירת 'ארמון קאמָה' בקאיפור."
"הז'ימתרון', מדאם?"
פניה קדרו. "בשם זה מוכר הוא להדיוטות, ואל תקרא לי 'מדאם'
בנשימה אחת - יש בכך מטעמה של בדיחה ישנה-נושנה. מקום זה
הוא מקום מרגוע, תענוגות, קדושה, ומקור הכנסותי. דומני שזה
יהיה מסתור מתאים לבן-חסותנו בעוד הוא מחלים, ובעוד אנו
עורכים את תכניותינו."
יאמה טפח על ירכו. "הן! וכי מי יעלה בדעתו לחפש את הבודהא
בבית-בושת? טוב מאוד! מצוין! לקאיפור נצא, אם כן, אלה יקרה -
לקאיפור ולהיכל-האהבה!"
היא נזדקפה- ורקעה בסנדלה על אבני המרצפת. "לא אסבול
דיבורים כאלה על המוסד שלי!"
הוא השפיל את עיניו ובדי-מאמץ מחה את הגיחוך מפרצופו. אז
קם וקד. "קבלי את התנצלותי, ראטרי היקרה, אך הגילוי היה כה
פתאומי..." הוא השתנק והסב את עיניו. כשהפנה את ראשו, הביעה
חזותו פכחון והדרת-כבוד. הוא המשיך: "...עד כי הוכיתי בתדהמה
נוכח הצירוף התמוה. עם זאת, כעת ברורה לי התבונה שבדבר. זהו
אמצעי-הסוָאה מושלם בתכלית. הוא מכניס לך רוָחים ומה שחשוב
אף יותר-מידע בלעדי מסוחרים, לוחמים ואנשי-כהונה. זהו מוסד
חיוני בקהילה. הוא מעניק לך עמדה רמה וזכות להבעת-דעה
בעניני-ציבור. האלוהות היא אחד המקצועות העתיקים בעולם. על
כן, יאה לנו, המודחים, לחסות בצלה של מסורת נכבדה אחרת. אני
מצדיע לפניך. הנני מברך על תבונתך וכשרך לראות את הנולד.
לא אדבר רעות במפעליה של אשת חסדי ושותפתי-לקשר. למעשה,
אני מיַחל לביקור."
היא חייכה, חזרה והתישבה. "אני מקבלת את התנצלותך החלקלקה,
בן-נחשים שכמותך. ממילא קשה לכעוס עליך לזמן ממושך.
מזוג נא לי עוד מעט תה."
הם התרווחו במקומותיהם; ראטרי לגמה מהתה ויאמה עישן.
במרחקים, האפילה חשרת-עבים כמסך על מחצית נוף הארץ. אולם
השמש עדיין זרחה מעליהם, ומשב-רוח קריר פקד את המרפסת.
"ראית את הטבעת, טבעת-הברזל שהוא עונד?" שאלה ראטרי,
אגב לעיסת סוכריה נוספת.
"כן."
"ידוע לך היכן השיג אותה?"
"איני יודע."
"גם אני לא. אך נראה לי שעלינו לברר מה מקורה."
"כן."
"כיצד נעשה זאת?"
"מסרתי את המשימה לטאק, המתאים ליער יותר מאתנו. ברגע
זה הוא נמצא בעקבותיו."
ראטרי הינהנה. "טוב," אמרה.
"שמעתי," אמר יאמה, "כי האלים עדיין מבקרים לפרקים בארמונות
קאמה הנודעים ביותר ברחבי הארץ, לרוב - תחת מַסוה, אך
לפעמים במלוא תפארתם. האם נכונה השמועה?"
"כן. רק לפני שנה בא האל אינדרה לקאיפור. לפני כשלוש שנים,
ערך קרישנה הכוזב ביקור. מכל החבורה השמימית, גורם קרישנה
'הבלתי-נלאה' לבהלה הגדולה ביותר בקרב סגל העובדות. הוא
שהה במשך חודש, גרם מהומות, שהיו כרוכות בשבירת רהיטים
רבים ובטיפול של רופאים רבים וכמעט שרוקן את המזָוה ואת
מרתף היין, אך לילה אחד ניגן במפוחית שלו נגינה שלשמעה ניתן
היה למחול לקרישנה הקשיש כמעט על הכל. אולם באותו לילה לא
שמענו את הקסם האמיתי, מכיון שקיים רק קרישנה אמיתי אחד
ויחיד - כהה ושעיר, שעיניו אדומות ויוקדות. קרישנה זה ריקד על
השולחנות, חולל שַמות, וליוויו המוסיקלי היה חלש למדי."
