גלגול בפארק אווניוּ
נתן אנגלנדר, יערית טאובר בן-יעקב (תרגום מאנגלית)
FOR THE RELIEF OF UNBEARABLE URGES, Nathan Englander
האיש העשרים ושבעה
הפקודות יצאו מבית הכפר של סטאלין בקוּנצֵבוֹ.
הוא מסר אותן לסוכן הממונה באותה אדישות שבה הורה
להוציא להורג קוּלאקים, או אנשי כמורה, או את נשותיהם
החצופות של ידידים טובים מאוד. על כל הנאשמים
להיעצר באותו יום, להגיע לשערי בית-הכלא באותו רגע,
ואז - כשכולם כאחד משתנקים ונשימתם האחרונה
נעתקת - להישלח לאבדון בטרטור של מטח יריות אחד.
לא היה פה עניין של שנאה, רק של נאמנות. שכן
סטאלין ידע שאמונים אפשר לשמור רק לאומה אחת. מה
שלא היטיב סטאלין לדעת, לעומת זאת, היו שמות
הסופרים שברשימתו. כשהניחו לפניו את פקודת המעצר
בבוקר המחרת חתם עליה לאלתר, הגם שעכשיו מנתה
עשרים ושבעה ואתמול רק עשרים ושישה שמות.
לא חשוב, אולי חוץ מאשר לאיש העשרים ושבעה.
הפקודות לא הותירו מקום רב לשינויים, ושום מקום
לעיכובים. היה עליהן להתבצע בחשאי וגם - ונקודה זו
בלבד הודגשה במשנה תוקף - בעת ובעונה אחת. אבל
איך יוכלו הסוכנים להביא את האנשים ממוסקווה ומגורקי,
מסמולנסק ומפֶּנזָה, משוּיָה ומפודולסק, לבית-הכלא שליד
הכפר X בדיוק באותו הזמן?
הסוכן הממונה חש כי כוחו במנהיגותו ואת תפקיד
האסטרטג העביר אל בטנת כובעו. הוא גזר את הרשימה
לרצועות ופיזר אותן בתוך המגבעת שאך זה עוצבה על
האימום, ואחר-כך ערבב אותן בזהירות על מנת שלא
לפגום בצורתה. מרבית הסופרים הללו נמצאו במוסקווה.
הקומץ שישבו בכפרי הולדתם, נפשו במעיינות מרפא או
הסתגרו באיזו בקתה בניסיון להשלים יצירה רבת השפעה,
יוכו מן הסתם מכות נמרצות כשיופיע בפתחם צמד סוכנים
נרגזים בשל הנסיעה המייגעת.
משנפל הפור, קיבלו הסוכנים שמשכו שם שפירושו
מסע ארוך ברוח טובה את העקיצות וההקנטות של
חבריהם, לרובם נכונה משימה קלה, שאין בה טרדה קשה
יותר מזירוז איזה סרבן זקן לתוך מכונית, או קימוט חולצה
בעקבות סצנה כפרית של גרירת רגליים ומשיכה בשיער,
שאין מניעה שתהיה אלימה ככל הנדרש מול עדת כפריים
נבערים.
אבל היו גם מי שנכונו להם קשיים. למשל, שני
הסוכנים שהוקצו לוואסילי קוֹרינסקי, שהבין שאין מנוס
והתכוון לצאת מחדר השינה שלו בשקט, אלא שאשתו
פאולינה חבטה בשוטר הנמוך מן השניים באגרטל נחושת
אוריינטלי. התפתחה התכתשות, פאולינה הוכרעה, השוטר
הנמוך פונה ללא הכרה, ושעה יקרה מלוח הזמנים
המתוכנן ירדה לטמיון.
היה גם הצמד שהוקצה למוישה בְּרֶצקי, חובב נלהב של
וודקה ושל ארץ מוצאה. איש לא היה מזהה בו את אחד
המשוררים היידים הרגישים ביותר מאז ומעולם. הוא היה
מגודל ומרושל, והסריח כמו סוס. פעם בשנה, בעשרת ימי
תשובה, היה ברצקי נותן את דעתו על דרכיו הנלוזות
ומתפכח לכבוד יום הכיפורים. אחרי הצום היה תופס עט
ומחברת וכותב בשצף במשך שבועות במטבחה המחניק
של אחותו - כשהטלית עודנה מכסה את ראשו המתפקע.
לכבוד סיום היצירה היה מרים כוסית גדושה וודקה, ואז
היה צימאונו של ברצקי מתחיל להשתולל וכך היה ממשיך
שנה נוספת. בעלה של אחותו כבר היה שם קץ לשגרה
השנתית הזאת אלמלא הרובלים שקיבל בעבור הדפים
המיוזעים שהפקיר ברצקי בביתו.
כל הלילה חיפשו שני הסוכנים את ברצקי. הם איתרו
אותו באחד מבתי-הבושת הלא קיימים, ושאילו היו קיימים
ודאי שסוכני הממשלה אינם מבקרים בהם. מכל-מקום, הם
הצליחו להתגנב אל תוך החדר בלי לעורר תשומת לב.
ברצקי שכב מעולף על בטנו כשמתחת לכל אחת
מזרועותיו נעוצה יצאנית מחויכת. התהליך הממושך של
חילוץ הזונות, הקמתו של ברצקי על רגליו והוצאתו
למסדרון הביא את הצעיר מן השניים לידי דמעות.
הסוכן הבכיר השאיר את שותפו אחראי לגופה בשעה
שהלך לפטפט עם מנהלת הבית. הוא הציג את עצמו
בפניה פעמים אחדות כאילו לא נפגשו מעולם, הסביר לה
את מצבו הקשה וגייס לעזרה תריסר נשים.
שתים-עשרה מבנות הבית החסונות ביותר - בשלל
גלימות ורודות ואדומות, אנפילאות מצועצעות ובהונות
מצובעות - נשאו את הדוב הענק למכונית המחכה כשהן
שואגות מצחוק. אין ספק שברצקי היה נהנה מן המחזה
הזה לאין שיעור לו היה בהכרה.
הפשוטה בין החטיפות הלא פשוטות היתה זו של י.
צונזר, הקשיש שבחבורה ואחד מיעדי ההתקפות
המילוליות החריפות הראשונות על הקוסמופוליטים כבר
בשנת 49'. בגיליון ה- 19 בפברואר של "ליטֶרטורנאיה
גאזֶטה" ביקרו אותו כסופר מיושן, האשימו אותו באנטי
סובייטיזם וגינו אותו על השימוש בפסבדונים במטרה
להסוות את שורשיו היהודיים. באותו גיליון גם הדפיסו
את שמו האמיתי, מֶלמן, ובכך שללו ממנו את צנעת הפרט
שממנה נהנה כל-כך עד אז.
