בית בודנבורק | תומס מאן | פרק ראשון

חלק ראשון

 

פרק ראשון

 

 

"מה זה. – מה-זה..."

 

"כן,  לכל הרוחות, c'est la question, ma tres chere

demoiselle!" (זו השאלה עלמתי היקרה עד מאד, בצרפתית).

 

הקונסולית בּוּדֶנבּרוֹק יושבת ליד חמותה על הספה ישרת-

הקווים,  המשוחה בלכה לבנה,  שראש-אריה של זהב מעטר או-

תה והיא מחוּפה חיפוי צהוב-בהיר,  העיפה מבט לעבר בעלה

היושב לידה בכורסה ונחלצה לעזרת בתה הקטנה,  הרכובה על

ברכי סבה אצל החלון.

 

"טוני!" אמרה.  "אני מאמינה, כי האלוהים-"

 

ואנטוניה הקטנה.  בת שמונה שנים וענוגת גֵו, בשמלה של

משי רך מאוד ועתיר גוונים, הסֵבה מעט את ראשה הצהבהב

היפה להרחיקו מפניו של סבה, לטשה מתוך הרהור ומאמץ את

עיניה האפורות-הכחולות אל חלל החדר בלי לראות מאומה, חז-

רה ושאלה: "מה זה," אמרה אט-אט: "אני מאמינה, כי האלו-

הים," ואז אורו פניה והיא הוסיפה בחָפזה: " – יצָרני עם כל

בריותיו," ופתאום עלתה על דרך סלולה ומילמלה קורנת מאו-

שר,  ללא מעצורים,  את כל הפרק כולו, מלה-במלה,  על-פי נוסח

הקַטֶכיזם שיצא לאור עתה-זה,  בשנת 1835,  ערוך מחדש ומאו-

שר בידי סֶנאט עליון היודע את אשר לפניו. בשטף האמירה,  אמ-

רה בלבה,  ההרגשה היא ממש כמו בחורף,  כשגולשים עם

האחים במזחלת הקטנה במורד הר-יֶרוּזָלֶם: כל המחשבות פור-

חות מן הראש,  ואי-אפשר לעצור,  אפילו כשרוצים.

 

"וגם בגד ונעל," אמרה,  "מאכל ומשקה,  בית וחצר,  אשה

ובנים,  שדה ומקנה..." אך לשמע המלים הללו פרץ מֶסיֶה יוהאן

בּוּדֶנבּרוֹק בצחוק - אותו צחקוק בהיר וחד שלו,  שהיה מוכן עמו

בסתר.  הוא צחק מהנאה על שבאה הזדמנות לידו ללגלג על

הקטֶכיזם,  ודומה שלא ערך את הבחינה הקטנה אלא לשם כך.

הוא חקר ודרש על-אודות השדה של טוני והמִקנה אשר לה, שאל

כמה היא מבקשת בעבור שק חיטים והציע לה שיעשה עסקים

עמה. פניו העגולות,  הורדרדות,  הרוחשות טוב, שכל כמה

שהתאמץ לא עלה בידו לשוות להן ארשת רשעות, היו עטורות

שיער מפודר לבן כשלג,  וכמין צמה זעירה מרומזת ירדה לו על

הצוארון הרחב של מקטָרנוֹ האפור כעין העכבר. גם עתה, בגיל

שבעים,  לא פנה עורף לאפנה שהיתה נוהגת בנעוריו. רק על פי-

תולי הקישורים שבין הכפתורים ועל הכיסים הגדולים וִיתֵּר; אך

מכנסים ארוכים לא עלו על גופו מעולם. פימתו נחה ברחבוּת,

בארשת של נחת-רוח,  על תחרימי הצואר הצחורים.

 

כולם נענו לו בצחוק,  בעיקר מתוך יראת-הכבוד כלפי ראש

המשפחה.  מאדאם אַנטוּאָנֶט בּוּדֶנבּרוֹק לבית דוּשאן ציחקקה

ממש כדרך שציחקק בעלה.  מטרונית בערת-בשר היתה,  תלת-

לים עבים לבנים יורדים לה על אָזניה,  לבושה שמלה נטולת

עדיים,  מפוספסת פסים שחורים ואפורים-בהירים ואומרת פש-

טות וצניעות; ידיה,  עדיין יפות וצחורות,  היו מונחות לה

בחיקה,  אוחזות בארנק-פוֹמפדוּר זעיר של משי.  באורח פלא נע-

שו תוי פניה דומים במרוצת השנים לתוי פניו של בעלה.  רק חי-

תוך עיניה וצבען הכהה המלא חיות היה בהם כדי לרמז על

מוצאה הלטיני למחצה; מצד סבה היתה נצר למשפחה צרפתית-

שוייצית,  והורָתה ולידתה בהמבורג.

 

כלתה,  הקונסולית אליזבט בּוּדֶנבּרוֹק לבית קרֶגֶר,  צחקה את

הצחוק הקרֶגֶרי,  שתחילתו בטפיחת שפתים,  ועודה צוחקת לחצה

את סנטרה אל חזה.  ככל בני קרגר היתה אף היא הדורה עד מאד

למראה,  ואף-על-פי שלא היתה יפהפיה,  עוררה בלב כעול רגשי

אֵמון ונועם בקולה הבהיר,  המתון,  ובתנועותיה השוקטות,

הבטוחות והרכות.  שערה האדמדם,  הקלוע לה לעטרת קטנה על

קדקדה ומסורק מעל אזניה בתלתלים רחבים מסולסלים סלסול

מלאכותי,  הלם יפה את גון עורה הצח והענוג עד מאוד,  עם מעט

הנמשים הזעירים.  פרט אחד יִחֵד את פניה בעלות האף הארוך

קצת יותר מדי והפה הקטן - בין השפה התחתונה לסנטר לא היה

שקע כלל.  חולצתה הקצרה בעלת השרוולים התפוחים,  שנרכסה

אל חצאית צרה של משי אוורירי מפורח פרחים בהירים,  חשפה

צואר מושלם ביָפיו,  ענוד סרט-אטלס ועליו קבוצה של יהלומים

גדולים מהבהבים.

 

הקונסול גחן לפנים בכורסתו בתנועה עצבנית במקצת.  לבוש

היה מקטורן רחב-חפתים,  שעינו כעין הקנמון ושרווליו דמויי

האלות צרים מאוד למטה מן המרפקים וחובקים את אמות הידים.

