בית הלשכה חולית
פרנק הרברט
המבקשות לחזור אל העבר חייבות לשלוט בהוראת
ההיסטוריה.
- הקוֹדָה של בנות גשרית
כשהוצא תינוק הר'וּלָה הראשון ממכָלי ההחיָאה של בנות
גשרית, זימנה האם הראשה דַארְוִי אוֹדְרַאדֶה חגיגה צנועה
בחדר-האוכל הפרטי שלה הנשקף על המרכז. השחר זה עתה
עלה, ושתי החברות האחרות במועצתה – טַאמַאלַאנֶה ובֶּלוֹנְדָה -
גילו את קוצר-רוחן בְּגין הזימון, אף כי אודראדה הורתה
שארוחת-בוקר תוכן בידי הטבחית הפרטית שלה.
"לא כל אשה יכולה לחוֹג את הולדת אביה," התלוצצה
אודראדה עת התלוננו השתַיִם כי זמנן יקר מכדי שיקדישוהו
ל"הבלים מיותרים".
רק בטאמאלאנה ניכר סימן להנאה חשאית.
בלונדה סילקה כל ארשת מתווי-פניה הבשרניים, והיה הדבר
שקול אצלה כנגד העוָיה של זעף.
הייתכן, תהתה אודראדה, כי בל לא טיהרה מעצמה את טינתה
על ההידור היחסי של מגורי האם הראשה? מעמדה של אודראדה
ניכר בבירור בכל הסובב אותה, אולם היחוּד שיקף את
אחריותה, לאו דווקא את התנשאותה על אחיותיה. בזכות
חדר-האוכל הקטן היתה יכולה להתיָעץ עם עוזרותיה בעודה
סועדת את לבה.
בלונדה הציצה לכאן ולכאן, להוטה בעליל לכלות את עניָנה
כאן ולצאת. מאמצים רבים הושקעו בנסיונות-שוא להבקיע את
קליפתה של בלונדה הצוננת, המרוחקת.
"היתה זו תחושה מוזרה מאין כמוה, להחזיק את התינוק
בזרועותי ולחשוב: זה אבי," אמרה אודראדה.
"שמעתי אותך בפעם הראשונה!" בלונדה דיברה ממעמקי
בטנה, ברטינה בָּריטונית כמעט, כאילו כל מלה הקשתה עליה
את העיכול משום-מה.
אולם היא הבינה את הלצתה היבשה של אודראדה. הבַּאשַאר
הזקן מַיילִס טֶג אכן היה אביה של האם הראשה. ואודראדה
עצמה אספה את התאים (בציפורני ידיה) שהיו נחוצים להצמחת
הר'ולה החדש הזה, במסגרת "תכנית אפשרית" לטווח ארוך,
שמא יעלה בידיהן לחקות את מכָלי ההחיָאה של הטְלֵילאסוּ.
אולם בלונדה היתה מעדיפה גירוש משורותיהן של בנות גשרית
על הסכמה לדבריה של אודראדה על-אודות הציוד החיוני
למסדר.
"אני רואה זאת כקלות-דעת בשעה אשר כזאת," אמרה
בלונדה, "המטורפות הללו רודפות אותנו להכחידנו ואת רוצה
לחגוג!"
אודראדה שמרה על נעימת קול רכה, במאמץ-מה. "אם
המטרונות הכבוּדות יגלו אותנו בטרם נהיה מוכנות, אפשר
שנוכל ליַחס את כשלוננו למורל ירוד."
המבט הדומם שנעצה בלונדה בעיניה של אודראדה נשא עמו
האשמה כבושה: אותן נשים נוראות כבר הכחידו ששה-עשר
מכוכבי-הלכת שלנו!
אודראדה ידעה שטעות היא לחשוב על אותם כוכבי-לכת
כאילו היו נחלאות בנות גשרית. הפדרציה הרופפת של ממשלות
עולמיות שהתארגנה אחרי ימי הרעב והפזורה היתה תלויה
רכות במסדר לאספקת שירותים חיוניים ותקשורת אמינה, אבל
הסיעות הנושנות התמידו בשלהן - אנקס, גילדת החלל, בני
טלילאס, שרידי מאחזים של כוהני האל המפוצל, אפילו פלגים
משניים ושסועים של דוברות הדגים. האל המפוצל הוריש
לאנושות קיסרות מפוצלת - כל הסיעות הללו איבדו כל
משמעות עת הגיחו בפתאום המטרונות הכבודות בחמת-זעמן מן
הפזורה. בנות גשרית - שהוסיפו והחזיקו ברוב אורחות-
פעולתם הנושנים - היו מטבע הדברים המטרה הראשונה במעלה
להתקפה.
מחשבותיה של בלונדה כמעט שלא התרחקו מעולם מסכנת
המטרונות הכבודות. זו היתה חולשה, ואודראדה ידעה בה שכזו
היא. לעתים שקלה אודראדה בהיסוס את הדחתה של בלונדה,
אבל גם בקרב בנות גשרית היו סיעות נפלגות בימים אלה, ואין
להכחיש שלא היתה בהן מארגנת טובה מבל. הארכיב לא היה
יעיל מעולם כפי שהיה תחת ידיה.
כדרכה לעתים כה תכופות, הצליחה בלונדה, בלא שתאמר
אף מלה על כך - למקד את דעתה של האם הראשה בציידות
הללו הרודפות אותן בהתמדה פראית, עיקשת. הדבר השחית את
אוירת ההצלחה השקטה שקיוותה אודראדה להשרות הבוקר.
היא אילצה את עצמה לחשוב על הר'ולה החדש. טג! אם יהיה
אפשר להחזיר לו את זכרונותיו המקוריים, ישרת שוב את
המסדר הבאשאר המעולה מכל אשר היו לו. באשאר מנטאט!
גאון צבאי שעוצמתו כבר היתה לשם-דבר, נוסח אגדות
הקיסרות העתיקה.
אבל האם יועיל אפילו טג למול הנשים הללו השבות מן
הפזורה?
בשם כל האלים, יהיו אשר יהיו, אסור שהמטרונות הכבודות
ימצאו אותנו! עוד לא!
בטג נתגלמו יותר מדי נעלמים ואפשרויות מדאיגים. תעלומה
אפפה את התקופה שלפני מותו והשמדת חולית. הוא עשה
דבר-מה בגַאמוּ שעורר את חמתן הלא-מרוסנת של המטרונות
הכבודות. התגוננות ההתאבדות שלו בחולית, לא היה די בה
כשלעצמה להצית את תגובתן המטורפת. היו שמועות, בדלי
דברים, על ימיו האחרונים בגַאמוּ לפני שואת חולית. הוא נע
במהירות כזו שעין אדם לא יכלה להבחין בו! האוּמנם? עוד גילוי
של הכשרונות הפרועים הצפונים בגנים של בית אַטְרֵאִידֶס?
סטיה גנטית? או עוד אגדת טֶג ותו לא? המסדר חייב להיוָדע,
ויפה שעה אחת קודם.