כעבור שלוש שנים באו לקחת אותו. שני הסוכנים לא
התלהבו מהמשימה. שניהם למדו ספרות בתיכון אצל אותו
מורה יהודי, שהעריצו על אף השתייכותו העדתית ושכפה
עליהם אפילו לכתוב שיר או שניים. שניהם היו בחורים
הגונים למדי, ולכידתו של זקן בן שמונים ואחת לא תאמה
בדיוק את חזונם בדבר שירות המפלגה בחירוף נפש. הם
פשוט מילאו הוראות, אבל איפשהו מאחורי כל צידוקיהם
קינן פחד עמוק מעונש.
השחר טרם עלה וצונזר כבר התלבש וישב לשתות ספל
תה. הסוכנים התחננו לפניו שיעמוד על רגליו. אחד מהם
ניסה את השם צונזר והשני הפציר במלמן. הוא סירב.
"אני לא אתנגד ולא אסייע. האחריות במלואה חייבת
לרבוץ על מצפונכם."
"קיבלנו הוראות," הם אמרו.
"לא אמרתי שלא קיבלתם הוראות. אמרתי שעליכם
לשאת באחריות."
תחילה ניסו להרים אותו בזרועותיו, אבל צונזר היה
עדין מדי למהלך זה. ואז תפס אחד מהם בקרסוליו בשעה
שהשני לפת את חזהו. ראשו של צונזר צנח לאחור.
הסוכנים חששו להרוג אותו, אפשרות שהוזהרו מפניה. הם
הניחו את צונזר על הרצפה והגדול מן השניים גרף אותו
בזרועותיו, ערסל את הזקן כמו ילד.
צונזר ביקש רגע הפוגה כשחלפו על פני דיוקן אשתו
המנוחה. הוא דימה למצוא בתצלום הישן מידה יתרה של
מורת רוח, כאילו יגאו בעוד רגע העיניים החומות ויזילו
דמעה. הוא דיבר בקול. "אין דבר, קטיה. חיי נסתיימו ביום
מותך. מאז הכול היה געגועים ותו לא." הסוכן היטיב את
אחיזתו ברומנטיקן ויצא מהפתח.
החטיפה המסובכת היחידה מחוץ למוסקווה היא זו
שנחשבה לקלה ביותר בין העשרים ושבע. זו היתה
המשימה הפשוטה של העברת פנחס פֶּלוֹבִיץ ממקומו
בפונדק שעל אם הדרך ל- X לבית-הכלא הסמוך.
פנחס פלוביץ בנה לו עולם משלו ובו אל רחום וקהל
מאמינים מגוון. בעולמו זה בחן את האנשים בדילמות
מוסריות ובטרגדיות - ולעתים בחן אותם דווקא באושר
ובמזל טוב. את תלאותיו ומאורעותיו של אותו עולם תיעד
במחברותיו בצורת סיפורים ורומנים, מסות, פואמות,
שירים, מזמורים, מעשיות, בדיחות וכרוניקות נרחבות
שהגיעו עד לתקופה שבה חי.
הוריו מעולם לא ידעו איזה כינוי ראוי לבנם, שאמנם
כתב כל היום אבל לא פרסם, שצחק ובכה בגלל הרומנים
שלו אבל במגעיו עם עולם היומיום נהג היגיון נרגן. רק
דבר אחד ידעו: פנחס לעולם לא ייקח לידיו את ניהול
הפונדק.
כשקפצה עליהם הזִקנה לא היתה להם ברירה אלא
למכור את הפונדק במחיר זול עד גיחוך - בתנאי
שהבעלים החדשים ישאירו לנער את חדרו ויאכילו אותו
כשיהיה רעב. גם כשעבר העסק לרשות המדינה, עזבו את
פנחס לנפשו בחדר החלומות שלו: "למה לטרוח, הוא לא
מזיק, הוא כמו קמע של מזל טוב לפונדק, אף אחד לא
יודע אפילו שהוא כאן, אולי הוא כותב את תולדות
המקום וכולנו עוד נהיה מפורסמים." דווקא לא, אבל מי
יודע, אולי עוד היה עושה זאת, אלמלא נקלע שמו -
שנישא על שפתיהם של עוברי אורח - לרשימתו של
סטאלין.
שני הסוכנים שהוקצו לפנחס הגיעו לפונדק בדְרוֹזְ'קי
חבוטה והתחזו לבניהם של בעלי אחוזות שירדו מנכסיהם,
הברקה שקיוו כי תשעשע את הממונים עליהם. אחד מהם
נשא אקדח לוּגֶר (מזכרת שהביא הביתה מהמלחמה) ולשני
היתה אַלה תחובה במגפו. הם מצאו את הפרוזדור הצר ובו
חדרו של פנחס והקישו קלות על הדלת. "לא רעב," היתה
התשובה. הסוכן עם הלוגר בדק את הדלת בירכו; היא לא
נעה. "נסה את הידית," אמר הקול. הסוכן ניסה והדלת
נפתחה.
"אתה בא אתנו," אמר זה שאַלה במגפו.
"בשום אופן לא," קבע פנחס כבדרך אגב. הסוכן תהה
אם ה"אתה בא אתנו" שלו נשמע תקיף באותה המידה.
"תשים את הספר על הערמה, תנעל נעליים ובוא נזוז."
הסוכן עם הלוגר דיבר לאט. "אתה עצור באשמת פעילות
אנטי סובייטית."
האישום התמיה את פנחס. הוא הרהר רגע והגיע
למסקנה שהיה מעורב רק בשערורייה מוסרית אחת, אף
שנראה לו קצת מוגזם שעליו להיכלא בגללה.
"טוב, אתם יכולים לקחת אותן, אבל הן לא באמת שלי.
הן היו בתוך ספר של צונזר ששכח אחד האורחים ולא
ידעתי לאן להחזיר אותן. מכל-מקום, כבר למדתי אותן על
בוריין. אתם יכולים לקחת אותי." ואז הושיט לסוכנים
חמש גלויות. שלוש היו איורים סבוכים בעט ודיו של
גיישה פשוקת רגליים בתנוחות שונות. השתיים האחרות
היו זהות ונראתה בהן עלמה רוסייה חסונה על רקע טרופי
מצויר, לבושה חצאית פולינזית ומתאמצת לשווא לכסות
את שדיה. פנחס החל לערום את מחברותיו בעוד הסוכנים
מחלקים ביניהם את הגלויות. הוא התעצב על שלא עמד
בפיתוי. טיוליו יחסרו לו, וכמוהם השולחן שעל משטחו
המוכתם נהג לכתוב.