מכנסיו הצמודים אל רגליו היו עשויים אריג לבן כָּביס ומעוטרים

בצדם החיצון בפסים שחורים.  סביב צוארוניו הנוקשים,  שסנט-

רו התחכך בהם,  היתה כרוכה עניבת-משי עבה ורחבה,  שמילאה

את כל מחשוף החזיה הצבעונית... עיניו היו כעיני אביו - שקו-

עות מעט בחוריהן,  כחולות וערניות,  הגם שמבען היה אולי

חולמני יותר; ואולם תוי פניו היו מרצינים וחדים יותר,  חָטמוֹ

הגדול הכפוף הזדקר בעוז קדימה,  ולחייו,  שפסי זקן צהוב מסול-

סל מכסים אותן כדי מחציתן,  היו מלאות הרבה פחות מלחייו של

הזקן.

 

מאדאם בּוּדֶנבּרוֹק פנתה אל כלתה,  לחצה בידה האחת את

זרועה,  הציצה בצחקוק אל חיקה ואמרה:

 

"הוא תמיד בשלו,  mon vieux  (הזקן שלי, בצרפתית) לא כן,

בֶּטסי?.." - את המלה "תמיד" הגתה "תמיוּד".

 

הקונסולית שתקה ורק איימה בידה הענוּגה,  עד שצמיד-הזהב

שעליה נצטלצל חרש: ואז הניעה ידה באחת התנועות המיוחדות

לה - מזוית הפה כלפי מעלה אל תסרָקתה,  כמסלקת לאחור

שערה שחרגה ממקומה ונדדה לה אל פיה.

 

ואולם הקונסול אמר בחיוך מסביר-פנים אשר נתמזג בתוכחה

שבקולו:

 

"אבל אבא,  שוב אתה מתבדח על הקדוש מכול!.."

 

יושבים היו ב"חדר-הנופים",  בקומה הראשונה של הבית

הישן ורחב-הידים שברחוב מֶנג,  שרכשה לה הפירמה "יוהאן

בּוּדֶנבּרוֹק" לפני זמן-מה,  והמשפחה נשתקעה בו זה מקרוב,  על

הטפיטים העבים והגמישים,  שחלל ריק חוצץ בינם ובין הקירות,

היו מצוירים נופים רחבים רכי-גוונים,  כמוהם כגוני השטיח הדק

שכיסה את הרצפה - נופי-אידיליה בטעם המאה הי"ח,  ועליהם

כורמים עליזים,  יוגבים חרוצים,  רועות נחמדות עטורות סרטים

וקישורים,  חובקות טלאים צחים בחיקן על חופי מעיינות זכים

או מתנשקות עם רועים נעלסים... אור שקיעה צהבהב היה

שפוך על-פי רוב על התמונות הללו ומתמזג יפה עם החיפוי

הצהוב שעל הרהיטים המשוחים בלכה לבנה ועם וילאות-המשי

הצהובים שעל שני החלונות.

 

הרהיטים היו לא רבים ביחס לגודל החדר.  השולחן העגול

בעל הרגלים הדקות והישרות,  המעוטרות עיטורי-זהב עדינים,

עמד לא לפני הספה אלא ליד הקיר שמנגד, מול ההַרמוֹניוּם

הקטן, שעל מכסהו היה מונח נרתיק של חליל. לבד מן הכור-

סאות הנוקשות העומדות לאורך הקירות ברווחים שוים,  לא היו

עוד בחדר אלא שולחן-תפירה קטן שניצב ליד החלון,  ומול הספה

- מכתבה מפוארת,  דקה ושברירית,  עמוסה חפצי-נוי.

 

מבעד לדלת-הזכוכית שממול לחלונות נשקפה אכסדרת עמו-

דים אפלולית,  ומשמאל לכניסה נפתחו דלתות גבוהות לבנות אל

אולם-האכילה; ואילו אצל הקיר האחר, בגומחה עגולה למחצה,

מאחורי דלתית של ברזל-יציקה מבהיק, מעשה שבכה מגולפת

ביד אמן,  רחשה אש התנור.

 

שכּן הקדימה הצינה לבוא השנה,  כבר עכשיו,  באמצע אוק-

טובר,  הצהיבו עלי התרזות הנמוכות המקיפות את "כנסיַת

מָרִיה"  שמעבר לרחוב,  הרוח שרקה סביב כרכובי-האבן

הגותיים הכבירים וסביב פינות הכנסיה,  וגשם קר,  דקיק,  ירד.

למען מאדאם בּוּדֶנבּרוֹק הזקנה כבר קבעו במקומם את החלונות

הכפולים.

 

היה יום חמישי,  היום שהמשפחה נהגה להתכנס בו אחת

לשבועים; אך היום,  מלבד בני המשפחה היושבים בעיר הוזמנו

גם כמה ידידים טובים לסעודת-צהרים צנועה,  ועתה,  קרוב

לשעה ארבע אחרי-הצהרים,  ישבו באור דמדומי הערב היורדים

וחיכו לאורחים.

 

אנטוניה הקטנה לא הניחה לסבה שיפריעֶנָה בגלישתה

הנעימה במזחלת,  ואך שירבבה בתרעומת את שפתה העליונה,

הבולטת מעט בלאו-הכי,  עד שהיתה מזדקרת מעל שפתה התח-

תונה אף יותר מכרגיל.  עתה הגיעה לרגלי הר-יֶרוּזָלֶם; אך כיוָן

שנבצר ממנה לעצור פתאום את הגלישה במסלול החלקלק,

הוסיפה וטסה הלאה אל מעבר למחוז חפצה...

 

"אמן," אמרה.  "אני יודעת משהו,  סבא!"

 

"Tiens! (ראו-ראו, בצרפתית) היא יודעת משהו!" קרא האדון

הזקן והעמיד פנים שהסקרנות מציקה לו בכל אבר מאברי

גופו.  "האם שמעת, אמא? היא יודעת משהו! מי יוּכל לומר לי..."

 

"אם המַכָּה חמה," אמרה טוני וניענעה בראשה עם כל מלה

ומלה,  "הרי הכה הברק.  אבל אם המכה קרה -הכה הרעם!"

 

והיא שילבה את זרועותיה והביטה אל הפנים השוחקות

שמסביב כמי שבטוח בנצחונו.  אלא שמר בּוּדֶנבּרוֹק נתכעס

לשמע דברי החכמה האלה וביקש במפגיע לדעת מי שינן לילדה

את השטות הזאת.  כשהתברר שהיתה זו אידה יוּנגמן, המאמזל

(קיצור של "מדמאוזל", עלמה בצרפתית) ממארִיֶנוֶרדֶר,

שנשכרה זה מקרוב לטפל בקטנה,  נאלץ הקונסול לגונן

על אידה זו.

 

"אתה קפדן יותר מדי,  אבא,  ילד בגיל הזה,  מדוע לא יהיו לו

מיני דימויים מופלאים משלו על תופעות שכאלה?.."

 

"Excusez, mom cher!.. Mais c'est une folie! (סלח לי, יקירי!..

הלא זהו טירוף!, בצרפתית)" הלא אתה יודע שלמורת-רוחי הוא,

שיפטמו את הפעוטות בהבלים נבערים שכאלה! מה, הרעם

מכה? מוטב אפוא שיכה תיכף ומיד! לכו לכם עם הפרוּסית

הזאת שלכם..."