"האם שילם בעבור הפרעות במטבע אחר מלבד שירה?"
היא צחקה. "חדל יאמה, אל נתחיל בחילופי שאלות רטוריות."
הוא ציחקק בעשן.
"בקרוב יכתרו העבים את סוריה, השמש," אמרה ראטרי ולטשה
את מבטה כלפי מעלה.
"ואינדרה יהרוג את הדרקון."
נחשול-אפרוריות כיסה את המנזר. הרוח גברה, ומחול המים על
הכתלים החל. הגשם הסתיר כמסך של חרוזים את חלקה הפתוח של
המרפסת שבו נעצו את עיניהם.
יאמה מזג עוד תה, ראטרי בלעה סוכריה נוספת.
טאק פילס את דרכו בעבי היער. הוא, נע מעץ לעץ מענף לענף,
בסקרו את השביל שמתחתיו. פרוָתו היתה ספוגת-לחות מזרזיפי
המים הזעירים שהרעיפו עליו העלים בעברו. עבים נתחשרו מאחוריו,
אולם השמש העולה עדיין זרחה בשמי-המזרח, באורה האדמדם-
זהוב. והיער זהר בערב-רב של גוונים. סביבו ריננו הציפרים ממעבה
הענפים, הגפנים, העלים והעשבים שנזדקרו כחומה משני עברי
השביל. הציפרים השמיעו את זמרתן, חרקים זימזמו, ולפרקים
נשמעה נהמה או נביחה. העלוָה נתאושה ברוח. מתחתיו סטה השביל
סטיה חדה לתוך קרחת-יער קטנה. טאק קפץ לקרקע, והמשיך דרכו
ברגל. בעברה השני של הקרחה שב ועלה על העצים. הוא הבחין
כי נמשך השביל במקביל להרים, ואף נטה מעט אחורנית בכיוונם.
רעם מתגלגל נשמע במרחק, ומקץ זמן-מה התחדש משב-רוח צונן.
הוא התקדם בתנופה מענף למשנהו, פרץ ועבר דרך קורי-עכביש
לחים, החריד ציפרים שהתנשאו בסערת-צוָחות ובנפנופי פלומה
מבהיקה. השביל נמשך בכיוון ההרים, והתעקל בהדרגה לכיוון
ממנו יצא. לפרקים, משניקרו בדרכו שבילים אחרים דחוסי-עפר
וצהבהבים, היה מפלגם, חוצה אותם ושב ומתרחק. במקרים כאלה,
היה טאק יורד ארצה, ובוחן את הסימנים על הקרקע. כן, כאן פנה
סאם, ליד מעיין זה עצר סאם כדי לשתות - כאן, במקום בו היתמרו
הפטריות הכתומות לגובה רב מקומת אדם גבה-קומה; ורוחב כיפתן
מאפשר מחסה מגשם לאנשים אחדים. ובכן, סאם פנה במִסעָף הדרך
ההוא; כאן נעצר להדק רצועת-סנדל; במקום זה נשען על עץ,
שלפי הסימנים, שכנה בר נימפת-יער...
טאק נע הלאה. להערכתו היה במרחק של כמחצית-השעה מן
הנרדף. כך היתה לו שהות מספקת להגיע למקום אליו היה צריך
להגיע, ולהתחיל בכל פעילות שתמשוך את לבו. הילה של ברק-חום
התנוססה מעל ההרים למולם ניצב. רעם נוסף התגלגל. השביל
הוביל למעלה אל מרגלות ההרים, שם נתדלדל היער, וטאק נע על
ארבעותיו בעשב הגבוה. השביל נמשך הישר למעלה, הנוף הפך
סלעי בהדרגה. עם זאת, סאם עבר בדרך זו, על כן המשיך טאק
בעקבותיו.
ממעל לו נעלם "גשר האלים" שגונו כאבקת-פרחים, בעת שהעננים
הפליגו מזרחה באין-מעצור. ברק הבזיק, והרעם נלווה אליו
מיד. במישור הפתוח נשבה הרוח ביתר-עוז; העשבים נרכנו לפניה.
דומה היה כי מידת-החום יורדת בבת-אחת.
טאק חש בטיפות הגשם הראשונות, וחש לחסות תחת אחד מצוקי
האבן. זה התמשך כקיר-מגן צר, נטוי כלשהו במצודד כנגד הגשם.
טאק נע לאורך בסיס הצוק, כאשר המים פרצו והצבע נטש את
העולם יחד עם פיסת-התכלת האחרונה בשמים.
