בסגנון מלא חן ובנימה של הומור, מצליח דויד גרוסמן לספר סיפור לילדים, המתמודד עם נושא אוניברסאלי, מן המהותיים בחברה האנושית – הפחד מן ה'אחר', ה'זר' וה'שונה'.
הופעת הזר והשונה מאיתנו, ברמה האישית או החברתית, נחווית תמיד כמפתיעה וכבלתי צפויה, באשר יש בה פוטנציאל של ערעור על הנינוחות, על השגרה ועל מידת הביטחון שלנו. התגובה השלילית כלפי ה'אחר', היא כנראה אינסטינקטיבית, טבעית, ראשונית ואוניברסאלית. גילויה הראשון מופיע סביב גיל שמונה חודשים, כאשר התינוק הרך חש שהופעתו של הזר מפריעה לחווית החיבור עם האם , ומערערת את שלוותו ואת בטחונו. זוהי איפוא תגובה הישרדותית, שמטרתה לשמור על קיומנו מפני הבלתי מוכר, שאולי גם עלול לאיים על ביטחוננו.
הזהירות, בבחינת 'כבדהו וחשדהו', או אולי בהיפוך 'חשדהו וכבדהו', הינה הפן החיובי של ערנותנו ושל דריכותנו כלפי הלא מוכר והזר, אבל האם בזה מתמצה סיפורם של איתמר ושל ארנב? נראה שלא.
שני יצורים קטנים, חמודים חמודים ובמידה רבה גם חסרי ישע, אפופים אימה ופלצות, זה מפני זה. גם איתמר וגם ארנב, שמעולם לא ראו זה את זה, חרדים מפני יצור, שאין לו ממשות בעולם הריאליה, וכל כולו הוא רק פרי דמיונם הפרוע.
איתמר חושב ככה: 'ארנב זאת חיה מסוכנת מאוד'. וכשהדמיון ממשיך להתפתח, איתמר חושב גם מחשבה כזאת: 'ארנב זאת חיה גדולה כמו פיל, וכולה מלאה שיניים, אפילו בזנב'. בשיאו של תהליך ההעצמה וההגזמה איתמר כבר הולך שבי אחר דמיונו, עכשיו הוא לא חושב, כי אם בטוח ש 'ארנבים טורפים ילדים.'
ארנב, לעומת זאת, משוכנע שדווקא ילדים הם מסוכנים, כי ספרו לו שהם טורפים ארנבים. האחד, הארנב, ניזון מפי השמועה, 'והאחר, איתמר, ניזון מדמיונו המוגזם, הצובר תאוצה, ומתגלגל ככדור שלג.
במקום הזה של המעומעם, של הבלתי ברור לנו ושל הבלתי מוכר, במקום שבו מסתיים הידע שלנו על הזר והשונה, מתחיל לפעול הדמיון. הדמיון היוצר, פורץ גבולות המציאות, שיכול להעשיר את חיינו ולהרחיב את עולמנו, הוא גם זה שעלול להחריד את חיינו, לערער את בטחוננו ולהמציא את המפלצות שבראשנו. אלו אותן 'מפלצות' שנוצרות במוחנו עם רדת החשיכה, כשגבולות המציאות המוכרת והבטוחה יחסית, מיטשטשים, מערערים את בטחוננו ומעוררים את חרדותינו.
בתכנים ובאמצעים המתאימים לאוזנם של ילדים רכים, מפליא דוד גרוסמן לתאר שתיים מן 'הרעות החולות' של החברה האנושית: בורות ודעות קדומות, שתי אלו עלולות להפוך למנוע, המזין את הדמיון האנושי והמעצים את החרדה, עד לשיאו של התהליך -'ציורו' של ה'אחר' כמפלצת.
הסיפור המלבב ומלא ההומור וההפתעות, מציג את הפן השלילי של החרדה מפני הזר, השונה והאחר – את האימה בהקצנתה ואת הדמוניזציה של האחר (הפיכתו למשהו מפלצתי), עד כדי שלילתו המוחלטת.
החיוך אכן לא מש מפינו ומפיהם של הילדים, מתחילתו של הסיפור 'איתמר פוגש ארנב' ועד לסופו הטוב והמרגיע, אבל כל זה הוא בבחינת כיסוי לביקורת חברתית נוקבת כנגד מציאות חברתית, שלא פעם מוזנת על ידי דעות קדומות ושנאת חינם. את תוצאותיהן של אלה אנו חווים לצערנו, שוב ושוב בעולמנו, גם האישי והמצומצם וגם הלאומי והאוניברסאלי.