"מותר לי להביא את השולחן שלי?"
הסוכן עם הלוגר התחיל להתעצבן, "לא תצטרך כלום,
רק תנעל נעליים."
"אני מעדיף את הספרים שלי על פני נעליים," אמר
פנחס. "בקיץ אני מטייל לפעמים בלי נעליים, אבל לעולם
לא בלי איזה רומן. אם תואילו לשבת עד שאסדר את
רשימותי -" ופנחס נפל ארצה ממהלומה של קת האקדח.
הוא נישא מן הפונדק מגולגל בשמיכה ורגליו מבצבצות
ממנה, יחפות.
פנחס התעורר, ראשו פועם מן החבטה ומכיסוי העיניים
המהודק יתר על המידה. החמיר את המצב רעש הקרח
הנשבר תחת גלגלי הדרוז'קי, כפי שקורה בנתיב המקביל
לנהר מערבית ל- X. "הגשר סגור בדרך הזאת," אמר להם.
"כדאי לכם לקצר דרך המקום של בּוּנָקוֹב לשעבר. כולם
עושים את זה בחורף."
שוב נשלפה האַלה ממגפו של הסוכן ושוב נחבט פנחס
בראשו. המחשבה שאך יגיעו ליעדם וכבר יפלוט האסיר
את שם הכלא הסודי עוררה בהם חלחלה. הם ניסו לבלבל
אותו ופנו לדרך שניכר בה שאיננה בשימוש. כעבור פחות
מחצי קילומטר נשבר להם אופן ומכאן נאלצו לצעוד רגלי
לחוות חזירים סמוכה. הסוכן עם האקדח החרים עגלה
רתומה לחמור והשאיר מאחוריו איכר זועם, מקלל ובועט
בדופן דיר החזירים שלו.
כל השלושה הרגישו הקלה מסוימת עם הגעתם: פנחס
- משום שהתחיל לקלוט שהעניין כרוך במשהו חמור
יותר מעברתו הקלה, והסוכנים - משום שעוד שלוש
מכוניות הופיעו דקות אחדות בלבד לפניהם, כולן באיחור
בלתי נסלח.
עד שהובאו המאחרים ליעדם כבר שככה אימתם
הראשונית של עשרים ושלושה הנותרים. המצב היה מתוח
וחמור, אבל גם יחיד במינו. נבחרת בכירה מתוך הקהילה
הספרותית היידית ששרדה באירופה הוחזקה בין כתליו של
קיטון לא גדול. לו ידעו שמותם קרוב, אולי היה המפגש
שונה. מאחר שלא ידעו, לא היתה לי.א. מַנגֶר שום כוונה
לתת למני זרצקי לראות אותו בוכה ומתחנן לרחמנות.
בלאו הכי גם לא היה לו זמן לכך. פיוטר קוליאז'ין,
האתיאיסט הנודע, כבר גרר אותו לוויכוח לוהט על
ההשלכות שיש לשימוש ברצון האל כדי לחולל תמורה
קיצונית בעלילות שקודם לכן היו "הגיוניות". מנגר ראה
בכך התקפה על יצירתו ושאל את קוליאז'ין אם כל דבר
שאינו מבין הוא מסווג כ"לא הגיוני". גם מצבם הנוכחי
היה נושא לדיון, וכך גם יריבויות ישנות, פואמות חדשות,
רצנזיות שנויות במחלוקת, כתבי עת שאינם עוד כתמול
שלשום, עורכים מבטיחים וכמובן – הרכילות, שהרי מי
לא שמע שלֵב השתמש בכתב היד האחרון שלו כחומר
בעירה?
כשהתעצם הרעש יתר על המידה, פתח אחד השומרים
את חור ההצצה בדלת וגילה שפרץ שם סימפוזיון שלם.
אשר על כן, כשהגיעו המספרים עשרים וארבע עד עשרים
ושבע, כבר חולקו האחרים לקבוצות בתאים קטנים יותר.
כל תא נועד לאכסן ארבעה אסירים והיו בו שלושה
מזרנים מרקיבים לשינה. באחת הפינות עמד דלי. בקירות
העשויים לוחות עץ היו חורים גסים ולא ניתן לדעת אם
השובים הם שניקבו אותם כאמצעי אוורור, או שאסירים
קודמים קדחו אותם בעמל רב כדי לאשר שבחוץ אכן קיים
עולם.
ארבעת המאחרים נשכבו מיד. פנחס שכב על הרצפה
המום ורועד, והחניק את אנחותיו כדי שהאחרים יוכלו
לנוח. רעיו אף לא חשבו על שינה: ואסילי קורינסקי בגלל
הדאגה לגורלה של אשתו, י. צונזר משום שניסה להסתגל
לשינוי (השינוי היחיד בשגרת יומו שתכנן קודם לכן היה
המוות, ואף זה בשנתו) וברצקי משום שעדיין לא ממש
התעורר.
לבד מפנחס לא היה לאיש מושג כמה זמן נסעו, האם
מבוקר עד לילה או שמא עד למחרת. פנחס ניסה
להשתמש במסעו כבעוגן, אבל בחושך אבדה גם לו במהרה
תפישת הזמן החולף. הוא האזין לנשימתם של רעיו לתא
כדי להיות בטוח שהם חיים.
הנורה התלויה על חוט חשמל מרופט שבתקרה נדלקה. זו
היתה הקלה; לא רק סוף לחשכה אלא הבדלה, פער קל
בתוך מה שנדמה כאינסוף.
הם בהו בלי לעפעף בזוהרה העמום של הנורה וחששו
שינטוש אותם. כולם חוץ מברצקי, שגופו האדיר כבר
השתוקק עד כאב לוודקה, ולא העז לפקוח עין אפילו כסדק.
צונזר פתח. "עם בוקר יש תקווה."
"לְמה?" שאל קורינסקי מזווית הפה. עינו היתה לחוצה
כנגד חור בקיר האחורי.
"לצאת," אמר צונזר. הוא הביט בנורה ושאל את עצמו
כמה חשמל יש בחוט, איך יוכל להגיע אליו, ולכמה מהם
זה יספיק.
