אדם הראשון
אלבר קאמי, אילנה המרמן (תרגום מצרפתית)
CAHIERS, Albert Camus
בפתח התרגום העברי
"אדם הראשון" הוא ספר שמלאכתו לא שלמה. כתב-היד
נמצא בילקוטו של אלבר קאמי ב- 4 בינואר 1960, לאחר
שנהרג הסופר בתאונת דרכים. הוא החזיק 144 עמודים
כתובים בעט, במשיכה אחת, לפעמים בלי פיסוק כלל, בכתב
קשה לפיענוח (ראה צילומים בעמודים 12, 43, 93). הסופר
עבד על יצירתו האחרונה הזאת בעיקר בשנה שלפני מותו,
אבל ברשימותיו הוא מזכירה כבר שנים אחדות קודם לכן,
והערותיו מלמדות שהתכוון לעשותה לרומן. זמן קצר אחרי
מותו העתיקה אלמנתו, פְרַנְסין קאמי, את כתב-היד במכונת-
כתיבה, ושנים רבות אחר-כך המשיכה את המלאכה בתו,
קתרין קאמי, ותיקנה את הדפים המודפסים בעזרת השוואה
דקדקנית עם כתב-היד המקורי. פרי העבודה הזאת הוא
הספר שראה אור לאחרונה, ב- 1994, בצרפת, בהוצאת
"גַאלימַר" כספר השביעי בסדרת "מחברות אלבר קאמי".
בתרגום העברי הלכתי בדרכה של המהדורה הצרפתית;
מלים שפיענוחן אינו ודאי מובאות בסוגריים מרובעים. מלים
שלא פוענחו כלל יש במקומן רווח בין סוגריים מרובעים.
בתחתית העמודים מובאות תוספות וגרסאות המופיעות
בכתב-היד: אלה שכתבן המחבר מעל לשורות מסומנות
בכוכב, ואלה שכתבן בשוליים - באות. ההערות המסומנות
בסִפרה הן הערות של המו"ל, חוץ מאחדות, שציינתי שהן
שלי. בסוף הספר הבאתי מבחר מצומצם מן הנספחים
הכלולים במהדורה הצרפתית. בנספחים האלה כלל המו"ל
הצרפתי רשימות של המחבר שנמצאו על דפים יחידים בתוך
כתב-היד. ועוד הערות ורשימות שהיו כתובות בפנקס קטן,
שקאמי נתן לו את הכותרת "אדם הראשון (הערות
ותוכניות)". המבחר שלי הוא כולו מן הרשימות של הפנקס,
והוא מחזיק רק את הקטעים שבעיני הם תוספת מעניינת
לטקסט העיקרי - אם מפני שהם פותחים צוהר קטן להציץ
בעדו אל כוונותיו של קאמי לגבי ספרו, ואם מפני שיש בהם
ללמד עוד משהו על רגשותיו של קאמי כלפי הדמויות
שבספרו, או על מחשבותיו בעניינים החברתיים והפוליטיים
העומדים במרכז הספר הזה. מטעם זה כללתי גם את מכתבו
של אלבר קאמי למורהו בבית-הספר העממי, לואי זֶ'רמֶן,
שנכתב לאחר שהוכתר הסופר בפרס נובל לספרות, ב- 1957.
ההחלטה לכלול בתרגום העברי את ההערות שבמהדורה
הצרפתית אינה נובעת מכוונה לשוות לספר "צביון מדעי",
כי אם מן הרצון לכבד את אופיו המיוחד של הטקסט הזה,
שהוא במובהק יצירה ספרותית לא-גמורה, ויותר מזה:
מסמך אנושי ואישי ממדרגה ראשונה. דבר זה ניכר היטב לא
רק בתוספות ובהערות למיניהן, אלא גם בתוכן ובסגנון.
ואמנם גם פה נקטתי בעקרון של נאמנות לרוח המקור: לא
ראיתי לי זכות, וגם לא טעם, לעבד וללטש את הטקסט
במקומו של קאמי, שלא הספיק לעשות זאת, ולא מחיתי
בתרגום את עקבות היד הנמצאת בעיצומה של כתיבה
קדחתנית, עקבות המעידים עדות חיה כל-כך על מעורבותו
הרגשית של הכותב. לכן, לא זו בלבד שהבאתי את ההערות
- גם אם לא תמיד הן בהירות לגמרי ולא בכולן יש תוספת
של ממש - אלא השארתי את החספוס ואת המעידות המעטות
שבמקור: משפטים ארוכים מאוד, מקצתם אף לא-גמורים,
חזרות, ניסוחים מגושמים לפעמים, סתירות - כל אלה סימני
מאמציו של זכרון אנושי בעצם פעולתו.
אין ספק שמותו של קאמי שלל ממדפי הספרות היפה
יצירה שונה, משוכללת יותר מזו שיש בידינו עתה, אבל
היצירה-המסמך שניתן לנו לקוראה עכשיו, מלבד זה שגם
כמות שהיא כתיבתה נפלאה ברוב חלקיה, מזמנת לנו, יותר
משלושים שנה אחרי מותו של אלבר קאמי, מפגש חדש
ואחר עם בן תקופתנו המיוחד הזה, האיש והיוצר.
אילנה המרמן
--
חלק ראשון
בעקבות האב
מעל לכרכרה המקוֹרָה הנוסעת בדרך חצצית נישאו מזרחה
בדמדומים עננים גדולים וכבדים. שלושה ימים קודם לכן
תפחו ועבו מעל לאוקיינוס האטלנטי, חיכו לרוח מערבית,
ויצאו לדרך, ושטו מעל למים הסתוויים הזוהרים, תחילה
לאִטם ואחר-כך במהירות גדֵלה והולכת, היישר אל היבשת,
ונתפרמו (סוֹלפֶרינוֹ) בראשי ההרים של מרוקו, ושָבו ונתקבצו עדרים-
עדרים מעל לרמות ההרריות של אלז'יריה, ועכשיו, סמוך
לגבול טוניסיה, ביקשו להגיע אל הים הטירֶני, ששם יאבדו.
אחרי שעשו דרך של אלפי קילומטרים מעל לאותו אי ענקי,
שהים וגליו מגינים עליו מצפון ונחשולי החולות הקפואים
מדרום, מעל לחבל ארץ זה שאין לו שם, ומסעם מהיר אך
מעט משהיה במשך אלפי שנים מסעם של קיסרויות ועמים,
רפתה כעת תנופתם ומקצתם כבר החלו להשיר טיפות גשם
יחידות עבות על יריעת הגג שמעל לארבעת הנוסעים.
