דרקוני הזכוכית | שון מקמאלן | פרק ראשון

פרק ראשון

 

מזימת דרקונים

 

בליל נישואיה של הנסיכה סנטרי לרוזן קוסרן, לא עלתה מחשבה אחת כלל ועיקר במוחו של המנצח על המוסיקה המלכותית של קיסר סארגול. הוא שמע את האמרה "עלייה תלולה נושאת עמה סכנת נפילה ארוכה, ארוכה מאוד" אך היה בטוח כי לעולם לא תחול עליו.

למילוואריוס איש טורלוסן לא היה שום כוח פוליטי של ממש. הוא רק נדרש להיראות נשוא-פנים ולוודא כי דבר לא ישתבש בנגינתה של המוסיקה במהלך אירועים רבי חשיבות. תפקידו כממונה על המוסיקה המלכותית חייב אותו להכיר את טעמו המוסיקלי של הקיסר, להיות מארגן אירועים מצוין ויעיל, לדעת אילו מסַפרי-אפּוסים, אילו זמרים ומשוררים ואילו נגנים היו חביבים או בדרכם למעלה, להכיר את כל תככי החצר והרכילות, להדר בלבושו, ולהיות מסוגל לשתות יין בכמויות ניכרות מבלי להשתכר. רק לעתים רחוקות נדרש לתת קולו בשיר, להלחין שיר או לפרוט על כלי מוסיקלי, אך כל זה היה לרוחו של מילוואריוס, מפני שהוא לא הצטיין אף לא באחד מהשניים הראשונים, והוא לא היטיב לנגן מאותם נגנים ששכר כדי שינגנו בפני הקיסר. אבל הוא היה איש ארגון קפדני ויעיל.

המוסיקה לכלולות הנסיכה הושמעה אף בלא תו שגוי אחד, בתיאום מוחלט בין כלי הנגינה. הטקס עצמו התקיים במקדש הארמון, ותזמורות כלי נשיפה נדרשו לתהלוכות, למצעדים החגיגיים, לתרועות הכבוד. בקבלת הפנים המפוארת בחדר הכס הנעים קונסורט כלי מיתר את מנגינותיו בשעת הכירה, ותזמורת נשפנים בכלי נשיפה מעץ זומנה לריקודים. אך שום דבר מכל אלה לא היה מוקד לתשומת לב כמו המוסיקה שהושמעה במקדש, כך שאף כי הלילה עדיין לא הסתיים ממש, מילוואריוס כבר החל להירגע. במשך אחת-עשרה שעות תמימות התייצב לצדם של אצילים ובני מלוכה כאשר דקלמו את המילים המחייבות, או התרוצץ מאחורי הקלעים ונופף בלוחות זמנים, כשהוא מוודא כי עשרות הנגנים ומאות הזמרים נמצאים במקומותיהם היעודים בזמן הנאות, וכי כולם ישובים כשהתווים הנכונים לנגד עיניהם.

הקריירה של מילוואריוס איש טורלוסן, המנצח על המוסיקה בחצר המלכות, נמשכה בדיוק עוד תשע דקות וחמישים ושבע שניות קודם שהגיעה לכלל חיסול קטסטרופלי ומרהיב במיוחד.

—

בחלק אחר של הארמון צצה בעיה זעירה שהיה לה הפוטנציאל להעכיר את האירוע באורח חמור הרבה יותר מאשר מיתרים ניתקים או אי תיאום בין הנגנים השונים. דירת הכלולות של הזוג שנישא זה עתה נמצאה במגדל שהשקיף על הנמל. המגדל פונה מכל המשרתים, השומרים ושרי החצר, ובסיסו היה נתון תחת שמירה כבדה. כל זה נעשה כדי להבטיח פרטיות לסנטרי וקוסרן בלילה שהיה שלהם ואך ורק שלהם.

הרוזן קוסרן ניחן במבנה גוף שצעירות רבות התעלפו למראהו. בהיותו בן למשפחה בעלת נכסים לא מבוטלים, הוא בילה את חלק הארי בחייו ברכיבה, ציד ובאימונים על מנת להצטיין בשימוש בכל כלי נשק שנחשב ראוי לג'נטלמן. אבל מרבית שרי החצר הסכימו כי ככל הנראה שכח לעמוד בתור כשחילקו את ההיגיון הפשוט. ובכל זאת, עצם היותו טיפש מכדי שיטפח שאיפות או נטיות מרדניות היה בגדר תכונה חיובית מבחינתו של הקיסר. אבל מבחינתה של הנסיכה סנטרי, זה היה עניין שונה לגמרי. היא ישבה עירומה על המיטה הזוגית האדירה, כשזרועותיה כרוכות סביב רגליה בעת שהתייפחה מאחורי הינומת השיער הברונטי שהסתיר את פניה.

"מעולם, מעולם לא עלבו בי כך!" מלמל קוסרן כששרך שוב את כותונתו. "לא בתולה! אני יודע מהן בתולות, אני שכבתי עם עשרות בתולות, ואי אפשר ללמד אותי דבר על בתולות. מה זאת אומרת, ואת, ואת, את איבדת את בתולייך לסוחר עבדים, איש מן השורה!"

"בי אדוני, הקשב נא! התחננה סנטרי. "הוא היה זה שהושיע אותי, לא סוחר העבדים."

"סוחר עבדים, מושיע, מה ההבדל בכלל? איזה נחות-דרגה המשחר לגדולה חילל את משכבייך."

"הוא היה ג'נטלמן."

"ג'נטלמן! כל קוואלר יכול להיקרא ג'נטלמן. מה היתה אחוזת משפחתו?"

"הוא היה מצפון סקאלטיקר –"

"ועוד אדם זר! אני הולך, ואני בטוח שאביך יהיה מעוניין מאוד לשמוע כיצד שיקרת לגבי מצבו של אה – כבודך."

קוסרן צעד לעבר הדלת, פתח אותה בתנופה וטרק אותה מאחוריו. הוא הספיק לעבור רק תריסר צעדים כשמשהו התנתק מבין הצללים של קמרון מקושת עשוי לבנים והפיל אותו על רצפת האבן.

הרוזן קוסרן התעורר ונוכח כי הוא מביט לתוך פנים חיוורים מאוד. עיניו של היצור מצמצו והופיע בהן שמץ קל של זוהר כחלחל בעת שפיו נפתח מעט בחיוך קלוש. קוסרן התרשם במעורפל כי זו נערה כלשהי. הוא היה מעדיף אלמלא חייכה, מכיוון שהחיוך חשף את שתי שיני הכלב העליונות שלה. אורכן היה גדול פי שלושה מכפי שהיו אמורות להיות, והן אף התנוצצו קלות. אף על פי שמבנה גופה היה דק, היא החזיקה את קוסרן בגרונו, במרחק זרוע, בידה האחת. הרוזן הצעיר השפיל את מבטו. הוא נמצא בגובה מאה רגל לפחות מעל החצר. השומרים סיירו בחצר, אך איש מהם לא נשא עיניו למעלה. באוויר עמד ריח שהזכיר איזה טחב ובשר שהרקיב.

"סנטרי, היא כועסת," אמרה הדמות, שנראתה כדמון מסוג נקבה, בלחישה חלקלקה. "זה בגללך. סנטרי, חברה שלי."

"מי... את?" הצליח קוסרן להוציא מפיו.

"אני, אני רעה מאוד. סנטרי נחמדה אלי, פעם. אסירת תודה. סנטרי, אתה פגעת."

"ששמממעעעיי," השיב קוסרן שלך ונחנק במהירות כשלפיתתה סביב צווארו התהדקה.

"יש לך מושג, כמה יותר חזקה, ממך, אני בעצמי?"

"גגגגן."

"לא זורקת אותך. רק בשביל להפחיד, זה אותך. אבל..."

"אפפפל?"

"אם לא חוזר אל סנטרי, זוחל על הקרקע, אומר סליחה, עושה יחסי מין, אז..."

"אההה?"

"קורעת את הגרון. מוצצת דם. אתה, הרבה זמן ייקח לך למות.  גוף לעולם לא ימצאו, אותו. סנטרי אלמנה עליזה תהיה. ואולי שמחה? אלמנה מאושרת? התארים מבלבלים."

סנטרי עמדה מסביב לפינה סמוכה. לא היו עליה אלא שערה ודמעותיה, והיא התכוונה לרוץ אחרי קוסרן ולהתחנן בפניו לבל יבייש אותה בפני אביה. ועכשיו התברר לה בעליל כי חברתה המוזרה פונה בבקשה הרבה יותר משכנעת. קוסרן נגרר בחזרה דרך החלון, ושוחרר. הוא המשיך להתנשם ולהתנשף ברעד עוד זמן רב.

"אתה, אל סנטרי, בחזרה, תלך," אמר הקול המשיי המאיים באותו מבטא זר וכבד. "אם לא חוזר, אני חוזרת. אם סנטרי עצובה, אני חוזרת. אם סנטרי כועסת, אני חוזרת. אם לא תעמוד על ברכיים, תתפלש בעפר, אני חוזרת. אם אין יחסי מין, אני חוזרת. בשבילך, רע מאוד אם אני חוזרת."

—

מילוואריוס התבונן בנגנים הפשוטים בקונסורט המיתרים וגיחך כמו בינו לבינו. חרף המלבושים המפוארים שניתנו להם, הם הצליחו בכל זאת להיראות קצת מלוכלכים וחבוטים. אחדים מהם כבר נראו שתויים. לעומת זאת, מילוואריוס לא הותיר דבר ליד המקרה, והוא בחר בנגניו לפי יכולתם לנגן היטב בעודם שיכורים לא פחות מאשר על יכולתם לנגן היטב בכלל. יום אחד יזכה לקידום בזכות היעילות שלו, וייעשה לשר החצר של הארמון הקיסרי; בכך היה בטוח.

מסיבה כלשהי שלא היתה ברורה לו, נוכח מילוואריוס שהוא נועץ מבטו באיש שפרט על נבל כנפמלאך. הוא היה גבוה, זקנו השחור היה עשוי, שערו מתולתל, עיניו חומות, אצבעותיו ארוכות ודקות. הוא נראה כבבואתו של מילוואריוס, אילו משקלו היה שלושים ליטראות פחות. האיש נשא עיניו וריתק לרגע את מבטו של מילוואריוס. לפתע היה בו משהו מבהיל מאוד.

"אדוני הרם זכה לניצחון גדול הלילה."

מילוואריוס הסתובב ונוכח שהוא עומד מול אישה בוגרת ממנו בכעשר שנים. ג'נטלמנים אחרים בחצר המלוכה ובשירות הדיפלומטי לא טרחו להקדיש לה תשומת לב, אבל מילוואריוס היה מונע על ידי שיקולים אחרים לגמרי. בחיזוריו אחר אותן גבירות מחוג נשי הארמון שכבר עברו את מיטב שנותיהן, חולל מילוואריוס רצון טוב כלפיו, ואנשים שיבחוהו כאשר לא נמצא במקום כדי להלל עצמו במו פיו.

"גבירתי אריקין, הלוא את ניצחון גדול בעצם נוכחותך," השיב מילוואריוס, כשהוא מתכופף לנשק את ידה.

אלמנה, בתה תינשא בקרוב, מוציאה סכומי עתק של זהב על החתונה, מעוניינת להרשים את החצר, הבעל המנוח עשה את הונו בספקולציות על שיירות גמילים ורכש לעצמו תואר אצולה, הבזיקו הנתונים בזיכרונו של מילוואריוס.

"הקיסר יכול בהחלט להרשות לעצמו את המשובח ביותר בכל דבר," אמרה הגבירה אריקין כשהיא מנופפת במניפתה לעבר הנגנים.