קורינסקי פירש את דבריו בטעות כאופטימיים. "פֶה על
היציאה שלך ופֶה על הבוקר שלך. חושך מצרים בחוץ. או
שלילה עכשיו או שאנחנו במקום שאין בו שמש. אני מת
מקור."
האחרים הזדעזעו משהו לשמע דבריו אלה של ברצקי:
"חוץ מזה שאתה לא אחת הזונות ששילמתי בעדן וזאת לא
המיטה שנפלנו עליה, אני לא בטוח בשום דבר. יהיה מה
שיהיה המצב, אני אעמוד בו, אבל בלי היללות שלך על
קור לפני זקן בגופייה, ולפני הרזה הזה כאן, שאין לו
נעליים." כוחות האבחנה שלו כבר החלו שבים אליו אף
שנותרו עדיין חודשים עד יום כיפור.
"אני בסדר," אמר פנחס. "ספר חסר לי הרבה יותר
מנעליים."
כולם קימטו את מצחם ובחנו את האיש; אפילו ברצקי
התרומם על מרפק.
צונזר צחק, ואז התחילו גם שלושת האחרים. כן, ספר
חסר הרבה יותר. ספר של מי? בטח לא הקונטרס של
הטיפש הזה גוריאנסקי - כישלון מפורסם מן העת
האחרונה. הם צחקו עוד קצת. קורינסקי הפסיק, מחשש פן
אחד האחרים בחדר הוא גוריאנסקי. למזלו היה גוריאנסקי
בקצה המסדרון, ונחסכה ממנו ההשפלה הסופית הזאת
לפני מותו.
איש לא אמר מילה נוספת עד שכבתה הנורה בשנית,
ואחר-כך המשיכו לשתוק משום שהניחו שירד לילה. אבל
לא כך היה. קורינסקי הבחין באור המסתנן דרך החורים
והחרכים שבלוחות. הוא יאמר להם זאת כשתחזור הנורה
ותידלק, אם תידלק.
פנחס יכול היה לצחוק בלי סוף, או לפחות עד שעת
הוצאתו להורג. מוחו לא היה מחונך, מעולם לא לוּמד
איפוק ולא נענש בגין הפקרותו הנמהרת. כל חייו כתב כי
רק זה עניין אותו, למעט טיוליו והתמונות שהציץ בהן.
מאז ילדותו לא פסח על יום אחד של כתיבה.
פנחס התחיל לחבר יצירה בלי עט ונייר, והחליט שזה
יהיה משהו קצר, משהו שיוכל לשכלל, להוסיף לו קצת
בכל יום עד שישתחרר.
צונזר חש את צינת הרצפה מסתננת אל תוך עצמותיו
והופכת אותן לפריכות. ממילא באה שעתו. חיים ארוכים
היו לו, הוא זכה להכרה על דבר שאהב לעשות. כל
האחרים שהגיעו לדרגת תהילה כשֶלו כבר הלכו למשרפות
או נסעו לאמריקה. עד כמה תוכל עוד ההצלחה להתרוקן
מתוכו בהיעדר תחרות? למה לכתוב, כשכל קוראיך היו
לאפר? לעולם אל יחיה אדם לאחר מות שפתו. צונזר
התגלגל על צדו.
האלכוהול יצא מדמו של ברצקי בצורת זיעה. הוא ניסה
לשכנע את עצמו שזה חיזיון של שכרות, אולי ברור
מהרגיל מפאת גילו המתקדם, אבל בכל-זאת חזיון
תעתועים. כמה פעמים כבר קרה לו שהסתובב, כי מישהו
קרא בשמו, ולא מצא איש? הוא גישש אחר שד, לחי ורודה
ורכה, פיסת סאטן, ונרדם.
לפני שעצם את עיניו ופגש אפלה נוספת, דקלם פנחס
את הפסקה הראשונה בפעם האחרונה:
כשהקיץ מנדל מוּסקַטֵב משנתו ומצא ששולחן
הכתיבה שלו נעלם, שחדרו נעלם, ושהשמש נעלמה
- סבור היה שמת, הדבר הדאיגו, לכן אמר קדיש,
תוך שהוא מתכוון לעצמו. אחר-כך תהה אם זה
מותר, ומיד דאג שמא מעשהו הראשון בחייו כמת
הוא מעשה חטא.
כשעלה האור זע קורינסקי במופגן, כמבקש לשבור את
הקרח, כאילו חלים עליהם צווי החברה המתורבתת. "אתם
יודעים שלא בוקר עכשיו, אלא תשע או עשר בערך, חצות
לכל המאוחר."
פנחס דקלם את הפסקה שלו בשקט, השתעשע במילים,
הכניס שינויים, הצטער שאין לו לוח לכתוב עליו.
קורינסקי המתין לתשובה והתבונן בשלושת רעיו לתא.
קשה היה להאמין שהם סופרים. הוא תיאר לעצמו שגם
הוא מרושל למראה, אבל בו לפחות נותר מעט סגנון. אלה
האחרים - שיכור, רגזן זקן שאינו שולט בצרכיו, ואידיוט
- לא ייתכן שהם בעלי שיעור קומה כשלו. אפילו
גוריאנסקי הפגום היה זוכה עכשיו להערכתו. "אמרתי, לא
בוקר עכשיו. הם מנסים להוליך אותנו שולל, לבלבל את
השעונים הפנימיים שלנו."
"אז תחזור לישון ותשאיר אותנו ללכת שולל." ברצקי
כבר הזהיר את השוטה הזה אתמול. רק רצח עוד חסר לו
שייתוסף על רשימת אישומי השווא נגדו.
"אל תדבר אלי בארסיות כזאת. אני רק מנסה לבדוק
איך נוכל לשמור על קצת כבוד עצמי כל זמן שהם
מחזיקים אותנו כאן."
צונזר התיישב ונשען על אחד הקירות. הוא קיפל את
מזרנו והשתמש בו ככיסא, לרפד את עצמו נגד השבבים.
"אתה אומר 'כל זמן' כאילו שזה ארעי ובשלב הבא נמצא
את עצמנו במקום שינעם לנו יותר."
קורינסקי הביט בצונזר, סקר אותו ללא גינונים. לא
מצא חן בעיניו לשמש מטרה לעקיצות, בייחוד לא מצדו
של תרח זקן שאין לו מושג עם מי הוא מדבר.