 

האמת הוא שהזקן לא יכול לומר אף מלה אחת בשבחה של אי-

רה וונגמן.  הוא לא היה צר-מוחין, ומשהו מן העולם הגדול אף

ראה במו עיניו.  בשנת 1813 נסע במרכבה כסַפק צבאי לדרום-

גרמניה, לקנות תבואה בעבור פרוּסיה; גם באמסטרדם ובפריס

עשה,  וכיוָן שהיה אדם נאור,  עדים שמים וארץ שלא נהג לדון

ברותחין כל מה ששכן מחוץ לשערי עיר-הולדתו

יפת-הכרכובים.  ואולם שלא בעניני פרקמטיה,  בכל הנוגע

לשיח-ושיג חברתי,  נטה להחמיר יותר מבנו,  הקונסול,  ונהג

להקפיד בתחימת תחומים ולהזעיף פניו לזרים.  וכך,  כאשר חזרו

ילדיו יום אחד ממסעם למערב-פרוסיה והביאו עמם את הנערה

הצעירה הזאת - עתה-זה מלאו לה עשרים שנה - ואספוה אל

ביתם,  את היתומה,  בתו של פונדקי ממארִיֶנוֶרדֶר שהלך לעולמו

סמוך לבואם של הבּוּדֶנבּרוֹקים לשם - אותו יום אנוס היה הקונ-

סול לעמוד לפני אביו כילד נזוף בשל התעלול החסוד הזה,

והאדון הזקן כמעט לא דיבר בכעסו אלא צרפתית ועגה צפו-

נית... ואולם התברר שאידה יונגמן ידיה רב לה במלאכות הבית

ואף יודעת היא להתהלך עם הילדים,  ולבסוף נוכחו שבנאמנותה

ובמושגיה הפרוסיים בדבר הבדלי המעמדות הריהי מתאימה

מאין כמותה לתפקיד שיוחד לה בבית הזה.  בעלת עקרונות

אריסטוקרטיים היתה,  ועל-פיהם דיקדקה כחוט-השערה בהבד-

לים שבין החוגים העליונים והחוגים מן המעלה השניה,  בין

המעמד הבינוני והמעמד הבינוני-הנמוך; היא התגאתה מאוד

בהיותה משרתת נאמנה בבית הנמנה עם החוגים העליונים,

והיתה מתרעמת על טוני שעה שראתה אותה מתרועעת,  דרך

משל,  עם חברה לספסל-הלימודים שעל-פי מושגיה של מאמזל

יונגמן לא נמנתה אלא עם המעמד הבינוני...

 

והנה הופיעה הפרוסית עצמה באכסדרת העמודים ונכנסה

בדלת-הזכוכית: נערה גבוהת-קומה למדי וגרמית בשמלה שחו-

רה,  שערה חלק ופניה אומרות יושר-לב.  בידה הוליכה את

קלוֹתילדָה הקטנה,  ילדה כחושה במידה לא-מצויה,  לבושה

שמלת-כותנה פרחונית,  שערה נטול ברק ועינו כעין האפר

ופניה פני בתולה זקנה שוקטות וכנועות.  מוצאה היה מענף צדדי

וחסר-נכסים של המשפחה - אביה,  שישב ברושטוק ושימש

כמפקח-אחוזה,  היה אחיינו של בּוּדֶנבּרוֹק הזקן – וכיוָן שהיתה

בת גילה שלאנטוניה ובריה צייתנית, גוּדלה וחוּנכה כאן בבית.

 

"הכול ערוך ומוכן," אמרה מאמזל יונגמן וגירגרה בגרונה

את ה"ר",  שכן לפנים לא יכלה להגותו כלל.  "קלוֹתילדכֶן עזרה

במטבח בחריצות גדולה מאוד,  טרינה כמעט לא נשאר לה מה

לעשות..."

 

מסיה בּוּדֶנבּרוֹק גיחך בלעג לתוך תחרימי הצואר שלו לשמע

מבטאה הזר של אידה.  ואילו הקונסול ליטף את לחיה של אחיי-

ניתו הקטנה ואמר:

 

"יפה מאוד,  תילדה.  התפלל ועמול,  כך כתוב.  טוני שלנו ראוי

לה שתלמד ממך.  נוטה היא יותר מדי אחר הבטלה והשובבות..."

 

טוני השפילה את ראשה והציצה מלמטה אל סבה,  שכן שיערה

בנפשה כי גם הפעם ילמד עליה זכות,  כדרכו.

 

"לא,  לא," אמר הלה,  "זקפי ראשך, טוני, courage! (אומץ!

בצרפתית) - אין דין אחד לכול. איש-איש ודרכו. תילדה אמנם

בת-חיל, אבל גם בנו אין לזלזל. האם אין הגיון בדברַי,  בטסי?"

 

הוא פנה אל כלתו,  שנהגה להסכים עמו בכול,  שעה שמאדאם

אַנטוּאָנֶט,  מתוך פיקחות ולאו-דווקא מתוך הכרה-שבלב,  היתה

מצדדת על-פי רוב בדעת הקונסול.  כך הושיטו שני הדורות את

ידיהם זה אל זה במצולב.

 

"נאה דרשת,  אבא," אמרה הקונסולית.  "טוני תשתדל

להיעשות אשה נבונה וחרוצה... האם כבר חזרו הנערים מבית-

הספר?" שאלה את אידה.

 

אבל טוני,  שממקום מושבה על ברכי הסב הציצה דרך החלון,

קראה כמעט באותו הרגע עצמו:

 

"תום וכריסטיאן הולכים במעלה רחוב יוהאניס... ומר

הוֹפשטֶדֶה... והדוד הדוקטור..."

 

פעמוני כנסיַת מריה פצחו במקהלה - פאנג! פינג,  פינג-פונג!

- ללא סדר ומקצב,  עד שלא היה אפשר לדעת מהו הניגון,

בעצם,  ואף-על-פי-כן היה הצליל חגיגי ומרומם,  ובעוד הפעמון

הקטן והפעמון הגדול סחים זה לזה ברוב חשיבות וחדוָה כי הגי-

עה השעה ארבע,  נצטלצל למטה גם פעמון הדלת והרעיש את

חלל המבוא הגדול; ואמנם היו אלה תום וכריסטיאן אשר באו

יחד עם האורחים הראשונים, הלא הם ז'אן ז'אק הופשטדה,

המשורר, והדוקטור גראבוב, רופא הבית.