חניכה הביאה שלושה מגשי ארוחת-בוקר והאחיות סעדו את
לבּן בחפזון, כאילו שומה עליהן להיפטר במהירות רבה ככל
האפשר מהסחה זו של דעתן, שכן זמן שאבד פירושו אסון.
גם אחרי צאתן של השתַּיִם, נותרה אודראדה תחת השפעתם
המתמשכת של פחדיה הנאלמים של בלונדה.
ופחדי שלי.
היא קמה וניגשה לחלון הרחב שנשקף, מעבר לגגות
הנמוכים, אל חלק מטבעת המטעים ושדות המרעה המקיפה את
המרכז. שלהי האביב, והפירות כבר מתחילים להבשיל שם.
הולדת. היום הזה נולד טג חדש! למחשבה לא נתלוותה
התרוממות-הרוח. לרוב היה בכוחו של הנוף להשיב את נפשה,
אבל לא הבוקר הזה.
מהם מקורות כוחי האמיתיים? מהן העובדות שבידיי?
משאבים אדירים עומדים לרשותה של אם ראשה: נאמנות
עמוקה מִנִי חקר בלבותיהן של המשרתות אותה, זרוע צבאית
בפיקודו של באשאר שקיבל את הכשרתו מטג (רחוקה עתה, כי
חלק גדול מכוחותיהן הגן על עולם המדרשה, לַמְפַּאדַאס),
אוּמנים וטכנאים, מרגלים וסוכנים בכל רחבי הקיסרות
העתיקה, עובדים לאין מספר התולים עיניהם במסדר שיגן
עליהם מפני המטרונות הכבודות, וכל האמהות הנערצות בעלות
הזכרונות האחרים המשתרעים עד שחר החיים.
אודראדה ידעה, בלי גאוות-שוא, כי בה מתגלם מיטב עוצמתה
של אם נערצה. אם אין לאל ידה למצוא את המידע הנחוץ לה
בזכרונה שלה, יש סביבה אחרות שימלאוּ את החסר. ואפילו
נתונים המאוחסנים במכונה, אם כי היה עליה להודות בחשד
מלידה בשכמותם.
אודראדה מצאה את עצמה מתפתית לחטט באותם חיים אחרים
השמורים בה כמין זכרון משני - באותן שכבות תת-קרקעיות
של תודעה. אולי תוכל למצוא פתרונות מבריקים למצוקתן
בנסיונן של אחרות. מסוכן! את עלולה לתעות בסבך הזה
שעות-על-שעות, מרותקת נוכח רבגוניות השוני האנושי. מוטב
להניח את הזכרונות האחרים באיזונם, מוכנים לקריאה או
נזעקים מעצמם בשעת הכורח. ההכרה, זו נקודת המשען, זו
אחיזתה בזהותה.
משל המנטאט המוזר של דַנְקֶן אַיידֶהוֹ סייע גם הוא.
תודעה עצמית: מראות הניצבות זו מול זו וכך חולפות ביקום,
קולטות בדרכן בבואות חדשות המשקפות מזו לזו עד אין קץ.
האינסופי נראה כסופי, מקבילת ההכרה נושאת את פיסות
האינסוף המוחשיות.
מעודה לא שמעה מלים שהתקרבו כל-כך לתודעתה שלה
האילמת. "מורכבות מתמחה," כינה זאת איידהו, "אנו מלקטים
את מערכות הסדר שלנו, מרכיבים אותן ומשקפים אותן."
ואכן, היתה זו השקפת בנות גשרית כי בני-האדם הם חיים
שיצרה האבולוציה כדי לברוא סדר.
וכיצד מסייע לנו הדבר כנגד אותן נשים פורעות סדר
הרודפות אותנו? איזו שלוחה של האבולוציה מיַצגות הן? האין
האבולוציה אלא שם אחר לאלוהים?
אחיותיה היו לועגות ל"ניחושים פרועים" מעין אלו.
ואף-על-פי-כן, אולי יש תשובות באיזה זכרון אחר.
אהההה, מה רב הפיתוי!
עד יאוש השתוקקה להקרין את עצמיותה המיוסרת אל זהויות
העבר ולחוש כיצד חיו את חייהן. הסכנה הישירה הכרוכה
בפיתוי זה הקפיאה את דמה. היא חשה זכרון אחר נדחק אל סף
תודעתה. "כך זה היה!" "לא! היה זה יותר כך!" כמה להוטים
היו. עליך לבחור ולברור, להחיות את העבר בזהירות מרובה.
והאין זו תכלית ההכרה, עיקר תמציתה של החיות?
בררי מן העבר ועַמְתי עם ההווה: למדי את ההשלכות.
זו היתה השקפת בנות גשרית על ההיסטוריה, ודבריו של
סנטאיאנה הקדמון הידהדו בחייהן: "מי שאינן זוכרות את העבר
נידונות לחזור עליו."
בנין המרכז עצמו, מקום זה, האדיר מכל מעוּזי בנות גשרית,
שיקף את הגישה הזאת בכל אשר פנתה אודראדה. תועלתנות, זו
היתה התפיסה השלטת בכיפה. לא היו כמעט דברים במרכז
פעילותן של בנות גשרית שהורשו לאבד את שימושם, שנשמרו
מתוך רגשנות גרידא. המסדר בז לארכיאולוגים. האמהות
הנערצות הן התגלמות ההיסטוריה.
אט-אט (הרבה יותר לאט מן הרגיל) פעל הנוף הנשקף מחלונה
הגבוה את פעולתו המרגעת. כל אשר מסרו לה עיניה, ניכר בו
סדרן של בנות גשרית.
אולם המטרונות הכבודות עלולות לשים קץ לסדר הזה בעוד
רגע קט. מצבו של המסדר היה עתה רע מכל אשר נאלץ לסבול
בימי העריץ. רבות מן ההחלטות שנאלצה לקבל עתה היו לה
לזרא. חדר עבודתה היה למקום שנוא בעֵטיָם של המעשים
שנעשו בו.
לנטוש את מצודת בנות גשרית בפאלמה?
ההצעה נכללה בדו"ח הבוקר של בלונדה שהמתין לה על
שולחנה. אודראדה חתמה עליה לאישור. "כן."
לנטוש, משום שהתקפת המטרונות הכבודות צפויה בכל רגע
ואיננו יכולות להגן על המקום, או לפנותו.
אלף ומאה אמהות נערצות, ואיילות הגורל לבדן יודעות כמה
חניכות, שוחרות ואחרות, מתות - אם לא רע מזה, בגלל אותה
מלה יחידה. שלא לומר דבר על אותם "חיים רגילים"
המתקיימים בצלן של בנות גשרית.
נטל ההחלטות הללו הפיק באודראדה תשישות ממין חדש.
האם זו תשישות הנפש? היש בכלל דבר כזה, נפש? היא חשה
עייפות עמוקה, במקום שם התודעה אינה יכולה לגשש.
תשושה, תשושה, תשושה.