"חבר," פנה לצונזר בנימה חריפה ביותר, "אני סמוך
ובטוח שמעצרי נובע מבלבול בירוקרטי כלשהו. אין לי
מושג מה כתבת אתה שהביא אותך לכאן, אבל לי יש
מוניטין ללא רבב. הייתי חבר בכיר בוועד נגד הפאשיזם,
והאוֹדָה שלי, 'סטאלין של כסף, סטאלין של זהב', נמנית
עם השירים האהובים על העם."
" 'דמנו הקזנו בשביל מהפכה, למען ינחֵנו סטאלין מאור
לחשכה' " שיבש ברצקי במתכוון את נוסח הבלדה של
קורינסקי.
"איך אתה מעז ללעוג לי!"
"לא היה לי העונג לשמוע את המקור," אמר צונזר,
"אבל עלי לומר שהפרודיה מבדרת למדי."
" 'לבבות כולנו יריעו למהפכה, עת ינהיגנו סטאלין
הגדול בבטחה' " שלושת הראשים הופנו לעבר פנחס,
קורינסקי ראשון.
"מושלם," סנט קורינסקי בשני האחרים. "עלי לציין כי
נעים להימצא במחיצתו של חסיד אחד לפחות."
היו מצבים חברתיים רבים שפנחס לא חווה מעולם, וזה
היה אחד מהם. הוא לא ידע מתי מתבקשים גילויי הערצה.
"הו, אינני חסיד, אדוני. הנך אמן השפה היידית, אבל
ליבת כל יצירתך לוקה במגמתיות מפלגתית מגושמת
שאין לה ולא כלום עם האנשים שעליהם אתה כותב."
הדברים נאמרו בלהט משכנע שנשמע לקורינסקי
כהתנשאות מצד האוויל.
"הדמויות הן רק אמצעי, בדיות!" הוא צעק לפנחס. ואז
תפס את עצמו צועק על אידיוט, בשעה ששני האחרים
התפתלו מצחוק.
"הן אמיתיות מאוד," אמר פנחס לפני שחזר לנענועיו
ולמלמוליו.
"ממה אתם צוחקים, ריקים ופוחזים? את היצירות שלי
לפחות קוראים!"
ברצקי שוב כעס. "דבר אלי איך שתרצה. אם זה יתחיל
להפריע לי יותר מדי, אני אמלוק לך את הראש." הוא
הדגים תנועת צביטה באצבעותיו העצומות. "אבל אני
חייב להזהיר אותך לא להתחצף לקשישים ממך. יתרה מזו,
יש לי מין תחושה עמומה שהפרצוף של הזקן הזה שייך
לצונזר האגדי, שהישגיו עולים בהרבה על הישגי כל
הסופרים היידים והאחרים שחיים ברוסיה היום."
"צונזר?" שאל קורינסקי.
"י. צונזר!" צרח פנחס. נבצר ממנו להעלות בדעתו
שהוא כלוא בחברת מוח יחיד סגולה שכזה. פנחס אף לא
סבר מעולם שצונזר הוא אדם ממשי. אלוהים שבשמים,
הוא ראה את החוזה הגדול משתין לתוך דלי! "צונזר,"
אמר לאיש. הוא עמד והלם באגרופו בדלת כשהוא צורח
"צונזר" שוב ושוב, כאילו היתה זו סיסמה שיבינו שוביו
ויֵדעו שהמשחק נגמר.
שומר בא מן המסדרון והכה את פנחס ארצה. הוא
השאיר להם קערת מים וכמה קליפות לחם שחור.
השלושה אכלו מהר. ברצקי החזיק את הפצוע בזמן
שצונזר מזג מים לפיו, אילץ אותו לבלוע.
"האיש משוגע, בגללו עוד יהרגו את כולנו." קורינסקי
ישב כשעינו צמודה לנקב בעץ והציץ בחשכת יומם.
"אולי אותנו, אבל מי יעז להרוג את משורר החצר של
האימפריה הקומוניסטית?" נימת קולו של ברצקי היתה
עוקצנית, אך בפניו לא ניכר דבר. הוא ערסל את גופו
הרפה של פנחס, וצונזר מחה את מצחו של הנער בשרוולו.
"אין זה הזמן להתלוצץ. היה בדעתי לארגן פגישה עם
המנהל, אבל הצרחות של המשוגע הזה קלקלו הכול.
מתעלף פה כמו ילדה. מה, מעולם לא פגש אדם נערץ?"
קורינסקי השחיל אצבע מעוקלת בעד אחד הנקבים
הגדולים יחסית, כמבקש למשש את מרקם החשכה שבחוץ,
"מי יודע מתי יחזור השומר הזה?"
"לא הייתי ממהר החוצה," אמר צונזר. "אני יכול
להבטיח לך שיש רק דרך אחת לצאת מכאן."
"דיבוריך אינם מביאים לנו שום תועלת." קורינסקי
נעמד ונשען בכתפו על אחד הלוחות הקרים.
"ומה הביא לך תועלת?" אמר צונזר. "שירי האהבה
שלך למשטר? שום רעם פרסות אינו נשמע במרחק.
סטאלין אינו מדרבן את סוסו ודוהר להציל אותך."
"הוא אינו יודע. הוא לא היה נותן להם לעשות לי את
זה."
"לך אולי לא, אבל ליהודי שנושא את שמך וגר בביתך
ושוכב ליד אשתך, כן." צונזר עיסה את ברכו המתקשה
והולכת.
"אין אלה חיי. זו תרבותי, זו שפתי, ותו לא."
"שפתך ותו לא?" פטר אותו צונזר בביטול. "מי אנחנו
בלי היידיש?"
"ארבעת הבנים מהגדת הפסח, לכל היותר." קורינסקי
נשמע מריר.
"זה יותר ממסורת, קורינסקי. זה דם." ברצקי ירק לתוך
הדלי. "פעם הייתי שותה עם קַאפְּלֶר, כוסית מול כוסית."
"ו?.." קורינסקי המשיך להצמיד את עינו לנקב, אבל
האזין בקשב.
"וראית בזמן האחרון סרט שקאפלר ביים? הוא התיידד
עם הבת של החבר המרומם. עכשיו הוא במחנה עבודה -
אם הוא בחיים. סטאלין לא ממש ראה בעין יפה ידיים
יהודיות על העור הלבן הטהור של בתו."
"שני קוסמים כמוכם יכולים להפוך סטאלין להיטלר."
ברצקי הושיט יד וטפח על רגלו של קורינסקי. "אין לנו
צורך בנאצים, ידידי."