"אה, אבל סבור אני שבתך היפה מאינכמותה עומדת להינשא בחודש הבא. עלייך להקפיד לבל תאפילי על המצג הצנוע הלז, הלוא תדעי אילו עונשים מושתים על פשעי בגידה שכאלה."

הגבירה אריקין חייכה בצניעות. "הרי בנושא זה עצמו ביקשתי לדבר איתך. כמה תדרוש כדי להוציא מקולמוסך המנוני כלולות?"

"גבירתי הנערצה!" קרא מילוואריוס בשקט והניח את ידו על חזהו. "הלוא קולמוסי רשאי לשרת אך ורק את הקיסר."

"אדוני הרם מילוואריוס, אני בטוחה שיש לקולמוסך כמה וכמה שימושים שהקיסר היה מעדיף שלא לדעת על אודותיהם," השיבה הגבירה אריקין כשהיא מעפעפת בצניעות בריסיה.

"ובכן... ייתכן שאוכל לחלוק עמך מידה מסוימת של השראה בתוך, שעה, אולי, לאחר שההילולה הזאת תגיע לשלב שבו לא יידרש עוד פיקוח?"

"בחדרך, אם כן, השר מילוואריוס?"

"לא הייתי מסוגל לעמוד בעיכוב שידרוש מסע למקום הסתודדות מרוחק יותר, גבירתי הנפלאה."

בעת שנפרד ממנה, השליך מילוואריוס מבט לעבר הנגנים. הכל התנהל למישרין, למעט העובדה שנבל כנפמלאך נשען על הכיסא, והנגן לא נראה בשום מקום. מצד אחר, נראה שאיש כבר לא מקדיש תשומת לב רבה למוסיקה, כך שלא נגרם כל נזק, הרהר מילוואריוס. ניצחוני מושלם בכל זאת.

חוץ מאשר המוסיקה, נפגמה החתונה על ידי בעיות זעירות, מכעיסות. האקרובט שזינק מתוך העוגה שעוצבה בדמות הארמון המלכותי כשל, אך לא ממש נפל. החתן ענה במקום שהכלה היתה צריכה לומר את דברה בחלקים שונים של הטקס. אחד הסוסים במשמר הכבוד רוקן את סוגריו במהלך התהלוכה שהתנהלה לאורך חמישים אמות מהחצר של מקדש הארמון אל האכסדרה שבה נערכה קבלת הפנים. רק במוסיקה שלי לא היה שום דופי, הרהר מילוואריוס שוב ושוב. הקיסר אכן שמח מאוד והבטיח לעשותו לכרוז ההצהרות. ועכשיו מחכה למילוואריוס בת זוג למיטה אותה ירשים במשך שאר שעות הלילה. אף על פי שהיא  קצת יותר קשישה מכפי שיעדיפו מי שיעדיפו, עורה היה צח ומושלם ועל פי השמועה היא גזרה על עצמה תזונה מסוימת בלבד – ואפילו התעמלות – על מנת לשמור על גזרתה.

אף כי מילוואריוס לא היה רשאי למכור הלכה למעשה המנון כלולות לגבירה אריקין, הוא יכול לכתוב אותו, ואחר כך להניח לשמועות לטעון כי ייתכן שהוא המלחין. על פי הפרוטוקול והמקובלוֹת, הוא היה חופשי אז לסרב להגיב במקום להכחיש נמרצות את השמועות ההן, ובכך לרמז למעשה כי הוא אכן חיבר את המזמור. הדבר הצביע גם על כך שהקיסר העניק מחסדו לבתה של האישה, והרי זוהי תכלית כל המעשה. האירוניה היתה נעוצה בכך שהמזמור כלל לא נדרש להיות מוצלח במיוחד, כל עוד הוא יסרב להכחיש כי הוא זה שכתב אותו. במקרה הגרוע ביותר, מילוואריוס יבלה לילה נעים ביותר עם הגבירה אריקין, ואחר כך ישלם לאיזה סטודנט למוסיקה, מזה-רעב, כדי שיחבר את המזמור. הוא העביר את מבטו מסביב בפעם האחרונה, החליט כי הכל מתנהל למישרין. מרבית הנוכחים הלכו והתבסמו, זללו ופלִרטטו זה עם בני זוגו של זה. מילוואריוס הצליח ללכוד את תשומת לבו של הקיסר, וזה סימן לו להתקרב.

"אדוני המוסיקאי, מה הייתי עושה בלעדיך?" אמר המונרך בשקט כשמילוואריוס השתחווה לפניו. "כל כך הרבה טרדות קטנות בגלל החתונה. האם זהו אות וסימן לכך שעד מהרה יצוצו בעיות קטנות ומרגיזות בחיי הנישואין עצמם?"

"לא אדע את התשובה, הוד מלכותך. אינני אלא מוסיקאי, ולא חוזה."

"רק המוסיקה שלך היתה ללא דופי. הרי אתה בוודאי יכול לפרש את משמעות הדבר?"

"אולי..." פתח מילוואריוס כשהוא חושב במהירות רבה. "אולי פירוש הדבר הוא שאת הנישואין אכן יפרו בעיות קטנות ומכעיסות, אבל בני הזוג יחיו בהרמוניה למרות הכל."

הקיסר חייך ואחר כך הצטחק. היתה זו הפעם הראשונה שניכר בו סימן כלשהו לעליצות במהלך כל היום כולו.

"אמור לי, ידידי ההרמוני מאין כמותו, מהו הניסיון שצברת במלאכתו של שר המשק?" שאל, וחייך לעבר מילוואריוס.

"המנצח על המוסיקה חייב להיות שר משק גם כן, הוד מלכותך, אבל שר משק אינו חייב להיות מוסיקאי."

"הו, פיקח אתה, מילוואריוס, פיקח עד מאוד. ועכשיו, מדוע רצית לדבר איתי?"

"קיוויתי לקבל רשות לפרוש לשנת הלילה, אדוני ומלכי."

"בהחלט, לך למיטתך בזה הרגע ותערב עליך שנתך. מחר ארצה להטיל עליך כמה תפקידים נוספים, התייצב לפני בשעה שלפני הצהריים. אולי תוכל להביא משהו מההרמוניה שלך לניהולו של הארמון."

מילוואריוס חש כמי שמרחף באוויר כשחמק כדי להכין את מגוריו לבואה של האורחת. פירוש הדבר היה להשליך מגילות ומנשרים חשובים-למראה פה ושם, כדי שהיא תיתקל בהם ותתרשם, אבל בתוך זמן קצר מאוד שמו יהיה הרבה יותר מרשים. הקיסר עומד למנותו כשר המשק של ארמונו בתוך שתים-עשרה שעות בסך הכל.

הוא לא יכול לדעת כי פתיל חייו של הקיסר ינותק בתוך שלוש דקות וחמישים ושבע שניות בסך הכל.

—

 

סנטרי חשה בלאט בחזרה אל חדר השינה של ליל הכלולות, נכנסה למיטה וישבה כשהיא מצפה לשובו של בעלה. עד מהרה שמעה מבחוץ את הצעד הזהיר של עקבי העור במגפי רכיבה. הצעדים הואטו. הם נעצרו, יד נשלחה ונקשה על הדלת הפתוחה.

"כן?" אמרה סנטרי בקול צלול, חד.

"אה, פרח יקר, אני, אה, חשבתי על כך שוב," אמר קוסרן שהחליק לתוך הדלת ונגלה לעיניה.

"אני אמנם רואה," השיבה סנטרי בחומרה.

קוסרן חשב שהיא תהיה כמעט היסטרית מרוב הקלה לנוכח שובו. אך למעשה סנטרי כלל וכלל לא נשמעה היסטרית. מצב הדברים הזה לא ניבא טובות.

"ואני החלטתי ש- טוב, את כל כך חמודה שאני לא מסוגל לעטות עלייך כלימה, לכן החלטתי לסלוח לך ולחזור למיטתך."

סנטרי הפנתה את ראשה הצדה.

"זה סיפור מתוק מאוד," אמרה סנטרי, "אבל סימני האצבעות על צווארך מספרים לי סיפור שונה לגמרי. אני חושבת שפגשת ידידה שלי, חברה שמסוגלת לטפס על קירות חלקים לגמרי, והיא חזקה יותר ממך ומסוסך גם יחד, ויש לה אי-אלו מנהגי אכילה מחרידים נורא."

קוסרן הניח את ידו על צווארו והפנה ראשו במהירות מסביב לכתפו.

"הביטי, אני, אה, באמת שאני מצטער," ענה. "מצטער מאוד, מצטער מקרב לב."

"אה, אבל בתוך זמן קצר אתה תצטער יותר, אתה תתחרט עוד הרבה יותר," הצרידה סנטרי. "אולי לא היתה לך הזדמנות להמיט עלי חרפה לעיני כלף הרוזן קוסרן, אבל אתה בהחלט ביזית אותי. הכנסת למיטתך תריסרי בתולות, מה? ובכן, אם תהין ולו לחייך לעבר תמונת דיוקנה של אישה אחרת מכאן ואילך, אכעס מאוד. אתה יודע מי תחזור אם זה יקרה?"

"כ-כ- כן."

"וזה עוד לא הכל, אתה תעשה איתי – כפי שידידתי השדה ניסחה זאת בצורה כה מקסימה – יחסי מין שש פעמים בלילה  –"

"שש פעמים? ראי –"

"עד שאהרה. ועכשיו הסר מעליך את בגדיך והיכנס למיטה."

"כן, זר פרחים שלי, מיד," התלהם הרוזן, כשהוא בועט מעליו את מגפיו וממש קורע מעליו את חולצתו. "אבל, אבל, שש פעמים!"

"חשוב על מישהי אחרת, אם זה יעזור לך. אני בהחלט אחשוב על מישהו אחר."

"כל מה שתצווי, משוש עיני."

"קוסרן, עוד משהו!"

"כן, פרח הסערה שלי?"

"הפעם הראשונה ההיא אינה נחשבת להלילה."

—

 

מילוואריוס סובב את המפתח המעוצב, בעל שלושה קפיצים של סרט מהדק,  לתוך המנעול, ואחר כך הדף את הדלת ופתח אותה. תמיד מוטב שלא להיכנס בתנופה לאחת מדלתות הארמון, במיוחד אם זוהי דלת שננעלה. אתה עלול להפריע למישהו שעסוק בגניבת כלי הכסף, והרי אנשים שכאלה טורחים בדרך כלל לשאת עמם נשק. מילוואריוס הציץ לעבר מטבע הזהב שנהג להשאיר על השולחן. אילו זה נעדר, הוא היה סוגר את הדלת, נועל אותה ומזעיק את  השומרים בקולי-קולות. אך המטבע נח עדיין על שולחנו, והדבר היחיד שנע בתוך מערכת החדרים שלו היו הלהבות באח והצללים שאלה הטילו על הקירות. הוא נכנס, הסתכל מסביבו, סגר את הדלת וסובב את המפתח במנעול.

אך משהיה באמצע החדר נוכח לפתע כי מטבע הזהב לא נמצא עוד על השולחן.

"אוי לי, שכחתי להזמין קנקן יין יקר אותו נחלוק הלילה אהובת לבי ואנוכי!" קרא מילוואריוס בקול שגבל בצעקה, שנעשתה לפתע גבוהה וצורמנית, ממש על גבול ההיסטריה.

הוא הסתובב ונוכח כי מולו עומדת בבואה די רזה ומזוקנת של עצמו. הבבואה הטיחה אגרוף בסרעפתו. ההשתנקות שהשמיע מילוואריוס כשהתקפל והתכדר כמעט שלא נשמעה. במיומנות היאה למי שעושה דברים שכאלה לפרנסתו, הנחה הפורץ את מילוואריוס הלאה, עד שהשתרע אל מול האח, ואז כבל את פרקי ידיו לאחר שהשחיל את זרועותיו דרך מטילי הברזל הכבדים שמנעו מקורות העץ הבוערות להתגלגל לעבר הרצפה. אחר כך הוא חסם את פיו ואחר כך קשר את פרקי רגליו.