אפילו בבלונדה ניכר הנטל, בִּבִּל, העולה כפורחת בימי
אלימות. טאמאלאנה לבדה התעלתה עליו למראית-עין, אך לא
שיטתה באודראדה. טאם הגיעה לגיל התצפית המתנשאת, זה
המצפה לכל האחיות הזוכות להגיע עדיו. אין בו דבר של
חשיבות, זולת תצפית וחריצת משפט. ברובו ככולו, לא הובע
במלים והופיע רק כארשת חולפת בפנים קמוטות. טאמאלאנה
המעיטה לדבר בימים אלה, ומה שאמרה היה מצומצם עד כדי
גיחוך:
"לקנות יותר אי-ספינות."
"לתדרך את שיאנה."
"לעבור על רשומות איידהו."
"לשאול את מוּרבֶּלה."
לפעמים נשמעו מפיה רק גניחות, כאילו חששה פן יבגדו בה
המלים.
וכל אותה עת שוטטו בחוץ הציידות, סורקות את המרחב
בחיפושיהן אחר כל רמז למקומו של בית הלשכה.
במחשבותיה הפנימיות מכּל, ראתה אודראדה את האי-ספינות
של המטרונות הכבודות כספינות שודדי-ים השטות להן בימים
רחבי-הידַיִם בינות הכוכבים. אין הן מניפות דגלים שחורים,
דגלי גולגולת ועצמות צלובות, ואף-על-פי-כן מתנוסס מעליהן
הדגל הזה. ואין בהן כל דבר רומנטי, אף לא כהוא-זה. הרג
וביזה! צברי את הונך מתוך דמם של אחרים. הקיזי את האנרגיה
והשיטי אי-ספינות רצחניות בדרכים חלקלקות מדם.
והן לא ראו כלל כי הן עתידות לטבוע בשמן המשחה האדום
הזה בעצמן, אם יתמידו בדרכן.
אין זאת כי יש שם אנשים שטופי זעם, באותה פזורה אנושית
שממנה יצאו המטרונות הכבודות, אנשים החיים כל ימיהם
בשגעון יחיד לדבר אחד: חסלו אותם!
יקום מסוכן הוא זה שבו מותר לרעיונות אשר כאלה להתהלך
באין מפגיע. תרבות ראויה לשמה דואגת לכך שרעיונות כאלה
לא יצברו אנרגיה, לא יזכו אפילו להיוָלד. ואם הופיעו, במקרה
או שלא במקרה, יש להסיטם מדרכם במהירות, שכן דרכם היא
שהם צוברים תנופה.
אודראדה השתוממה על שהמטרונות הכבודות לא הבינו זאת,
או אם, הבינו, התעלמו מזאת.
"היסטריות לחלוטין," תיארה אותן טאמאלאנה.
"כְּסֶנוֹפוֹבִּיות," חלקה בלונדה על דעתה, תמיד להוטה לתקן,
כאילו שליטתה בארכיב מעניקה לה אחיזה עדיפה במציאות.
והצדק עם שתיהן, חשבה אודראדה. המטרונות הכבודות
מתנהגות בהיסטריה. כל המצוי מחוץ לתחומן הוא אויב.
היחידים שהן בטחו בהם, כמדומה, היו הגברים המשועבדים להן
מינית, וגם בהם, רק במידה מוגבלת. בודקות תמיד, לדברי
מורבלה (המטרונה הכבודה היחידה שהצלחנו לשבות), לראות
אם אחיזתן איתנה.
"לפעמים הן עלולות לחסל מישהו, רק משום המשוגה, למען
יראו וייראו." אלה היו דבריה של מוּרְבֶּלָה, שעוררו מעצמם את
השאלה: האם משום כך הן נטפלות אלינו? "ראו! זה דינן של
המעזות להתנגד לנו!"
מורבלה ענתה על כך, "עוררתן את חמתן. ומשהתעוררה
חמתן, הן לא יחדלו לפני שישמידו אתכן."
חסלו כל זר!
ישירוּת יחידה ומיוחדת במינה. וזו נקודת תורפה, אם נשכיל
ללחוץ עליה, חשבה אודראדה.
כסנופוביה שהרחיקה לכת עז שנעשתה נלעגת?
ייתכן בהחלט.
אודראדה חבטה באגרופה בשולחן, יודעת היטב שהאחיות
הפוקחות עין מתמדת על התנהגותה של האם הראשה יראו את
התנועה וירשמו אותה. היא דיברה בקול רם אל עין הריגול
הפקוחה תמיד ואל כלבות השמירה שמאחוריה.
"לא נשב תחתינו ונמתין במובלעות מגן! נעשינו שמנות כמו
בלונדה (והרי לה סיבה לרוגז!), במחשבה שבראנו חברה חסינה
מִפֶּגע ומבנים העומדים לעד."
אודראדה סקרה במבטה את החדר המוכר היטב.
"המקום הזה הוא אחד ממקורות חולשתנו!"
היא התישבה מאחורי שולחנה וחשבה (דווקא!) על אדריכלות
ועל תכנון ישוּבי. ומה, הרי זו זכותה של האם הראשה!
כמעט לעולם אין ישוּבי המסדר צומחים באקראי. גם כשהן
נוטלות לידיהן מבנים קיימים (כמו מצודת הארקוֹנֶן העתיקה
בגַאמוּ), הן עורכות מיָד תכניות לשינוי. הן זקוקות לשפופרות
פניאומטיות קטנות להובלת חפיסות קטנות ותשדורות. קווי אור
ומקרני קרן קשיחה לפענוח צְפָנִים. האחיות ראו את עצמן
כאמניות התקשורת החסויה. בלדריות, הן חניכות והן אמהות
נערצות (מחוּיבות להכחיד את עצמן ובלבד שלא יסגירו את
הממונות עליהן) נשאו את התשדורות החשובות ביותר.
היא ראתה את כל זאת בעיני רוחה, מעבר לחלונה ומעבר
לכוכב-הלכת הזה - ראתה את רשתה, המאורגנת והמאוישת
להפליא, כל בת גשרית שלוחה של כל השאר. במה שנוגע
לקיומו של מסדר האחיות, היה גלעין של נאמנות שדבר לא יכול
להשחיתו. אחדות עלולות לסטות מן הדרך, לעתים באורח
מרעיש יסודות תבל (כמו הגבירה גֶ'סִיקָה, סבתו של העריץ),
אבל גם הן לא סטו אלא עד גבול ידוע. רוב התהפוכות היו
בנות-חלוף.
וכל הדברים הללו יצרו מתכונת לבנות גשרית. נקודת
תורפה.
בינה לבינה הודתה אודראדה בשותפות עמוקה לתחושותיה
של בלונדה. אבל ארורה אני אם אניח לדברים שכאלה לדחוק
מפניהם כל שמחת חיים! זו תהיה כניעה לאותם דברים עצמם
שרצו המטרונות הכבודות המשתוללות.