"פֶה, אתה פרנואיד, כמו כל השיכורים."
צונזר נענע את ראשו. הקומוניסט התחיל להימאס עליו
והוא חשש לשלום הנער. "יש לו חום, ויש לו מזל אם אין
לו סדק בראש." הזקן חלץ את נעליו וגרב את גרב
לרגליו של פנחס.
"תרשה לי," אמר ברצקי.
"לא," אמר צונזר. "אתה תן לו את הנעליים, שלי לא
יתאימו." כפות רגליו של פנחס החליקו בקלות לתוך
נעליו השחוקות והסדוקות של ברצקי.
"הנה, קחו." קורינסקי נתן להם את המזרן שלו.
"האמינו לי, זה לא בשביל המצווה. לא יכולתי לסבול
אפילו רגע אחד נוסף להיות לכוד במבטים הצדקניים
שלכם."
"העיניים שאתה מרגיש אינן שלנו," אמר צונזר.
קורינסקי הביט בזעף בקיר שלו.
פנחס פלוביץ לא היה מחוסר הכרה. רק דרכו אבדה לו.
הוא שמע את השיחות, אבל לא שעה אליהן. משקל גופו
העיק עליו כמו פגר. הוא עבד על הסיפור שלו וסיפר אותו
בקול לעצמו, בתקווה שהאחרים ישמעו ויעקבו אחריו
ויחזירו אותו למציאות.
מנדל חשב שכדאי לו לשאול את רב המקום, שיוכל
אולי להנחותו בעניינים שכאלה. היה זה ביקורו
הראשון של מנדל בלשכת הרב - עד אז לא נטרד
בדקויות של עבודת השם. מנדל הופתע עד מאוד
בראותו כי לשכת הרב זהה בדיוק בממדיה לחדרו
הנעלם. לאמתו של דבר, דומה היה כי המסכתא
שהרב מתעמק בה מונחת על השולחן הנעלם.
הנורה זרחה. ועם האור באה הקלה. מה אם היו נותרים
בחשכה? הם שנאו את הנורה - דבר סתמי כל-כך - על
שליטתה בהם.
הם השאירו קצת מים לבוקר. שוב החזיק ברצקי את
פנחס בשעה שצונזר הטה את הקערה אל שפתי הנער.
קורינסקי התבונן, רצה לומר להם שייזהרו לא לשפוך,
שידאגו לשמור קצת גם בשבילו.
פנחס התיז מים מפיו ואז אמר, "מספיק, מספיק." הוא
דיבר בקול רם יחסית לאדם שבריאותו כה מעורערת.
צונזר העביר את הקערה לקורינסקי לפני שלגם את
הלגימה שלו.
"טוב מאוד שאתה אתנו," אמר צונזר וניסה לתפוס את
עיני הנער בעיניו. "רציתי לשאול אותך, למה הנוכחות
שלי מרעישה אותך כל-כך? הרי כולנו כאן סופרים, אם
אני מבין את המצב לאשורו."
צונזר פנה לברצקי כדי להמחיש את העניין עד תום.
"בבקשה, אמור לנער מי אתה."
"מוישה ברצקי. בעמודי הרכילות מכנים אותי 'הזללן'."
צונזר חייך אל הנער. "אתה רואה. שם גדול. אגדה
בזכות שירתו, ולא פחות מזה - בזכות תעלוליו. עכשיו,
אמור לנו. מי אתה?"
"פנחס פלוביץ."
איש לא שמע את השם. סקרנותו של צונזר התעוררה.
לברצקי לא היה אכפת. לקורינסקי חרה עוד יותר שעליו
לשאת את נוכחותו של מטורף שאפילו מפורסם איננו.
"אני הוא מי שמקומו לא יכירנו כאן," אמר פנחס. "הגם
שאילו יכולתי, הייתי מתחלף עם כל אחד מכם."
"אבל אינך כאן במקומנו, אתה כאן כאחד מאתנו. אתה
כותב?"
"הו, כן, זה כל מה שאני עושה. זה כל מה שעשיתי מאז
ומתמיד, חוץ מהקריאה והטיולים שלי."
"אם זה משנה משהו, אנחנו מקבלים אותך כשווה."
צונזר סקר את התא. "מוטב היה אילו יכולתי לומר לך
זאת בביתי."
"אתם בטוחים שאני כאן משום שאני סופר?" פנחס
הביט בשלושתם.
"לא רק משום שאתה סופר, ידידי." ברצקי טפח לו
קלות על גבו. "אתה כאן בתור סופר חתרני. אויב המדינה!
הישג לא מבוטל לבן-בלי-שם."
הדלת נפתחה וארבעתם נגררו מהתא ונלקחו בידי
שומר לחדרי חקירה פרטיים - ברצקי לבדו לווה
בשלושה שומרים משלו. שם הכו אותם, התעללו בהם,
הכריחו אותם להתוודות על פשעים מפשעים שונים
ולחתום על הצהרות, שלפיהן הפיצו ביודעין תעמולה
ציונית במטרה להפיל את הממשלה הסובייטית.
צונזר ופנחס היו בחדרים סמוכים ושמעו זה את
צעקותיו של זה. ברצקי וקורינסקי חלקו גם הם קיר
משותף, אבל שם היה שקט אחרי כל מכה. אצל קורינסקי
הכרת ערך עצמו היתה כה חזקה עד שהחניקה את
זעקותיו. ברצקי לא צעק; תחת זאת רק בכה ובכה. מעניו
לעגו לו על כך, לגלגו על התינוק המגודל הזה. אבל לא
מכאב זלגו דמעותיו. הן נבעו מהכרתו המפוכחת באכזריות
האדם ומתמונת הסבל שעוברים חבריו, צונזר במיוחד.
אחר-כך נתנו להם כמות סבירה של מים, גוש לחם,
ומעט מרק קר של תפוחי אדמה וצנון. כשהחזירו אותם
לאותו תא חשוך, נאלצו לשאת את צונזר ואת פנחס.
פנחס התמקד כל העת בסיפורו וצעקותיו נשמעו כאילו
הן באות ממרחקים. עם כל הצלפה שספג הוסיף משפט,
והפגיעה הגיעה לתודעתו כנקישתה העמומה של זגוגית
המיטלטלת במשקוף של חלון:
"רבי, האם הבחנת שאין שמש היום?" שאל מנדל
במקום להציג את עצמו.
"תריסי מוגפים נגד הרעש."
"האם לא הזכיר זאת איש בתפילת שחרית?"