"חזרת קצת יותר מדי מוקדם, מילוואריוס," אמר הפורץ בעודו מושך ומסיר מעליו את הזקן. "ציפיתי שתעשה עוד כחצי שעה לפחות בשיחת חנפים עם הקיסר, אך אין לזה חשיבות."

מילוואריוס התבונן בעת שהפורץ הרים את גלימותיו והחל להכניס מסגרת של כפיסי מקלות מתחתיהן. בתוך זמן קצר מאוד קיבלו כפיסי העץ את צורתם של שישים ליטראות של חיי עינוגים, ולאחר שהוריד את הגלימות והחליקן היטב, לא נותר עוד שום הבדל בינו לבין המנצח על המוסיקה המלכותית, לא בקלסתר פניו ולא בצורת גופו.

"קרוב לוודאי שאתה תוהה מי אני," אמר הפורץ בקול שקט, בנימה עניינית. "לא אוכל לומר לך זאת, אבל אני יכול לספר לך על זהותי. למעשה, גנבתי את זהותי. היא השתייכה לאיכר, אך הוא לא היטיב לנצלה."

הפורץ יצא לחדר אחר, ואחר כך חזר ובידו קשת קטנה וכן סל פרחים. מילוואריוס התבונן בו כשזה משך את המיתר, נסך משהו מתוך צלוחית על חץ, ואז טען את הנשק. הוא השתומם במידת מה כשהפורץ החל להציב פרחים בתוך כלי הנשק, אך אז הבין את תכליתו – הבין אותה בבהירות מוחלטת.

"אבל בכלל לא חשוב מי אני," אמר האיש שלא היה איכר. "האיכר שהעניק לי את זהותי עובד קשה לראשונה בחייו, מזין את הדגים במרחק כחצי מיל מן הים, וייתכן שיהיה בפיו סיפור משכנע לאלים לגבי החטאים שחטא בחייו. אבל לא נעסוק בו. הסתייעתי בלחש רב עוצמה כדי לעשות את בשרי כבצק; אחר כך עיצבתי את פני בדמותם של פניך. ועכשיו אני אהיה אתה במשך רגע אחד או שניים, אהרוג את המונרך שלך, ואחר כך אחזור להיות לאיכר המת ההוא. אתה מבין, מילוואריוס, אני לא קיים."

הוא בחן את הקשת שדמתה עתה לזר פרחים.

"עם שובי, אאבד במקרה את הברדס והגלימה שלי, ואז יזהו אותי – כלומר, אותך. בטרם אשחרר אותך ואסיר את המחסום המטריד הזה מפיך, אנסוך רעל בעל עוצמה מיוחדת לתוך אוזנך. הרעל יטריף את דעתך מרוב כאב עד מהרה, ואתה תתחיל להשתולל ולהסתחרר ולצרוח כמי שנתון בחמת זעם. השומרים יחשבו שאתה נאבק בהם והם יהרגו אותך. אבוי, מילוואריוס, הייתי רוצה להשאיר אותך בחיים, כדי שתתייצב מול חמתו הנוראה של מי שעתיד להיות בקרוב יורש העצר, אך אינני יכול להתיר לך לומר לאנשים לחפש אחר איכר הנושא את דמות פניך, נכון? אתה יודע, אני מצפה בכיליון עיניים לחלק הזה בכל התנקשות והתנקשות. אותם כפילים שלי שלא-מרצונם הם האנשים היחידים להם אני יכול לספר על כישורי ושיטותי, ואני נהנה כל כך להופיע בפני קהל. לא, אנא אל תטרח לנסות למחוא כפיים."

הוא הלך. מילוואריוס הביט סביבו בקדחתנות אך לא הבחין בסמוך אליו בשום דבר שיכול לסייע לו. הוא התאמץ שוב להתיק את כבליו אבל שובהו עשה את מלאכתו נאמנה והם היו הדוקים כמיתרי נבל. למעשה כמעט שלא היה מסוגל לנוע בהם וכבר חש כיצד השלב הראשון בהתכווצות שרירים משתלט על קרסולו. הוא מתח את רגליו. כתוצאה מכך דחק את ידיו קרוב יותר ללהבות. הוא משך במהירות את רגליו בחזרה... אחר כך מתח אותן שוב, ומתח את ידו אל האש. שפשוף וחיכוך שביצע בלא לראות שחרר קורת עץ אחת, חרוכה למחצה. הוא סובב אותה כך שגחליה הלוהטות פנו לעברו, ואז הצמיד את החבלים הכובלים את פרקי ידיו אל הגחלים.

מילוואריוס לא היה מורגל באי-נוחות, והוא נרתע מהכאב החד, הבוהק של הגחלים הבוערות-הלוהטות, ואז הוא הזכיר לעצמו כי החלופה לכווייה קלה בעורו היא מוות. הוא דחק שוב את כבליו אל הגחלים, שוב ושוב ושוב. החבלים שכבלו את פרקי ידיו של מילוואריוס החלו להיחרך. וכן גם פרקי ידיו. הוא יילל מרוב כאב מבעד למחסום פיו, אבל המהומה שנגרמה על ידי המשתה הסמוך לא אפשרה לאיש לשמוע אותו. מסביבו פשט ריח של בד נשרף, שיער נשרף, של בשר נשרף. לפתע הוא נוכח כי כבליו התרופפו מעט. הם ניתקו. כשהוא התיישב הבחין מילוואריוס בכוויות המכסות חלקים רחבים למדי בשני פרקי ידיו שאפילו העלו שלפוחיות. אבל זה עדיין מעט בהשוואה לאותם חלקים בגופי שעתידים להיחרך אם יטילו עלי את האשמה למותו של הקיסר, חשב כששלף את המחסום מפיו.

"רצח!" שאג. "מתכוונים לרצוח את הקיסר! הזהירו את הקיסר!"

לזעקתו לא היתה שום תשובה. הוא ידע כי שאון המשתה והמוסיקה רמים מדי. הוא הסיר את החבלים שהידקו את רגליו וקם על רגליו, ואז נפל מיד שוב לרצפה מכיוון שחדלה זרימת הדם ברגליו. המוסיקה והשירה שעלו ממרחק נעשו לזעקות. הוא עשה את זה, חשב מילוואריוס. הוא עשה את זה כשהוא מופיע בדמותי!

לרגע אחד שכב המנצח על המוסיקה המלכותית, נוקשה מרוב ייאוש; ואחר כך נעשה הייאוש לקצף גדול ונורא. המתנקש התכוון לוודא שיראוהו מתרוצץ אנה ואנה ובידו קשת, ואז הוא יחזור שוב אל החדר, כדי לקחת את בגדי התחפושת שלו ולהסתלק. זה לא הוגן! מילוואריוס הרים את אחד המוטות שנחו באח, אלה ששימשו כדי להסיט את קורות העץ הבוערות.

זהו מתנקש אמן וברשותו כלי נשק קטלניים רבים, חשב מילוואריוס. אני מוסיקאי המחזיק בידו מוט של אח. הסיכוי שלי להפתיע אותו ולחבול בו בראשו עד אובדן ההכרה דומה לסיכוי שלי לנצח בתחרות נערת החזה החשוף של הרציף לחודש זה. אז מה עושים?

הוא שמט את המוט. למתנקש תהיה דרך להימלט מהחדר, לאחר שהוביל את השומרים בחזרה לשם. כיצד? מנין? מילוואריוס נזכר לפתע כי קיים סליק של נאהבים מאחורי לוח חשאי, אבל הוא ידע כי זה אינו מוביל לשום מקום.

מאיזשהו מרחק שמע קול נשי צורח, "מילוואריוס!" ואחריו עוד קול זועק, "מילוואריוס, מה עוללת?"

אף כי סליק הנאהבים לא הוביל לשום מקום, למסתור הזה היה יתרון – כמקום המסתור היחיד שאין להניח כי יערכו בו חיפוש בתוך רבע הדקה הראשונה להגיעם של השומרים. מילוואריוס זחל על הרצפה, עבר את הלוח המוסט וישב לו בשקט בחשכה במשך זמן שנדרש כדי לנשום חמש פעמים. הוא שמע כיצד המנעול החיצוני של הדלת מקרקש; אחר כך היא נסגרה בטריקה. הבריח הפנימי קרקש כשהמתנקש ברח מבפנים.

"ועכשיו, מילוואריוס איש טורלוסן עומד לצאת לחופשי, אך לא לאורך זמן –" פתח המתנקש.

הוא הבחין כי המנצח על המוסיקה המלכותית כבר לא נמצא במקום. מילוואריוס שמע צלצולים ונקישות קצרים בעת שהמתנקש ביצע חיפוש בהול בחדר השינה ובחדרים האחרים. אגרופים החלו לחבוט בדלת, קולות מסוקסים קראו למילוואריוס להיכנע. המתנקש החליט לבסוף לוותר על החיפוש אחר השעיר לעזאזל שלו ופשוט לברוח. אצבעות ננעצו לתוך התבליט השזור חוטי זהב וכסף של הלוח המחליק, ולחצו על מתג נסתר. אך המתג לא השתחרר  והלוח בהחלט לא החליק. מילוואריוס אחז במנגנון מבפנים בכוח רב מאוד. מהצד השני של הלוח נשמעו קללות חרישיות אך עזות באיזו שפה זרה.

חבטה רמה הדהדה ברחבי המקום כשהדלת נפרצה, ואחריה נשמעו קולות של חרבות מכות זו בזו ושל רהיטים המתנפצים. זעקות וגניחות התערבבו בקולות הקרב, ועל פי הכיוון הכללי של הקריאות נדמה כי ידו של המתנקש על העליונה.

"התרחקו!" אמר מישהו ואז הוסיף, "עכשיו ירו בו!"

נשמע רחשי פיצוח רמים כשקשתותיהם של השומרים ירקו את חציהם לעבר המתנקש. לרגעים אחדים לא הצליח מילוואריוס לשמוע דבר מעבר לקול המגפיים הדורסים את השרידים המנופצים של כלי ההגשה היקרים שלו; אחר כך הכריז קול, "הבוגד מת." מילוואריוס ישב והקשיב לשומרים המדברים בזמן שחיכו כי מישהו ישכנע את קציניהם הבכירים כי המתנקש אכן מת.

"מי היה מעלה בדעתו, רכיכה שכמוהו."

"הרג חמישה מאיתנו."

"מנוול מיומן, נלחם כמו שד."

"יש לנו מזל שהרגנו אותו."

"יש לו מזל, זה מה שאתה רוצה לומר, בהתחשב בעונשים המוטלים על רוצח המלך."

"היו תולים אותו בבהונותיו מעל לאש וצולים אותו באיטיות."

"נכון, ובאותו זמן היו משמיעים לו את הבלדות שלו."

"אם כך גם אתה נאלצת לשמש כשומר בהקראות השירה שלו?"

"אתם יודעים, דווקא יש בזה היגיון. משורר בלדות כל כך עלוב מתגלה כמתנקש מומחה מאין כמוהו."

"עובדה, אדם לא יכול להיות רע בכל."

מילוואריוס שחרר את המנגנון והוריד את ידו. אצבעותיו מצאו בגדים – ואת המיתר של איזשהו כלי נגינה! הצליל הרך היה רועם כצליפת ברק באוזניו של מילוואריוס, אבל השומרים לא שמעוהו. בזהירות רבה בחן את החפץ שכמעט הסגיר אותו לידיהם. היה זה נבל שטוח, כלי הנגינה של זמר נודד, הוא החליט להמשיך ולהסתתר עוד כמה רגעים, לכל הפחות עד שהקצינים יגיעו. אנשי המשמר נוטים לעשות דברים נמהרים בסערת הרגע והוא לא השתכנע כי הרגע היה כבר רגוע די הצורך לאפשר לו להגיח. נשמעו קולות של רגליים קרבות, ומישהו צעק "הק-שב!" עקבי המגפיים נקשו, ונשתררה דממה קצרה.