הכרכרה חרקה על הדרך, שהיתה ברורה למדי אבל כמעט
לא כבושה. מזמן לזמן התבזק ניצוץ תחת החישוק המפורזל
או פרסת אחד הסוסים, וחלוק אבן ניתז אל דופן העץ של
הכרכרה, או להפך, נבלע דווקא, בקול עמום, באדמה הרכה
של התעלה. אבל שני הסוסים הקטנים הוסיפו ללכת כרגיל
ורק מפעם לפעם מעדו קלות, והטו את חזותיהם לפנים כדי
למשוך את הכרכרה הכבדה, העמוסה רהיטים, ובלי הפוגות
גימאו את הדרך ברהטם הלא-שווה. לפעמים היה אחד מהם
נושף ברעש את האוויר מנחיריו והילוכו השתבש. העגלון
הערבי הנחית אז על גבו את רצועת המושכות המהוהות
(הסדוקות מרוב שימוש), והבהמה הממושמעת שבה לפסוע
כקודם.
האיש היושב על הספסל הקדמי על-יד העגלון, צרפתי כבן
שלושים, הביט בפנים חתומות על שני העכוזים המתנועעים
תחתיו. בעל גזרה נאה היה, גופו מוצק, פניו מוארכות, מצחו
גבוע ומרובע, סנטרו נמרץ ועיניו בהירות, ואף שכבר עמדו
בשלהי הסתיו היה לבוש מקטורן כותנה בעל שלושה
כפתורים וצווארון סגור, כאופנת הימים ההם, ועל שערו
הגזוז חבש קַסקֶט קל (או מין מגבעת עגולה? נעול נעליים
גדולות). כשהחל הגשם לרדת על יריעת הגג
שמעליהם, הפך את פניו אל תוך הכרכרה וקרא: "הכל
בסדר?" על ספסל אחר, שהיה תקוע בין הספסל הקדמי ובין
ערֵמה של מזוודות ישנות ורהיטים, חייכה אליו חלושות
אשה שלבושה דל אבל סוּדר צמר גדול ועבה עוטף את גופה.
"כן, כן," אמרה והניעה מעט את ידה בהתנצלות. ילד בן
ארבע ישן בחיקה. פניה היו עדינות ותוויהן תואמים, שערה,
שער של ספרדייה, מסולסל ושחור, אפה קטן וישר, מבטה
ערמוני, חם ויפה. אבל היה בהן בפנים האלה דבר-מה שמשך
את תשומת-הלב. לא רק מין מסכה שציירה על תוויהן
העייפות, או משהו דומה, לא, אלא ארשת של ריחוק
ופיזור-נפש ענוג, שכמוה נסוכה תמיד על פניהם של אנשים
תמים מסוימים, אבל אצלה היא רק ביצבצה לרגע מיפי
התווים. בַּטוּב המופלא כל-כך של המבט התערבב לפעמים
זיק של פחד שלא מדעת, שכָּבה מיד. בכף-ידה, שכבר
הושחתה מן העבודה ופרקיה מגוידים מעט, טפחה קלות על
גב בעלה ואמרה; "בסדר, הכל בסדר." ומיד חדלה לחייך
והביטה, מתחת ליריעה, אל הדרך, שכבר ניצנצו בה
שלוליות ראשונות.
האיש נפנה אל הערבי היושב לו שקט ושלֵו תחת תרבושו
המעוטר גדילים צהובים ואת גופו מרחיבים מכנסיים
גדולים, שאחוריהם תפוחים והם מהודקים מעל לסובכי
הרגליים. "זה עוד רחוק?" הערבי חייך תחת שפמותיו
הגדולים הלבנים. "שמונה קילומטרים ואתה שם." האיש
פנה לאחור והסתכל באשתו בלי לחייך אבל בתשומת-לב.
היא עדיין לא החזירה את מבטה מן הדרך. "תן לי את
המושכות," אמר האיש. "בבקשה," אמר הערבי, ומסר לו
את המושכות והאיש התרומם ועבר מעליו והערבי החליק
תחתיו אל המקום שהתפנה. בשתי צליפות של המושכות
השליט האיש את מרותו על הסוסים והם תיקנו את הילוכם
ומשיכתם התיישרה פתאום. "אתה מבין בסוסים," אמר
הערבי. ונענה מיד, בקיצור, בלי חיוך: "כן."
אור היום רפה ובבת-אחת ירד הלילה. הערבי הוציא את
הפנס המרובע שהיה קבוע לשמאלו בתושבתו, פנה לאחור
וכילה כמה גפרורים עבים עד שהדליק את הנר שבתוכו.
והחזיר את הפנס למקומו. עכשיו זירזף הגשם בלי הפוגות.
הוא זהר באורו הקלוש של הפנס וסביב-סביב מילא רחשו
את העלטה המוחלטת. מזמן לזמן עברה הכרכרה על-פני
שיחים קוצניים, או עצים נמוכים, שהוארו מעט לשניות
אחדות. אבל בדרך-כלל היא נסעה בתוך מרחב ריק,
שהחשֵכה עוד הגדילה אותו. רק ריחות של עשבים שרופים
או ריח חריף של דשן, פתאום, העלו על הדעת שהדרך
עוברת לפעמים על-פני שדות מעובדים. האשה אמרה משהו
מאחורי הנוהג בסוסים והוא ריסן אותם מעט ונרכן לאחור.
"אין נפש,חיה," אמרה האשה שוב. "את מפחדת?" - "מה?"
האיש חזר על שאלתו, אבל הפעם בצעקה. "לא, לא, לא
כשאני אתך." אבל דומה היה שהיא דואגת. "כואב לך," אמר
האיש. "קצת." הוא האיץ בסוסים ורק שאונם החזק של
הגלגלים השוחקים את חריצי הדרך והלמותן של שמונה
פרסות הברזל שבו ומילאו עכשיו את הלילה.