 

 

 

פרק שני

 

מר ז'אן ז'אק הופשטדה, משורר העיר, שכמה טורי

שיר מחורזים היו מוכנים עמו מן-הסתם גם היום,  לא היה צעיר

הרבה מיוהאן בּוּדֶנבּרוֹק הזקן,  ולמעֵט הצבע הירוק של מקטָרנוֹ,

היה לבוש גם הוא על-פי אותה אָפנה עצמה.  אך רזה היה מרֵעו

הותיק וקל-תנועה ממנו,  בעל עינים קטנות,  זריזות וירקרקות

וחוטם ארוך וחד.

 

"רוב תודות," אמר אחרי שלחץ את ידי האדונים וחלק לגב-

רות - וביחוד לקונסולית,  שרחש לה הערצה עמוקה - כמה מן

המובחרות שבמחמאות השמורות עמו,  מחמאות שהדור הצעיר

שוב אינו יודע לחלוק שכמותן,  ואשר נתלוותה אליהן בת-צחוק

שקטה של אדיבות ונועם.  "רוב תודות על הזמנתכם הנלבבה,

גבירות ואדונים נכבדים.  את שני האנשים הצעירים הללו,"

הוסיף בהצביעו על תום וכריסטיאן,  שעמדו לידו בשכמיות כחו-

לות עם חגורות-עור,  "פגשנו,  הדוקטור ואני,  ברחוב קֶניג,

בחזרם מבית-הספר.  בחורים כארזים,  גברתי הקונסולית! תו-

מאס הוא ברנש רציני והגון - מן הראוי שייעשה סוחר,  בכך אין

כל ספק.  ואילו כריסטיאן נראה לי קצת שד-משחת,  מה? קצת

incroyable (גנדרן, בצרפתית)... אלא שאיני מעלים את

ה- engouement (התפעלות, בצרפתית) שלי. הוא יבחר

בלימודים,  כך נדמה לי; בעל שאר-רוח הוא, חריף-שכל,

מבריק..."

 

מר בּוּדֶנבּרוֹק נטל קמצוץ טבק מתוך תיבת-הזהב שלו.

 

"הריהו קוף ממש! האם לא ראוי לו שייעָשה משורר,

הופשטדה?"

 

מאמזל יונגמן סגרה את הוילאות על החלונות,  ומיד היה

החדר שרוי באור הנרות,  אור מרעיד מעט,  אך כבוש ונעים,

אשר נפל מנברשת-הבדולח ומן הפמוטות העומדים על המכתבה.

 

"ובכן,  כריסטיאן," אמרה הקונסולית,  ששערה התנוצץ

בברק זהוב,  "מה למדת היום אחרי-הצהרים?" התברר שהיו לו

לכריסטיאן שיעורים בכתיבה ובחשבון ובזמרה.

 

הוא היה זאטוט בן שבע,  שכבר עכשיו דמה לאביו דמיון

כמעט מגוחך: היו לו אותן העינים הקטנות,  העגולות,  השקועות

בחוריהן,  כבר ניכר בו החוטם הכפוף,  המזדקר קדימה,  ומתחת

לעצמות-הלחיים כבר רמזו קוים אחדים,  שצורת הפנים לא לעו-

לם תשתמר בה העגלגלות הילדותית שיש בה היום.

 

"צחקנו נורא," התחיל מפטפט ועיניו התרוצצו בחדר מאיש

לרעהו.  "תשמעו מה אמר מר שטֶנגֶל לזיגמונד קֶסטֶרמן." הוא

כפף את גוו,  ניענע בראשו ודיבר בהטעמה אל תוך חלל האויר:

"כלפי חוץ,  ילדי הטוב,  כלפי חוץ אתה צח ומצוחצח,  כן,  אבל

בפנים,  ילדי הטוב,  בפנים אתה שחור משחור..." את הדברים

האלה אמר בהשמטת ה"ר" והמלה "שחור" נשמעה בפיו

כ"סחוּ-וּוּ" - ומורת-הרוח על כל ה"צחות" וה"צחצוח" ש"כלפי

חוץ" הצטיירה על פניו מתוך חוש קומי מובהק וחריף כל-כך,

שהכול פרצו בצחוק.

 

"קוף ממש!" חזר בּוּדֶנבּרוֹק הזקן וציחקק; ואילו מר

הופשטדה לא ידע את נפשו מרוב התפעלות.

 

"charmant (מקסים, בצרפתית)!" קרא,  "הפלא ופלא! צריך

להכיר את מַרצֶלוּס שטֶנגֶל! בדיוק כך! לא,  הרי זה לעילא

ולעילא ממש!"

 

תומאס,  שלא ניחן בכשרון שכזה,  עמד ליד אחיו הצעיר וצחק

בלא קנאה,  מקרב לב.  שיניו לא היו יפות ביותר,  קטנות היו

וצהבהבות.  אך אפו היה דק ומחוטב להפליא,  ובעיניו ובצורת

פניו דמה מאוד לסבו.

 

הנוכחים ישבו מי על כורסה ומי על הספה,  פיטפטו עם היל-

דים,  דיברו על הצינה שהקדימה,  על הבית;  מר הופשטדה

התפעל למראה קסת מפוארת של חרסינת-סֶוְר,  שעמדה על

המכתבה,  עשויה בדמות כלב-ציד מנומר כתמים שחורים,  ואילו

הדוקטור גראבּוֹב,  איש בשנותיו של הקונסול,  שפניו המואר-

כות,  הרכות וטובות הסבר חייכו בין פאות זקנו הדלילות,  היה

מתבונן בעוגות,  בכיכרות הלחם ובמלחיות בעלות הצורות

השונות והמשונות שהוצגו לראוָה על השולחן.  אלה היו "הלחם

והמלח" ששארי-בשר וידידים שלחו למשפחה לכבוד חנוכת

הבית.  והואיל ומן הראוי היה שיירָאֶה בעליל כי הדורונות הללו

לא מבתים פחותי-מעלה באו,  היה הלחם עשוי כמין מאפה מתוק,

מתוּבל וכבד,  והמלח סגור סביב-סביב בזהב מוצק.

 

"תהיה לי עבודה,  מן-הסתם," אמר הרופא ברמזו על מיני

המתיקה ואיים על הילדים באצבעו.  אחר-כך הרים במנוד ראש

כלי מוצק וכבד שנועד לתת בו מלח,  פלפל וחרדל.

 

"מתנת לֶבּרֶכט קרֶגֶר," אמר מסיֶה בּוּדֶנבּרוֹק וגיחך.  "רחב-יד

כדרכו,  קרובי החביב.  אני לא נתתי לו שי שכזה כאשר בנה את

ביתו מחוץ לשער העיר.  אבל הוא - תמיד היה כזה... אציל-

נפש! נדיב-לב! אביר a la mode (אָפנתי, בצרפתית)..."