אני אדאג לכך שכל אחד ואחד מהנמצאים בחדר הזה יתייצב לשמירה בערבי הקריאה שלי עד ליום מותו, חשב מילוואריוס בעודו שוכב ורועד בתוך המקום הצר, המוכה רוח.

"נראה שהוא מת," אמר קול תרבותי.

"חץ מקשת גדולה החודר דרך המצח אומר תמיד את המילה האחרונה, אדוני הרם."

"האם אין כבר סיכון להתקרב אליו?"

"אני מוכן להמר על כך במשכורתי החודשית, אדוני הרם."

"הביטו בזה! מסגרת של קנים ומקלות מתחת לבגדים. איש רזה המחופש כאיש שמן!"

"מדהים. בהתחשב בכמויות המזון שהוא הגיח לקרבו, אפשר היה להניח שהוא לא ייזקק לסיוע כדי להיראות שמן."

נשתררה עוד שתיקה.

"חמתו של הנסיך סטאבז בוערת להשחית. הוא ציווה לשרוף את בית המידות והמחסן של טורלוסן."

השעה עדיין לא נוחה, חשב מילוואריוס.

"אין ספק שטורלוסן הבכור יביע את מחאתו על כך."

"טורלוסן הבכור ייזקק לראש לשם כך, וכמו כן גם אשתו. שני הבנים האחרים נמצאים מחוץ לגבולות המדינה, ואני מפקפק בכך שיחזרו אי פעם."

"תן לי את הקשת שלך, אני חייב לדווח לנסיך על מות המתנקש."

קול צעדים מתרחקים הגיע אל מילוואריוס.

"המנוול הזה מתכוון לזקוף לזכותו את ביצוע ההריגה."

"נכון, והוא גם יצליח."

השערורייה תיעשה להר געש, החליט מילוואריוס. מישהו בוודאי יודע כי הוא שמן באמת – כמובן! אשתו של לבלר האספקה, שהיתה אהובתו החשאית. חשאית, זו המילה הבעייתית. לא זו בלבד שלא תקדם בהתלהבות את האפשרות שייוודע לבעלה על הקשר – היא גם תהיה מאושרת עוד פחות מכך שייוחס לה קשר עם אדם שהואשם ברצח הקיסר. לא, משמניו של מילוואריוס לא יסייעו לו.

רק לוח עץ אחד שניתן להסיטו הפריד בינו לבין תשומת לבם של אנשי המשמר. ואם הוא יסיט את הלוח הצדה, הם ירצו לדעת – לדעת מה בעצם? מה הדבר הגרוע ביותר שהם עלולים לשאול? מדוע הוא התחבא בשקט בחדרו בזמן שהקיסר נרצח? מדוע – לא, די והותר בשאלה הראשונה.

מילוואריוס בחן את מצבו באור שהבקיע מבעד לחריצים זעירים בעץ. למעט הגלימות שלגופו, יש לידו זוג מכנסיים מלוכלכים, עשויים מסיב נוקשה, זוג מגפיים מצחינים, טוניקה מוכתמת ביין אדום, גלימת צמר, נאד יין ריק למחצה וכן נבל שטוח. הוא שלח ידו קדימה לעבר המגפיים – ומשהו התחכך קלות בפניו. מילוואריוס עמד לצרוח מרוב אימה ורק אז נוכח כי היה זה חבל שהשתלשל. הוא מישש בידו מעל לראשו וגילה חור מעוגל שנחחתך בתקרת המסתור. מכאן הצליח המנוול להיכנס למערכת החדרים שלי שהיתה נעולה, נוכח מילוואריוס. ובדרך זו גם התכוון להימלט.

קיומה של דרך מילוט שינה הכל. למילוואריוס היה הידע כי מילוואריוס איש טורלוסן מת בוודאות, וכי איש אינו מחפש את מילוואריוס איש טורלוסן. הוא בחן את התחפושת של המתנקש באורח מפורט יותר. תיק מלוכלך הנסגר בשרוכים שהכיל כמה מעות נחושת, היתר מעבר בשערי העיר עליו נכתב השם ואלאס גאנדייר, רועה עזים. לאט לאט, בשקט מוחלט החל מילוואריוס לפשוט מעליו את גלימותיו שלו ולהיכנס לבגדיו של רועה העזים. המכנסיים היו צמודים מאוד ואילו הטוניקה לא היתה מתאימה יותר.

"תביט-תביט בזה," קרא מישהו מצדו השני של הלוח.

"זהב!"

"המון זהב."

"זה התשלום שקיבל המתנקש, הרי זה ברור."

"ואיזה תשלום נדיב קיבל! אתה יכול לחוש במשקל."

"בוודאי לא יבחינו בהעדרה של מטבע אחת."

"אחת לחמִשתנו?"

"עדיין לא ירגישו בחיסרון."

"לי מגיעות שתיים, אני הרגתי את המתנקש."

עוד בטרם נעשה מילוואריוס איש טורלוסן לוואלאס גאנדייר, היו לכל אחד מאנשי המשמרת שבע-עשרה מטבעות זהב, ואילו נרתיק העור הלך ונשרף מתחת לשבכת האח. אחד מהמשכילים שבאנשי המשמר כתב "מוות לקיסר שפיתה את אהובתי" על גיליון נייר גומא והשאיר אותו במגירה שבה נמצא הזהב.

"מה שאני לא מבין הוא למה הוא ברח לכאן, המקום שבו הוא נתפס."

"יש כאן לוח סודי באיזשהו מקום, כזה שמתחלק הצדה. הוא בטח התכוון להסתתר שם."

"מאיפה ת'יודע?"

"בכל חדרי השינה בארמון יש כאלה. זה בשביל להסתיר אהובים, כמו בזמן שהבעל או האישה מופיעים בדלת באופן בלתי צפוי."

"אבל איך אתה יודע על זה?"

"טוב, היתה לי הזדמנות להשתמש בכמה מהם."

הגיעה השעה לזוז, חשב המנצח לשעבר על המוסיקה המלכותית. הוא הזדקף לאיטו. המרחב היה קטן מדי; למעשה, נראה שזהו ארון בגדים מובנה בקיר שהומר למקום מסתור. אבל מעל לראשו היה חור שנקדח בצורה לא מסודרת, ודרכו השתלשל החבל.

בזמן שהשומרים נגעו ולחצו בתבליט המשובץ על הלוח, הניף עצמו האיש שנעשה עתה לוואלאס על החבל שהותיר המתנקש במקום. המרחב היה צר והוא גם היה רחב מהמתנקש ובנוסף על כך לא היה מיומן בטיפוס. החבל נקשר לאחת הקורות, אך מעל לקורות היו לוחות עץ. הוא דחף ונוכח כי הקורות לא היו ממוסמרות. הוא טיפס ויצא לאכסדרה שהובילה אל ביצורי המגדלים. ואלאס החזיר את הלוחות למקומם ויצא החוצה, ממש בזמן שקול רגליים מהלכות נשמע מסביב לפינה.

המנצח לשעבר על המוסיקה המלכותית חשב עתה במהירות גדולה מכפי שחשב אי פעם בחייו, התיישב בשולי החומה החיצונית ופרט על הנבל השטוח. הנבל כלל לא היה מכוון וצליליו היו צורמניים, והדבר כלל לא הפתיע אותו.

 

"הקיסר הכביר, החכם והישיש,

הופל בידי מתנקש נועז.

מילוואריוס הקטלני, חורש מזימות

בגד בקיסרו למען חופן זהב –"

 

"היי! אתה! עצור!" שאג מפקד היחידה.

מכיוון שלא נע כלל, חדל תחת זאת הזמר הנודד הטרי ביותר באימפריה הסארגולנית לנגן.

"מה אתה עושה כאן?" המשיך מפקד היחידה.

"אני מחבר קינה על מות הקיסר," השיב המסתנן המלוכלך.

"אני מתכוון, איך הגעת לכאן?"

"דרך המדרגות."

"על כל המדרגות מופקדים אנשי משמר!"

"לא, אדוני הרם, אתה הורית לכל האנשים להימצא בדירתו של המנצח על המוסיקה המלכותית," אמר הסמל שלו שהחזיק בידו את לפיד היחידה.

ואלאס החווה בידו לעבר השמים המעוננים בלא להביט למעלה, ואחר כך פרט על מיתרי הנבל.

"באתי לכאן כדי לחבר את שירי בין עוצמתם הכבירה של הביצורים לבין יופיים הרגיש של הכוכבים," הכריז. "בזמן שהזוועה של רגע ההתנקשות עודנה טרייה במוחי, ביקשתי לזמן את המוזה של אמנותי על מנת –"

מפקד המשמר הניח את מגפו על חזהו של ואלאס ודחף. ואלאס צנח מעל הביצורים וצרח לאורך כל שישים הרגל שנפל עד שהגיע אל מימיה האפלים והמצחינים של תעלת החפיר.

"יש אנשים שפשוט לא מעריכים אמנות," אמר מפקד המשמר כשהוא מביט מעבר לקצה כשידיו על מותניו. אחר כך הוא התרחק משם יחד עם פקודיו.

—

 

עודו לופת את הנבל השטוח שלו, זחל ואלאס החדש החוצה, אל הבוץ בשולי החפיר. אחר כך הקיא את ארוחת הערב שאכל, וכן גם איזשהו שֵכר יקר מאוד, ולכל הפחות שני ליטר של מימי חפיר מצחינים, וכחצי תריסר ראשנים. שומרי המתחם הגיעו במרוצה. הם הצעידו אותו ביניהם אל שער המשרתים בחומה החיצונית של הטיילת בשטח הארמון, ואחר כך שולח לדרכו אל העיר שמחוץ לארמון בבעיטה הגונה. הוא נחפז לצאת אל הרחובות האפלים והאימתניים, אבל בינתיים כבר ירד שוב גשם והטורפים העירוניים היותר מסוכנים פרשו אל הפונדקים.

ואלאס שוטט ללא כוונה מדויקת ובסופו של דבר הגיע אל הנהר, ואל אחד משלושת גשרי האבן שהוקמו מעליו. נראה כי הגשר בוער, אך רק מכיוון שכמה תריסרי קבצנים הבעירו מדורה מגזרי עצים על גדת הנהר מתחת לגשר.

"היי, זמר נודד, הצטרף אלינו!" קרא מישהו וּואלאס לא היה זקוק לשכנוע נוסף.

"איזה רטוב אתה," ציין קבצן כשהצטרף אל העיגול על הבוץ.

"קפצתי לחפיר של הארמון," השיב קצרות, מודע לכך שההיגוי שלו, שהעיד כי הוא בעל השכלה, היה הליקוי היחיד בתחפושת שלו.

"ועל מה זה קרה?" שאל אחד מאילי הרחוב, שענד כתר שהותקן מפיסות פסולת שחוברו יחד בפיסות חבל.

"שרפו אותי," אמר ואלאס כשהוא מרים את פרקי הידיים שלו כדי להציג את הכוויות.

"ועל מה זה קרה?"

"איזה דביל אמר שהמוסיקה מה שכתבתי לא מספיק עליזה," השיב ואלאס בצער, והכל צחקו למשמע הדברים שכוונו – ואולי לא כוונו – להיות בדיחה.

"ובכן, מה אתה עומד לתת לנו?" שאל אותו איל רחוב. "אולי איזה זמר?"

