קסם הזיקה
1
״יש לי מין חשק כזה,״ אמר בּיקְס כשעמד לצד המיטה ומתח את כתפיו וגבו, טקס שערך מדי לילה לפני ששכב. ״פשוט לדבּר.״
ליזי פגשה את מבטו מעל תלתליו הכהים של גרגורי, בנם הקטן, שינק מהשד שלה. ״מקשיבה,״ היא מלמלה.
״זה...״ הוא נשם עמוק. ״לא יודע. קשה.״
ליזי הזדקפה וביקס הבין שהבהיל אותה. גרגורי, שהתנתק, צווח: ״מאמא! אני לא מגיע.״ מלאו לו שלוש זמן קצר לפני כן.
״מוכרחים לגמול את הילד הזה,״ הפטיר ביקס.
״לא,״ מחה גרגורי חדות ושלח בו מבט תוכחה. ״לא רוצה.״
ליזי נכנעה למשיכותיו של גרגורי ונשכבה לאחור. ביקס תהה אם האחרון בארבעת ילדיהם עלול — בעידוד אשתו — להאריך את ינקותו עד גיל בגרות. הוא השתרע לצד שניהם ונעץ בעיניה מבט של חשש.
״מה הבעיה, אהוב?״ לחשה ליזי.
״שום דבר,״ שיקר, כי המצוקה התפשטה עד כדי כך והייתה כה אמורפית עד שקשה היה להסבירה. הוא תקף אותה באמצעות אמת: ״אני כל הזמן חושב על רחוב 7 מזרח. השיחות ההן.״
״שוב,״ היא אמרה בשקט.
״שוב.״
״אבל למה?״
ביקס לא ידע למה — במיוחד מכיוון שלא לגמרי הקשיב, אז ברחוב 7 מזרח, בזמן שליזי וחבריה קראו זה לזה דרך ענן גבוה של עשן מריחואנה, כמו טיילים שאיבדו את דרכם בעמק ערפילי: במה האהבה שונה מתשוקה? האם הרשע קיים? כשליזי עברה לגור איתו היה ביקס באמצע הדרך לסיום הדוקטורט וכבר ניהל שיחות כאלה בתיכון ובשנתיים הראשונות שלו באוניברסיטת פנסילבניה. הנוסטלגיה הנוכחית שלו הייתה כלפי מה שהרגיש כאשר שמע ברקע את ליזי וחבריה ממקום מושבו מול מסוף מחשב ספאר״ק שמחובר במודם לרשת העולמית וִיוֹלָה: הידיעה הסודית והמשלהבת כי העולם שתלמידי התואר הראשון האלה עסוקים כל כך בהגדרתו, ב־1992, ייהפך בקרוב למיושן.
גרגורי ינק. ליזי ניקרה. ״אולי נוכל —״ לחץ ביקס, ״— לנהל שיחה כזאת?״
״עכשיו?״ היא נראתה מרוקנת — רוקנו אותה מול עיניו! ביקס ידע שהיא תקום בשש אל הילדים, כשהוא יעשה מדיטציה ואז יתחיל עם הטלפונים לאסיה. הוא הרגיש גל של ייאוש. עם מי יוכל לדבר באותה אגביות פתוחה וסטודנטיאלית שבה אנשים דיברו בקולג׳? כל מי שעובד במנדָלה ינסה, באופן כלשהו, לרַצות אותו. כל מי שלא עובד במנדָלה יניח שיש לו אג׳נדה, אולי זה מבחן — מבחן שהגמול עליו יהיה משרה במנדָלה! עם הוריו, אחיותיו? הוא מעולם לא דיבר איתם בצורה הזאת, כל כמה שהוא אוהב אותם.
ליזי וגרגורי נרדמו סופית, וביקס נשא את בנו בזרועותיו להמשך המסדרון, למיטת הפעוטות. הוא החליט להתלבש שוב ולצאת. השעה הייתה אחרי אחת עשרה. בכך הפר את דרישות הביטחון של הדירקטוריון בנוגע להליכה לבד ברחובות ניו יורק בכל שעה, שלא לדבר על שעות החשיכה, ולכן ויתר על חליפת הזוּט המפורקת שהוריד לא מזמן והייתה סמלו המסחרי (בהשראת להקות סְקא שאהב בתיכון) ועל מגבעת העור הקטנה שחבש מאז עזב את אוניברסיטת ניו יורק לפני חמש עשרה שנה כדי לשכך את התחושה החשופה המוזרה שהרגיש אחרי שגזר את הראסטות. הוא העלה ממעמקי ארונו מעיל צבאי וזוג מגפיים בלויים ונכנס ללילה של צ׳לסי בראש גלוי, זוקף סנטר מול הרוח הקרה על קרקפתו — שעכשיו הייתה קירחת בקודקוד, זה נכון. הוא התכוון לנופף למצלמה כדי שהמאבטחים יכניסו אותו בחזרה והוא יוכל לקחת כובע, כשהבחין ברוכל בפינת השדרה השביעית. הוא הלך לאורך רחוב 21 עד לדוכן ומדד כובע צמר שחור, בוחן את מראהו במראה העגולה הקטנה שמחוברת לצד הדוכן. הוא נראה רגיל לגמרי בכובע הצמר, אפילו לעצמו. הרוכל קיבל ממנו את שטר חמשת הדולרים כמו שהיה מקבל שטר של כל אחד, והעסקה הציפה את ליבו של ביקס בעונג שובבי. הוא התרגל שמזהים אותו בכל מקום. אנונימיות הייתה תחושה חדשה.