 

קולו הצורם של פעמון הדלת הזדמזם כמה פעמים בכל הבית,

בא הכומר ווּנדֶרליך,  אדון זקן וגוץ במקטורן ארוך שחור,

בשיער מפודר,  פניו עליזות ומפיקות נחת-רוח ועיניו האפורות

מתנוצצות בערנות. זה שנים רבות היה אלמן וחשב עצמו לרוָק

בנוסח הישן,  כמוהו כמתווך הכיפח,  מר גרֶטיֶנס,  שבא עמו והיה

מחזיק תמיד את ידו האחת ואצבעותיה מעוגלות כמין משקפת

לפני עינו,  כבוחן איזו תמונה: הוא הוחזק בעיני כול כבקי

באמנות.

 

באו גם הסנאטור דוקטור לאנגהאלס ורעייתו - ידידי משפחה

ותיקים - וזכור לטוב גם סוחר היינות קֶפֶּן,  בעל הפנים הגדולות,

האדומות-הכהות,  הנחות לו בין שרווליו התפוחים והמרופדים,

ורעייתו,  שבשרה מסורבל לא פחות מבשרו...

 

השעה כבר היתה ארבע וחצי כשבאו סוף-סוף משפחת קרֶגֶר,

הזקנים עם ילדיהם,  הקונסול קרגר ורעייתו ובניהם יאקוב

ויוּרגֶן,  בני גילם של תום וכריסטיאן; וכמעט באותה שעה עצמה

באו גם הורי הקונסולית קרגר,  סוחר העצים הסיטונאי אֶוֶרדיק

ואשתו - זוג ישישים אוהבים,  שנהגו לקרוא זה לזה גם בפרה-

סיה בשמות-חיבה נלבבים מאין כמותם.

 

"המהדרים בנימוסין מאחרים לבוא," אמר הקונסול בודנב-

רוק ונשק לידה של חמותו.

 

"ואיחורם הוא איחור!" ויוהאן בּוּדֶנבּרוֹק הניף את זרועו

בתנועה רחבה מעל כל בני קרגר ולחץ את ידו של הזקן...

 

לֶבּרֶכט קרגר,  האביר a la mode,  רם-קומה ובעל הדרת-

פנים,  עדיין נהג לפדר מעט את שערו,  אך היה לבוש על-פי

האָפנה.  על חזיית-הקטיפה שלו התנוצצו שתי שורות של כפתו-

רים עשויים אבני-חן.  יוּסטוּס בנו,  בזקן-לחיים קצר ובשפם

שקצותיו מסתלסלים כלפי מעלה,  דמה מאוד לאביו בדמותו ובכל

מנהגו,  לרבות תנועות הידים העגולות,  ההדורות.

 

האורחים לא התישבו,  אלא עמדו וציפו לעיקר,  ואגב כך היו

משיחים זה עם זה שיחה סתמית על דא ועל הא. והנה כבר הושיט

יוהאן בּוּדֶנבּרוֹק הזקן את זרועו למדאדם קֶפֶּן ואמר בקול רם

וברור:

 

"ובכן,  אם רוצים אנו לאכול, mesdames et messieurs (גבירותי

ורבותי, בצרפתית)..."

 

מאמזל יונגמן והמשרתת פתחו את הדלתות הלבנות של או-

לם-האכילה,  והחבורה התנהלה שמה מתון-מתון,  מתוך בטחה

וישוב הדעת; הבאים לסעוד אצל הבּוּדֶנבּרוֹקים לעולם מובטחים

היו שיזכו בנתח דשן.

 

 

פרק שלישי

 

כשקמו הכול ללכת אל אולם-האכילה שלח הקונסול

את ידו אל כיס חזייתו השמאלי,  שנתרשרש בו איזה נייר;

החיוך הטרקליני סר מפניו פתאום ונתחלף בארשת דאגה ומצו-

קה,  ועל רקותיו זעו שרירים אחדים,  כאילו חרק בשיניו,  רק

לשם מראית-עין פסע כמה פסיעות לעבר אולם-האכילה,  אך מיד

נעצר ותר בעיניו אחרי אמו,  שהיתה בין אחרוני ההולכים וכבר

עמדה לעבור את סף האולם לצדו של הכומר וונדרליך.

 

"סלח-נא, כומר יקר... רק שתי מלים,  אמא!" ובעוד הכומר

מהנהן לעומתו בעליצות,  הטה הקונסול בּוּדֶנבּרוֹק את הגברת

הזקנה מדרכה,  הוליכה בחזרה אל חדר-הנופים וניגש עמה אל

החלון.

 

"אומר מיד,  כדי שלא להאריך בדברים; בא מכתב מגוֹטהוֹלד,"

אמר בחָפזה ובלחש,  הביט אל עיניה הכהות,  השואלות והוציא

מכיסו את הנייר המקופל,  החתום בשעוָה. "זהו כתב-ידו... זו

הפעם השלישית הוא כותב,  ורק על מכתבו הראשון ענה לו

אבא... מה לעשות? המכתב בא כבר בשתים,  ומזמן הייתי צריך

למָסרו לאבא,  אבל איך יכולתי להעכיר את רוחו היום? מה דע-

תך? עוד יש לנו שהות לקרוא לו החוצה..."

 

"לא,  הצדק עמך,  ז'אן,  מוטב לחכות!" אמרה מאדאם בודנב-

רוק ובתנועה מהירה,  כדרכה,  לפתה את זרועו של בנה,  "מה

יכול להיות כתוב שם!" הוסיפה בדאגה.  "הוא אינו מוַתּר,

הבחור.  מוסיף להתעקש על סכום הפיצויים בעד חלקו בבית...

לא,  לא,  ז'אן,  עוד לא עכשיו... הערב,  אולי,  לפני שנשכב

לישון..."

 

"מה לעשות?" חזר ושאל הקונסול והניד בראשו המושפל.

"אני עצמי רציתי לא פעם לבקש מאבא שיוַתּר... כדי שלא

יידָמֶה כאילו אני,  האח החורג,  גונב את לב ההורים וחורש מזי-

מות נגד גוטהולד... גם בעיני אבא איני רוצה שייראה הדבר כך.

אבל אם לדבר בגילוי-לב... סוף-סוף הריני שותף בעסק.  ולפי

שעה משלמים בֶּטסי ואני דמי שכירות רגילים בעד הקומה

השניה... אשר לאחותי שבפרנקפורט,  הרי הענין מסודר.  בעלה

מקבל כבר עכשיו,  בחיי אבא,  דמי-הסתלקות,  רבע ממחיר

הבית... זוהי עסקה ששכרה בצדה,  שאבא הסדירה בתבונה

ובזריזות,  ומבחינת הפירמה אפשר רק לשמוח עליה.  ואם אבא

פונה עורף לגוטהולד,  הרי זה..."

 

"לא,  ז'אן,  הבלים.  יחסך לענין הלא ברור דיו.  אלא שגוטהולד

סבור שאני,  אמו החורגת,  דואגת רק לילדי שלי ושוקדת להר-

חיק את אביו מעליו.  זה המעציב שבדבר..."