ואלאס חשב במהירות. זמר נודד שאינו מסוגל לפרוט על הנבל שלו יעורר הערות. מצד אחר, פרקי ידיו נכוו קשות והנבל שלו היה רטוב.

"מעיחתול נרטבו לגמרי בזמן ששחיתי, אז המיתרים שלי לא משמיעים שום צליל," השיב. "וגם פרקי הידיים שלי שרופים."

נשתררה דממה. הדממה נתארכה. היה ברור כי ואלאס אמור לתרום משהו. הוא חשב על הארנק על חגורתו שהכיל כמה מטבעות מלוכלכות.

"אז מה יש בתוך הנאד, אם כך?" שאל קבצן לצדו.

"יין משולחנו של הקיסר," השיב ואלאס מיד.

קרוב לוודאי שהיה זה יין שהוגש לשולחן הסעודה של הנגנים, אבל איש מבין הנוכחים לא יכול לדעת זאת. הוא הציע ממנו לאיל הרחוב של הקבצנים, שקיבל את הנאד בעונג בלתי מוסווה. עכשיו היה מובטח לוואלאס מסתור למשך הלילה. קבצן שטען כי היה מרפא בעשבים הניח משחה מצחינה על כוויותיו של ואלאס, אחר כך חבש אותן ברצועות בד. ובעוד הוא יושב ליד המדורה, ומייבש את בגדיו באידוי, שעשע ואלאס את החבורה בתיאורי החתונה המלכותית – וההתנקשות שאירעה לאחריה – כשהם ישבו והעבירו את נאד היין ביניהם. ואלאס למד כיצד לנקות את קרביו של עכברוש, להתקינו על שפוד, ולצלות אותו, יחד עם כמה שירים על קבצנים, נשים הניצבות ליד פנסי הרחוב, מלחים, וכן להשתכר מיין זול ביותר. הוקל לוואלאס משנוכח כי הטבילה בחפיר אפשרה למכנסיו והטוניקה שלגופו להתמתח כדי לכסות את ממדיו בהצלחה רבה קצת יותר.

עם שחר נפסק סוף סוף הגשם, וערפל כבד ירד על הנהר. אף על פי שבגדיו של ואלאס כבר יבשו בינתיים, הם היו זולים ומחוספסים, והדיפו ריח צחנה. אבל גלימת הצמר שלו שימשה אותו כשמיכה מניחה את הדעת, והקבצנים המשיכו והבעירו את האש כל הלילה. הוא ערך לעצמו שוב חשבון נפש. יש לו הבגדים שלגופו, ארנק המכיל ארבע מטבעות נחושת, סכין קטן וכן נבל שטוח. כשתים-עשרה שעות לאחר שהעביר לרשותו את הכלי, התבונן בו סוף סוף בקפידה רבה יותר.

כפי ששמו רימז, היה זה לוח שעוצב כנבל. לא היתה לו תיבת תהודה, אלא רק חמישה מיתרים, שלושה לחִצי  עצם וכן גם יתדות כוונון. הוא תוכנן על מנת שיפיק די קול שיישמע במרחק אמות אחדות. הוא גם תוכנן כך שיהיה חסר כל ערך למעשה, וכמעט בלתי שביר לחלוטין. כך שאם ייגנב אי פעם, ניתן יהיה תמיד לבנות נבל אחר בתנאי שיימצאו בקרבתך מעט פסולת עץ וכן חתול איטי. הבעיה מבחינתו של ואלאס היתה נעוצה בכך שהוא לא היה מסוגל לפרוט עליו. ואלאס הקודם היה מסוגל ככל הנראה לעשות בו משהו, אבל מי שכיהן בעבר כמנצח על המוסיקה המלכותית כלל לא היה בטוח שהכלי נועד להיות מכוון.

ובעודו יושב ומהרהר בנבל, הגיחו מתוך הערפל כמה מנערות הפנסים והצטרפו לחבורה.

"כן, יש חדשות נוספות מהארמון," אמרה אחת מהן לאיל הרחוב כשזה בירך אותן לשלום. "נראה כי המנצח על המוסיקה עדיין בחיים."

"מה את אומרת?" שאל איל הרחוב.

"שמעתי את זה מאיש מיליציה, והוא שמע מאחד השומרים. האיש שמת היה רזה, כזה, אבל אחת המשרתות שהמנצח היה דופק אמרה שהבחינה כי הוא היה בהחלט שמן. נראה שהמנצח הכניס למקום לוחם כדי שיבצע את ההריגה."

"הגיוני. אפס נפוח כזה מאנשי החצר היה מפסיד בדו-קרב נגד תרנגולת צלויה," אמר שר הרחוב.

משרתת? תהה ואלאס. כנראה שזה היה לאחר הלילה הנורא ההוא שבו התקיים המשתה בגילדת המוסיקאים.

"היא ציפתה לפרס, אבל הם כרתו את ראשה רק על כך שהכירה אותו."

ואלאס לא הוציא הגה מפיו כשהם צחקו. מה שאמרו היה נכון במידה רבה. הוא ידע כי לופתים את קרדום הלחימה בקצהו  בלא המקטע המתכתי החד ההוא, והיו ברשותו כמה וכמה קרדומים טקסיים, אבל הוא מעולם לא נופף אף לא אחד מהם מתוך כעס – או אפילו במהלך האימונים, למעשה. אשר לקשתות הרחבות, הוא לא נגע באף לא אחת מהן מאז יום היוולדו. סוסים ורכיבה? הסוסים הרי כה גבוהים, ובלתי יציבים הרבה יותר מאשר מרכבה. ואלאס בפירוש לא היה פרש.

"אחת'בוקר, אדון?" שאל אותו זה שבעבר היה מרפא בעשבי ריפוי כשהוא מחזיק ריבוע בשר חרוך בזנבו.

"מה זה?" שאל ואלאס כשהוא מקבל את ההצעה מחשש שמא לא יתקבל אם יסרב.

"עכברוש צלוי בבלילה."

"אני לא רואה שום בלילה."

"לא לא, זה עכברוש שחטף בראש ועכשיו הוא בלילה, וגם צלוי."

ואלאס הסיר מעט בשר בשיניו, חייך והנהן לעבר הזקן, אחר כך ירק את הבשר ברגע שזה הפנה אליו את גבו. הוריו מתו. נדרש לוואלאס זמן מה כדי לעכל את המחשבה. במשך תקופתו בחצר המלוכה הוא ניסה לטשטש את קיומם, מכיוון שהם היו ממעמד הסוחרים, בסך הכל. אביו היה אופה, ואילו אמו חילקה את העוגות. בשל עובדה זאת הם נמנו עם הסוחרים ולא עם מעמד בעלי המלאכה. פחות או יותר. מנקודת ראות משפטית גרידא, אביו היה בעל מלאכה בעוד שאמו היתה אשתו של בעל מלאכה. לעומת זאת, היא אכן מכרה את כיכרות הלחם, הלחמניות והעוגות שלו לחמש חנויות, כך שהיתה כעין סוחרת. ועכשיו שניהם מתים, בגללו. פחות או יותר. אני מנסה לעורר בתוכי את האבל, אך האבל ככל הנראה עדיין לא התעורר, הרהר בעוד הוא חוזר לכרסם בעכברוש בבלילה. הסיכויים שראשו ישופד על כלונס ויצטרף לראשיהם של הוריו מעל לאיזשהו שער הלכו והתחזקו משעה לשעה.

"חמש מאות כתר זהב פרס על הראש שלו, מחובר לגוף או לא," הכריזה אחת מנערות הפנסים.

ואלאס הצטמרר מרוב פחד. חמש מאות כתר זהב היו סכום גדול ממה ששלושה דורות של טוחנים מסוגלים להשתכר במהלך כל ימי חייהם גם יחד. הוא ידע כל מה שניתן לדעת על טוחנים, משום שאביו העסיק טוחן אחד, לאחר שהחל לשגשג. ואלאס עזב את הגשר, כשהוא לוקח איתו את נאד היין הריק. הודות למכריו של אביו הוא ידע כי תמורת נאד יין ריק משלמים שתי מטבעות נחושת.

עוד לפני שעת הצהריים הצליח אמנם ואלאס למכור את נאד היין שלו בשתי מטבעות, והחליף אחת מהן בכיכר לחם וחריץ גבינה. ובזמן שאכל צפה בצלמו, שחצים נורו אליו ללא הרף, והושלכו אליו פירות וירקות רקובים. אחר כך שרפו אותו על המוקד. הוא זרק אבן בדמותו העשויה קש, המועלית באש, כדי להתמזג בקהל. אחד מאנשי המיליציה שהביא את הצלם כמו גם את עץ התבערה אל השוק עלה על הצד האחורי של עגלה וצלצל בפעמון כדי למשוך תשומת לב.

"שמעוני, הטו לי אוזנכם, כולכם!" צעק. "להווי ידוע לכולכם כאן וברחבי העיר כי היום, בשעות אחר הצהריים תהיה התכנסות זמרים נודדים בתוך תחומי הארמון. בהתכנסות הזאת תחולק בירה חינם לכל אחד ואחד, ובלא הגבלה."

איש המיליציה נעצר עד שהצעקות והתרועות נדמו. מוכרי הכלים המוסיקליים השונים יעשו בתוך זמן קצר עסקים טובים להפליא, אבל ואלאס הבקיא בהליכות החצר כבר ניחש את הסיבה הנסתרת לדבר. הוא הסתיר את הנבל שלו מתחת לגלימתו המוכתמת והממורטטת, וכבר החל להסתלק מהמקום.

"בסוף אחר הצהריים יעניק הנסיך סטאבז פרס לזה שישמיע, בשירה, את הברכה הנאמנה המוצלחת ביותר לקיסר שמת."

הדבר היה ברור לגמרי לוואלאס. מישהו אסף והצליב את דיווחיהם של שומרי הארמון שהיו בתפקיד בלילה הקודם. אותו מישהו הבין עד מהרה שרגעים ספורים בלבד לאחר שנהרג המתנקש, נתגלה זמר נודד במרחק אמות ספורות מן היציאה של דרך המילוט החשאית מחדר המיטות של המנצח על המוסיקה המלכותית. אם כך, ידוע כי המנצח עדיין חי, ומסתתר בתחפושת של זמר נודד. היתה רק סיבה אחת בשלה יערוך הנסיך התכנסות של זמרים נודדים, ואלאס היה די בטוח בכך שכולם עתידים לזכות בפרס לא-נעים במיוחד.

—

 

כאשר מדובר בלילות סערה, קשה להתמודד באלברין. גשם כמעט-מקפיא הכה בעיר הנמל, מונע על ידי הרוחות שהגיעו מלבה הצונן של יבשת סקאלטיקר. אלברין נמצאה לעתים כה קרובות בנתיבו של מזג אוויר קשה שרחובותיה היו מכוסים ביריעות, בגשרים עיליים מכוסים, סככות וגגונים, ומקלטים ציבוריים. היה קל להרחיק את המשוטטים מסמטאות קטנות ואפלות: פשוט השאירו אותן סמטאות פתוחות לשמים, והגשם הרחיק מהן את הדמויות האפלוליות שכוונותיהן מפוקפקות.

שלוש הדמויות האפלוליות שכוונותיהן מפוקפקות ואשר נמצאו ברחובותיה של העיר ביום הארבעים לחודשלוש, 3141, לא עסקו בשוטטות. הן סרקו במכוון את מה שניתן לראות ברחובות ההם לאורו של אחד הפנסים הציבוריים הבודדים שעדיין האירו. עד אותו זמן, טרפן הצליח לחמוק מהם, אך הן המשיכו במשימתן בסבלנות הראויה לאנשי מקצוע. נערת הפנסים אליה התקרבו נבדלה מאותן שלוש דמויות אך ורק בבושם העז שלה. הסיכון התעסוקתי העיקרי שנשקף לזונות הרחוב באלבין היה דלקת ריאות, כך שכאשר הן הציגו עצמן בפומבי הן התכסו בבגדים רבים הרבה יותר מכפי שנוהגים לעשות חבריהם של אי-אלו מסדרים דתיים הנפוצים ביבשות אחרות. הנערה הסתובבה כשהגברים שכשכו בגשם בדרכם לעברה. הם הקיפו אותה. אחד הרים שק ופקעת של חבל. האחר נופף בפטיש-מקבת. השלישי הושיט את ידו ובכפו היו חמש מטבעות כסף.