אל מול הבעייתיות של המפגש עם האחר, מציגים תכניו של הסיפור, 'איתמר פוגש ארנב', גם את האפשרות של קיום מציאות אלטרנטיבית וטובה יותר, האפשרות של מפגש חיובי ופורה עם האחר. אל המפגש מגיעים איתמר וארנב באופן אקראי, וככזה הוא כמובן ספונטני, נטול דעות קדומות ונטול חרדות. שניהם קצת נבהלים מן הפגישה הלא צפויה 'וצעקו יחד אמא'לה', אבל מייד מתעשתים השניים ומוסיפים לקיים ביניהם שיחה מלאה הפתעות ותפניות. וגם במנעד רחב של רגשות ושל תגובות פיסיות ורגשיות. המפגש מפריך, כמובן, מכל וכל, את מחול השדים המתחולל בראשם של השניים, ואת מקום שתי המפלצות הדמיוניות והדמוניות, תופסות עתה שתי דמויות קטנות וחמודות – איתמר וארנב.
בעקבות ההיכרות החיובית, ממשיכים השניים בשיחתם ואף מוצאים משחק, ששניהם גם יכולים לקחת בו חלק וגם ליהנות.
מהו 'מטה הקסם' שמציע לנו הסיפור? מהו האמצעי שבאמצעותו יכולה להתרחש סיטואציית מפגש שכזו? התשובה היא בגוף הסיפור: 'הם שיחקו ודיברו. הארנב לימד את איתמר את המילת קסמים שלו נגד דרקונים ואיך להזיז את האוזניים, ואיתמר הסביר לארנב מה זה כפתורים ולמה קשה לסגור אותם אותם בחולצה...'.
השניים מנהלים ביניהם דיאלוג פורה. דיאלוג פורה הוא דיאלוג המושתת על היכולת להכיר בשונות ובאחרות של הזולת, על אף קיומם חילוקי דעות אפשריים. מעניין איפוא להתחקות אחר שלבי הדיאלוג בסיפור, ולבחון באיזה אופן הם נענים להגדרה של דיאלוג פורה:
תחילתו של המפגש הבלתי צפוי, בין איתמר וארנב, היא בתגובת הפתעה מבוהלת מעט. השניים, שמייד בוחנים זה את זה, וגם מבחינים בהיעדר כל סיבה לבהלה, עוברים חיש לשיחת היכרות זהירה. המשך קיומה של השיחה מתאפשר איפוא הודות לרצון של שניהם להמשיך ולקיים אותה. הם מצליחים להתגבר על חרדתם המוקדמת, גם בזכות מראה עיניהם, שאין לו דבר עם דמיונם, וגם בזכות הקשבתם האחד לשני. מכאן מתפתחת השיחה לשלב גבוה יותר, שבו מעמיקה היכרותם על ידי ההתעניינות שכל אחד מהם מגלה, באשר לעולמו של האחר השונה ממנו, ועל ידי ההיענות של כל אחד מהם לחשוף בפני האחר את עולמו. אין פה העדפה של עולם אחד על משנהו. רק גילוי עניין וסקרנות, תוך כיבוד השונות ותוך ניסיון למצוא מכנה משותף, שבו השניים יכולים לשתף פעולה וליהנות על אף השונות.
גם מתכניו של הסיפור וגם מן הדרך בה מעוצבים תכנים אלה, אנו נחשפים להשקפת עולם הומניסטית, אוניברסלית ופלורליסטית. בבסיסה של השקפת עולם זו, עומדת האמונה והידיעה, שבני אדם נולדים שונים זה מזה, אבל שווים זה לזה. עולמנו עשיר ומגוון, והאחרות היא גם טבעית, אבל גם ובעיקר מאוד חיובית. עושרו של העולם האנושי מתקיים מן העובדה שכולנו אחרים, ושלילת האחר והשונה רק משום שונותו, ורק בשל העובדה שהוא אינו כמוני או כמונו, היא בבחינת שנאת חינם, שרעות ורבות כמוה אנו מכירים, לצערנו, מן ההיסטוריה האנושית.