תחילת אוקטובר, משב רוח חד כתער. ביקס צעד בשדרה השביעית בכיוון אַפּטאוּן והתכוון לפנות אחרי כמה רחובות. אבל ההליכה בחושך נתנה לו הרגשה טובה. החזירה אותו לַשנים של רחוב 7 מזרח: הלילות ההם מדי פעם, כשהוריה של ליזי באו לביקור מסן אנטוניו. הם חשבו שהיא חולקת דירה עם חברתה סאשה, גם היא בשנה שנייה באוניברסיטת ניו יורק, תרמית שסאשה תרמה לחיזוקה בכך שכיבסה את בגדיה באמבטיה ביום שהוריה של ליזי באו לראות את הדירה, בתחילת סמסטר הסתיו. את ליזי גידלו בעולם שמתעלם מקיומם של אנשים שחורים, פרט לאלה ששירתו בקאנטרי קלאב של הוריה ומשכו עגלות גולף. היא הייתה מפוחדת כל כך מהאימה המשוערת שלהם מכך שהיא גרה עם חבר שחור, עד שביקס סולק ממיטתם בביקורים הראשונים של הוריה, אף שהם התאכסנו במלון במידטאון! לא היה אכפת לה; הם פשוט יֵדעו. אז ביקס היה הולך, ומדי פעם קורֵס במעבדה להנדסה במסווה של עבודה כל הלילה. ההליכות הותירו בו זיכרון פיזי: ציווי עיקש להמשיך ללכת למרות זעמו ותשישותו. החליאה אותו המחשבה שהשלים עם זה — אם כי הרגיש שזה מה שהצדיק, במאזן קוסמי כלשהו, את העובדה שליזי מנהלת כיום כל פן בחיי הבית שלהם כדי שיוכל לעבוד ולנסוע כרצונו. את המוני הדברים הטובים שבאו מאז אפשר לראות כגמול על אותן הליכות. ובכל זאת, למה? האם הסקס באמת היה כזה טוב? (האמת, כן.) האם הערכתו העצמית הייתה כה נמוכה עד שהוא היה מוכן לרצות את חשיבתה המאגית של חברתו הלבנה בלי למחות? האם נהנה להיות הסוד האסור שלה?
שום תשובה לא הייתה נכונה. מה שתדלק את הריצוי מצד ביקס, את הסיבולת שלו, היה השעבוד שלו לחזון, שבער בבהירות היפנוטית באותם לילות של גלות ופרך. ב־1992 ידעו ליזי וחבריה בקושי מה זה אינטרנט, אבל ביקס הרגיש את הוויברציות של רשת בלתי נראית של קשרים שמפלסת דרך מבעד לעולם המוכר כמו סדקים שמתקדמים בחלון שבור של מכונית. עד מהרה יתנפצו החיים כפי שהם מכירים אותם וייסחפו מהם והלאה, וכשזה יקרה יעלו כולם כאיש אחד לספֵרה מטפיזית חדשה. ביקס דמיין זאת כמו ציור של יום הדין, זה שנהג לאסוף רפרודוקציות שלו, אבל בלי הגיהינום. להפך: כשיהיו נטולי
גוף, כך האמין, שחורים ייגאלו מהשנאה שהגבילה אותם והכשילה אותם בעולם הפיזי. סוף־סוף יוכלו לנוע ולהתאסף כרצונם, בלי לחץ מצד אנשים כמו הוריה של ליזי. יעבור עוד עשור כמעט עד שייטבע המונח ״מדיה חברתית״ כדי לתאר את מה שמנדָלה עושה, אבל ביקס העלה אותו בדעתו זמן רב לפני שהוציאו לפועל.