"מקורות עוצמתנו, אותם רוצות הציידות," אמרה אודראדה
ונשאה את עיניה אל עיני הריגול בתקרה. כמו הפראים
הקדמונים שאכלו את לבבות אויביהם. אם כן... ניתן להן אוכל,
ביד רחבה! ורק במאוחר מדי יתברר להן שאינן יכולות לעכל
אותו!
חוץ משיעורים ראשוניים שנועדו לחניכות ולשוחרות, לא
הגה המסדר חיבה יתירה לפתגמים של מוסר השכל, אבל היתה
לה לאודראדה סיסמה פרטית משלה: "מישהי צריכה לעשות את
החריש". היא חייכה לעצמה כשחזרה והשתוחחה על עבודתה,
טריה ורעננה. החדר הזה, המסדר הזה, הוא גַּנָּה ויש לעשבו
ולזרעו. ולדשנו. אסור לשכוח את הדשן.
כשהתחלתי להוליך את האנושות בשביל הזהב שלי,
הבטחתי לה לקח שתזכרנו בלשד עצמותיה. אני יודע
מתכונת עמוקה שבני-האדם מתכחשים לה בדבריהם
בעודם מאשרים אותה במעשיהם. הם אומרים שהם
מבקשים בִּטחה ושקט, המצב הקרוי בפיהם שלום. אך
תוך כדי כך הם בוראים את זרעי המהומה והאלימות.
- לטו השני, האל-הקיסר
ובכן, היא מכנה אותי מלכת העכבישים!
המטרונה הכבודה הגדולה נשענה לאחור בכסאה הכבד הניצב
על בימה גבוהה. שדיה הקמלים רטטו בצחקוק דומם. היא יודעת
מה יקרה כשאכניס אותה לרשתי! אמצוץ את לשַדה עד יובש, זה
מה שאעשה.
האשה הקטנה בעלת תווי הפנים החסרים כל יחוד והשרירים
המפרכסים בעצבנות השקיפה מטה על הרצפה צהובת האריחים,
השטופה באור כיפתו השקופה למחצה של חדר הראיונות שלה.
אם נערצה מבנות גשרית היתה שרועה שם, כפותה באזיקי
תֵּיל-שִיגָא. השבויה לא ניסתה להיאבק במוסרותיה. אין כמו
תיל-שיגא לצורך זה. יבתק את זרועותיה מעליה, זה מה
שיעשה!
האולם שבו ישבה היה לרצון למטרונה הכבודה הגדולה
בזכות ממדיו, לא פחות מאשר בזכות העובדה שנלקח מאחרים.
הוא נועד לכינוסי נַווטי הגילדה כאן, בכוכב-הלכת צומת, כל
נווט ונווט במְכָל ענקי משלו, ומשום כך היה שטחו שלוש מאות
מטרים רבועים. השבויה על הרצפה הצהובה היתה כגרגר אבק
במרחביו.
העלובה נהנית יותר מדי לגלות לי כיצד מכנה אותי זו
הממונה עליה, כביכול!
ובכל-זאת היה זה בוקר נאה, חשבה המטרונה הכבודה
הגדולה. מלבד זאת שאין עינוי או גשושה מוחית המסוגלים
לפעול על המכשפות הללו. כיצד, תוכלי לענות מישהי העלולה
להחליט למות בכל רגע, כחפצה? וכן הן גם עושות! ואף יש להן
דרכים לכבוש כל כאב. ערמומיות ביותר, הפרימיטיביות הללו.
ועל כל זאת, היא מלאה וגדושה שירי! הגוף שספג את הסם
הארור הזה מתפורר בטרם יכולה כל גשושה לבדוק אותו כראוי,
ברגע מותו.
המטרונה הכבודה הגדולה רמזה לעוזַרתה. זו דחקה את האם
הנערצה השרועה בכף-רגלה, ומשקיבלה אות נוסף, ריפתה את
אזיקי תיל-השיגא כך שהניחו לה מרחב מזערי לתנועה.
"מה שמך, ילדתי?" שאלה המטרונה הכבודה הגדולה. קולה
החריק מזיקנה ומחביבות מעוּשה.
"שמי הוא סַבַּאנְדָה." קול צעיר וצלול, עדיין בעינו, עדיין לא
פגעו בו כאבי הגשושה.
"ההיית רוצה לראות איך אנחנו לוכדות זכר עלוב ומשעבדות
אותו?" שאלה המטרונה הכבודה הגדולה.
סבּאנדה ידעה מה התגובה הנאותה לדברים אלה. היא הוזהרה
מראש. "קודם אמות." היא אמרה זאת בשלוָה, מבטה נעוץ
בפרצוף העתיק שצבעו כשורש יבש שנשאר זמן רב מדי
בשמש. הניצוצות הכתומים המוזרים הללו בעיניה של הזקנה
הבלה. סימן לכעס, אמרו לה המדריכות.
גלימה רפויה אדומה-זהובה שדמויות דרקון שחורות מצוּירות
על צדה הפתוח, ובגד-גוף אדום מתחתיה, רק הבליטו את רזון
הגוף שמתחת.
ארשת פניה של המטרונה הכבודה הגדולה לא השתנתה
כהוא-זה גם כשעלתה בה המחשבה החוזרת ונשנית על
המכשפות הללו: ימח שמן! "מה היה תפקידך בכוכב-הלכת הקטן
והמטונף שבו תפסנו אותך?"
"מורה לצעירות."
"צר לי לומר שלא השארנו בחיים אף אחת מהצעירות הללו."
הנה, מדוע היא מחייכת? כדי להעליב אותי! זו הסיבה!
"האם לימדת את הצעירות לסגוד למכשפה שִיאָנָה?" שאלה
המטרונה הכבודה הגדולה.
"מדוע עלי ללמד אותן לסגוד לאחת האחיות? זה לא היה מוצא
חן בעיני שיאנה."
"לא היה... האם את אומרת שהיא חזרה-לחיים ואת מכירה
אותה?"
"האם אנו מכירות רק את החיים?"
כמה צלול וחסר-פחד קולה של המכשפה הצעירה. יש להן
שליטה עצמית מרשימה, אבל גם היא לא תושיע אותן. עם-זאת,
מוזר, מה רב כוח התמדתו של פולחן שיאנה. יהיה צורך
לשרשו, כמובן, להשמידו כדרך שאנו משמידות את המכשפות
עצמן.
המטרונה הכבודה הגדולה זקפה את זרת ידה הימנית. עוזרת
שהמתינה לאות הזה התקרבה למכשפה, מזרק בידה. אולי הסם
החדש הזה יתיר את חרצובות לשונה של המכשפה, ואולי לא.
מה בכך.
סבאנדה עיוותה את פניה כשנגע המזרק בצוָארה. שניות
ספורות, והיא מתה. משרתות סילקו את גוִייתה. היא תינתן
כמאכל לפוּטָארִים כלואים. אין זאת כאילו יש בפוטארים תועלת
מרובה. אינם מתרבים בשביה, אינם מצייתים לפקודות
הפשוטות ביותר. זעופים, ממתינים.