היה ליל סתיו, 1913. הנוסעים יצאו לפני שעתיים מתחנת
הרכבת של בּוֹן, שלשָם הגיעו מאלז'יר אחרי נסיעה של לילה
ויום על הספסלים הקשים של המחלקה השלישית. בתחנה
פגשו את העגלה ואת הערבי שבא להסיעם אל האחוזה
הנמצאת על-יד כפר קטן, כעשרים קילומטרים משם בלב
הארץ, שהאיש נתמנה למנהלה. העמסת התיבות והחפצים
ארכה זמן-מה וגם הדרך המשובשת עיכבה אותם. הערבי,
כאילו הרגיש שבן-לווייתו מודאג, אמר לו: "אל תפחד. אין
פה שודדים." - "בכל מקום יש שודדים," אמר האיש. "אבל
יש לי מה שצריך." והוא טפח על כיסו הצר. "אתה צודק,"
אמר הערבי. "תמיד יש משוגעים." ברגע זה קראה האשה
לבעלה: "אַנרי, כואב לי." האיש גידף ודירבן עוד קצת את
הסוסים (הילד הקטן). "תיכף אנחנו מגיעים," אמר. כעבור רגע שב
והביט אל אשתו. "עוד כואב?" היא חייכה אליו בפיזור-נפש
מוזר, אבל לא ניכר בה שהיא סובלת. "כן, מאוד." הוא
הוסיף להסתכל בה בכובד-ראש. והיא שבה והתנצלה. "זה
לא כלום. אולי בגלל הרכבת." - "תביט," אמר הערבי,
"הכפר." ואמנם משמאל לדרך, קצת הלאה משם, נראו
אורות סוֹלפֶרינוֹ, מטושטשים בשל הגשם. "אבל תפנה
ימינה," אמר הערבי. האיש היסס, ושב והפך את פניו אל
אשתו. "ניסע לבית, או לכפר?" שאל אותה. "לבית! יותר
טוב לבית." קצת הלאה משם פנתה העגלה ימינה, אל הבית
הזר המחכה להם. "עוד קילומטר אחד," אמר הערבי. "אנחנו
מגיעים," אמר האיש אל אשתו. היא היתה מקופלת לשניים,
פניה בין זרועותיה. "לוּסי," אמר האיש. היא לא זזה. האיש
נגע בה בידו. היא בכתה בדממה. הוא צעק והיה חותך כל
הברה וממחיש את דיבורו בתנועות; "אַת תלכי לשכב. אני
אלך לקרוא לרופא," - "כן, תקרא לרופא, אני חושבת שזהו
זה," הערבי הסתכל בהם בפליאה, "היא עומדת ללדת," אמר
האיש, "יש רופא בכפר?", "כן, אלך לקרוא לו אם אתה
רוצה". "לא, אתה תישאר בבית, תשגיח, אני אגיע יותר
מהר, יש לו עגלה או סוס?". ''יש לו עגלה," ואז אמר
הערבי לאשה: "ייוולד לך בן, שיהיה יפה," האשה חייכה
אליו, אבל לא נראה שהבינה. "היא לא שומעת," אמר
האיש. "בבית תצעק ותעשה תנועות בידיים."
העגלה נסעה פתאום כמעט בלי קול. הדרך, שנעשתה
צרה יותר, היתה מכוסה טוּף. היא עברה על-פני מחסנים
קטנים מחופים רעפים, שמאחוריהם נראו השורות
הראשונות של הכרמים. ריח עז של עסיס ענבים קידם את
פניהם. הם הניחו אחריהם בניינים גדולים שגגותיהם
מוגבהים, והגלגלים מיעכו את הסיגית של מין חצר בלי
עצים. הערבי, בלי לומר מלה, לקח את המושכות ומשך בהן.
הסוסים נעמדו ואחד מהם צנף (לילה?). הערבי הצביע על בית קטן
מסויד לבן. גפן מטפסת השתרגה סביב הדלת הקטנה הנמוכה
שהגוֹפרה הכחילה את מסגרתה. האיש קפץ ארצה ורץ
בגשם אל הבית. הוא פתח את הדלת. היא נפתחה אל חדר
אפלולי שעמד בו ריח של אח כבויה. הערבי בא אחריו והלך
באפלה ישר אל התנור, שיפשף גזר-עץ וניגש להדליק
מנורת נפט שהיתה תלויה באמצע החדר מעל לשולחן עגול.
האיש כמעט לא השתהה כדי לתת את דעתו על מטבח מסויד
ובו כיור מרוצף באדום, ומזנון ישן, ועל הקיר לוח-שנה
ספוג מים. מדרגות, מרוצפות אף הן באותן מרצפות אדומות,
הוליכו אל הקומה הראשונה. "תדליק את האש," הוא אמר,
וחזר אל העגלה. (האם לקח אתו את הילד הקטן?) האשה
חיכתה בשתיקה. הוא לקח אותה בזרועותיו כדי להורידה
ארצה, אימץ אותה אליו רגע והיטה את ראשה לאחור. "את
יכולה ללכת?" – "כן," אמרה וליטפה את זרועו בכף-ידה
המגוידת. הוא משך אותה אל הבית, "חכי," אמר לה. הערבי
כבר הדליק את האש והיה מזין אותה בזמורות גפן, בתנועות
מדויקות וזריזות. היא עמדה על-יד השולחן, ידיה על כרסה,
ובפניה היפות המוטות אל אור המנורה חלפו עכשיו גלי כאב
קצרים. דומה היה שאין היא משגיחה לא ברטיבות ולא בריח
העזובה והדלות. האיש טרח בחדרים שלמעלה, אחר-כך
הופיע על המדרגות, "אין אח בחדר?" - "לא," אמר הערבי,
"גם לא בחדר השני." - "בוא הנה," אמר האיש. והערבי
עלה אליו. אחר-כך שב ונגלה מגבו והוא נושא מזרן שהאיש
מחזיק את קצהו האחר. הם הציעו את המזרן על-יד האח.
האיש הזיז את השולחן אל אחת הפינות והערבי עלה שוב
לקומה הראשונה וכעבור רגע חזר וירד ועמו כר ושמיכות.
"שכבי פה," אמר האיש לאשתו, והוליך אותה אל המזרן.
היא היססה. אפשר היה להריח עכשיו את ריח הזיפים הלחים
העולה מן המזרן. "אני לא יכולה להתפשט," אמרה האשה
והביטה סביבה בחשש כאילו היא מגלה סוף-סוף היכן
היא... "תפשטי את מה שאַת לובשת מלמטה," אמר האיש.
וחזר ואמר: "את מה שאַת לובשת מלמטה." ופנה אל הערבי:
"תודה. תתיר סוס אחד. ארכב עליו אל הכפר." הערבי יצא.