"איש מלבדי לא בא," אמר הרב והמשיך ללמוד.
"ובכן, האינך סבור כי מוזר הדבר?"
"כך הייתי סבור. כך הייתי סבור עד שסיפרת לי
על עניין השמש. עכשיו אני מבין - שום בר דעת
לא יקום לברך על שחר שכלל לא עלה."
כולם היו ערים כשנדלקה הנורה. צונזר התפייס עם עצמו
והתכונן למוות בטוח. אצבעות ידו השמאלית היו
מעוקמות ושבורות. רק באגודלו נותרה ציפורן.
לפנחס היתה שאלה אל צונזר. "כל יצירותיך עוסקות
בגורל כאילו היה יתוש שצריך לגרשו. כל דמויותיך
נאבקות כדי לשרוד, והנה אתה משחק את הקורבן. הלוא
ידעת בוודאי שהם עתידים לבוא."
"יש משהו בדבריך," אמר צונזר, "שאלה נאה, ואענה
על שאלה בשאלה: מדוע נגזר עלי תמיד להיות זה
ששורד? את יהודי אירופה ראיתי עולים בעשן. קברתי
אישה וילד. אני מאמין שאפשר לחמוק מאֵלות הגורל.
אבל למה להניח שהתכלית היא לחיות?" צונזר החליק את
ידו המרוסקת אל בטנו. "כמה טרגדיות נוספות אני רוצה
לשרוד? שיהיה מישהו אחר עד לטרגדיה שלי."
ברצקי חלק עליו. "איבדנו את היקום שלנו, זה נכון.
ואף-על-פי-כן אין אדם יכול לגזור מוות על עצמו בשל
חטא החיים. לא נוכל להשתוחח בצל המחנות לעד."
"הייתי נותן הכול כדי לברוח," אמר קורינסקי.
צונזר הפנה את מבטו לעבר הנורה. "זה הכלל היחיד
שהקפדתי עליו בכל סיפור שכתבתי מימי. לנואשים לא
ניתנת הבחירה."
"אם כך," שאל פנחס, ולגביו לא היה איש בחדר פרט
למורהו הרוחני, "אינך מאמין שיש טעם כלשהו לכך
שהביאו אותי הנה להיות אתכם? האם אין זה חלק ממשהו
גדול יותר, מאיזה איזון קוסמי, מין הלצה כבירה של
ההשגחה?"
"אני חושב שהיכן שהוא טעה איזה פקיד."
"את זה," אמר פנחס, "איני יכול לשאת."
הדיבורים המרובים התישו את צונזר והוא השתעל וירק
קצת דם. פנחס ניסה לעזור לו אבל לא הצליח לקום.
ברצקי וקורינסקי קפצו על רגליהם. "שבו, שבו," אמר
צונזר. הם התיישבו, אבל התבוננו בו בדריכות כשהתאמץ
לנקות את ריאותיו.
את שארית היום ההוא הקדיש פנחס פלוביץ לחיבור
השורות האחרונות של סיפורו. כשכבה האור, כבר כילה
את מלאכתו.
זמן לא רב היו שרויים באפלה עד שהעירו אותם הרעש
בחוץ ובוהק הנורה. מיד הצמיד קורינסקי את עינו אל
הקיר.
"הם מסדרים את כולם בשורות בחוץ. יש מכונות ירייה.
עכשיו בוקר וכולם ממצמצים כאילו אך זה נולדו."
פנחס קטע אותו. "יש לי משהו שהייתי רוצה לדקלם.
זה סיפור שכתבתי מאז שהגענו לכאן."
"בבקשה," אמר צונזר.
"הבה נשמע אותו," אמר ברצקי.
קורינסקי תלש את שערותיו. "מה זה כבר יכול לשנות
עכשיו?"
"למי?" שאל פנחס. ואז פתח ודקלם את מעשייתו
הקטנה:
כשהקיץ מנדל מוּסקַטֵב משנתו ומצא ששולחן
הכתיבה שלו נעלם, שחדרו נעלם, ושהשמש נעלמה
- סבור היה שמת. הדבר הדאיגו, ולכן אמר קדיש,
תוך שהוא מתכוון לעצמו. אחר-כך תהה אם זה
מותר, ומיד דאג שמא מעשהו הראשון בחייו כמת
הוא מעשה חטא.
מנדל חשב שכדאי לו לשאול את רב המקום,
שיוכל אולי להנחותו בעניינים שכאלה. היה זה
ביקורו הראשון של מנדל בלשכת הרב - עד אז לא
נטרד בדקויות של עבודת השם. מנדל הופתע עד
מאוד בראותו שלשכת הרב זהה בדיוק בממדיה
לחדרו הנעלם. לאמתו של דבר, דומה היה
שהמסכתא שהרב מתעמק בה מונחת על השולחן
הנעלם.
"רבי, האם הבחנת שאין שמש היום?" שאל מנדל
במקום להציג את עצמו.
"תריסי מוגפים נגד הרעש."
"האם לא הזכיר זאת איש בתפילת שחרית?"
"איש מלבדי לא בא," אמר הרב והמשיך ללמוד.
"ובכן, האינך סבור כי מוזר הדבר?"
"כך הייתי סבור. כך הייתי סבור עד שסיפרת לי
על עניין השמש. עכשיו אני מבין - שום בר דעת
לא יקום לברך על שחר שכלל לא עלה."
"כל זה מבהיל מאוד, רבי. נדמה לי שמתישהו
במהלך הלילה - מתנו."
הרב קם וחיוך על פניו. "והנה אני כאן, מול דפי
גמרא שנצח שלם דרוש ללומדם."
מנדל הקיף במבטו את הספרים המכסים את
הקירות.
"יש לי שולחן וכיסא, וסְטֶנדֶר בפינה, אם ארצה
לעמוד," אמר הרב. "כן, נראה שאני בגן עדן." הוא
טפח על כתפו של מנדל. "עלי להודות לך שחשת
הנה לבשר לי." הרב לחץ את ידו של מנדל, מהנהן
ברוח טובה, ועיניו כבר תרות אחר מקומו בספר.
"האם יש טעם נוסף לבואך?"
"כן," אמר מנדל, בעודו מנסה למצוא בין
הספרים את הפתח שהיתה בו פעם דלת. "רציתי
לדעת" - וכאן החל קולו לרעוד - "מי מאתנו
צריד לומר קדיש?"