את הפנטזיה האוטופית שמר לעצמו, למרבה המזל — מנקודת מבט של 2010 היא נראתה נאיבית עד גיחוך. אבל האדריכלות הבסיסית של החזון — גלובלית וגם פרסונלית — התבררה כנכונה. הוריה של ליזי השתתפו בחתונתם בפארק כיכר טומקינס ב־1996 כמי שכפאם שד, אבל לא הרבה יותר מהוריו של ביקס, שבעיניהם טקס חתונה ראוי לא אמור לכלול קוסם, לוליינים או נגינת כינור מהירה בסגנון קאנטרי. מרגע שהתחילו להיוולד הילדים, כולם נרגעו. מזמן שאביה של ליזי מת בשנה שעברה, אימה עשתה לה מנהג להתקשר אליו מאוחר בלילה כשידעה שליזי ישנה, כדי לדבר על המשפחה: האם ריצ׳רד, בנם הבכור, ירצה ללמוד רכיבה על סוסים? האם הבנות ייהנו ממחזמר בברודוויי? במפגשים פנים־אל־פנים, המבטא הטקסני של חותנתו ניסר באוזני ביקס, אבל קשה היה להכחיש את להט העונג שסיפק לו אותו קול ממש, מנותק מגופה בלילות. כל מילה שהחליפו על גלי האתר הייתה תזכורת לכך שהוא צדק.
השיחות של רחוב 7 מזרח הסתיימו בוקר אחד. אחרי לילה של חגיגות, שניים מהחברים הכי קרובים של ליזי נכנסו לשחות באיסט ריבר, והזרם סחף אחד מהם, והוא טבע. הוריה של ליזי בדיוק ביקרו בעיר, והנסיבות האלה גרמו לכך שביקס היה קרוב אל הטרגדיה. הוא נתקל ברוֹבּ ובדְרוּ בשעות הקטנות באיסט וילג׳ ועשה איתם אקסטזי, ושלושתם חצו יחד את גשר הולכי הרגל לנהר, בזריחה. השחייה האימפולסיבית קרתה במורד הנהר, אחרי שביקס הלך הביתה. אמנם הוא שִחזר כל פרט בתשאול במשטרה, אבל כעת כל זה היה מעורפל. שבע עשרה שנה עברו. הוא בקושי הצליח לדמיין איך נראו שני הבחורים.
הוא פנה שמאלה בברודוויי ועלה בה כל הדרך עד רחוב 110 — שיטוט ראשון כזה שלו מאז נעשה מפורסם לפני יותר מעשור. מעולם לא בילה הרבה באזור אוניברסיטת קולומביה, ומשהו משך אותו ברחובות שחוצים גבעות ובבנייני הדירות המפוארים מימי טרום־המלחמה. כשהרים מבט לחלונות המוארים של אחד מהם, חשב ביקס שהוא יכול ממש לשמוע את עוצמת הרעיונות המתבשלים מאחוריו.
בדרכו לתחנת הסאבוויי (עוד לראשונה־זה־עשור) עצר ליד פנס רחוב עטוי נוצות מעלוני נייר שמפרסמים חיות מחמד שאבדו וריהוט משומש. כרזה מודפסת תפסה את עינו: הרצאה בקמפוס מפי מירנדה קליין, האנתרופולוגית. לביקס הייתה היכרות עמוקה עם מירנדה קליין, ולה איתו. שנה אחרי שהקים את מנדָלה נתקל בספרה תבניות של זיקה, והרעיונות שבו פרצו אל מוחו כמו דיו מתוך דיונון והעשירו אותו מאוד. העובדה כי מ״ק (כך כונתה קליין בחיבה בעולם שלו) ביכתה את השימוש שעשו ביקס ודומיו בתאוריה שלה רק חידדה את היקסמותו ממנה.
עלון בכתב יד שודך לכרזה: ״בואו נדבר! לשאול שאלות בין־דיסציפלינריות גדולות בלשון פשוטה.״ שיחת מבוא נקבעה כהמשך להרצאה בעוד שלושה שבועות. צירוף המקרים גרם לביקס להרגיש תזוזה בבטן. הוא צילם את הכרזה ואז, סתם בשביל הכיף, תלש אחת מלשוניות הנייר מתחתית ״בואו נדבר״ והכניס לכיסו. הוא התפעל מהעובדה שאפילו בעולם החדש שעזר לברוא, אנשים עדיין מדביקים דפים לפנסי רחוב.
2
מקץ שלושה שבועות מצא את עצמו בקומה השמינית של אחד מאותם בנייני דירות מכובדים וקמלים סביב אוניברסיטת קולומביה — יש סיכוי שזה אותו בניין שממנו התפעל מלמטה. נעים היה לביקס להיווכח כי הדירה דומה למדי למה שדמיין: רצפת פרקט שחוקה, עיטורי גבס לבנים עם כתמים, תחריטים ממוסגרים ופסלים קטנים (המארחים היו מרצים לתולדות האמנות) תלויים על הקירות ומעל המשקופים, תחובים בין שורות ספרים.