ים-נהרה רוגש הופיע ממעל, ושלושה פלגי-מים השתלחו בדהרת-
עִוְעִים שגברה והלכה, וניתכו על שן-הסלע המתעקלת כצללית
שחורה ברוח. כרבע מיל במעלה המדרון.
כאשר התבהרה ראייתו של טאק. ראה דבר שנשגב מבינתו. דומה
היה כי כל חזיז שנפל, הותיר חלק מעצמו, זקוף ומתנודד באויר
האפור, הולם בלשונות-אש, חרף המים שניתכו ללא-הרף על
האדמה.
אז שמע טאק את הצחוק - או שמא היה זה קול-רפאים שהידהד
באזניו לאחר הרעם האחרון?
לא. היה זה צחוק אדיר, לא-אנושי!
מקץ זמן-מה, נשמעה יללת זעם. עוד ברק הבזיק, רעם נוסף
נשמע.
שפך-אש נוסף התנודד לצד שן-הסלע.
טאק רבץ בלא-נוע כחמש דקות. התופעה חזרה על עצמה: יללה,
ובעקבותיה שלושה נצנוצים מבהיקים וקול-נפץ.
עתה התנשאו שבעה עמודי אש.
היָהין להתקרב, לעבור על פני הדברים הללו, לתור את ראש
הסלע מעברו השני? ואם יעשה כן – ואם, כפי שחש, היה סאם
מעורב בכך בצורה כלשהי, איזו תועלת יוכל להביא אם נבצר
מ"הנאור" עצמו להשתלט על המצב?
על כך לא היתה לו כל תשובה. אולם הוא מצא את עצמו נע
קדימה, שפוף בעשב הלח, נע בזינוק שמאלה.
כשהיה במחצית-הדרך, נראה המחזה שוב: עשרה עצמים התנשאו
באדום, זהוב וצהוב, מתנועעים אנה ואנה, נוע ושוב, כאילו היו
בסיסיהם שתולים באדמה.
הוא השתופף שם, רטוב ומצומרר, בדק את אומץ-לבו ומצָאו
מעט-מִזעָר. למרות זאת, נגרר הלאה, עד שנמצא במקביל למקום
המוזר ואז עבר אותו.
הוא הזדקף כשהיה מאחוריו, ומצא את עצמו ניצב בין המון
סלעים. אסיר-תודה על המחסה והמסתור אשר העניקו לו מפני
תצפית מלמטה, התקדם בזחילה, מבלי לגרוע עין משן-הסלע.
עתה הצליח לראות שהיא חלולה בחלקה. בבסיסה היתה מערה
יבשה, לא עמוקה. ושתי דמויות כרעו בתוכה. ההיו אלה נזירים
השקועים בתפילה? - תהה.
אז אירע הדבר. ההבזק המבעית ביותר שראה מימיו ירד על
הסלעים - יותר מפעם אחת, ולא אחת נדמה היה כי חיה שלשונה
אש לוקקת, חזור ולקק, את הסלע לשניה בלבד, ומנהמת במשך
כרבע-דקה.
כשפקח טאק את עיניו, מנה עשרים מגדלים לוהטים.
אחד הנזירים גחן קדימה, החוָה בידו. האחר צחק. הקול נישא עד
המקום בו היה טאק שרוע, המלים היו: "עיני -נחש! כעת תורי!"
"כמה?" שאל השני, וטאק הכיר את קולו של סאם "הנשמה
הגדולה".
"פעמיים, או אף לא פעם אחת!" שאג האחר, התנועע לאחור,
גחן לפנים, ואז החוָה תנועה, כפי שעשה סאם.
"נינה מסרינאגינה!" פיזם ושוב גחן, התנועע והחוָה תנועה.
"שבע, הקדוש," אמר סאם חרש.
האחר פלט יללה.
טאק עצם את עיניו ואטם את אזניו, כשצפה את העתיד להתרחש
לאחר אותה יללה.
ואמנם, לא טעה,
לאחר ששככו היקוד והשאון, השקיף מטה על המחזה שהואר
בנוגה מסתורי. הוא לא טרח לספור. היה ברור שעתה פזורים בשטח
ארבעים עצמים דמויי-להבה שהפיצו את נָגהם הפלאי; מספרם
הוכפל.
הטקס נמשך. על ידו השמאלית של הבודהא זהרה טבעת-הברזל
באור חוַריָן, ירקרק, שקרן מתוכה.