"אתם בוודאי מתלוצצים!" קראה הנערה, ולא ממש צחקה.

"אין זו התבדחות," אמר האיש שהושיט את מטבעות הכסף. "תוכלי לעזור?"

"הוסף עוד מטבע כסף אחד לאלה שבכפך, ותוכל לקבל ספן מנוסה, בעל לוחית של גילדת הנגרים."

"הו, כן, ולאיזה בית עלינו לפרוץ, ובכמה שומרים נוספים עלינו להיאבק כדי להיכנס?"

"אף לא אחד."

"אף לא אחד?"

"ובכן?"

"אם הוא אכן מי שאת אומרת שהוא, שלושה על חשבון, ושלושה לאחר האיסוף."

יד חיוורת הגיחה מקפלי בגדיה של הנערה, אספה את שלוש מטבעות הכסף הצוננות, ונעלמה שוב. היא פסעה משם והשלושה הלכו אחריה. הם הסתובבו בפינה, וכאשר הגיעו לאמצע הרחוב הבא, היא נעצרה ליד דלת, במקום שבו מה שנראה כמו ערימת סמרטוטים כהים ורטובים היה שרוע באחת הפינות. מנהיגה של כנופיית הלוחצים התכופף למטה. "איחס! השתין במכנסיו!" קרא.

"לא בדיוק," אמרה הנערה כשהיא הודפת פיסת חרסינה שבורה בקצה נעלה, ואז הצביעה אל התריס מעל הדלת. "ראיתי את הכל. הוא התמקם לו כאן בפתח, אחר כך הוציא את החליל והחל לחלל. גברת הבית רוקנה עליו את סיר הלילה, ואחר כך השליכה את הסיר על ראשו כשהתברר שהוא לא הסתלק לו."

מנהיג הכנופיה מישש את הנפיחות על ראשו של האיש המעולף, ואחר כך נשא עיניו לעבר החלון. "צלפית מעולה. כן, ויש גם לוחית גילדה על השרשרת מסביב לצווארו. צורה של פטיש, הוא בפירוש נגר. את אומרת שהוא גם מלח?"

"שמעתי אותו מנגן ג'יג של דוברות הנהר קודם שפגע בו הסיר," השיבה הנערה.

"ספן-נהר, לא נותרו עוד ספנים אחרים, אני משער. טוב ויפה, נערי, טלטלו ועוררו אותו והכניסוהו לשק." הוא הטיל שני מטבעות לידה הפשוטה של הנערה. "אני צריך לנכות מטבע אחד בגלל הצחנה."

"המנוול כחוש, בנוסף על הכל," אמר האיש שהחזיק את החבל.

"זה יתקזז מהשכר שלהם תמורת הבא," ציינה הנערה. "האם הייתם מסוגלים למצוא אותו בכוחות עצמכם?"

עוד מטבע צנח לתוך ידה. הגברתן שבשלושה העמיס את השק על כתפו.

"אל תספרי לאמא," מלמל הצעיר מתוך השק, בלא שהתעורר ממש.

"שמו אנדרי," העירה הנערה.

"אז את בעצם מכירה אותו?" שאל מנהיג הכנופיה.

"ממש לא, אני לא מאלה שהולכות עם כל אחד!" אמרה הנערה כמתרעמת. "שמעתי את הגברת צועקת 'עוף מפה!' והוא צעק 'אנדרי טנונר לא עף בשביל אף אחד!".

"באמת? טוב, אז הנה חסכנו מהם את הצורך להוציא את זה ממנו במכות אחר כך. אם כך, את מתכוונת ללכת לישון בשעה מוקדמת?"

"לא, אני רוצה ללכת לבית מרזח ולשתות יין מעורב קודם. בשביל מי הוא?"

"בשביל 'ציפורסער'"

"אה, כן, ספינת החוֹפים הגדולה האחרונה? היא יוצאת שוב דרומה?"

"לא. זה משהו מיוחד, הפלגה חכורה אל פאליון, באימפריה הסארגולנית."

"פאליון!" קראה הנערה.

"אכן, כן."

"פאליון, המקום שנמצא מעבר למצרי הבכא?"

"נכון."

"אבל, אבל אתה יכול להעלות את הספינה באש ולהטביע את הצוות בקצה המזח. גריק המזה-ריר היה על סיפונה של הספינה האחרונה שחצתה את מצרי הבכא. הוא זה ששותה את השֵכר שלו מתחת לשולחן ב'עוגן האבוד' וזוחל לכל עבר על ארבעותיו."

"והספינה ההיא היתה ציפורסער'," אמר ראש כנופיית החוטפים בקור רוח של מי שלא אמור לצאת למסע בים. "המטען אפשר לכל מי שהיו על הספינה להתעשר."

"כן, בטח, וההפלגה גרמה לגריק להיעשות למטורף גמור."

כנופיית החוטפים המשיכה לדרכה, הגיעה לקצה המעבר העילי המכוסה, וצעדה היישר לתוך הגשם והאפלה. הנערה עמדה והסתכלה אחריהם, כשידה על פיה.

"הוא נראה כזה בחור צעיר ונחמד, גם כשהיה שיכור לגמרי," אמרה בלחש בחרטה כנה. "זאת אומרת, בכלל לא ידעתי, כאילו..."

קול המפץ של גלים בלתי נראים רעם מכיוון הנמל, צופה את עתידו הוודאי של אנדרי טנונר.

—

 

לעתים קרובות המגאליתים של מעגלי אבנטבעת ומקומות מכושפים אחרים ניצבים באין מפריע במשך אלפי שנים, אבל כולם החלו את קיומם כעבודה המשלשלת כסף לכיסיהם של בנאים. בחברות בהן הכסף עדיין לא הומצא, התשלום היה לעתים כבשים אחדות, דגים או עופות ביחס לגודלו של המגאלית, אך תמיד יש תשלום. "מפעל אבני מחשבת של גולגראבור" מעולם לא קיבלו עבודה מארגוני צדקה, כל שכן ארגוני צדקה דתיים, אך אף על פי שהזמנת הבנייה הנוכחית של המפעל היתה דתית במפורש, היא הכניסה סכומים גדולים של כסף אמיתי.

ההזמנה שקיבל גולגראבור לאסן פירטה כי יש להתקין שבעה-עשר מגאליתים, והממדים והעיצוב הכוללים ננקבו בצורה מדויקת ביותר. הקישוט היה אופציונלי. גולגראבור אהב מאז ומעולם את האסכולה הגראטוריאלית של קישוט פרחוני מהמאה העשרים ושבע, שהורה לשוליות ולסייעים שלו לכסות כל אינטש רבוע של המגאליתים העשויים אבן בבית המלאכה שלו בנר הלילה ופעמוניות כחולות שזורים ומלבלבים.

"אבל לא באזור המושב," הסביר גולגראבור לבנאי העצמאי החדש, שעבד במחצבה בפעם הראשונה. "ממדי אזור המושב מדויקים בהחלט, והוא אמור להיות עשוי מאבן חלקה, לא מקושטת."

"נראה לי שאדם ינוח עליו כשזרועותיו שרועות מעל  לראשו," השיב קוסטרפטרוס.

"כך זה נראה באופן כללי, כן."

"אם כך, זה מיועד לאיזשהו מקדש, כדי להחזיק אחד מהכמרים בתנוחה של תפילה?"

"לא אוכל לענות לך. מה שאוכל לומר הוא שמשלמים לי במטילי זהב חלקים, וכי הזהב הזה הוא זהב טהור ברמה גבוהה ביותר."

"או. ובכן, אה, מי מקבל את האבנים המוכנות?"

"האבנים נעלמות, ומישהו מניח תשלום במטילי זהב במקום שבו עמדו."

"פשוט כך?"

"כן."

"כעשר טונות של סלע?"

"חמש טונות, למעשה. בבסיס האבן קצת חלולה, כאילו שהיא מיועדת לעמוד על משטח מעוגל."

"ומשאירים את הזהב במקומה?"

"מטיל זהב טהור שבטהורים."

"איך נראה הלקוח שלך? לבטח ראה אותו מישהו?"

"לא, איש לא. נאמר לנו כי אל לנו לעקוב אחר האיסוף. בשעת הדמדומים הכל פורשים להם, ועם שחר אנחנו חוזרים. המגאלית נעלם, ותחתיו נמצא מטיל זהב אחד."

"כמה אבנים הזמינו אותך לגלף?"

"שבע-עשרה, כל אחת בת חמש טונות. ועכשיו לעבודה. האבן ההיא תצא מכאן הלילה, ואחריה צריכה לצאת עוד אחת. עליך לעבוד על מספר שבע-עשרה, לבצע את הקישוטים הפרחוניים. יש להשלים את העבודה לפני סוף השבוע הזה, ואנחנו כבר מתחילים לפגר אחר לוח הזמנים. זו הסיבה לכך שהתקבלת לעבודה. צפוי בונוס גדול אם נשלים את העבודה במועד."

"אבל מי הם הקונים? אין לך שום רמז?"

"לא. יהיו מי שיהיו, בני אדם, דרקונים, רוחות או אלים, הם משלמים במטילים גדולים של זהב טהור. זה כל מה שצריך לעניין אותנו, וזה כל מה שאני רוצה לדעת."

—

 

קוסטרפטרוס דאג לכך שיימצא במקום קודם הדמדומים. הוא עמל קשה במשך שבוע, אפילו עשה שתי משמרות ביום, והתברר כי הוא עובד פופולרי. הוא סיפר הלצות מוצלחות, תמיד חלק את קנקן היין שלו, והתעניין במיוחד במה שאמרו אפילו המשעממים בבעלי המלאכה והשוליות על השגרות של בית המלאכה. בשלב מסוים הוא אפילו ערך תחרות כדי לראות מי יעלה את התיאוריה המוצלחת ביותר לגבי האופן שבו יובילו משם את המגאליתים שהושלמו, ועל ידי מי. הכל ריכזו את הידע ודברי הרכילות ששמעו, והתיאוריה המנצחת גרסה כי אחד האלים שלח ידו מבעד לעננים ונטל משם את המגאליתים, שישמשו ככלי משחק באיזשהו משחק לוח כביר.

קוסטרפטרוס היה שרוע פרקדן בתוך העשב הגבוה, כשגלימה ירוקה כרוכה מסביבו. מטיל הזהב שיועד לשמש כתשלום תמורת המגאלית שקל לפי השמועה מאה ליטראות. קוסטרפטרוס דאג להצטייד במענב חזק אליו נתפרו רצועות של תרמיל גב כדי לשאת את המטיל. מאה ליטראות – זהו אכן משקל כבד אבל הוא בחור חזק. הוא יצעד כמיל בתוך החורשה עד המקום שבו יחכה לו אחריו עם סוס ועגלה. קוסטרפטרוס ידע כי הוא מסוגל לעמוד בכך. הוא אפילו התאמן בהליכה למרחק זה כשהוא נושא משקל כבד כפליים, משום שהוא מעולם לא הסתמך על המזל. על רגליו היה זוג כפות רגליים של עוף בעל ציפורני טרף אדירות, כמחצית האמה אורכן. הן הותקנו מעור, והטפרים נעשו משנהב, וישאיר עקבות מבעיתים בעיגול החול הלבן שבו הניחו את המגאלית.