פרט למארחים ולעוד זוג אחד, כל שמונת המשתתפים ב״בואו נדבר״ היו זרים זה לזה. ביקס החליט לוותר על ההרצאה של מירנדה קליין (מתוך הנחה שיוכל להתארגן על כרטיס); נראה היה לו שמוטב שלא להופיע לאירוע בגלל האנטיפתיה שלה כלפיו, גם לא בתחפושת. הוא התחפש ל״וולטר וֵייד״, סטודנט לתואר שני בהנדסת חשמל — במילים אחרות, ביקס עצמו לפני שבע עשרה שנה. החוצפה להעמיד פני סטודנט לתואר שני אחרי כל השנים באה לו מביטחונו שבגילו, ארבעים ואחת, הוא נראה צעיר הרבה יותר מרוב הלבנים בני גילו. אבל הוא טעה בהנחתו ששאר חברי קבוצת הדיון יהיו לבנים: פּוֹרשָה, אחת המארחות ומרצה לתולדות האמנות, הייתה אסייתית. והייתה פרופסורית למדעי בעלי החיים, מברזיל. לרֶבֵּקה אמארי, מועמדת לדוקטורט בסוציולוגיה (והסטודנטית היחידה מלבד ״וולטר וייד״), הייתה אתניות לא ברורה, ושחורה, כך חשד — חלף ביניהם הבזק של זיהוי. רבּקה גם הייתה יפה באופן שמרגיע כל חשד, עובדה שאותה הדגישו, לאו דווקא השתיקו, משקפי הדיק טרייסי שהרכיבה.
למרבה המזל, ביקס שלט גם בכלים אחרים להסתרת זהות. הוא קנה ברשת מטפחת ראש עם ראסטות שמחוברות אליה מאחור. מחירה היה מופקע אבל הראסטות נראו אמיתיות וכך הוא גם הרגיש, ומשקלן בין שכמותיו היה כמו מגע של רוח רפאים. הוא הכיר את המשקל הזה שנים רבות, ומצא חן בעיניו שחזר אליו.
אחרי שכולם התרווחו בספות ובכורסאות והציגו את עצמם, ביקס, שהתקשה לדכא את סקרנותו, אמר: ״אז. איך היא הייתה, מירנדה קליין?״
״מצחיקה להפתיע,״ אמר טד הולנדר, בעלה של פורשה וחוקר תולדות האמנות. הוא נראה בשנות החמישים המאוחרות לחייו, מבוגר מפורשה בדור שלם. בתם הפעוטה כבר הסתערה על הסלון ובעקבותיה הבייביסיטר שלה, סטודנטית לתואר ראשון. ״חשבתי שהיא תהיה קודרת, אבל היא הייתה כמעט שובבה.״
״מה שעושה אותה קודרת זה אנשים שגונבים ממנה רעיונות,״ אמרה פֵרן, דקאנית החוג ללימודי נשים ואישה קודרת למדי בזכות עצמה, חשב ביקס.
״אנשים השתמשו ברעיונות שלה בדרכים שהיא לא התכוונה להן,״ אמר טד. ״אבל אני חושב שאפילו קליין לא קוראת לזה גניבה.״
״היא קוראת לזה ׳סילוף׳, נכון?״ שאלה רבּקה בהיסוס.
״אני הופתעתי מהיופי שלה,״ אמרה טֵסה, מרצה צעירה למחול שבעלה סיריל (מתמטיקה) נכח גם הוא. ״גם בגיל שישים.״
״אהמ,״ אמר טד ברוח טובה. ״שישים זה לא כזה עתיק.״
״האם המראה שלה רלוונטי?״ אתגרה פרן את טסה.
סיריל, שתמך בכל מה שטסה אומרת, שלף ציפורניים. ״מירנדה קליין הייתה אומרת שזה רלוונטי,״ אמר. ״יותר ממחצית ׳מאפייני הזיקה׳ בספר שלה קשורים למראה גופני.״
״רוב הסיכויים שתבניות של זיקה יסביר כל אחת מהתגובות שלנו למירנדה קליין,״ אמרה טסה.
למרות מלמולי ההסכמה, ביקס היה בטוח למדי כי חוץ ממנו (והוא לא התכוון לחשוף זאת), רק סיריל וטסה קראו את יצירת המופת של קליין, מונוגרפיה דקה ובה אלגוריתמים שמסבירים אמון והשפעה בקרב בני שבט ברזילאי. ״הגנום של ההטיה״, כך הוא נקרא לעיתים קרובות.