שוב שמע את האלים "פעמיים. או אף לא אחת!" ואת הבודהא
עונה "שבע, הקדוש"' בתשובה.
הפעם דימה כי צלע ההר תיבקע תחתיו. הפ'צם דימה כי הזוהר
אינו אלא בבואה שנחקקה על רשתית-עינו מבעד לעפעפיו העצומים
אולם הוא טעה.
כאשר פקח את עיניו, מצא עצמו מתבונן בריבואות חזיזים
מתנועעים. להטם צרב במוחו והוא האהיל על עיניו ובהה מטה.
"ובכן, רלטריקי?" שאל סאם, ואור כעין הברקת ריצד על ידו
השמאלית.
"עוד פעם אחת, סידהארטה. פעמיים או כלל לא."
הגשם שכך לרגע, ובנוגה התבערה הכבירה שנבע מהמון החזיזים
על צלע הגבעה, ראה טאק כי לזה שכונה רלטאריקי היה ראש של
תאו-המים ושני זוגות ידים.
הוא הרעיד.
הוא כיסה את עיניו ואת אזניו והידק את שניו, והמתין.
כעבור זמן-מה, זה קרה. השאגות ופרצי-הלהבות נמשכו עוד
ועוד, עד כי לבסוף אבדה הכרתו.
כאשר שב והתעשת, היו רק אפרוריות וגשם קל בינו לבין הסלע
שחיפה עליו. למרגלות הסלע ישבה רק דמות אחת. לא היו לה
קרנים, ונראה כי גם לא יותר משתי זרועות.
טאק לא מש ממקומו. הוא המתין.
"זהו," אמר יאמה, בהושיטו לו מרסס-אדים, "דוחה-שדים. אני
מציע כי תמשח את גופך היטב, אם יעלה בדעתך להסתכן ולהרחיק
מהמנזר. הנחתי שבאזור אין ה'ראקאשה'. שאם לא כן, הייתי נותנו
לך קודם."
טאק קיבל את המיכל והניחו על השולחן שלפניו.
הם ישבו בחדריו של יאמה, לאחר שסעדו שם סעודה קלה. יאמה
נשען לאחור בכיסאו כשכוס מיינו של הבודהא בשמאלו, וקנקן
מלא-למחצה בימינו.
"היצור המכונה רלטריקי הוא, שד באמת?" שאל טאק.
"כן - ולא." אמר יאמה. "אם במושג 'שד' כוָונתך ליצור מזיק,
על-טבעי, רב-עצמה, מאריך ימים, המסוגל ללבוש לזמן מה כמעט
כל צורה - כי אז התשובה שלילית. זוהי ההגדרה המקובלת, אך היא
אינה נכונה מבחינה אחת."
"האומנם? ומאיזו בחינה?"
"אין הוא יצור על-טבעי."
"והוא ניחן בכל יתר המאפיינים?"
"כן."
"אם כך, איני מבין מה ההבדל שנגרם בהיותו על-טבעי - כשהוא
ממילא מזיק, רב-עצמה, מאריך-ימים ומסוגל לפשוט וללבוש שורה
כחפצו."
"אה, עליך להבין שיש הבדל גדול. זהו ההבדל שבין הבלתי-ידוע
לבין הבלתי-מושג, בין המדע לדמיון - זהו ענין של מהות. ארבעת
כיווני המצפן הם: הגיון, יֶדע, חכמה והבלתי-ידוע. יש שנכנעים
לפני זה האחרון. אחרים יוצאים לכבשו. הכניעה לאחד משמעה
אבדן כל קשר עם השלושה. יתכן שאיכנע לבלתי-ידוע, אך לעולם
לא לבלתי-מושג. הנכנע בכיוון זה הוא קדוש או שוטה, ואני איני
יכול להיות אף אחד מהשנַיִם.
טאק משך בכתפיו ולגם מיינו. "אף בנוגע לשדים..."
"ניתן לדעתם. במשך שנים רבות ערכתי בהם ניסויים, ואם זכור
לך, הייתי אחד מהארבעה שירדו אל 'באר-השאול', אחרי שטאראקה
נס מפני האל אגני בפאלמאידסו. האינך 'טאק איש הארכיונים'?"
"הייתי."
"האם קראת, אפוא, על המגעים הקדומים ביותר עם ה'ראקאשה',
המצויים ברשומות?"
"קראתי את הדיווחים על ימי הכבילה שלהם..."
"אם כך, אתה יודע שהם ילידי העולם הזה, והם היו כאן עוד
לפני שהגיע האדם מאוראט שנעלמה ואיננה?"
סוף עמוד 24