"איפה מאלפים?" הם שואלים. ולעתים נפלטות מפיותיהם
דמויי האדם מלים חסרות-פשר אחרות. עם-זאת, אפשר למצוא
בפוטארים הנאות ידועות. השביה גם מפגינה את היותם פגיעים.
כמוהם כמכשפות הפרימיטיביות הללו. עוד נמצא את מקום
מחבואן של המכשפות, זו רק שאלה של זמן.
הלוקח את הנדוש והשגרתי ושופך עליו אור חדש, עלול
להטיל אימה. איננו רוצים שרעיונותינו ישתנו. תביעות
שכאלה נראות לנו כאיומים. "אני כבר יודע את הדברים
החשובים!" אנו אומרים. ואז בא המשַנה ומשליך את
רעיונותינו הישנים אחרי גווֹ.
- אדון הזֶנְצוּפי
מַיילס טֶג אהב לשחק במטעים המקיפים את המרכז. לראשונה
לקחה אותו אודראדה שמה כשהיה ממש עולל. אחד הזכרונות
החיים הראשונים שלו: בקושי בן שנתים וכבר מודע לכך שהוא
ר'ולה, אף כי לא ירד לסוף משמעות הדבר.
"אתה ילד מיוחד," אמרה אודראדה, "יצרנו אותך מִתָּאים
שלקחנו מגופו של איש זקן מאוד."
אף שהיה מהיר תפיסה מכפי גילו ושמע בדבריה נעימה
מדאיגה במעורפל, העסיקה אותו בראש ובראשונה ההתרוצצות
בין עשבי הקיץ הגבוהים תחת העצים.
עם הזמן הוסיף ימי מטעים אחרים ליום הראשון ההוא, ועמם
צבר התרשמויות מאודראדה ומאחרות שלימדו אותו. הוא ידע
במוקדם מאוד כי אודראדה נהנית מן הטיולים הללו לא פחות
ממנו.
יום אחד אחר הצהרים, והוא בשנת חייו הרביעית, אמר לה:
"האביב הוא העונה האהובה עלי."
"גם עלי."
כשהיה בן שבע וכבר הפגין את ברק המחשבה המשולב
בזכרון הוֹלוֹגְרָפִי, שבזכותם הטיל המסדר אחריות כה כבדה על
גלגולו הקודם, ראה לפתע את המטעים כמקום שיש לו נגיעה
לדבר-מה עמוק בתוככיו.
אז נוכח ממש זו הפעם הראשונה כי יש בו זכרונות שאין
ביכולתו לדלותם. הוא נסער עד מאוד ופנה לאודראדה שעמדה
לידו, דמותה מותוֵית בקרני השמש הנוטה, אמר לה: "יש דברים
שאינני יכול לזכור!"
"תזכור אותם יום אחד," אמרה.
הוא לא ראה את פניה בגלל האור העז ודבריה בקעו ממקום
של צל עמוק, עמוק בתוכו, ולא רק מפיה של אודראדה.
בשנה ההיא החל ללמוד את קורות חייו של הבאשאר מיילס
טג, שתאיו היו המוצא לחייו החדשים. אודראדה הסבירה מעט
מן הדברים הללו והראתה לו את ציפורניה. "גירדתי מעט מעור
צוָארוֹ - תאי עור, והם הכילו את כל מה שהיה דרוש כדי להביא
אותך לעולם."
היתה מין פעלתנות נמרצת במטעים בשנה ההיא, הפירות היו
גדולים וכבדים יותר, הדבורים היו ממש קדחתניות.
"זה משום שהמדבר הולך וגדל שם, מדרום," אמרה
אודראדה. היא הצביעה בידה כשצעדו בבוקר הרענן מטל בין
עצי התפוח הגדושים.
טג צפה דרומה בין העצים, מהופנט לרגע מאור השמש
המסתנן בין העלים. הוא למד על המדבר, חשב שיש ביכולתו
לחוש את אותותיו במקום הזה.
"עצים יכולים לחוש את קִצם המתקרב," אמרה אודראדה,
"החיים מתרבים ביתר שאת עת נשקפת להם סכנה."
"האוִיר יבש מאוד," אמר, "זה המדבר, בוַדאי."
"שמת לב שעלים אחדים נעשו צהובים ומסולסלים
בקצותיהם? נאלצנו להרבות בהשקיה השנה."
הוא הכיר לה טובה על שכמעט אף פעם לא דיברה אליו
מגבוה. לרוב שוחחו כאדם אל אדם. הוא ראה את העלים
הצהובים מסולסלי השולים. המדבר עשה זאת.
במעמקי המטע הקשיבו דומם לציפורים ולחרקים שעה קלה.
הדבורים העמלות בתלתן בשדה המרעה הסמוך באו לבדוק,
אולם הוא נשא את הסימון הפֶרוֹמוֹנִי, כמוהו ככל המהַלכים
חופשי בבית הלשכה. הן חלפו ביעף, חשו בסימני הזיהוי וחזרו
לעניָנן בפרחים.
תפוחים. אודראדה הצביעה מערבה. אפרסקים. הוא הפנה את
דעתו באשר הִצבּיעה. כן, וממזרח להם הדובדבנים, מעבר לשדה
המרעה. הוא ראה שרף נוטף מן הענפים.
זרעים ויונקות רכות הובאו לכאן באי-ספינות המקוריות לפני
כאלף וחמש מאות שנה, סיפרה לו, וטופחו באהבה ובמסירות.
טג שיוָה לעצמו ידַיִם מחטטות בעפר, טופחות בעדינות על
האדמה סביב היונקות הצעירות, השקיה קפדנית, גידור שירחיק
את הבקר לשדות המרעה הטבעי המקיפים את מטעי בית הלשכה
ובניָניו.
עתה כבר התחיל ללמוד על עקלתון החולות הענקי שחילץ
המסדר מֵרַאקִיס. במותו של העקלתון הזה הופיעו יצורים
הקרואים דגי-חול. דגי-החול, בגללם התרחב המדבר. משהו מן
התורה הזאת נגע לקורותיו של גלגולו הקודם - אדם הקרוי
"הבאשאר". חייל דגול שנהרג כאשר באו נשים נוראות
הקרויות מטרונות כבודות והשמידו את ראקיס.
טג מצא את לימודיו אלה מרתקים ומדאיגים גם יחד. הוא חש
בפערים בעצמיותו, במקומות שבהם צריכים להימצא זכרונות.
הפערים קראו אליו בחלומותיו. ולפעמים, כששקע בהגיגיו,
הופיעו פרצופים לפניו. כמעט שיכול לשמוע מלים. לפעמים ידע
את שמותיהם של דברים לפני שאמר לו מישהו דבר. ביחוּד
שמותיהם של כלי נשק.
דברים כבירים צמחו בתודעתו. כוכב-הלכת הזה כולו עתיד
להפוך למדבר, וסיבת השינוי במטרונות הכבודות המבקשות
להכחיד את בנות גשרית אלה המגדלות אותו.