״עצוב מאוד,״ אמרה פורשה. ״קליין ידועה יותר כי חברוֹת מדיה חברתית ניכסו לעצמן את עבודתה מאשר בזכות העבודה עצמה.״
״אם לא היו מנכסות אותה, לא היו מגיעים חמש מאות איש לאולם,״ אמר אֵימוֹן, חוקר תרבות אורח מאוניברסיטת אדינבורו שהיה עסוק בכתיבת ספר על סקירות מוצרים. נראה כאילו פניו הארוכות וחסרות ההבעה של אימוֹן מסתירות התרגשות חבויה, חשב ביקס, כמו בית סתמי שמסתיר מעבדת סמים.
״אולי מאבק על הכוונה המקורית של עבודתה הוא הדרך שלה להישאר מחוברת אליה — לתבוע בעלות עליה,״ אמרה קסיה, הפרופסורית הברזילאית למדעי בעלי החיים.
״אולי היו לה כבר כמה תאוריות חדשות אם היא לא הייתה כל כך עסוקה במלחמה על התאוריה הישנה,״ השיב לה אימוֹן.
״כמה תאוריות מכוננות יכולה חוקרת אחת לייצר בימי חייה?״ שאל סיריל.
״אמת,״ מלמל ביקס וחש התעוררות של אימה מוכרת.
״במיוחד אם התחילה מאוחר?״ הוסיפה פרן.
״או עשתה ילדים,״ אמרה פורשה, במבט מודאג אל תנור הצעצוע של בתה בפינת החדר.
״בגלל זה מירנדה קליין התחילה מאוחר,״ אמרה פרן. ״היא ילדה שתי בנות בזו אחר זו, ובעלה עזב אותה כשהן היו בחיתולים. קליין זה השם שלו, לא שלה. סוג של מפיק תקליטים.״
״זה פאקינג דפוק,״ אמר ביקס, מתעקש על ניבול הפה כחלק מן התחפושת. הוא היה ידוע כמי שלא מקלל; אימו, מורה ללשון בכיתות ו׳, הטיחה בוז כה נוקב בקהות החוזרת ונשנית של ניבולי הפה ותוכנם האינפנטילי, עד שהצליחה לבטל את עוצמתם המרדנית. בשלב מאוחר יותר התענג ביקס על כך שהעובדה שהוא לא מקלל יצרה בידול בינו לבין מובילי טכנולוגיה אחרים, שהתקפי הזעם והקללות שלהם היו ידועים לשמצה.
״בכל אופן, הבעל מת,״ אמרה פרן. ״שילך לעזאזל.״
״אוּ, רֶטריבּוּטיביסטית בקרבנו,״ אמר אימוֹן והרים גבה ברמז.
חרף המטרה המוצהרת של שימוש ב״שפה פשוטה״, הפרופסורים היו מועדים לדיבור באקדמית, זה היה חזק מהם; ביקס דמיין איך שיחות המיטה של סיריל וטסה כוללות מונחים כמו ״משא נפש״ ו״רעיוני גרידא״.
רבּקה הצליבה איתו מבט וביקס חייך — תחושה מסעירה כאילו פשט חולצה. בשנה שעברה, במסיבת יום ההולדת הארבעים שלו, ניתן לו במתנה עלון מבריק שכותרתו ״ביקסטוּיים״, שפענח, באמצעות צילומים, מערכת משמעויות שקשורות לתנועות בלתי מורגשות כמעט של עיניו, ידיו ותנוחות גופו. עוד כשהיה הדוקטורנט השחור היחיד במעבדת ההנדסה של אוניברסיטת ניו יורק, ביקס מצא את עצמו צוחק בכוח מבדיחות של אחרים ומנסה להצחיק אותם, והדינמיקה הזאת גרמה לו לחוש חלול ושפוף. אחרי שקיבל את הדוקטורט חדל לצחוק בעבודה, אחר כך חדל לחייך, ופיתח במקום זאת מעין קליטה היפר־קשובה. הוא האזין, הוא היה עד. המשמעת הזאת הגבירה את ההתמקדות שלו במידה כזו שהיה משוכנע, במבט לאחור, שסייעה לו להתחכם לכוחות שנערכו מולו, מוכנים לספוג אותו, לנכס אותו, להזיזו הצידה ולהחליף אותו בגברים הלבנים שציפו כולם לראות. הם רצו את ראשו, כמובן — הם באו מלמעלה ומלמטה, מבפנים ומכל הצדדים. לפעמים היו אלה חברים; לפעמים אנשים שנתן בהם אמון, אבל אף פעם לא יותר מדי. ביקס צפה מראש כל מערכה שנועדה לחתור תחתיו או לסלקו ממקומו זמן רב לפני שהתלכדה לכלל מעשה, והתגובה הייתה מוכנה עימו בכל פעם שהתגבשה. הם לא הצליחו להקדים אותו. הוא נתן לכמה מהם עבודה בסופו של דבר, וכך רתם את האנרגיות הנכלוליות שלהם כדי לקדם את יצירתו.
