מדינת ישראל מוגדרת בהכרזת העצמאות "מדינה דמוקרטית" שתבטיח לכל אזרחיה, "בלי הבדל דת גזע ומין", "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור". עוד הבטיחה המגילה, "חופש דת, מצפון, לשון ותרבות לכל הדתות".
במסמך מכונן זה, מספרת לנו שולמית אלוני, לא נאמר דבר על רבנים, דיינים או כפייה דתית; גם לא נאמר בה שהמדינה תהיה "מדינה יהודית". המגילה הבטיחה – מדינת כל אזרחיה.
השנה, מציינת מדינת ישראל שישים שנה להקמתה. איש אינו מזכיר את "העם העברי המתחדש בארצו"; המדינה חוזרת אל הגטו, אל היהדות האורתודוכסית, ושלטונה של הרבנות הפונדמנטליסטית מעמיק.
שולמית אלוני, ממניחי היסודות לזכויות האזרח בישראל, בוחנת את ההבטחה והתקווה הגדולה שליוו את מקימי המדינה; היא מעמתת את השאיפות הנשגבות עם דמותה ואורחותיה של המדינה בימינו אלה, ומגיעה למסקנות קשות. הדמוקרטיה הישראלית, כך היא מספרת לקורא, מאוימת ומתכרסמת. ישראל הפורחת, החופשית והנאורה, שהתהדרה במחקר ובקידמה, מנמיכה את קומתה בפני הרבנים, החרדים והמתנחלים, התובעים לעצמם הכול בשם הדת. בשם שמים הם קושרים את כלל אזרחי המדינה בעבותות של בערות ושנאת האחר.
שולמית אלוני, הלוחמת האמיצה והוותיקה, קוראת להתייצב מול מציאות חיינו, במסמך נוקב שאינו ירא מאמיתות קשות.
שולמית אלוני היתה חברת כנסת בשנים 1996-1965, ואת עיקר מרצה וזמנה ייחדה ליוזמות חקיקה בתחום זכויות האזרח, לקידום מעמדה של האישה בישראל ולזכויות המיעוטים בה. היא כתבה ספרים בנושאים אלה והרבתה לפרסם מאמרים נוקבים בסוגיות היום בעיתוני ישראל.
בשנת 2006 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון, ובשנת 2000 היתה כלת פרס ישראל על מפעל חיים, על תרומתה לחברה בישראל "לאור מאבקה לזכויות האדם והאזרח, לדמוקרטיה ולשלום".
תחקיר: רנה אורן