האשה התעסקה בבגדיה, גבה אל בעלה, ואף הוא פנה
לאחור. אחר-כך נשכבה, וברגע ששכבה משכה עליה את
השמיכות וצעקה, צעקה אחת, ארוכה, מלוא הפה, כאילו
ביקשה להשתחרר בבת-אחת מכל הצעקות שהצטברו
בתוכה מן הכאב. האיש עמד על-יד המזרן והניח לה לצעוק,
וכשהשתתקה, הסיר את כובעו, כרע ונשק למצח היפה מעל
לעיניים העצומות. ושב וחבש את כובעו ויצא אל הגשם.
הסוס המוּתר כבר חג סביב עצמו, רגליו הקדמיות נטועות
בסיגית. "אני הולך לחפש אוכף," אמר הערבי, "לא, תשאיר
עליו את המושכות, ארכב ככה. תכניס את התיבות ואת
החפצים למטבח. יש לך אשה?" - "היא מתה, היתה זקנה."
- "יש לך בת?" – "לא, תודה לאל, אבל יש האשה של הבן
שלי." - "תגיד לה שתבוא." - "טוב, אגיד. לֵך לשלום."
האיש הביט על הערבי הזקן העומד לו בלי נוע בגשם הדק
ומחייך אליו תחת שפמותיו הרטובים. וגם עכשיו לא חייך
אלא רק הסתכל בו בעיניו הבהירות והערניות. אחר-כך
הושיט לו את ידו, והלה, כמנהג הערבים, אחז בה בקצה
אצבעותיו והגישה אל פיו. האיש פנה לאחור והסיגית חרקה
תחת רגליו, הוא ניגש אל הסוס, קפץ ועלה על גבו
הלא-חבוש ויצא ברהט כבד לדרך.
כשיצא האיש מן האחוזה פנה אל פרשת-הדרכים שמשם
ראה לראשונה את אורות הכפר. עכשיו הם האירו בזוהר
חזק יותר, הגשם פסק והדרך המוליכה אליהם, מימין,
נמתחה בקו ישר בתוך כרמים שחוטי התיל שלהם התנוצצו
פה ושם. בחצי הדרך בערך האט הסוס מעצמו והחל ללכת.
הם התקרבו למין בקתה מלבנית, שאגף אחד שלה היה של
אבן וכולו חטיבה אחת, ואגף אחד, הגדול יותר, היה בנוי
מקרשים וגגון גדול השתפל ממנו מעל למין דלפק בולט.
באגף האבן היתה קבועה דלת ומעליה כתובת: "קנטינה
חקלאית מאדאם ז'אק". אור הסתנן מתחת לדלת. האיש עצר
את סוסו על-יד הדלת ממש, ובלי לרדת דפק עליה. מיד שאל
מבפנים קול רם ונחרץ; "מה זה?", "אני המנהל החדש של
אחוזת סַנט-אַפּוֹטְר. אשתי יולדת, אני זקוק לעזרה." איש לא
ענה, כעבור רגע חולצו בריחים, הוסרו מוטות והוסטו,
והדלת נפתחה מעט. נגלה ראש שחור ומתולתל של אשה
אירופית בעלת לחיים מלאות ואף פחוס מעט מעל לשפתיים
עבות. "שמי אַנרי קוֹרמֶרי. אולי את יכולה ללכת לאשתי?
אני הולך לקרוא לרופא." היא נעצה בו מבט שרגיל למדוד
אנשים ותלאות. הוא לא נרתע מפני מבטה, אבל שתק ולא
הסביר עוד דבר. "אלך," אמרה. "תזדרז." הוא הודה לה
ודירבן את סוסו בעקביו. כעבור רגעים אחדים נכנס אל
הכפר בדרך שמשני עבריה מתרוממות כמין חומות של אדמה
יבשה. לפניו נמתח הרחוב היחיד, כנראה, ומשני צדיו בתים
קטנים של קומה אחת, כולם דומים זה לזה, והוא רכב בו עד
שהגיע אל רחבה קטנה מכוסה טוּף, שבה, במפתיע, ניצב
דוכן תזמורת על פיגומי מתכת. הרחבה, כמוה כרחוב, היתה
שוממה. קוֹרמֶרי כבר פנה לגשת אל אחד הבתים והנה
הרתיע הסוס. מן החשכה צץ ערבי בבורנס כהה וקרוע
והתקרב אליו. "ביתו של הרופא," שאל מיד קורמרי. הלה
סקר את הרוכב. "בוא," אמר אחרי שבחן אותו. והשניים פנו
והלכו בכיוון ההפוך. על אחד הבתים, שרצפתו מוגבהת מעל
לפני הקרקע ועולים אליו במדרגות מסוידות לבן, היה כתוב:
"חירות, שוויון, אחווה". סמוך לו היתה גינה קטנה מוקפת
גדר אבו מטויחת ובתוכה בית, הערבי הצביע עליו; "זה
פה," אמר. קורמרי קפץ מעל סוסו ובהילוך שלא ניכרה בו
כל עייפות עבר את הגינה, ולא ראה בה אלא דקל גמדי אחד,
בדיוק באמצע, שכפותיו יבשות וגזעו רקוב. הוא דפק על
הדלת. איש לא ענה (נלחמתי נגד המרוקאים [במבט
דו-משמעי] הם לא טובים המרוקאים).
הוא פנה לאחור. הערבי חיכה,
בשתיקה. האיש דפק שנית. מן העבר האחר נשמעו צעדים,
והם נעצרו מאחורי הדלת. אבל הדלת לא נפתחה. קורמרי
דפק שוב ואמר: "אני מחפש את הרופא." מיד הוסרו
הבריחים והדלת נפתחה. הופיע גבר בעל פנים צעירות
ובובתיות, אבל שערו כמעט לבן, קומתו גבוהה וגופו חסון,
רגליו נתונות במוקיים הדוקים והוא לובש בחפזון מין
מקטורן ציידים. "מאיפה אתה צץ פתאום?" שאל בחיוך. "אף
פעם לא ראיתי אותך." האיש הציג את עניינו. "אה, כן,
ראש המועצה הודיע לי. אבל תגיד, לחור כזה באים ללדת?"
האיש אמר לו שצפה שזה יהיה מאוחר יותר, וטעה, כנראה.