לא אחת הטילו בו יראה האמהות הנערצות המושלות בחייו -
גלימותיהן השחורות, חומרתן, העינים הכחולות-בתוך-כחול
ללא שום לובן. הסם הוא שגרם לכך, אמרו.
רק אודראדה גילתה כלפיו את מה שנראה לו כחיבה אמיתית,
ואודראדה היתה גבירה חשובה מאוד. הכל קראו לה אם ראשה
וכך אמרה לו לקרוא לה, חוץ מאשר בהיותם לבדם במטעים. אז
הוא רשאי לקרוא לה אמי.
בטיול בוקר בהתקרב עונת הקטיף בשנתו התשיעית, מעבר
לקפל הקרקע השלישי במטעי התפוחים שמצפון למרכז, הגיעו
למכתש רדוד חשוף מעצים, שופע צמחים רבים ושונים.
אודראדה הניחה יד על שכמו ובלמה אותו במקום שממנו יוכלו
להתפעל מאבני המדרך השחורות של השביל המתפתל בשפעת
הירק הזרועה פרחים קטנים. מצב-רוחה מוזר היה. הוא שמע
זאת בקולה.
"בעלוּת היא שאלה מעניינת," אמרה, "האם אנו בעליו של
כוכב-הלכת הזה, או אולי הוא בעלינו?"
"הריחות כאן מוצאים חן בעיני," אמר.
היא הרפתה ממנו ודחקה אותו קלות לפניה. "כאן שתלנו
למען האף, מיילס. צמחים ריחניים. התבונן בהם היטב וחפש
מידע עליהם כשתחזור לספריה. כן, אתה רשאי לדרוך עליהם!"
כשניסה לעקוף שלוחת צמח בדרכו.
הוא הניח איתנות את כף-רגלו הימנית על הקנוקנות הירוקות
ושאף ניחוחות חריפים.
"הם נועדו למדרך המפיק מהם את ריחם," אמרה אודראדה,
"המדריכות לימדו אותך כיצד להתמודד עם נוסטלגיה. הלוא
אמרו לך שהכוח המניע את הנוסטלגיה במקרים רבים הוא חוש
הריח?"
"כן, אמי," הוא פנה לאחור להביט בצמח שרמס ואמר: "זהו
רוזמרין."
"מנַיִן לך?" בחריפות רבה.
הוא משך בכתפיו. "אני פשוט יודע."
"ייתָּכן שזה זכרון מקורי," היא נשמעה שבעת-רצון.
הם המשיכו בטיולם במכתש הניחוחות, ושוב נעשה קולה של
אודראדה מהורהר. "לכל כוכב-לכת אופי משלו שבו אנו
משרטטות את תבניות הארץ הקדומה. לפעמים אין זה אלא
שרטוט קלוש, אבל כאן הצלחנו."
היא כרעה ברך ותלשה זלזל מעל צמח ירוק-חומצי. היא
מוללה אותו באצבעותיה וקירבה לאפה. "קורנית."
היא צדקה, אבל הוא לא ידע מנַיִן ידע זאת.
"הרחתי אותה באוכל. האם היא דומה למרקוח?"
"היא משפרת את הטעם, אבל אינה משפיעה על התודעה."
היא עמדה ונתנה בו את עיניה ממרומי קומתה המלאה. "התבונן
היטב במקום הזה, מיילס. עולמות קדמונינו אבדו ואינם, אבל
כאן עלה בידנו לשקם משהו ממקורותינו."
הוא ידע כי היא מלמדת לו דבר-מה חשוב. הוא פנה אל
אודראדה ושאל; "למה שאלת קודם אם כוכב-הלכת הזה הוא
בעלינו?"
"המסדר שלי מאמין שאנו נוטרות הארץ. האם אתה יודע מהו
נוטר?"
"כמו רויטירו, אביו של חברי יורגי. יורגי אומר שאחותו
הבכירה תהיה יום אחד נוטרת המטע שלהם."
"נכון. יש כוכבי-לכת שאנו שוכנות בהם זמן רב יותר מכל
אדם אחר הידוע לנו, ובכל-זאת איננו אלא נוטרות."
"אם בית הלשכה אינו שייך לנו, למי הוא שייך?"
"אולי לשום איש. שאלתי היא זו: איזה חותם הטבענו זה בזה,
מסדרי וכוכב-הלכת הזה?"
הוא התבונן בפניה והשפיל את מבטו אל כפות-ידיו. האם בית
הלשכה מטביע בו חותם בעצם הרגע הזה?
"רוב הסימנים טבועים עמוק בתוכנו," היא נטלה את ידו,
"בוא. " הם עזבו את האחו הניחוחי ועלו אל נחלתו של רויטירו,
ואודראדה דיברה בלכתם.
"המסדר אינו מרבה ליצור גַנים בוטניים," אמרה, "גנים
צריכים לספק הרבה יותר מאשר את עינינו ואפינו."
"מזון?"
"כן, בראש ובראשונה עליהם לספק את צורכי חיינו. הגַנים
מפיקים מזון. הצמחים באחו ההוא נקטפים למטבחינו."
הוא חש את מלותיה זורמות לתוכו ומשתכנות בינות לפערים.
הוא חש בתכנון למאות שנים מראש: עצים להחלפת קורות
בנייה, ליצוּב פרשות מים, צמחים שימנעו את התמוטטותן של
גדות אגם ונהר, שיגנו על שכבת העפר מפני גשם ורוח, שייַצבוּ
את חופי הים ואפילו במים, ליצור מקומות רביה לדגה. בנות
גשרית חשבו אפילו על עצים לצל ולמחסה, או להטלת צללים
מעניינים על מדשאות.
"עצים וצמחים אחרים לכל יחסינו הסִימְבְּיוֹטִיִים," אמרה.
"סימביוטיים?" זו היתה מלה חדשה.
היא הסבירה בעזרת דוגמה שכבר ידעה כי נוכח בה - בצאתו
עם אחרים לארות פטריות.
"פטריות אינן גדלות אלא בקרבת שורשים ידידותיים. לכל
פטריה יש יחסים סימביוטיים עם צמח מיוחד לה. כל דבר צומח
נוטל את הדרוש לו מן האחר."
היא הרחיבה את הדיבור על כך והוא, משועמם מלימודיו,
בעט בקווצת עשבים וראה כיצד היא מתבוננת בו באורח שטרד
את שלוותו. הוא עשה דבר אשר לא ייעָשה. מדוע מותר לדרוך
על דבר צומח אחד ולא על אחר?
"מיילס! העשב מונע בעד הרוח מלסחוף את העפר למקומות
קשים, כמו קרקעית נהרות."
הוא הכיר את נעימת הקול. נוזפת. הוא התבונן בעשב שבו
פגע.
"העשב הזה מזין את בקרנו. עשבים אחרים מצמיחים זרעים
שאנו אוכלים, ומיני מזונות אחרים. עשבי קנה אחדים משמשים
כשוברי רוח."
הוא ידע זאת! בנסיון להסיח את דעתה, שאל: "שוברי רוח?
איך אפשר לשבור את הרוח?"