ברצקי נעמד. "בראבו," אמר ומחא כפיים. "כמו כוכב
נופל. סיפור שייכחד יחד עם מספרו." הוא פסע קדימה
לקראת הסוכן הממונה שעמד בפתח. "לא, לא החמצתי את
פשר הסיפור."
קורינסקי העלה את ברכיו אל חזהו וחבק אותן. "לא,"
הודה, "גם אני לא."
פנחס לא הסמיק ולא הרכין את ראשו. הוא התבונן
בצונזר, תהה מה חושב צונזר האציל, בשעה שהוציאו
אותם מן התא.
בחוץ נאספו כל השאר. היו שם גוריאנסקי ולוּבּוֹביץ',
לב וסוֹלְצְקי. כל הקולות הנהדרים האלה עם סיפורי חייהם
הנהדרים ביותר שטרם סופרו, והנה הם נאלצים לקחתם
אל הקבר. פנחס, שקהל קוראיו גדל פי שלושה, חייך חיוך
רחב.
פנחס פלוביץ היה העשרים ושבעה, או הארבעה-עשר
מכל קצה - אילו ביקשתם למנות את מקומו בשורה.
ברצקי תמך בפנחס מימינו, כי שיווי משקלו לא שב אליו.
צונזר תמך בו משמאל, אבל גם מצבו היה קשה.
""הסיפור מצא חן בעיניך?" שאל פנחס.
"מאוד-מאוד," ענה צונזר. "אתה נער מוכשר."
פנחס חייך שוב, ואז נפל וראשו נחת על קרסוליו נטולי
הגרביים של צונזר. אחת מנעליו השאולות עפה קדימה,
אף שכפות רגליו החליקו לאחור בעפר. ברצקי נפל על
שניהם. הוא נורה חמש או שש פעמים, אבל בהיותו איש
כה גדול, ואיש כה חזק - נותר בחיים כדי לזהות את נפץ
הרובים ולדעת שהוא מת.
הלוליינים
מי היה מעלה בדעתו שמלחמה בממדים כאלה
תטרח לשפוך חמתה דווקא על שוטי חלם? עד אז צרות
העולם החיצון, אם בדמות אבעבועות שחורות ואם בדמות
גובי מסים, מעולם לא פלשו לתחומיה.
לכך בדיוק דאגו החכמים כשייסדו את מועצת העיר.
על מגילת קלף ניסחו חוק, אישרו בחתימת ידם, הטביעו
עליו חותם ומסמרוהו לעץ ברוב טקס: לא צפריר, לא
צפצוף, לא צל ענן חולף מחוץ לתחום העיר, לא יתקבלו
בברכה במקום ששמו חלם.
אנשים פשוטים היו, פשוטי אמונה, שפשוט רצו שיניחו
אותם לנפשם. ואמנם כך היה, במשך דורות - איש לא
נכנס לחלם ורק סיפורים יצאו ממנה, כדרכם של סיפורים
טובים תמיד לצאת איכשהו. מעשיות על שכלם הישר של
החכמים - במיוחד על סבו של מנדל, גְרוֹנַם השור -
התפשטו, כפי שעתידה היתה המלחמה להתפשט, עד
קצווי תבל.
בשוק הדגים של רחוב פוּלטוֹן צחקו הסוורים צחוק
יידישאי בריא כששמעו איך ניסה גרונם להטביע קרפיון.
במסעדה חלבית בבואנוס איירס לקה לקוח בהתקף שיהוק
כשגולל המלצר באוזניו את עלילות המחסור הגדול
בשמנת, והסביר איך הכריז גרונם כי מים הם שמנת
ושמנת היא מים, וכך, במו ידיו, הציל את חג השבועות
מחורבן גמור.
השאלה איך חמקו להם הסיפורים מחלם איננה בגדר
תעלומה גדולה, שהרי אף כי זרים לא התקבלו שם בברכה,
בכל-זאת היה עובר בעיר מישהו אחת לכמה שנים. בין
מסיגי הגבול היו נווד אחד ונפקנית אחת, טרובדור שאיבד
את דרכו בסופת שלגים וסוחר סוסים על פרדה. פחח
צועני נעים סבר נשאר שם שבוע, וקבע בכל הדלתות
צירים חדשים, בשעה שאשתו הגידה עתידות לפתאים
בכיכר המוצלת. הביקור המפורסם מכולם היה, כמובן,
ביקורה של להקת הקרקס, שנטתה שם אוהל והעלתה
במשך שלושה ימים מופע אחר מופע. פרט לאותם מעטים
שעברו במרכז חלם, התקיים בה תמיד, על אף הטוענים
אחרת, גם שוק שחור, ששגשג בעיבורי העיר. שאם לא
ממנו, מנין הגיעו המעדנים לחנויות? אפילו את גדולי
מכחישיו של השוק השחור אפשר היה לתפוס מפעם לפעם
באכילת בננה.
השכל הישר של גרונם הוסיף לפעול כשבנו הפולשים
את החומות סביב אחת מפינות העיר, ויצרו את גטו חלם.
מחסור כזה בדברים טובים ושפע כזה של דברים רעים היו
שם, עד שאנשי הגטו נתנו שמות חדשים כמעט בכל מה
שהיה להם: לסבלותיהם קראו "חלב אם", והחושך נהפך
ל"חופש"; טינופת היתה בפיהם ל"תקווה" - וזמן-מה,
כשהביטו הללו בידיהם ובפניהם ובבגדיהם השחורים מפיח
של זולתם, התברכו במזלם הטוב. רק למוות לא מצאו שם
חדש, כי לא היה להם במה למלא את מקומו. אז התעצבו
אל לבם והרעב שב להציק להם ומקצתם החלו לאבד את
אמונתם באלוהים. ואז הרֶבֶּה המחמיר, האדוק מכולם,
שלח את מנדל אל מחוץ לחומות.
למנדל לא היה בכך משום זעזוע גדול, שהרי הרחובות
שמחוץ לגטו הצפוף היו רחובות עירם והבתים - בתיהם,
אפילו שאחרים גרו בהם עכשיו. גם השוק השחור נשאר
כשהיה, אלא שבגלל המלחמה נעשה חשאי וחמדני הרבה
יותר. מנדל שמח לגלות שהכפריים שסחר אתם אימצו
להם את חוכמת סבו. תפוחי אדמה היו להם כזהב, ושק של
זהב היה בעיניהם כשק תפוחי אדמה. מנדל החליף אוצרות
פז בכל תפוחי האדמה שהצליח להסתיר על גופו. הוא
סוף עמוד 32