"טוב, זה קורה לכל אחד. לך, אני חובש את מָטָדוֹר ובא
אחריך."
בחצי הדרך בחזרה, בגשם שהתחדש, הדביק הרופא
הרכוב על סוס אפור מנומר בלבן את קורמרי, שהיה ספוג
מים עכשיו אבל עדיין ישב זקוף על סוס העבודה המגושם
שלו. "משונה להגיע ככה למקום חדש," קרא אליו הרופא.
"אבל עוד תראה, לא רע פה, חוץ מהיתושים והשודדים
המקומיים." הוא רכב כעת בקו אחד עם בן-לווייתו. "במה
שנוגע ליתושים, אתה שומע, עד האביב אין לך מה לדאוג.
והשודדים..." הוא צחק, אבל האחר הוסיף לרכוב בשתיקה.
הרופא הסתכל בו בסקרנות: "אל תפחד," אמר, "הכל יעבור
בשלום." קורמרי הפנה אל הרופא את עיניו הבהירות,
הסתכל בו בשקט ואמר בשמץ של לבביות: "אני לא מפחד.
אני רגיל למצבים קשים." - "זה הראשון אצלך?" - "לא,
השארתי ילד בן ארבע באלז'יר, אצל חמותי (יש פה סתירה
למה שסופר לעיל: "ילד בן ארבע ישן בחיקה"). הם הגיעו אל
פרשת הדרכים ופנו לדרך המוליכה אל האחוזה. עד מהרה
התעופפה הסיגית תחת רגלי הסוסים. כשנעמדו הסוסים
ושוב השתרר שקט נשמעה צעקה גדולה מן הבית. שני
הגברים ירדו מהסוסים.
צל חיכה להם תחת מחסה הגפן הנוטפת מים. כשהתקרבו
הכירו את הערבי הזקן ושק עוטף את ראשו. "שלום, קָדוּר,"
אמר הרופא. "מה נשמע?" - "אני לא יודע, בשום אופן אני
לא נכנס לנשים," אמר הזקן. "כלל נבון," אמר הרופא.
"בייחוד כשהן צועקות. " אבל שום צעקה לא נשמעה עוד
מתוך הבית. הרופא פתח את הדלת ונכנס, וקורמרי אחריו.
להבה גדולה של זמורות בערה מולם באח והאירה את
החדר אף יותר ממנורת הנפט במסגרת הנחושת והחרוזים
שלה, המשתלשלת מאמצע התקרה. מימינם היה הכיור מלא
פתאום כדי מתכת ומגבות. משמאל הוזז השולחן, שעמד
קודם באמצע, אל לפני מזנון עץ לבן, קטן ורעוע, והיו
מוטלים עליו עכשיו תיק נסיעות ישן, קופסת כובעים וכל
מיני צרורות. כל פינות החדר היו מלאות ארגזים ישנים,
בהם תיבת נצרים גדולה, ורק במרכז החדר, לא רחוק
מהאש, נשאר שטח ריק. ושם, על המזרן הפרוש אנכית לאח,
היתה שרועה האשה, פניה מוטות קצת לאחור על כר בלי
ציפית ושערה פזוּר עכשיו. השמיכות לא כיסו כעת אלא את
חצי המזרן. משמאל למזרן כרעה על ברכיה בעלת הקנטינה
והסתירה את חציו המגולה של המזרן. היא סחטה מגבת מעל
לקערה ומים אדמדמים נטפו ממנה. מימין ישבה בפישוק
ברכיים אישה ערבייה שפניה גלויות והחזיקה בידיה,
כמגישה מִנחה, עוד קערה אחת, שציפוי האמַיל שלה מתקלף
מעט ומים חמים מהבילים בה. שתי הנשים היו בשני קצותיו
של סדין מקופל שהיה פרוש תחת החולה. הצללים ולשונות
האש הבוערת באח עלו וירדו על-פני הקירות המסוידים, על
החבילות המגובבות בחדר, וקרוב יותר האדימו על פניהן
של שתי המטפלות ועל גוף החולה, המכורבל בשמיכות.
כשנכנסו שני הגברים, הציצה בהם האשה הערבייה
בבת-צחוק ומיד שבה ונפנתה אל האש והקערה עדיין
מושטת בזרועותיה הרזות והשחומות. בעלת הקנטינה
הסתכלה בהם וקראה בעליצות; "כבר לא צריכים אותך,
דוקטור. הכל הלך מעצמו." היא קמה, ושני הגברים ראו,
על-יד החולה, משהו חסר צורה ומגואל בדם, שזע במין
תנועה קפואה ועתה נפלט ממנו קול מתמשך בדומה לחריקה
תת-קרקעית כמעט לא נשמעת (כמו מִתָאים מסוימים תחת
עדשת המיקרוסקופּ). ''ככה אומרים," אמר הרופא,
"אני מקווה שלא נגעתן בחבל הטבור." - "לא,"
ענתה לו, וצחקה. "הרי גם לך היה צריך להשאיר משהו."
היא פינתה את מקומה לרופא, ועכשיו הסתיר הוא את הילוד
מעיניו של קורמרי, שנשאר לעמוד בפתח והסיר את כובעו.
הרופא השתופף, פתח את אמתחתו, ולקח את הקערה מידי
הערבייה, זו התרחקה מיד ויצאה אל מחוץ לטווח האור
ופרשה אל הגומחה האפלה של האח. הרופא רחץ את ידיו,
גבו עדיין מופנה אל הדלת, אחר-כך יצק על ידיו מעט כוהל,
וריחו, שהיה דומה מעט לריח גֶפֶת, פשט מיד בחדר. ברגע זה
הרימה החולה את ראשה וראתה את בעלה. וחיוך נהדר עלה
בפניה הנאות העייפות ושינה אותן כליל. קורמרי ניגש אל
המזרן. "הוא יצא," אמרה לו בנשיפה, ופשטה את ידה אל
התינוק. "כן," אמר הרופא. "אבל אל תזוזי." האשה נתנה
בו מבט שואל. קורמרי, שעמד למרגלות המזרן, עשה תנועה
להרגיעה. "שכבי." היא שמטה את ראשה לאחור. הגשם
הכה עכשיו ביתר שאת על גג הרעפים הישן. הרופא טרח
מתחת לשמיכה. אחר-כך שב והזדקף ודומה היה שהוא מנער
לפניו דבר-מה. נשמעה צעקה קלה. "זה בן," אמר הרופא.