המגאלית נח על יצוע של עץ, נקשר היטב, וארבעה חבלים עבים יצאו משוליו ונארגו כשלשלת של מקלעות שיוכלו לשאת משקל גדול פי עשרה. הוא הונף מעל פלטפורמת העבודה באמצעות עגורן עץ וגלגלת, והוצב במרכז מעגל של חול לבן טהור שנגרף וסודר כהלכה.

האור נאסף במערב, והשמים הוארו על ידי שני עולמותירח ולצדם הכוכבים. אחרי כל המהלומות, הדפיקות, הקללות, תורנויות העבודה וצעקותיהם של מנהלי העבודה בשעות היום, לשקט ששרה עכשיו על בית המלאכה היתה איזושהי איכות מטרידה. במהלך היום היה זה מקום מואר, חם ורעשני, אבל עכשיו הוא היה אפל, קריר ושקט. קוסטרפטרוס שכב ללא נוע, ורק נשם. משהו עתיד להגיע, משהו יופיע. הוא חשב על כל התיאוריות שהציעו חבריו לעבודה. אולי אכן יופיע סדק באוויר שמעל המגאלית, ויד אדירה, בעלת טפרים תרד, תמשוך ותעלה את המגאלית כלפי מעלה, ותשאיר במקום מטיל זהב. השדים יכולים לפעור חורים באוויר, פשוטו כמשמעו; אחיו התמחה באמנויות הכשף והגיע לדרגה השביעית של יודעי הנסתר, והוא התמצא בדברים הללו. אבל לשדים יש שמיעה טובה, כך שחשוב לא לצעוק בקול מרוב תדהמה או פחד אם אחד מהם יופיע.

בחשכה נשמעה אוושה, ומשהו העיב לזמן קצר על הכוכבים ועולמותעולם. משק כנפיים כבירות נשמע מעל לבית המלאכה; ואז צנחה לאיטה דמות שנראתה כעטלף כביר, ירדה והתיישבה על גבי המגאלית. זה שד, לא אל, הרהר קוסטרפטרוס. מוטת הכנפיים של היצור היתה רחבה יותר מאשר כל בית המלאכה, ועיניו זהרו בצבע סגול-כחלחל בהיר. בלסתותיו אחז קרס גדול מאוד, ומאותו קרס השתלשל חבל שהתמשך למעלה, אל השמים. השד חיבר בקפידה את הוו אל לולאת החבל, וקוסטרפטרוס לא ראה עוד דבר. גם אחיו לא ראה מאומה מכיוון שדמות מכונפת אחרת, עצומה ואפלה, צנחה מעל אותו חלק מהחורשה שבו ישב זה וחיכה לו בעגלתו, היא ירקה פס מתנופף של אש לבנה לוהטת ואחר כך טיפסה ועלתה שוב במהירות לתוך שמי הלילה.

—

 

גולגראבור לאסן הפיל מבטו לעבר הגופה שהיתה שרועה בתוך העשב הגבוה, כשידיו על מותניו והניד בראשו. מטיל הזהב בן מאה הליטראות הושלך ככל הנראה מגובה רב, משום שהוא מחץ ומחק לחלוטין את ראשו של האיש. חלק גדול מהגוף ניתז מסביב, אבל ניכר שהוא הופתע, מפני שלא היה שום סימן למאבק. גלימה ירוקה כהה כיסתה את חלקו הגדול של הגוף אבל שתי רגליים גדולות, בעלות טפרים, בצבצו מתחתיה. גולגראבור הרים את הגלימה, ונוכח כי זו גופת אדם. לאחר שחיפש בבגדיו מצא חותם ומגילת גילדה שזיהו אותו כקוסטרפטרוס. באותו זמן הגיע במרוצה מנהל העבודה מכיוון אותו חלק בחורשה שעלה באש.

"מצאנו כמה חלקיקי מתכת ועצמות שנטחנו עד דק, ונראה שכל אלה היו פעם עגלה, סוס ועגלון," קרא לעברו.

"ואני חושב שמצאנו את השותף לדבר עבירה," השיב גולגראבור, והצביע על הגופה.

מנהל העבודה הביט בגוף, ברגלי הציפור, ובמטיל הזהב. הוא חשב זמן רב, בריכוז, קודם שניסה להשיב.

"כשהייתי נער, אמרה לי אמי, שאם לא אגמור את ארוחת הערב עד תום, יבוא אל התרנגולת ויתלוש מעלי את הזה שלי משום שבזבזתי את בשר מאמיניו. בעבר חשבתי שזה סתם סיפור, אבל עכשיו..."

"לפי המגילה שבנרתיקו, זה היה קוסטרפטרוס, הבנאי החדש שהתקבל לעבודה. ואולי קוסטרפטרוס הוא לאמיתו של דבר אל התרנגולת בתחפושת."

מנהל העבודה משך את הרגל הנושאת טפרים. היא החליקה וירדה. הוא פלט אנחת רווחה רמה.

"אני לא יכול לומר לך כמה אני שמח שהרגליים שלו מזויפות," הכריז.

גולגראבור נופף בידו מעל למטיל הזהב.

"הורה לשניים מהשוליות לאסוף אותו בעגלת הכלים, ואחר כך לשטוף מעליו את הדם וחלקי המוח."

"והגופה?"

"דאג לכך שתיאסף ותורחק מכאן לאחר שהשוטרים יראו אותה."

מנהל העבודה השליך את רגל העוף הכוזבת על גבי הגופה. "מה נאמר לעובדים שלנו?" שאל.

הם עמדו בדממה לרגע, כשהם מתבוננים בגופה.

"מטיל הזהב צנח כמדומה ממרחק של מיל שלם, לפי האופן שבו פיצח את הראש," אמר גולגראבור. "נראה שהעגלה נעשתה לאפר על ידי משהו שיכול לנשוף אש לוהטת כמו מעי כבשן, והמגאליתים מונפים לתוך האוויר כאשר לוקחים אותם מכאן. כל זה מצביע על יצורים גדולים ביותר שיכולים לעוף ולנשוף אש – והם מהירי חֵמה עד מאוד כשמנסים לעקוב אחריהם."

"דרקונים?"

"דרקונים לא קיימים."

"אם כך מה?"

"עופות גדולים מאוד ועשירים מאוד בתחפושת דרקון."

"ציפורים לא יכולות לנשוף אש."

"אם כך אנחנו בפירוש מצמצמים את האפשרות לדרקונים."

"אבל אתה אמרת שדרקונים לא קיימים."

"כמובן שלא, אבל אילו היו קיימים, ואילו נודע להם שאתה יודע על קיומם, הם היו מסוגלים להטיל מטיל זהב גם על ראשך."

"אם כך מדוע הדרקונים שאינם קיימים זקוקים למגאליתים בני חמש טונות?"

"אין לי מושג, וגם לא אכפת לי."

"אה, עדיין לא אמרת לי כיצד נסביר זאת לעובדים שלנו."

"אמור להם כי מעקב אחר הלקוחות שלנו הוא רעיון מסוכן מאוד, והראה להם את ההוכחה לכך. ועכשיו לך להניע את האנשים! כבר בזבזנו די זמן הבוקר."

—

 

העובדה ש"ציפורסער" הגיעה בכלל היתה גורם להשתאות בפאליון. מבוך החולות והסלעים שהשתרע ברחבי הכניסה לנמל פעל עתה כשובר גלים טבעי כנגד הנחשולים האדירים, שהתנוססו לגובה של הרים מחמת הסופה הטוריאנית האחרונה, ושום נווט לא ניאות לחתור אל הספינה ולהנחותה לתוך הנמל. אבל התברר שהדבר לא הפריע כלל ל"ציפורסער". גל גדול במיוחד אחז בספינה, הניף אותה גבוה והשליך אותה בשלום מעל לסלעים בתוך מערבולת קצף רועמת. בתוך תחומי הנמל הגיעו הגלים לגובה חמש רגליים לערך, ובתוך הגלים הללו יכלו אנשי הצוות לנוע בלא קושי כלשהו על פני שובר הגלים הפנימי לעבר הרציף.

בשלב הזה העזו סוורים נועזים אחדים לצאת חרף הרוח המייללת ולמרות הגשם הצורב כדי לסייע לצוות לקשור את הספינה אל המזח. מה שנותר מדגלון העגינה העיד בספינה כי מוצאה מאלברין ביבשת סקאלטיקר, בסך הכל ארבע מאות מילין דרומה משם. בדרך כלל המסע לא היה דורש הרבה יותר מאשר שבוע, אבל ההפלגה הזאת נתמשכה לכדי שלושים ושניים ימים בגלל סערה שלא שככה אף לרגע. גשם קר, עז, צלף בעיר, נישא על ידי רוח שייבבה כמו דרקון שפצעו אנוש.

הסוורים קירבו את כבש העלייה למזח אל הספינה, וקרסיו התחברו לדופן הספינה. אישה כבת שלושים שפניה קמוטים ואפורים הגיחה והתנהלה בזהירות לעבר הרציף. על כתפה היה תיק צד גדול וגלימותיה היו ספוגות במים שהציפו את הספינה כשזו נישאה מעל הסלעים. לאחר שירדה מן הכבש, היא צנחה על ברכיה והחלה לנשק לקורות העץ הרטובות של המזח. הגשם הכה בה בלא רחמים והרוח הטיחה לעברה קצף, גשם ולעתים אף ברד.

פקיד רשות עטוף היטב בגלימות חש לאורך המזח, נעצר והושיט את ידו לעבר האישה.

"ברוך בואך לפאליון, השער אל האזורים הטרופיים," אמר כשסייע לה לקום על רגליה. "האם את נכונה להשמיע הצהרה בפני האלים, יהיו אשר יהיו האלים שאת עובדת אותם, כי אינך נושאת בשום גזר דין על איזשהו פשע אזרחי או פלילי בתחומי האימפריה של סארגול או בעלות בריתה, וכמו כן להצהיר אם את נושאת עמך סחורות ששוויין עולה על חמישה כתרי זהב?"

האישה שלחה ידה לתוך גלימותיה, משמשה בתוכן לרגע, ואחר כך שלפה כתר זהב אחד. היא הניחה אותו בכפו של פקיד הרשות.

"לא," קרקרה בקול ניחר, במלוא המרץ שנותר למי שהקיאה בלא הרף כמעט במשך שלושים ושניים ימים.

"אה, אני מבין," השיב פקיד הרשות כשהוא מושיט מגילה קטנה. "עלייך רק לכתוב את שמך בחלק התחתון של הגיליון, בזמנך החופשי. רצוי שתזכרי שהוא נלקח מחבילה שהוכרזה כגנובה, על כן מוטב לך לא להסתבך בצרות. היו עוד נוסעים על סיפונה של הספינה?"

"אף לא אחד שמסוגל לנוע."

"אה, טוב. אבקר אותם בלא דיחוי."

ובעוד הפקיד חש לעלות על הספינה, החלה האישה לפסוע בצעדים כושלים לאורך המזח. צעיר מיהר לרדת את המדרגות האחרונות בחומת הרציף והתקרב בריצה אל המזח.

"בכירה מלומדת?" פנה אליה. "הבכירה המלומדת טריקל ממסדר המטרולוגנים?"

האישה הפנתה ראשה לעברו ומיקדה את עיניה האדומות, המלאות ורידים שפקעו, בפני הצעיר.

"כן," הצרידה.

"הרקטור המלומדת פיאודוריאן שלחה אותי לקדם את פנייך," הסביר. "היא מצטערת על כך שנבצר ממנה להיות כאן באופן אישי-אישי, אם אפשר לומר כך, חה-חה."