אביו עקב אחר עלייתו בדאגה. הוא היה שכיר בנשמתו, שענד את שעון הזהב שקיבל עם פרישתו מתפקיד ניהולי בחברת חימום וקירור מחוץ לפילדלפיה ואשר הגן על החלטתו של ראש העיר גוּד להטיל פצצה על הבית של ״הבטלנים״ מארגון MOVE, ש״הכניסו את ראש העיר למצב בלתי אפשרי״ (מילותיו של אביו) ב־1985 . ביקס היה בן שש עשרה, והמריבות שהיו לו עם אביו בגלל מעשי ראש העיר, שבעקבותיהם נהרסו שני בלוקים בעיר, פערו ביניהם תהום שמעולם לא נסגרה לגמרי. גם בהווה הוא חש בניחוח קל של חוסר שביעות רצון מצד אביו — על שהרחיק לכת, או על שהפך לידוען (ובכך למטרה) או על שסירב להתייחס להטפות אביו (שאותן המשיך לשאת ממקומו ליד הגה סירת מנוע קטנה שבה הוא דג לאורך חופי פלורידה), שהפזמון החוזר שלהן באוזני ביקס היה: תחשוב בקטן או שתיפגע.
״אני תוהה,״ הרהרה רבּקה מעט בביישנות, ״אם מה שקרה לתאוריה של מירנדה קליין הפך אותה לגיבורה טרגית. כלומר במובן היווני העתיק.״
״מעניין,״ אמרה טסה.
״אני בטוחה שיש לנו את הפואטיקה,״ אמרה פורשה, וביקס עקב בתדהמה אחר טד קם מכורסתו כדי לחפש עותק מודפס. נראה שלאף אחד מהאקדמאים האלה אין אפילו מכשיר בלקברי, שלא לדבר על אייפון — בשנת 2010! כמו להסתנן למחתרת הלוּדיטים! ביקס קם גם הוא, כביכול כדי לעזור לטד לחפש, אבל בעצם כדי שיהיה לו תירוץ לסקור את הדירה. לאורך כל קיר וקיר היו מדפי ספרים מובנים, אפילו במסדרון, והוא שוטט בין כל אלה כשהוא בוחן שדרות ספרי אמנות ענקיים בכריכה קשה וספרי כיס ישנים ומצהיבים. תצלומים דהויים היו מפוזרים בין הספרים במסגרות קטנות: ילדים קטנים, בנים,
מחייכים מחוץ למבנה גדול בין ערימות עלים מגורפים או ערימות שלג או צמחיית קיץ עבותה. בנים עם מחבטי בייסבול, כדורי רגל. מי הם יכולים להיות? התשובה הופיעה בתצלום של טד הולנדר הצעיר, מרים את אחד הבנים האלה כדי להציב כוכב על עץ חג מולד. אז לפרופסור היו חיים קודמים — בפרוורים, אולי בכפר, ששם גידל את בניו לפני בואו של הצילום הדיגיטלי. האם פורשה הייתה סטודנטית שלו? הפרש הגילים העלה מחשבות. אבל למה להניח שטד השליך את חייו הישנים? אולי החיים ההם השליכו אותו.
האם אפשר להתחיל מחדש בלי להשליך הכול?
השאלה חיזקה את האימה שחש ביקס כמה דקות קודם לכן, והוא פרש לשירותים עד שתחלוף. מראה ישנה ומוכתמת הייתה תלויה מעל כיור פורצלן כרסתני, והוא התיישב על מכסה האסלה כדי להתרחק ממנה. הוא עצם את עיניו והתרכז בנשימתו. חזונו המקורי — אותו תחום זוהר של חיבור הדדי, שהגה באותן שנים של רחוב 7 מזרח — הפך לעיקר העסקים של מנדָלה, והחֶברה דאגה להטמיע אותו, להרחיב אותו, למקסם אותו, ליצור ממנו רווח, למכור אותו, לקיים אותו, לשפר אותו, לרענן אותו, להפיץ אותו בכל מקום, לתקן אותו ולעשות לו גלובליזציה. בקרוב תגיע עבודה זו לקיצה. ואז מה יהיה? זה זמן רב היה מודע לשוליים מרומזים בנוף המנטלי שלו, במרחק בינוני, שמעבר להם ממתין חזונו הבא. אבל בכל פעם שניסה להציץ מעבר לאותם שוליים היו מחשבותיו נצבעות לבן. תחילה ניגש למרחב חיוור זה בסקרנות: קרחונים? חזון שקשור לאקלים? מסך אטום של חזון תיאטרלי או אקרן ריק של חזון קולנועי? בהדרגה התחיל לחוש שהלובן אינו חומר אלא חוסר. לא היה שם כלום. לביקס לא היה שום חזון מעבר לזה שאותו כמעט מיצה.