"יופי של בן." - "אחד שמתחיל בשעה טובה," אמרה בעלת
הקנטינה, "במעבר למקום חדש." האשה הערבייה שבפינה
צחקה ומחאה כף פעמיים. קורמרי הביט עליה והיא הפכה את
פניה במבוכה. "טוב," אמר הרופא, "עכשיו תשאירו אותנו
רגע לבד." קורמרי הסתכל באשתו. אבל פניה עדיין היו
מוטות לאחור. רק ידיה, שהיו פרושות על השמיכה הגסה,
עוד הזכירו את החיוך שמילא לפני רגע את החדר העלוב
ושינה אותו כליל. הוא חבש את הקסקט שלו ופנה לצאת.
"איך תקרא לו?" קראה בעלת הקנטינה. "אני לא יודע, לא
חשבנו על זה." הוא הציץ בו. "נקרא לו ז'אק, כי היית
נוכחת בלידה." היא פרצה בצחוק וקורמרי יצא. מתחת לגפן
עדיין עמד הערבי וחיכה, מכוסה בשק שלו. הוא הסתכל
בקורמרי, וקורמרי שתק. "קח," אמר לו הערבי והושיט לו
קצה של השק. קורמרי סוכך על עצמו. הוא הרגיש את כתפו
של הערבי הזקן ואת ריח העשן שנודף מבגדיו, ואת הגשם
שיורד על השק מעל לראשי שניהם. "זה בן," אמר בלי
להסתכל בשכנו. "השבח לאל," ענה לו הערבי. "אתה גבר
לעניין." המים שבאו ממרחק של אלפי קילומטרים ירדו
לפניהם בלי הפוגות על קרקע החצר, ששלוליות רבות כבר
נקוו בה, והלאה משם על הכרמים, וחוטי התיל התומכים את
הגפנים הוסיפו לנצנץ תחת הטיפות. הם לא יגיעו אל הים
שממזרח, הם עומדים לשטוף כעת את כל הארץ, את אדמות
הביצה שעל-יד הנהר ואת ההרים שמסביב, את המרחב
הענקי הכמעט מדברי שריחו העז מגיע עד שני הגברים
המצטופפים תחת שק אחד, בזמן שמאחוריהם שב ונשמע
לפרקים קול צעקה רפה.
מאוחר בלילה שכב קורמרי, בתחתונים ארוכים ובגופייה,
על מזרן אחר על-יד אשתו, וצפה בלשונות האש המרצדות
על התקרה. עכשיו היה החדר כמעט מסודר. בצדה האחר של
אשתו, בתוך סל כבסים, שכב לו התינוק בשקט, ורק מזמן
לזמן פלט גרגורים חלושים. גם אשתו ישנה, פניה אליו, פיה
פתוח מעט. הגשם פסק. מחר צריך יהיה להתחיל לעבוד.
סמוך לו, ידה של אשתו, כבר בלויה, כמעט עצית, דיברה
אליו גם היא על העבודה הזאת. הוא פשט את ידו שלו, הניח
אותה על ידה של החולה, התהפך על גבו ועצם את עיניו.
סַן-ברִייֶה
(צריך להדגיש יותר, למן ההתחלה, את המפלצתיות שבז'אק)
ארבעים שנה אחר-כך עמד איש במסדרון הרכבת לסַן
ברִייֶה וצפה בארשת של אי-רצון בנוף החולף, המואר
בשמש החיוורת של אחר-צהריים אביבי, של הארץ הצרה
והשטוחה הזאת הזרועה כפרים ובתים מכוערים, שמשתרעת
מפאריס עד תעלת לָה מַאנש. בזה אחר זה עברו לפניו כריה
ושדותיה של אדמה המעובדת מדורי-דורות עד המטר
המרובע האחרון שלה. האיש, ראשו גלוי, שערו גזוז קצר,
פניו מוארכות ותוויהן עדינים, קומתו נאה, מבטו כחול
וישר, עדיין נראה דק גזרה במעיל הגשם שלו, למרות
ארבעים שנותיו. בידיו המונחות איתן על המעקה, בגופו
הנטוי אל ירכו האחת, במעילו שכפתוריו העליונים לא
רכוסים, עשה רושם של אדם נינוח ונמרץ. ברגע זה האטה
הרכבת ולבסוף נעצרה בתחנה עלובה קטנה. כעבור רגע
עברה אשה צעירה הדורה לרגלי דלת הקרון שהאיש עמד
שם. היא נעמדה כדי להעביר את מזוודתה אל ידה האחרת,
ואז ראתה את הנוסע. הלה הסתכל בה וחייך, והיא לא יכלה
שלא להחזיר לו חיוך. האיש הוריד את השמשה, אבל
הרכבת כבר זזה. "חבל," אמר. האשה הצעירה עדיין חייכה
אליו.
האיש חזר אל מקומו בתא המחלקה השלישית, על-יד
החלון. גבר ששערו דליל ושטוח, קשיש פחות משהיה אפשר
לשער מפניו הצבות והסמוקות, גופו מכווץ, עיניו עצומות,
נשם מולו בכבדות - ניכר בו שהוא מתייסר בקשיי עיכול -
ומפעם לפעם הציץ בחטף (בעיניים כבויות) בנוסע שמולו.
על אותו הספסל, על-יד המסדרון, קינחה איכרה בבגדי חג,
בכובע מוזר מעוטר אשכול ענבים משעווה, את אפו של ילד
אדום שער, שפניו כבויות וריקות. החיוך סר מעל פני
הנוסע. הוא הוציא מכיסו איזה כתב-עת וקרא בלי ריכוז
מאמר שהעלה בו פיהוקים.