 

"אבל אשמתו היא!" קרא הקונסול וכמעט הרים את קולו,  אך

מיד חזר והנמיכו והעיף מבט לעבר אולם-האכילה.  "אשמתו

היא,  שהיחסים עגומים כל-כך! הגיעי בעצמך! מדוע לא נהג

בתבונה! מדוע צריך היה לשאת לו את דֶמוּאַזֶל שטוּוִינג זו ואֶת...

החנות..." את המלה הזאת ביטא בצחוק נרגז ונבוך.  "הסלידה

שסולד אבא מן החנות הריהי חולשה,  כמובן; אך גוטהולד חייב

היה לנהוג דרך-ארץ כלפי זחיחות-הלב הפעוטה הזאת..."

 

"אה,  ז'אן,  טוב מכול היה אילו ניאות אבא לוַתּר!"

 

"אך כלום אוכל לעוץ לו לעשות כן?" לחש הקונסול והגיע את

ידו אל מצחו בתנועה נרגשת.  "מצד הענין האישי צריך הייתי

לומר; אבא,  שַלֵם.  אבל אני גם שותף בעסק עלי להעמיד לנגד

עיני את טובת הפירמה; ואם אבא אינו סבור שיש לו התחייבות

כלפי בן סורר ומורה ואינו רוצה להפריש לו מן הקרן את הסכום

הזה... מדובר ביותר מאחד-עשר אלף טאלרים.  הרי זה הון

עתק... לא,  לא,  איני יכול לעוץ לו לעשות זאת... אבל גם לעוץ

לו שלא לעשות זאת איני יכול... איני רוצה לדעת על כך ולא

כלום.  רק השיחה עם אבא אינה נוחה לי..."

 

"הערב,  ז'אן,  הלילה.  ועכשיו בוא,  מחכים לנו..."

 

הקונסול טמן את הנייר בכיס-החזה,  הושיט את זרועו לאמו

ויחדיו נכנסו לאולם-האכילה המואר באור יקרות,  שם התישבו

זה עתה הסועדים,  איש-איש במקומו המיועד לו,  ליד השולחן

הארוך.

 

מתוך הטפיטים התכולים כעין הרקיע,  בינות לעמודים הדקים,

הציצו דמויות אלילים לבנות,  שנדמו כמעט כתבליטים.  הוילאות

האדומים הכבדים שעל החלונות היו סגורים,  ובכל פינה מפינות

החדר דלקו שמונה נרות במנורה גבוהה מוזהבת,  מלבד הנרות

הדולקים בפמוטות-הכסף שעל השולחן.  מעל השידה הכבדה,

מול חדר-הנופים,  היתה תלויה תמונה כבירת-מידות של מפרץ

איטלקי,  שגווניו הכחלחלים המעורפלים הוסיפו יופי ועומק

לאין-שיעור באור הזה.  ספות גדולות זקופות מסעד,  מחופות

אריג-דמשק אדום,  עמדו לאורך הכתלים.

 

כשהתישבה מאדאם בּוּדֶנבּרוֹק במקומה,  בין קרגר הזקן,  היו-

שב בראש השולחן מצד החלון,  ובין הכומר וונדרליך,  לא נשאר

עוד בפניה אף צל של חשש ודאגה.

 

"Bon appetit (בתיאבון, בצרפתית)!", אמרה באותו ניד ראש

קצר,  חפוז ולבבי שלה.  והשיטה מבט מהיר על-פני כל

השולחן עד קצהו, מקום שישבו הילדים...

 

 

פרק רביעי

 

"ושוב, כל הכבוד, בּוּדֶנבּרוֹק!" עלה קולו האדיר

של מר קֶפֶּן והחריש את שיחת כל שאר המסובים,  שעה

שהמשרתת,  בזרועות אדומות חשופות,  בחצאית עבה מפוספסת

ובשביס קטן צחור על קדקדה,  היא ומאמזֶל יוּנגמן וחדרניתה של

הקונסולית,  הגישו את מרק הירקות המהביל עם הלחם הקלוי,

והסועדים התחילו שואבים אט-אט את המרק בכפות.

 

"כל הכבוד! הרחבוּת הזאת,  האצילות... אני צריך לומר -

בבית הזה אפשר לחיות,  אני צריך לומר..." מר קֶפֶּן לא היה יו-

צא ובא אצל בעלי-הבית הקודמים; עוד לא עברו ימים רבים מאז

נתעשר,  מוצאו לא היה ממשפחה מיוחסת,  ולמרבה הצער עדיין

לא נגמל מאי-אלו עילגויות-לשון,  כגון החזרה על "אני צריך

לומר." חוץ מזה היה אומר "כל החבוֹד" במקום "כל הכבוד".

 

"וגם לא שילמו בעדו כלום," העיר ביובש מר גרֶטיֶנס,  שמן-

הסתם היה בקי בענין,  וסקר ברוב עיון את המפרץ האיטלקי

מבעד לחלל אצבעותיו המעוגלות.

 

סדר ישיבתם היה מעורב ככל האפשר,  היינו קטעו את שלש-

לת קרובי-המשפחה,  והידידים היו פזורים ביניהם.  אך מן הנמנע

היה להקפיד על כך,  והזוג אֶוֶרדיק ישבו,  כדרכם,  כמעט זה

בחיקו של זה,  מנענעים בראשם זה לזה בחיבה ורעות.  ואולם

קרגר הזקן ישב לו כמלך במסִבּוֹ בין הסנאטורית לַאנגהַאלְס

ומאדאם אַנטוּאָנֶט,  וחלק בין שתי הגברות את תנועות ידיו ואת

הלצותיו השמורות עמו.

 

"מתי נבנה הבית הזה?" פנה מר הופשטדה מעבר לשולחן,

באלכסון,  אל בּוּדֶנבּרוֹק הזקן,  שהיה מגלגל שיחה עם מאדאם

קֶפֶּן בנעימה עולצת ולגלגנית משהו.

 

"בשנת... חכה רגע... בערך ב- 1680,  אם איני טועה.  אגב,

בני מיטיב יותר ממני לדעת תאריכים שכאלה..."

 

"שמונים ושתים," אישר הקונסול ונרכן לפנים; יושב היה

בריחוק מקום,  בלא גברת לצדו,  ליד הסנאטור לַאנגהַאלְס.

"ב- 1682 נשלמה הבנייה.  'ראטֶנקַמפ ושות" התחילו משגשגים

בימים ההם ועולים מעלה-מעלה... כמה מעציבה שקיעתה של

הפירמה בעשרים השנים האחרונות..."

 

השיחה נפסקה ולמשך מחצית הדקה נשתררה דממה.  הכול

הביטו אל צלחותיהם והירהרו באותה משפחה - משפחה מפוא-

רת כל-כך לפנים,  אשר בנתה את הבית הזה וישבה בו,  וסופה

יצאה ממנו מרוששת ומדולדלת...