ההבנה הכתה בו בבוקר יום ראשון, כמה חודשים אחרי יום הולדתו הארבעים, שעה שהתבטל במיטה עם ליזי והילדים, והאימה המטלטלת שבהבנה הזאת גרמה לו לזנק לשירותים ולהקיא בחשאי. היעדרו של חזון חדש ערער את יחסו כלפי כל מה שעשה; מה כל זה שווה אם זה מוביל לכלום — אם בגיל ארבעים הוא ייאלץ להתחיל לקנות או לגנוב רעיונות של אחרים? המחשבה נסכה בו תחושה של יצור רדוף, של ניצוד. האם אכן הרחיק לכת? בשנה שחלפה מאז אותו בוקר איום, האנטי־חזון הטיל עליו צל, לפעמים היה אפשר להבחין בו רק בקושי, אבל הצל מעולם לא נעלם לחלוטין, בין שבאותו זמן ליווה את ילדיו לבית הספר ובין שסעד בבית הלבן, כפי שעשה ארבע פעמים בשנה וחצי מאז כניסתם של ברק ומישל לתפקיד. הוא יכול היה לנאום מול קהל אלפים, או להיות במיטה עם ליזי ולעזור לה להגיע לאורגזמה החמקמקה שלה, כשהריק המאיים התחיל לזמזם לעברו, מבשֵר ואקום שהטריד והחריד אותו. יותר מפעם אחת דמיין את עצמו נאחז בליזי ומתייפח: ״תעזרי לי. אני גמור.״ אבל ביקס בּאוּטן ידע שהוא לא יכול לומר דבר כזה לעולם, לאף אחד, ושמעל הכול עליו לתחזק; למלא את תפקידיו כבעל, כאבא, כמנהל, כאייקון טכנולוגיה, כבן צייתן, כתורם גדול לפוליטיקאים וכפרטנר מיני קשוב ובלתי נלאה. האיש המשתוקק לחזור לאוניברסיטה, מתוך תקווה לעורר בעצמו גילוי רענן שיעצב את שארית חייו — לא יכול להיות הוא.
הוא חזר לסלון ומצא את סיריל וטסה משתפכים על ספר מודפס בהתעלות גשמית, כאילו זה מכל גלידה. ״מצאתם אותו,״ אמר ביקס, וטסה חייכה חיוך גדול והרימה כרך של אריסטו מאותה סדרת ״הספרים הגדולים״ שהוריו רכשו עם אנציקלופדיה בריטניקה היקרה מפז שלהם. כשהיה ילד נהג ביקס לעיין בבריטניקה בחרדת קודש, לצטט ממנה בסיכומים לבית הספר על קניבלים, על צמח הרוש ועל כוכב פלוטו; לקרוא את הערכים על בעלי חיים לשם הנאה בלבד. לפני ארבע שנים, כשהוריו עברו לדירה הצנועה שלהם בפלורידה — אחרי שסירבו לעזרתו בקניית דירה גדולה יותר, מתוך גאווה (אביו) וצניעות (אימו) — ארז ביקס את הכרכים ההם בארגזים והניח אותם מחוץ לבית במערב פילדלפיה שבו גדל. בעולם החדש שעזר ליצור, אף אחד לעולם לא יצטרך לפתוח פיזית אנציקלופדיה.
״בקריאה שלי את אריסטו,״ אמרה טסה, ״— מזכירה לכם, אני מרצה למחול, נכתבו בטח מיליון מאמרים מלומדים על זה — אבל מירנדה קליין היא לא דמות טרגית. כדי שהיא תהיה טרגית ממש, האנשים שניכסו לעצמם את התאוריה שלה צריכים להיות קרובי משפחה שלה. זה יגביר את הבגידה ואת האירוניה הדרמטית.״
״חוץ מזה, האם היא לא מכרה את התאוריה שלה? או את האלגוריתמים?״ שאלה קסיה.