היא לא חייכה והוא ידע שהיתה זו טעות לחשוב שיוכל
להערים עליה. בהשלמה, הקשיב לה עת המשיכה להטיף את
לקחה.
בבוא המדבר, אמרה, הגפנים, ששורשיהן מגיעים לעומק
מאות מטרים, יהיו בוַדאי אחרונות הגוועים. המטעים ימותו
הראשונים.
"מדוע זה עליהם למות?"
"כדי לפנות מקום לחיים חשובים מהם."
"עקלתונים ומַרְקוֹחַ."
הוא ראה ששימח את לבה ביָדעוֹ על הקשר שבין עקלתוני
החולות ובין הסם שבנות גשרית תלויות בו לקיומן. הוא לא היה
בטוח כיצד פועל הקשר הזה, אבל דימה לעצמו מעגל:
מעקלתונים לדגי-חול, מהם למרקוח, וחוזר חלילה. ובנות
גשרית נטלו מן המעגל הזה את הנחוץ להן.
ועדיין היה לו הלימוד הזה לזרא והוא שאל: "אם כל הדברים
האלה עתידים למות ממילא, מדוע עלי לחזור לספריה וללמוד את
שמותיהם?"
"משום שאתה אדם ובבני-אדם יש צורך עמוק לסווג דברים,
לסמן כל דבר בתוִית."
"מדוע עלינו לקרוא לדברים בשמות?"
"משום שכך אנו תובעים לעצמנו את כל מה שקראנו בשמו.
אנו מניחים כי קיימת בעלות, והדבר עלול להתגלות כמטעה
ומסוכן."
ובכן, היא חזרה לענין הבעלות.
"הרחוב שלי, האגם שלי, כוכב-הלכת שלי," אמרה, "תמיד
התוִית הזאת, שלי. התוִית שאתה מצמיד למקום או לחפץ עשויה
שלא להתקיים אפילו עד סוף ימי חייך, אלא כמחוות נימוס
שהעניקו לך הכובשים... או כצליל שאתה נזכר בו בפחד."
"חולית," אמר.
"אתה זריז!"
"המטרונות הכבודות שרפו את חולית."
"כך יעשו גם לנו אם ימצאו אותנו."
"לא אם אני אהיה הבאשאר שלכן!" המלים יצאו מפיו ללא
מחשבה, אך משהושמעו, חש כי אפשר שיש בהן מן האמת.
בכתבי הספריה סופר כי הבאשאר הטיל את חיתיתו על אויביו
בעצם הופעתו בשדה הקרב.
אודראדה אמרה, כאילו ידעה מה הוא חושב: "הבאשאר טג
היה מפורסם בה-במידה ביכולתו ליצור מצבים שמנעו את
הצורך בקרב."
"אבל הוא נלחם באויביכן."
"בל תשכח את חולית, מיילס. הוא מת שם."
"אני יודע."
"האם המדריכות כבר הטילו עליך ללמוד על קַלַדַן?"
"כן. היא קרויה דן בספר ההיסטוריה שקראתי."
"תוִיוֹת, מיילס. שמות הם תזכורות מעניינות, אבל רוב
האנשים אינם יוצרים קשרים אחרים. היסטוריה משעממת, מה?
שמות -סימנים נוחים לשימוש, מועילים בעיקר כשאתה משוחח
עם בני סוגך?"
"האם את בת סוגי?" היתה זו שאלה שהציקה לו, אף כי לא
באלה המלים, עד הרגע הזה.
"אנחנו בני אטרֵאִידֶס, אתה ואני. זכור זאת כשתשוב ללמוד
על קַלַדַן."
עת עשו את דרכם בחזרה בין המטעים וחצו את המרעה אל תל
התצפית העוטר במסגרת ענפים את נוף המרכז, ראה טג באוֹרה
של רגישות חדשה את התשלובת המִנהלית ואת המטעים
המקיפים אותה כמחסום. הוא שמר אותה בלבו כשירדו במשעול
בין המשוּכוֹת אל קשת השער המוליכה לרחוב הראשון.
"אבן-חן חיה," קראה אודראדה למרכז.
כשחלפו תחת קשת השער, נשא את עיניו אל שם הרחוב
הצרוב בה. גאלאש בכתיב מהודר, קווים שופעים, סגנון
הקישוט של בנות גשרית. כל הרחובות והבנינים סומנו באותו
כתיב רהוט.
כשהסתכל סביבו במרכז, במזרקה המרצדת בכיכר מלפנים,
בפרטים ההדורים, חש בעוּמקה של חוָיה אנושית. בנות גשרית
עשו את המקום הזה מספק בדרכים שלא ירד למלוא חִקרן.
דברים שקלט בלימודיו ובטיוליו במטעים, דברים פשוטים
כמורכבים, הוצגו עתה במיקוד חדש. היתה זו תגובת מֶנְטַאט
סמויה אבל הוא לא ידע זאת, רק חש כי זכרונו שאינו בוגד
לעולם הסיט כמה יחסי גומלין וערך אותם מחדש. הוא נעצר
לפתע והחזיר את מבטו אל המקום שממנו בא - המטע מעבר
משם, במסגרת קשת הרחוב המקוֹרֶה. קשרי גומלין בין הכל
לכל. שפכי המרכז הפיקו מֶתַאן ודשן. (הוא סייר במתקן בלוויית
מדריכה). המתאן הפעיל משאבות וסיפק את הכוח לחלק
ממערכת הקירור.
"במה אתה מסתכל, מיילס?"
הוא לא ידע כיצד ישיב. אבל הוא נזכר בשעת אחר הצהרים
של סתיו אחד, עת לקחה אותו אודראדה בכנפנוע מעל המרכז
כדי לספר לו על קשרי הגומלין הללו ולתת לו "תמונה כללית".
אז היו אלה מלים גרידא, אבל עתה רכשו המלים משמעות.
"מצב הקרוב למעגל אקולוגי סגור עד כמה שאנו יכולות
להביאו," אמרה אודראדה בכנפנוע, "לווייני בקרת האקלים
מפקחים עליו וקובעים את קווי הזרימה."
"למה אתה עומד כך ומסתכל על המטע, מיילס?" קולה היה
מלא ציווּיים שלא היה לו מגן מפניהם.
"בכנפנוע, אמרת שזה יפה אבל מסוכן."
הם טסו יחד בכנפנוע רק פעם אחת ויחידה. היא ירדה מיד
לסוף דעתו. "המעגל האקולוגי."
הוא פנה להביט בה, ממתין למוצא פיה.
"סגור," אמרה, "מה רב הפיתוי לזקוף חומות גבוהות כדי
לחסום את דרך השינוי. רקב כאן, בלב נוחותנו השאננה."
מלותיה מילאו אותו אי-שקט. הוא חש כאילו כבר שמע אותן
פעם... באיזה מקום אחר, ואשה אחרת החזיקה בידו.
"סגירות מכל מין היא קרקע פוריה לשנאת המצויים בחוץ,"
אמרה, "פרי ביאושים היא נושאת."