 

"כן,  מעציב מאוד," אמר המתווך גרֶטיֶנס.  "ותנו דעתכם,  אי-

זה טירוף הביא למפולת הזאת... אילולא עמד דיטריך ראטֶנקַמפ

ועשה את גֶלמאק זה שותף בעסקיו! אלוהים הוא היודע איך

ספקתי כפיִם כשהחל הלז לבחוש בעסקים.  ידוע לי ממקור נאמן,

רבותי,  איך סיפסר האיש במצח-נחושה מאחרי גבו של ראטנק-

מפ ופיזר שטרות-חוב על ימין ועל שמאל בשם הפירמה...

בסוף הקיץ הקץ על כל זה... כאן החלו הבנקים לחשוד,  שם לא

היה כיסוי לשטרות... לא תוכלו לתאר לעצמכם.  וכי מי השגיח

על המחסן? שמא גלמאק? הם השתוללו שם כעכברושים ממש,

שנה אחר שנה! אך לראטנקמפ לא היה אכפת כלל..."

 

"כאילו תקפו השיתוּק," אמר הקונסול.  פניו לבשו ארשת

אטומה וקודרת.  גווֹ היה רכון לפנים,  הוא ניענע את הכף בתוך

המרק ובעיניו הקטנות,  העגולות והשקועות בחוריהן היה מציץ

מפעם לפעם הצצה חטופה אל ראש השולחן.  "מתהלך היה כמי

שמועקה כבדה רובצת עליו,  ודומני שאפשר להבין את המועקה

הזאת.  מה הניע אותו לעשות שותפות עם גֶלמאק, שהביא עמו

לעסק הון זעום שבזעומים,  ושמו הרע הלך לפניו? ודאי חש צורך

להטיל על מישהו קצת מן האחריות הנוראה,  שכן הרגיש

שהעסק מידרדר מטה-מטה באין עוצר... הפירמה ירדה מנכסיה

עוד קודם-לכן,  המשפחה עתיקת-היומין כבר היתה passee

(עוברת ובטלה, בצרפתית) וילהלם גלמאק לא נתן מן-הסתם

אלא את הדחיפה האחרונה למפולת..."

 

"אתה סבור,  אפוא,  אדוני הקונסול הנכבד," אמר הכומר

ווּנדרליך,  מחייך בישוב-הדעת ומוזג יין אדום בכוסה של הגברת

היושבת לצדו ובכוסו שלו,  "שגם לולא נעשה גלמאק שותף

בעסקים ולולא מנהגיו הפרועים היו הענינים מתגלגלים כדרך

שהתגלגלו?"

 

"זאת לא אמרתי," אמר הקונסול תפוס-הרהורים ולא פנה

בדבריו לאיש מן הנוכחים.  "אבל אני מאמין שדיטריך ראטנקמפ

נאלץ לקחת לו את גלמאק לשותף בעל-כרחו ובלית ברירה,  כדי

שתתקיים גזירת הגורל... הוא עשה מה שעשה מחמת כורח

שאין ממנו מנוס... אה,  אין לי ספק שמשהו מתעלולי שותפו היה

ידוע לו,  וגם המתרחש במחסניו לא נעלם מעיניו לגמרי.  אלא

שהוא היה משותק לחלוטין..."

 

"הו, assez (די, מספיק, בצרפתית), ז'אן," אמר בּוּדֶנבּרוֹק הזקן

והניח מידו את הכף. "אין זו אלא אחת מן ה- idees (רעיונות,

בצרפתית) שלך..."

 

הקונסול הרים את כוסו כלפי אביו וחייך בפיזור-הדעת,  אך

לֶבּרֶכט קרגר פתח ואמר:

 

"לא,  הבה נפנה אל שמחות ההוֹוה!"

 

ועודו מדבר,  הושיט ידו בתנועה זהירה ומעודנת ואחז בצוארו

של בקבוק יין לבן,  שצבי קטן של כסף מתנוסס על פקקו,  הטה

אותו מעט אל צדו ובחן בעיון את התוית.  "ק' פ' קֶפֶּן," קרא

וניענע בראשו אל סוחר היינות.  "אה,  כן,  מה אנו ומה חיינו

בלעדיך!"

 

צלחות-מַייסֶן זהובות השולים הוחלפו,  ומאדאם אַנטוּאָנֶט

השגיחה בתוך כך בשבע עינים על תנועותיהן של הנערות;

מאמזֶל יונגמן קראה בקול את הוראותיה לתוך פי השפופרת

המחברת את אולם-האכילה עם המטבח.  עתה הוגש הדג,  והכומר

ווּנדרליך שם לו נתח בצלחתו ואמר:

 

"ובכל-זאת,  שמחות ההווה אינן דבר המובן מאליו.  האנשים

הצעירים היושבים כאן עכשיו ושמחים עמנו,  הזקנים,  ודאי אינם

מתארים להם כי פני הדברים יכלו להיות שונים אי-פעם... רשאי

אני לומר,  כי לא אחת לקחתי חלק במוצאות את בני בודנברוק

שלנו... בכל פעם שאני רואה את אחד הכלים הללו" - והוא פנה

אל מאדאם אנטוּאנט ונטל מן השולחן אחת מכפות-הכסף הכב-

דות - "איני יכול שלא לשאול את עצמי,  האם אין אלו אותם

כלים עצמם שבשנת 1806 היו בידיו של ידידנו הפילוסוף לֶנוּאַר,

סמל בצבא הוד מלכותו הקיסר נפוליאון... ואני נזכר בפגישתנו

ברחוב אַלְף, מאדאם..."

 

מאדאם בודנברוק השפילה את עיניה בבת-צחוק נבוכה וכב-

דת-זכרונות.  תום וטוני, שלא רצו לאכול מן הדג והקשיבו רב-

קשב לשיחת המבוגרים, קראו כמעט פה אחד ממקומם שבקצה

השולחן: "כן, כן, ספרי-נא, סבתא!" אבל הכומר, אשר ידע כי

לא נוח לה לספר בעצמה את המעשה ההוא, שהיה מביך מעט

לגביה, חזר וסיפר במקומה את הסיפור הקטן הנושן, שהילדים

שמעוהו בחפץ-לב גם בפעם המאה, ואולי עדיין לא היה ידוע לזה

או לזה מן האורחים...