כדי לפגוש את השונה או את האחר, אין צורך להרחיק עד יערות בורנאו או עד הג'ונגלים של אמריקה הדרומית. האחר הוא גם ילד בגן, שבאופן זה או אחר שונה מן האחרים, ושבשל סיבה זו או אחרת עלול להידחות על ידי הפרט או על ידי החברה. זאת ועוד, כל אחד מאיתנו מועד להיות אחר ושונה, בנסיבות הנפתלות של מהלך חיינו. כפי שכבר צוין בתחילתה של הכתבה, הרתיעה הראשונית שלנו מפני השונה היא טבעית לנו משחר חיינו, והיא מוסברת הן על ידי הפסיכולוגיה והן על ידי הסוציולוגיה. כמנגנון של זהירות ושל הישרדות, לכן רק התערבות חינוכית בעלת ערכים הומניסטיים, עשויה למנוע את התפתחותה לגזענות, לשנאת חינם, להדרתו של האחר רק בשל אחרותו ולגילויים של אלימות כזו או אחרת. הקנייתם של ערכים כמו אמפתיה וסובלנות היא תהליך ארוך ולעיתים גם סיזיפי, וככל שנתחיל בו מוקדם יותר, כן ייטב.
הבסיס לחינוך הומניסטי, הוא בפיתוחו של ידע עולם, בפיתוחם של דרכי חשיבה, באמצעותם יוכל הילד לבחון ולהבחין, ובפיתוחם של כישורים שיאפשרו לו ולעשות בחירה מושכלת, המושתתת הן על ידע והן על שיקול דעת. על הצורך בכל אלה אנו 'שומעים', אם בגלוי ואם באופן סמוי יותר ( בין השורות), בסיפור 'איתמר פוגש ארנב':
הסיפור פותח בתיאורו של איתמר הקטן, ש'אוהב חיות. איתמר אוהב את כל החיות שיש. איתמר אוהב אפילו חיות שאין, כמו חד־קרן, או כמו דינוזאור.' יתירה מזאת, איתמר גם כלל לא מפחד מחיות. אפילו לא מנמרים ומאריות. איתמר גם בטוח ביכולת שלו להתגבר על החיות האיומות, אם אך ורק יגיד את מילות הקסם שלו, ג'ימליה ג'ים. תיאור אומץ ליבו של איתמר מסתיים במילים: 'כזה גיבור הוא'. אל מול כל אלה עומד רק יצור אחד, המטיל אימה על איתמר... למרבית ההפתעה היצור הזה הוא ארנב.
'מאוד משונה' , אומר לנו המספר, ואכן זה משונה ובעיקר מצחיק. הבחירה של דוד גרוסמן לעצב באופן מוקצן ומוגזם שכזה, גם את אומץ לבו של איתמר וגם את פחדיו, וגם הבחירה בארנב הקטן אל מול הדרקונים האיומים והחיות המסוכנות, כל כך מופרכת וחסרת היגיון, עד שגם ילדי גן רכים, שניסיון חייהם עדיין דל ומצומצם, מבחינים בנקל שאכן זה 'מאוד משונה'. וזה כמובן מאוד גם מאוד מצחיק אותם.
ההומור הוא מסממניו היותר בולטים של הסיפור 'איתמר פוגש ארנב'. ההומור, שהוא דבר מענג כשלעצמו, מאפשר את השגתן של מטרות נוספות בסיפור. בראש ובראשונה כאמצעי מנטרל של חרדות ושל חששות. מה שמצחיק אותנו כבר פחות מפחיד אותנו. ההומור, שאחד מאמצעיו בסיפור זה הוא האבסורד הבולט לעין ולאוזן, גם מאפשר לילד הרך לחוש מעין תחושה של הנאה ושל ביטחון בשל 'יתרון' הבנתו ושיקול דעתו, על פני זו של איתמר ושל ארנב. ובעיקר גם לפתח מידה בסיסית של מודעות לגבי ההבחנה בין סכנות ממשיות ובין מה שקיים רק בדמיוננו.
ההומור, על צורותיו השונות, הוא גם, מן הסתם, אחד מן האופנים היותר יעילים להעברתם של ערכים ושל השקפות עולם, וגם ובעיקר להעברתה של ביקורת חברתית נוקבת. הוא כפית הסוכר, שמאפשרת לנו לבלוע את הגלולה המרה.
הנושא של 'המפגש עם האחר', על היבטיו הרבים והמגוונים, מצוי לרוב בספרות ילדים. בזיקה לסיפור של דוד גרוסמן, רצוי לחשוף בפני הילדים יצירות נוספות כמו הסיפורים 'מיץ פטל' של חיה שנהב, ו'דירה להשכיר' של לאה גולדברג, וכמו השירים: 'איך זה להיות עץ' של דתיה בן דור ו'הדרקון הלא נכון' של יהונתן גפן, ועוד כהנה וכהנה יצירות טובות גם מן הספרות בעברית וגם מן המתורגמת.
יונה כהן | אתר דדףדף
