הקשר הרומנטי הפרוידיאני, שאין לנתק את רכיביו זה מזה, בין האהבה למוות, האהבה ליצירה האמנותית והאמנות ומשאלת המוות, זכה ביצירות גדול סופרינו, ש"י עגנון, לעיבודים רבים מספור. בספרה על הפרוזה של עגנון מציעה ניצה בן-דב פירוש מקורי ומרתק לקשר זה.
עגנון היה אמן הרמז המצועף, השתיקה הרועמת, ההיעדרות הנוכחת והאמירה המכילה דבר והיפוכו בצירוף לשון אחד. אמירתו המינימליסטית המאופקת, נדרשת לפרשנות ולהארה.
כשהיא חושפת את העולמות התרבותיים, היהודיים והאירופאיים, המונחים בתשתית סיפוריו של עגנון, מעניקה המחברת לקוראיה מפתחות להבנת מורכבות יצירתו ומעשירה את ההנאה הרגשית והאינטלקטואלית המזומנת לקורא מחדש ביצירות עגנון. על רקע קריאה מנתחת וצמודה ביצירות חשובות של עגנון: "עד הנה", "סיפור פשוט", "שירה", "תמול שלשום" ו"מחולת המוות" חושפת ניצה בן-דב את התחבולות הספרותיות, התופעות הפואטיות והטקסטואליות הייחודיות, שהעמידו את יצירתו של עגנון בפסגת הספרות המודרנית.
המחברת מגישה לקוראיה מעין מסה רחבת היקף, מחקר אינטגרטיבי הקושר פרק לפרק, יצירה ליצירה, ואגב כך מעמידה הסבר לסוד קסמו הכובש של הסופר שמוסיף לרתק אותנו, ולעולם אנו מוצאים בו פנים חדשות.