״אני חושבת שיש תעלומה סביב זה,״ אמרה פורשה. ״מישהו מכר את זה, אבל לא קליין עצמה.״
״זה נכס רוחני ששייך לה,״ אמרה פרן. ״איך מישהו אחר יכול היה למכור את זה?״
בתור אחד הרוכשים של האלגוריתמים של קליין, ביקס התפתל בדו־פרצופיות פגיעה. הוקל לו כשטד אמר: ״יש לי שאלה אחרת: האלגוריתמים של מירנדה קליין עזרו לחברות המדיה החברתית לנבא אמון והשפעה, והן עשו מהם הון. זה בהכרח דבר רע?״
כולם פנו להביט בו בהפתעה. ״אני לא אומר שזה לא דבר רע,״ אמר טד, ״אבל בואו לא ניקח את זה כמובן מאליו, בואו נבחן את זה. אם מסתכלים על בייסבול, כל פעולה בו מדידה: מהירות וסוג ההגשה, מי מגיע לאיזה בסיס ואיך. המשחק הוא אינטראקציה דינמית בין בני אנוש, אבל ניתן גם לתאר אותו באופן כמותני, תוך שימוש במספרים ובסמלים, למי שיודע כיצד לקרוא אותם.״
״ואתה מאלה שיודעים?״ שאל סיריל, מתקשה להאמין.
״הוא מאלה שיודעים,״ אמרה פורשה וצחקה, מחבקת את מותני בעלה.
״שלושת הבנים שלי שיחקו בליגה לילדים,״ אמר טד. ״אתם יכולים לקרוא לזה סינדרום סטוקהולם.״
״שלושה?״ אמר ביקס. ״חשבתי שיש שניים. מהתמונות שלך.״
״ייסורי הבן האמצעי,״ אמר טד. ״כולם שוכחים את איימס המסכן. בכל אופן, אני מנסה לומר שכּימות, כשלעצמו, לא הורס את הבייסבול. למעשה, הוא מעמיק את ההבנה שלנו את המשחק. אז למה אנחנו כל כך מתנגדים לתת שיכמתו אותנו?״
ביקס ידע, מהתחקיר הקצר שעשה ברשת, שהצלחתו האקדמית של טד הולנדר באה לו ב־1998, באותה שנה שבה הקים ביקס את מנדָלה. טד, שכבר היה באמצע הקריירה שלו, פרסם את הספר ואן גוך, צייר הצלילים, שמצא התאמות בין סוגי משיחות מכחול של ואן גוך לקרבתם של יצורים מפיקי רעש כגון ציקדות, דבורים, צרצרים ונקרים — שעקבות מיקרוסקופיות מהם התגלו בצבע עצמו.
״טד ואני לא מסכימים בעניין הזה,״ אמרה פורשה. ״לדעתי, אם העניין בכימות בני אדם הוא הפקת רווחים מהפעולות שלהם, זאת דה־הומניזציה — זה אורווליאני, אפילו.״
״אבל מדע זה כימות,״ אמרה קסיה. ״ככה אנחנו פותרים תעלומות ומגיעים לתגליות. ובכל צעד חדש תמיד יש חשש שאולי ׳עברנו את הגבול׳. פעם קראו לזה חילול הקודש, אבל כיום זה משהו יותר מעורפל שמסתכם לבסוף בלדעת יותר מדי. לדוגמה, במעבדה שלי התחלנו לייצא תודעה של בעלי חיים —״
״סליחה,״ קטע ביקס את דבריה כי חשב שלא שמע נכון. ״אתם עושים מה?״
״אנחנו יכולים להעלות לרשת תפיסות חושיות של חיות,״ אמרה קסיה. ״דרך חיישני מוח. לדוגמה, אנחנו יכולים ללכוד חלק מתודעה של חתול ואז לצפות בה דרך מערכת צפייה בדיוק כאילו אני החתול. בסופו של דבר, זה יעזור לנו ללמוד איך בעלי חיים שונים תופסים ומה הם זוכרים — ובעצם, איך הם חושבים.״
פתאום עקצץ כל גופו של ביקס מרוב ערנות.
״הטכנולוגיה עדיין מאוד גולמית,״ אמרה קסיה. ״אבל כבר יש מחלוקת: האם אנחנו עוברים את הגבול בכך שאנחנו פורצים למוחות של יצורים מודעים אחרים? האם אנחנו פותחים תיבת פנדורה?״
״ושוב אנחנו חוזרים לבעיית הרצון החופשי,״ אמר אימוֹן. ״אם אלוהים הוא כול־יכול, האם זה הופך אותנו לבובות על חוט? ואם אנחנו בובות על חוט, האם מוטב לנו לדעת את זה או שלא?״
״מה אכפת לי אלוהים,״ אמרה פרן. ״אותי מדאיג האינטרנט.״
״ובכך את מתכוונת לישות רואה־כול ויודעת־כול שאולי תנבא את ההתנהגות שלך או תשלוט בה, גם כשתחשבי שאת בוחרת בעצמך?״ שאל אימוֹן ושלח לרבּקה מבט שובבי. הוא פלרטט איתה כל הערב.
״או!״ אמרה טסה ואחזה ביד של סיריל. ״עכשיו נהיה מעניין.״