"יותר משדברי הילקוט הזה באו ללמד על העבר - הם מכוּוָנים להזהיר על העתיד, כאשר עשו זאת בשעת נתינתם, בעל־פה או בכתב. כמעט כל הדברים שנקבצו בספר זה נאמרו או נכתבו בשעתם כלפי המחר. בינתיים נהפך המחר ליום אתמול והתכונות והבירורים והסידורים שכותב השורות האלה טיפל בהם בימי הגורל נעשו כאילו לנחלת העבר.אולם דאגת בטחון ישראל במקומה עומדת - במלוא חומרתה ודחיפותה. יש דברים שבוצעו - ובוצעו סופית. המעבר מהגנה במחתרת, של ישוב כפוף לשלטון זר, לצבא הגנה הכפוף לממשלת האומה העצמאית - מעבר שהיה כרוך במפגעים ובמכשולים פנימיים, הרבה יותר חמורים וקשים ממה שידוע לציבור וממה שילמד הקורא מדפי הספר הזה - הושלם וברובו המכריע הוא עכשיו שייך להיסטוריה. אולם כוננות דרוכה לקראת הסכנה החיצונית נדרשת היום ומחר לא פחות מאשר אתמול ושלשום. ואסור שנצחונותינו בעבר יעוורו עינינו ותזוח דעתנו. האמצעים והתכונה ודרכי המלחמה והכוחות שהספיקו לנו במלחמת 1948 לא יספיקו עוד בשום אופן אם אויבינו יכריזו עלינו מלחמה שנית. מסורת־הגבורה של ההגנה ושל צה"ל היא עצמה בלי ספק מעין חשוב של כוח וחוסן, אבל היא תעמוד לנו רק אם נדע לראות העתיד לא בעיני העבר, ונתכונן למחר לא באמצעי אתמול..."
דוד בן גוריון, ט' בתמוז תש"י - 24.6.1950