לא בדיוק אותן המלים, אבל אותו הלקח.
הוא צעד לאטו לצדה של אודראדה, ידו מזיעה בידה.
"מדוע אתה שותק, מיילס?"
"אתן חקלאיות," אמר, "זה מה שאתן, בנות גשרית, עושות
באמת."
היא ראתה מיד מה קרה, כיצד עלתה מתוכו הכשרת המנטאט
בלא שידע זאת. מוטב שלא להתעמק בכך לפי שעה. "אנו
עוסקות בכל הצומח, מיילס. ראיה נוקבת לך אם הבחנת בכך."
כשנפרדו, היא למגדלה, הוא למגוריו במדור בית-הספר,
אמרה אודראדה: "אומר למדריכותיך לשים דגש חזק יותר על
שימושיו הסמויים של הכוח."
הוא הבין אותה שלא כהלכה. "כבר התאמנתי ברולייזרים.
אומרים שאני טוב מאוד."
"כך שמעתי. אבל יש כלי נשק שאינך יכול להחזיק בידיך.
אתה יכול להחזיקם רק בנפשך."
כללים מקימים תַּבְצוּרִים שמאחוריהם גוזרות לעצמן
נפשות פעוטות תחומי נחלה. הרי זה מצב מסוכן בזמנים
כתיקונם, ואסון בעִתּוֹת משבר.
- הקודה של בנות נשרית
חושך צלמוות שרר בחדר השינה של המטרונה הכבודה הגדולה.
לוֹנְיוֹ, גבירת החצר, עוזרת בכירה לַנַּעֳלָה, נכנסה מן המסדרון
הלא-מואר כאשר נקראה להיכָּנס, וצמרמורת עברה בה למראה
העלטה. ההתיעצויות הללו חסרות-התאורה הבעיתו אותה,
והיא ידעה שהדבר מסב הנאה למטרונה הכבודה הגדולה.
ועם-זאת, אי-אפשר שזו הסיבה היחידה לחשיכה. האם המטרונה
הכבודה הגדולה חוששת מפני התקפה? לא אחת מן הנעלות
חוסלה במיטתה. לא... לא רק זאת, אף כי אפשר שיש לשיקול
הזה השפעה על בחירת הרקע.
אנקות וגניחות באפילה.
היו מטרונות כבודות שליגלגו ואמרו כי המטרונה הכבודה
הגדולה לוקחת פוּטאר למיטתה. לוניו חשבה שהדבר אינו מן
הנמנע. המטרונה הכבודה הגדולה הזאת הרהיבה לעשות דברים
רבים. הלא עלה בידה להציל אחדים מכלי הנשק מן האסון
שפקד את הפזורה? אבל פוטארים? האחיות ידעו שאי-אפשר
לשעבד פוטארים בכוח המין. לפחות, לא יחסי מין עם יצורי
אנוש. מצד אחר, אפשר שהאויבים רבי-הפנים עושים זאת. מי
יודעת?
היה בחדר השינה ריח פרוָה. לוניו סגרה את הדלת מאחוריה
והמתינה. המטרונה הכבודה הגדולה לא אהבה הפרעות בעשותה
את העולה על רוחה, כאן בחסות האפילה. אבל היא מרשה לי
לקרוא לה דַאמָה.
עוד גניחה, ואחריה: "שבי על הרצפה, לוניו. כן, כאן, ליד
הדלת."
האם היא רואה אותי ממש, או רק מנחשת?
לא עמד בה לבה של לוניו להעמיד את השאלה למבחן. רעל.
כך אחסל אותה ביום מן הימים. היא זהירה, אבל אפשר להסיח
את דעתה. גם אם אחיותיה עלולות לבוז לרעל, הריהו אמצעי
מקובל לחילופי שלטון... ובלבד שיש ליורשת אמצעים נוספים
להבטחת עלייתה לכס.
"לוניו, האַייקְסִיאָנִים ההם ששוחחת אִתּם היום. מה הם
אומרים על הנשק?"
"הם אינם מבינים כיצד הוא פועל, דאמה. לא אמרתי להם מה
פעולתו."
"ודאי שלא."
"האם את מוכנה להציע שוב לאחד את הנשק והמַטְעֵן?"
"האם אַת לועגת לי, לוניו?"
"דאמה! לא יעלה כדבר הזה על דעתי."
"כך אני מקווה."
שתיקה. לוניו הבינה ששתיהן שוקלות את אותה הבעיה
עצמה. רק שלוש מאות כלי נשק ניצלו מן האסון. בכל אחד
מהם אפשר להשתמש פעם אחת ויחידה, בתנאי שהמועצה
(המחזיקה במטען) תסכים לחמוש אותו. המטרונה הכבודה
הגדולה, המחזיקה בנשק עצמו, יש לה רק מחצית מן העוצמה
הנוראה. הנשק ללא המטען אינו אלא שפופרת שחורה קטנה
שאפשר להחזיקה ביד אחת. עם המטען, הוא קוטל ללא דם את
כל המצויים בקשת טווחו המוגבל.
"רבי-הפנים," מילמלה המטרונה הכבודה הגדולה.
לוניו הינהנה אל עבר מקור המילמול באופל.
אולי היא רואה אותי בכל-זאת. אינני יודעת מה עוד הצילה מן
האסון ומה סיפקו לה האייקסיאנים, אם סיפקו.
ורבי-הפנים, ימח שמם לנצח, הם שהביאו לאסון. הם
והפוּטארים שלהם? הקלות שבה הפקיעו את כל כלי הנשק,
למעט קומץ דל! כוחות נוראים. עלינו לחמש את עצמנו היטב
בטרם נשוב לקרב הזה. הצדק עם דאמה.
"כוכב-הלכת ההוא – בּוּזֶל," אמרה המטרונה הכבודה
הגדולה, "האם את בטוחה שאיננו מוגן?"
"לא גילינו שום מערך הגנה. המבריחים אומרים שאין הוא
מוגן."
"אבל הוא כה עשיר באבני-סוּ!"
"כאן, בקיסרות העתיקה, מעטים הם המעיזים להתקיף את
המכשפות."
"אינני מאמינה שיש רק אחדות מהן בכל העולם ההוא! זו מין
מלכודת."
"דבר זה אפשרי תמיד, דאמה."
"אין לי אמון במבריחים, לוניו. שַעבּדי עוד כמה מהם וּבִדקי
שוב את שאלת בּוּזֶל. אפשר שהמכשפות חלשות, אבל אין הן
טיפשות."
"כן, דאמה."
"אמרי לאייקסיאנים שהם יכעיסו אותנו אם לא יצליחו
לשכפל את הנשק."
"אבל בלי המטען, דאמה..."
"נטפל בכך בבוא השעה. עכשיו צאי."
לוניו שמעה "כןןןןן" מלוחשש בצאתה. אפילו חֶשכת
המסדרון היתה ברוכה אחרי חדר השינה, והיא החישה את
פעמיה לעבר האור.
סוף עמוד 28