 

"הקיצור,  תארו לכם: יום של נובמבר אחרי-הצהרים,  מזג-

האויר קר וגשום כל-כך,  שהשֵם ירחם,  ואני חוזר מעניני משרתי

והולך לי במעלה רחוב אַלְף ומהרהר בפגעי הזמן.  הנסיך בְּליכֶר

היה במרחקים,  הצרפתים נכנסו אל העיר,  אך ההתרגשות

ששררה בה לא ניכרה כמעט כלל.  הרחובות היו דוממים,  האנ-

שים ישבו בבתיהם,  נשמרים לנפשם.  הקצָב פְּראל,  שעמד לפני

דלתו,  ידיו בכיסיו,  ואמר בקולו הרועם: 'באמת,  זה בכל-זאת לא

מוצא חן בעיני! באמת,  זה בכל-זאת -!' פשוט נורה בראשו -

בָּץ... ואני חושב לי: אולי אציץ אל הבודנברוקים,  מלת נחמה

עשויה לשובב את נפשם; האיש שוכב חולה במחלת השושנה,

ומאדאם ודאי טורחת באכסון החיילים.

 

"ואז,  בעצם אותו הרגע,  את מי אני רואה באה לקראתי? את

מאדאם בודנברוק הכבודה שלנו.  אבל איזה מראה היה לה? היא

רצה בגשם בלי מגבעת לראשה,  רק איזה סוּדר מונח-לא-מונח

לה על כתפיה,  יותר משהיא הולכת היא מוֹעדת,  ותסרָקתה - תו-

הו-ובוהו גמור... לא.  הרי זו אמת, מאדאם! השֵם תסרוקת שוב

לא היה יאה לה כלל.

 

" 'איזו הפתעה נעימה!' אני אומר ומרשה לעצמי לאחוז בה

בשרוולה-היא לא ראתה אותי כלל - שכן לבי ניבא לי רעות...

 

" 'לאן את נחפזת כל-כך,  יקירתי?' היא רואה אותי,  היא

מסתכלת בי,  היא מתפרצת: 'אתה הוא זה... היֵה שלום! תם

ונשלם הכול! אני יורדת אל הטְרַאוֶה! (נהר בעיר לִיבֶּק)

 

" 'חלילה וחס!' אני אומר וחש שפני מלבינות.  'לא שם מקומך,

יקירתי! אבל מה קרה?' ואני מחזיק בה בכוח רב,  ככל שמתירים

לי כללי הנימוס.  'מה קרה?' היא קוראת ברעדה.  'הם חומסים את

כלי-הכסף,  וונדרליך! הנה מה קרה! וז'אן שוכב חולה במחלת

השושנה ואין בכוחו לעזור לי! וגם אילו עמד על רגליו,  לא היה

בכוחו לעזור לי! הם שודדים את הכפות שלי,  את כפות-הכסף

שלי,  הנה מה קרה,  וונדרליך,  ואני יורדת אל הטְראוֶה!'

 

"ובכן,  אני אוחז בה בידידתנו ואומר מה שאומרים במקרים

שכאלה – 'courage,' אני אומר, 'courage, יקירתי!' וכן 'הכול

יבוא על מקומו בשלום!' וכן 'אנו נבוא בדברים עם האנשים

האלה,  התחזקי,  בשם האלוהים,  הבה נלך!' ואני מוליך אותה

במעלה הרחוב ומביא אותה אל ביתה.  בחדר-האכילה למעלה,

אנו מוצאים את אנשי חיל-המצב כמו שהשאירה אותם שם מאד-

אם - כעשרים איש עומדים ומפשפשים בשידה הגדולה,  שכלי-

הכסף שמורים בה.

 

" 'עם מי מכם,  רבותי,' אני שואל בנימוס,  'אוכל לקחת

דברים?' והם נותנים קולם בצחוק וקוראים 'עם כולנו כאחד,

אבא!' אבל אז צועד אחד מהם קדימה ומציג את עצמו - איש

שקומתו כאילן,  בעל שפם שחור משוח בדוֹנג וידים גדולות אדו-

מות המציצות לו מבעד לגדילי חפתיו.  'לֶנוּאַר'' הוא אומר

ומצדיע בשמאלו,  כי בימינו הוא אוחז צרור של חמש או שש

כפות-כסף,  'לנואר, סַמָל.  מה רצון אדוני?

 

" 'אדוני הקצין!' אני אומר, מכַוון אל ה- point d'honneur (רגש

הכבוד, בצרפתית) שלו. 'כלום יאה העיסוק בחפצים הללו

למעמדך הרם?.. הרי העיר לא נעלה את שעריה בפני הקיסר..'

'מה אתה רוצה, אדוני?' הוא עונה. 'זה טבעה של מלחמה!

האנשים זקוקים לכלים שכאלה...''

 

" 'אבל תן דעתך,' אני נכנס לתוך דבריו,  שכן צץ רעיון במו-

חי.  'הגברת הזאת,' אני אומר,  שהרי מה אין אומרים במצב

שכזה,  'בעלת-הבית - אין היא גרמניה כלל,  כמעט בת-ארצך

היא,  צרפתיה...'

 

" 'הכיצד,  צרפתיה?' הוא חוזר אחרי.  ומה,  אתם חושבים,  מה

מוסיף ואומר אותו סרדיוט ארך-רגלים? 'מהגרת אפוא?' הוא

אומר.  'אם כן,  הריהי אויבת הפילוסופיה!'

 

"אני המוּם,  אבל כובש את צחוקי.  'עיני הרואות,' אני אומר,

'שיש לך ראש על כתפיך.  ואני חוזר ואומר,  העיסוק בחפצים

הללו אינו יאה למעמדך!' הוא שותק רגע ואז מאדימות פניו פת-

אום,  הוא משליך את שש הכפות שלו אל תוך השידה וקורא: 'וכי

מי אמר לך שהיה בדעתי לעשות משהו בכלים הללו ולא להת-

בונן בהם בלבד?! כלים נאים מאוד! ואם יעז מישהו מאנשַי לקחת

לו אחד מהם למזכרת,  הרי...''

 

"אמנם,  מזכרות נטלו להם הללו די והותר בין כך ובין כך,  ולא

היה טעם לדבר באזניהם על צדק אנושי או אלוהי... דומה שלא

היה להם אלוהים מבלעדי אותו האיש הקטן והנורא..."

 

 

פרק חמישי

 

"האם ראיתָ אותו,  אדוני הכומר?"

 

הצלחות הוחלפו שוב.  על השולחן הופיעה ירך חזיר ענקית,

אדומה כעין הלבֵנה וטבולה בפירורי לחם,  מעושנת ומבושלת

ברוטב צלפים חום חמצמץ,  ועמה כמות גדולה כל-כך של ירקות,

שקערה אחת די היה בה להשביע את כל הסועדים.  לֶבּרכט קרגר

קיבל עליו את מלאכת החיתוך.  מרפקיו זקופים בחֵן,  אצבעותיו

הארוכות מתוחות יפה-יפה על גב הסכין מזה ועל גב המזלג מזה,

היה פורס מתון-מתון את הנתחים העסיסיים. גם יצירת-המופת

סוף עמוד 23