כעבור שעה קלה נעצרה הרכבת ובדלת הקרון הופיע,
אט-אט, שלט קטן ועליו השם: "סַן-ברִייֶה", הנוסע קם מיד,
הוריד בלי מאמץ ממדף המטען שמעליו מזוודה בעלת דפנות
מתקפלות, ואחרי שבירך לשלום את חבריו למסע, והם
החזירו לו ברכה בפנים מופתעות, יצא בצעד מהיר וירד
בזריזות את שלוש מדרגות הקרון. על הרציף סקר את
כף-ידו השמאלית, שעדיין היתה מלוכלכת מהפיח שדבק
במעקה הנחושת שהחזיק בו לפני רגע, הוציא ממחטה וניגב
אותה בקפידה. אחר-כך שם פניו אל היציאה ומעט-מעט
הצטרפה אליו חבורה של נוסעים שבגדיהם כהים וגון עורם
עכור. תחת הגגון הנתמך על עמודים דקים חיכה בסבלנות
לתורו למסור את הכרטיס, חיכה עוד שיחזיר לו הפקיד
השתקן את כרטיסו, עבר אולם המתנה שקירותיו עירומים
ומלוכלכים וכל קישוטם כרזות ישנות, שאפילו הריבְיֶרה
נצבעה בהן בגוני הפיח, ובצעד נמרץ, באור המלוכסן של
אחר-הצהריים, ירד במורד הרחוב המוליך מן התחנה
העירה.
במלון ביקש את החדר שהזמין מראש, לא הניח לחדרנית,
שפרצופה דמה לתפוח-אדמה, לשאת לו את המזוודה, ואחרי
שהביאה אותו אל חדרו בכל זאת נתן לה תשר שהפליא אף
אותה עצמה והעלה על פניה ארשת אוהדת. אחר-כך רחץ
שוב את ידיו וחזר וירד באותו צעד נמרץ, בלי לנעול את
חדרו. בכניסה פגש את החדרנית, שאל אותה איפה בית-
הקברות ונענה בהסברים מופלגים, הקשיב להם באדיבות
ושם פניו לכיוון שצוין לו. עכשיו הלך ברחובות הצרים
והעגומים שבתיהם לא תואר להם ולא הדר והם מחופים
רעפים אדומים כעורים. פה ושם הציגו לראווה בתים
ישנים-נושנים, שקורותיהם גלויות לעין, את רעפי הצפחה
העקומים שלהם. העוברים-ושבים המעטים אפילו לא נעמדו
לפני חלונות הראווה המציעים את מרכולתם: חפצי זכוכית,
יצירות-מופת מפלסטיק ומניילון, כלי חרס איומים, שכמוהם
מוצאים בכל ערי המערב המודרני. רק חנויות המזון שפעו
כל טוב. בית-הקברות היה מוקף חומות גבוהות דוחות
למראה. סמוך לשער, דוכנים של פרחים דלים וחנויות של
סתתי מצבות. הנוסע נעמד לפני אחת מהן וצפה בילד בעל
פנים ערניות שהכין בפינה את שיעוריו על לוח מצבה,
שעדיין לא נחקקה עליו כל כתובת. אחר-כך נכנס ופנה
לעבר ביתו של השומר. השומר לא היה. הנוסע המתין
במשרד הקטן שריהוטו דל, מצא שם מפה של בית-הקברות
וניסה לפענח אותה, ואז נכנס השומר, איש גבוה מגויד
שאפו בולט וריח זיעה נודף מן המקטורן הרחב שלו, הרכוס
עד הצווארון. הנוסע שאל על החלקה של חללי מלחמת
1914. "כן," ענה לו ההוא, "קוראים לה חלקת 'הזכרון
הצרפתי', איזה שם אתה מחפש?", "אַנרי קוֹרמֶרי," ענה
הנוסע.
השומר פתח ספר גדול עטוף בנייר אריזה ובאצבעו
המעופרת עבר על-פני רשימת השמות, האצבע נעצרה,
"קוֹרמֶרי אַנרי," אמר, "נפצע אנושות במערכה על המַרן,
מת בסן-ברייה באחד-עשר באוקטובר 1914." - "זהו," אמר
הנוסע. השומר סגר את הספר. "בוא," אמר. והלך לפניו אל
שורות הקברים הראשונות, מהם צנועים, מהם יומרניים
ומכוערים, וכולם מכוסים בערב-רב הזה של שיש וחרוזים
שיש בו כדי לבייש כל מקום בעולם. "קרוב משפחה?" שאל
השומר בפיזור-נפש, "אבי." - "זה כואב," אמר השומר.
"לא, לא. כשמת עוד לא מלאה לי אפילו שנה. אז אתה כבר
מבין." - "כן," אמר השומר, "אבל בכל זאת. יותר מדי
אנשים מתו." ז'אק קורמרי לא ענה. ודאי שיותר מדי, אבל
מה שנוגע לאביו, אין הוא יכול להמציא רחמים שאינו
מרגיש. זה שנים שהוא חי בצרפת ומתכוון לעשות את מה
שביקשה ממנו אמו, שנשארה באלז'יר, לפני עידן ועידנים:
לפקוד את קברו של אביו שהיא עצמה לא פקדה אותו מימיה.
בעיניו לא היתה למעשה הזה כל משמעות, לא לגביו, שלא
הכיר את אביו כלל ולא ידע עליו כמעט כלום, ותיעב מחוות
ונהלים מוסכמים, וגם לא לגבי אמו, שלא דיברה על המנוח
מעולם ולא יכלה כלל לתאר לה את המקום הזה שהוא הולך
אליו עכשיו. אבל מאחר שמורו הזקן פרש לסן-ברייה והיתה
לו כך הזדמנות לשוב ולהיפגש אתו, החליט לפקוד את המת
הזר הזה ואף גמר בדעתו לעשות כן לפני שיסור אל ידידו
הזקן, כדי שירגיש אחר-כך חופשי לגמרי. "זה פה," אמר
השומר. הם הגיעו לחלקה מוקפת עמודי אבן קטנים אפורים
מחוברים זה לזה בשרשרת עבה צבועה בשחור. המצבות,
מצבות רבות, היו כולן דומות זו לזו: מלבנים פשוטים
מסותתים, קבועים ברווחים שווים זה מזה, שורות-שורות.
את כולן עיטר זר קטן של פרחים רעננים. " 'הזכרון
הצרפתי', הם שמטפלים בחלקה כבר ארבעים שנה. הנה,
הוא פה." הוא הצביע על מצבה בשורה הראשונה. ז'אק
קורמרי נעמד במרחק-מה מהמצבה. "אני הולך," אמר
השומר. קורמרי ניגש אל האבן והסתכל בה בפיזור-נפש.
כן, זה השם. הוא הביט למעלה. בשמים שחוורו שטו להם
לאִטם עננים קטנים לבנים ואפורים, והאור שירד ארצה
יתחלף; רגע הוא צלול ורגע כהוי. סביבו, בשדה המתים
רחב-הידיים, שררה דומייה. רק מן העיר הגיע רחש עמום
מעל לחומות הגבוהות. לפעמים חלפה צללית שחורה בין
הקברים הרחוקים. קורמרי, מבטו מורם אל השיִט האטי של
העננים בשמים, ביקש לצוד מעבר לריח הפרחים הלחים את
הריח המלוח שבא ברגע זה מן הים הרחוק והדומם, והנה
עקרה אותו מהזיותיו נקישת דלי על מצבה של קבר. ואז
קרא על קבר אביו את תאריך הולדתו, שרק כרגע התברר לו
שלא ידע אותו כלל. אחר-כך קרא את שני התאריכים:
"1914-1885", וחישב מוּכנית: עשרים ותשע שנים. פתאום
הכתה בו מחשבה שזיעזעה אותו עד תוך גופו ממש. הוא בן
ארבעים עכשיו. האיש שקבור תחת לוח האבן הזה, והיה
פעם אביו, צעיר ממנו (קישור).
וגל העדנה והחמלה שהציף את לבו פתאום לא היה ממין
ההתרגשויות המעוררות בן להיזכר באביו המת, אלא אותה
חמלה מזועזעת שאיש במיטב שנותיו חש כלפי נער שנרצח
שלא בצדק: משהו פה חרג מן הסדר הטבעי, ובעצם, כשבן
מבוגר מאביו אין שום סדר כלל אלא רק תוהו-ובוהו וטירוף.
מהלך הזמן עצמו התנפץ לרסיסים סביבו, העומד בלי-נוע,
בין הקברים האלה שכעת לא ראה אותם עוד, והשנים שוב
לא זרמו כסדרן באפיק הנהר הגדול הזה ההולך אל הקץ. הן
לא היו עוד אלא דכי, משברים ומערבולות, שז'אק התחבט
בתוכם עכשיו, נפתל עם חרדתו ורחמיו (לפַתח מלחמת
1914). הוא הסתכל בשאר המצבות שבחלקה, ומן
התאריכים למד שהקרקע הזאת זרועה ילדים שהיו בשעתם
אבותיהם של אנשים ששערם מאפיר עכשיו ונדמה להם
שהם חיים. כי גם הוא נדמה לו שהוא חי, במו ידיו בנה
את עצמו, הוא יודע את כוחו, את מרצו, רוחו איתנה והוא
אדון לעצמו. אבל הפסל הזה, שכל אדם מקים לו לבסוף
ומחשלו באש השנים ויוצק את עצמו לתוכו ומחכה בו
להתפוררות הסופית, נסדק עכשיו במהירות, קרס ממש,
בבלבול החושים המשונה הזה שהיה שרוי בו. לא נשאר
ממנו עוד אלא הלב החרד הזה, התאב לחיות, המתמרד
נגד שלטון המוות בעולם, הלב שליווה אותו ארבעים שנה
ועדיין הוא פועם בחוזקה כקודם אל הקיר החוצץ בינו ובין
סוד החיים, כל חיים, ורוצה ללכת הלאה, אל העבר
האחר, ולדעת, לדעת לפני שימות, לדעת סוף-סוף
כדי להיות, רק פעם אחת, רק שנייה אחת, אבל לתמיד.
הוא שב וראה לנגד עיניו את חייו המטורפים, האמיצים,
הפחדנים, העיקשים והחותרים בלי הפוגות אל היעד הזה,
שאין הוא יודע עליו דבר, והאמת היא שהם עברו עליו בלי
שניסה מעולם לשוות לו מי בעצם היה האיש הזה שהעניק לו
אותם ואחר-כך הלך לו למות בנכר, מעבר לים. והרי הוא
עצמו בשעתו, כשהיה בן עשרים ותשע, האם לא היה
שברירי, מתייסר, דרוך, החלטי, חושני, חולמני, ציניקן
ואמיץ? כן, הוא היה כל זה, ועוד הרבה דברים אחרים - היה
אדם חי, בקיצור, ובכל זאת לא חשב מעולם על האיש
השוכב פה כעל יצור חי, אלא רק כעל זר שעבר פעם בארץ
הולדתו, ואמו אמרה לו שהוא דומה לו, והוא נפל בשדה
הקרב, והרי הדבר שהיה להוט תמיד לגלותו באמצעות
הספרים ובני-האדם, הסוד הזה, כך נדמה לו עכשיו, קשור
דווקא קשר אמיץ עם המת הזה, האב הזה הצעיר ממנו, עם
מה שהיה ומה שנהיה, והוא עצמו חיפש במרחקים דבר
שהיה קרוב אליו בזמן ובדם. האמת היא שלא עזרו לו.
משפחה שדיברו בה מעט, שלא קראו ולא כתבו בה, אֵם
אומללה ופזורת-נפש - מי יכול היה לספר לו על האב הצעיר
המסכן הזה? איש חוץ מאמו לא הכיר אותו, והיא שכחה
אותו. לא היה לו ספק בזה. והוא מת אלמוני בארץ הזאת
שהיה בה אורח לשעה, אורח אלמוני. ודאי, היה עליו
לשאול, לחקור. אבל אחד כמוהו, שאין לו כלום והוא רוצה
את תבל ומלואה, כל מרצו אין לו בו די לבנות את עצמו
ולכבוש או להבין את העולם. אבל הרי סוד לא מאוחד מדי,
עדיין הוא יכול לחקור, להיוודע מי היה האיש הזה שנראה לו
עכשיו קרוב יותר מכל נפש חיה. הוא יכול...
היום נטה לערוב עכשיו. רשרוש של חצאית בסמוך לו,
צל שחור, החזיר אותו אל נוף הקברים והשמיִם הסובב
אותו. הגיעה השעה ללכת, לא היה לו מה לעשות פה עוד.
אבל קשה היה לו להיפרד מן השם הזה, מן התאריכים האלה.
תחת המצבה הזאת לא היו עוד אלא עפר ואפר. אבל בעיניו
חזר אביו לחיים, לחיים מוזרים, דמומים, ונדמָה לו שהוא
עומד לנטוש אותו שוב, להשאיר אותו גם הלילה בבדידות
האינסופית שהושלך אליה, ונעזב. התפוצצות פתאומית
וחזקה החרידה לפתע את שממת השמים. אווירון לא נראֶה
שבר את מהירות הקול. ז'אק קורמרי הפך את גבו אל הקבר,
ועזב את אביו.
סוף עמוד 31