הניסיון להתבדח נתקל בהתעלמות, ואולי נתפס כניסוח בדקדוק קלוקל, או הוחמץ לגמרי.

"בוודאי לא כפי שאני מצטערת על כך שעשיתי את המסע הזה על מנת להימצא כאן אישית," לחשה הבכירה בקול צרוד.

"התנקשו בחייו של הקיסר לא מכבר, לכן נדרשו שירותיה של הרקטור פיאודוריאן בחצר המלכות."

"קיסר בר מזל," מלמלה הבכירה.

"גבירתי הנעלה!" קרא הצעיר. "אל לך להקל ראש במותו של קיסרנו."

"בחור צעיר, במשך יותר משלושים יום הייתי מוכנה למות בשמחה על מנת להימלט מהגלים, הרוח, הקצף, הספינה המתגלגלת שהפילה והשליכה אותך, מן ההקאות, והצעקות 'שאבו את המים, מנוולים, שאבו!'. גם ברגע זה ממש אינני יודעת מדוע לא הרגתי את עצמי עוד ביום הראשון להפלגה."

"אך כל זה הוא חלק מהחיים בלב ים, גבירתי הכבודה. ראי, גם אני הפלגתי בים –"

"והאם ספינתך נישאה באוויר בגין עוצמת הגלים והרוח?" לחשה אליו טריקל בקול צרוד.

הצעיר עילע. "בהחלט לא," הצליח לומר.

"בהחלט כן. חדלתי לספור לאחר הטיסה העשירית שלנו." היא נעצרה ונשענה על אחד מעמודי המעגן, אוששה עצמה ביציבותו. "מעולם לא האמנתי באהבה ממבט ראשון עד שראיתי את קורות העץ של המזח הזה."

"אבל מדוע יצאת מסקאלטיקר?"

"קודם כל, על מנת להיפגש עם גבירתך. מה שמך?"

"אה! אני מתנצל בשפל רוח על כך שלא הצגתי את עצמי. הזעזוע שנגרם לי בראותי את מצוקתך גרם לי –"

"מה השם שלך?" התעקשה טריקל.

"ברינאר, ברינאר! ברינאר בולסארוס, הממונה הראשי בפועל על אקדמיית האמנויות האתריות של פאליון. אנחנו מכנים אותה שלושת האלפים כאשר –"

"אני יודעת, אני יודעת, שלושת האלפים כשאתם מנסים להרשים את הריבות בבית המרזח, האר' כשאתם שיכורים, והאהה כשאתם נרדמים בהרצאות משעממות. ועכשיו הובל אותי לבית המרחץ של האקדמיה, והואל לשאת את התרמיל שלי. בזמן שארחץ, אתה תשרוף את בגדי."

"לשרוף אותם, גבירתי הנעלה?" השתנק ברינאר.

"עד שתצליח אפילו החרוצה שבכובסות להרחיק מהם את צחנת הקיא, אני כבר אמות מזקנה. בדוק את התרמיל שלי. יש לי בגדים חלופיים חתומים בנייר שעווה ועור."

מאחוריהם, על סיפונה של "ציפורסער" נופף פקיד הרשות בזרועותיו שלוש פעמים לרוחב. פעם אחת הביעה בדקו את מגילת הירידה לחוף שלה, הפעם השנייה אמרה, עצרו אותה, והשלישית – החרימו כל מה שהיא נושאת עמה. כשהבכירה וברינאר הגיעו לקצה המזח הגיחו פקיד רשות שני ושני שומרים מהבניין, שהשלט שנשא עליו הכריז מכס, בלו, ורישום אזרחים זרים. הם חסמו את דרכם.

"בשמו של נסיך הכתר, עצרו והכריזו –" פתח הפקיד.

הוא לא הצליח להמשיך. טריקל נשפה סבך של קורי אש לתוך ידיה המכופות והשליכה אותו לרגלי הפקיד, שם הוא התפוצץ ברעם מרשים ביותר. האיש עף למרחק אמות אחדות באוויר יחד עם כמה חלקים מאריחי המדרכה. השומרים צנחו על ברכיהם ואצו להתחבא זה מאחורי זה. פקיד הרשות החל לקום על רגליו, אבל משהגיע לתנוחת כריעה החליט כי יהיה זה מן התבונה שלא להזדקף יותר.

"הבכירה המלומדת שבמלומדות טריקל ארימר אשר על המטרולוגנים," נהמה הנוסעת היחידה של "ציפורסער" שעדיין היתה מסוגלת להלך. "עד לאחרונה באלברין, בירתה של צפון סקאלטיקר."

"נ- נ- נ- נעים מאוד," השיב הפקיד.

"הליצן שפגש אותי ליד הספינה לקח ממני כתר זהב כתשלום על אגרת הנמל, ואמר שאתם תיתנו לי מגילה חוקית, תכתבו את שמי ברישום הנוסעים הנכנסים, ותיתנו לי עודף של ארבעים ושבעה ואסאלים מכסף."

"הוא אמר כך?"

"יהיה זה מן החוכמה לעשות זאת," הזהיר ברינאר.

כעבור שתי דקות יצאה הבכירה ארימר ממשרד המכס, הבלו ורישום אזרחים זרים ובידה מגילה חוקית, נרתיק קטן של כסף, בתחושת הסיפוק שנבעה מן הידיעה כי שמה נרשם כדין ביומן הנמל. היא גם דרשה פרס של עשרה ואסאלים כסף נוספים על כך שנתנה להם מגילה ריקה שלדבריה מצאה על המזח.

"אם יש דבר אחד שאינני מסוגלת לשאת, הרי זה פקיד רשות מושחת שאינו נותן תמורה לכסף," מלמלה כשהם החלו לעלות במדרגות חומת הרציף.

"כן, זה מפר את עקרונותיה של כלכלת הסחר החדשה הזאת שהכל מדברים עליה," אמר ברינאר.

עד מהרה עברו את החומה ונמצאו בין הבניינים הסמוכים לרציף. האנשים המעטים שחלפו על פניהם היו בדרכם לראות את הספינה הגדולה האחת שהגיעה למקום זה חודש.

"ובכן, מסע מלהיב, את אומרת?" שאל ברינאר כשהם צעדו, חולקים את שכמיית הגשם שלו.

"אם אתה יכול להתלהב מגלים בגובה שלוש מאות רגל, אכן, כן," השיבה טריקל.

"לא ייתכן!" קרא בקול התלמיד, שהיה סבור כי הבכירה מתלוצצת, אבל נהג בחוכמה ולא צחק.

"הממונה ברינאר אשר על שלושת האלפים, גאות הים והנחשולים מהאוקיינוס המערבי מסוחררים בין סקאלטיקר לאקרמה על ידי מצרי הבכא, ולאחר שנה של סערות טוריאניות בלתי פוסקות כמעט, הם נעשו לנחשולים גבוהים, גבוהים מאוד-מאוד. שלושה ימים לאחר שחצינו את פי המצר ראיתי גל אחד גדול במיוחד נוחת מעל לפסגת דרקון-ים ומפיץ את קצפו על ראשה. גובהו של הסלע ההוא עולה ללא ספק על שלוש מאות רגל. בארבעה-עשר הימים שנדרשו כדי לעבור את המצר מסופקני אם ראיתי ולו גל בודד אחד שהתנשא לגובה פחות ממאה רגל. אנחנו נדחקנו במהירות כה גדולה לעבר האוקינוס הרוגע שחלפנו על פני איי מאלדרין. הייתי מוכנה לתת הכל על מנת לעצור שם, אבל הקברניט אמר שהוא לא יצליח בשום אופן לשכנע את מלחיו לחזור ועלות על הסיפון אם נעצור  שם יותר מן השעות הדרושות על מנת להצטייד באספקה. רק אחד מאנשי הצוות לא נעשה לשבר-כלי מלהג קודם שנקשרנו למזח הנמל, והוא נהרג על ידי תורן שנפל עליו ביום החמישי להפלגתנו משם."

"אך את שרדת לכל הפחות."

"האם אתה מנסה לומר לי שאינני שבר-כלי מלהג?"

כאשר הגיעו לתשלובת מקדש האקדמיה, פנתה טריקל היישר אל המטבח, הוציאה מן התנור כיכר לחם אפויה למחצה, והחלה לאכול אותה, כשהיא מסבירה בין נגיסה לנגיסה כי חלמה במשך כל הדרך מאלברין על אוכל חם ויבש שאין לו טעם של מלח. אחר כך היא רחצה במים חמים, כשמגש של עוגיות ותה חם צף על מי הסבון.

ברינאר פרק את תיק הצד של הבכירה בעוד היא פוקחת עינה מן האמבט. הוא מיין את תכולתו, והניח את מערכת הבגדים היבשים באריזתם החתומה בצד. היה שם גם גליל נייר-שעווה חתום ועליו שמה של פיאודוריאן.

"למעט הבגדים החלופיים שלי והמגילות ההן בוודאי לא היו עוד חפצים יבשים על סיפונה של 'ציפורסער'," אמרה טריקל. "קח את המגילות אל פיאודוריאן המלומדת. ועכשיו, אני חייבת לנוח... הודע לי... לאחר שהיא תקרא אותן."

מחוץ לחדר האמבטיה הורה ברינאר למשרתת לוודא כי ראשה של הבכירה לא יישמט מתחת לפני המים באמבט, במקרה שתירדם.

"המגילות בוודאי חשובות מאוד, אם היא עברה סיוט שכזה כדי להביאן לכאן," ציינה הנערה.

"אינני מסוגל להבין מדוע לא שלחה סוכן חמוש שכיר או אפילו אוטון-ציפור-שליח," השיב ואז הוסיף, "אלא אם כן יש בהודעה יותר מן הטקסט הזה."

—

 

כעבור שעה חזרה פיאודוריאן מהארמון, ומצאה את ברינאר מחכה ובידו המגילות.

"ומה שלומה של טריקל המלומדת שבמלומדות?" שאלה ראש האקדמיה.

"כחושה, מותשת, מרוטת עצבים, וקפואה עד לשד עצמותיה," השיב ברינאר. "היא דיברה על נחשולים שגובהם שלוש מאות רגל, על סערות טוריאניות, על רוחות שהשליכו את 'ציפורסער' באוויר פשוטו כמשמעו."

"אישה מסכנה. ההפלגות כלל אינן מיטיבות איתה. ובכן, מהו הדבר שחשיבותו העצומה חייבה אותה לבוא לכאן ולהביא את החדשות הללו בעצמה?" ברינאר הושיט לידה את המגילות. לאחר שקראה שורות אחדות הניחה להן פיאודוריאן לצנוח לחיקה ואז הרימה ידיה והחלה לעסות את רקותיה.

"חדשות רעות, גבירתי הכבודה?" שאל הצעיר.

"איש צעיר, האיגרת הזאת מציגה ממדים חדשים לגמרי למונח חדשות רעות. בכירת המטרולוגנים נמצאת כאן כדי לעצור את בנייתה של מכונת האתר, חומתדרקון."

—

 

אבנטבעת של לוג'יאר היתה האחרונה בשבע-עשרה אבניטבעת שהושלמו. הסיבה לכך היתה פשוטה מאוד: הרוח. אתר אבניטבעת נמצא באגן השיטפונות, במרחק מיל אחד בקושי מן החוף, ואף על פי שנמצא בצדו של ההר המוגן מהרוח, שחסה עליו מהרוחות המערביות המרובות, שרר בסביבה חתחות חמור ביותר. הרי אלה שהעבירו את המגאליתים עופפו באוויר, והחתחות מעורר דאגה גדולה אצל כל מי שעף.

ואלדזר פיקח תמיד על המגאליתים בעת שאלה הובאו לתעודתם. ההעברה נעשתה בשדה שנמצא במרחק שלושים מיל בפנים היבשה מאבנטבעת של לוג'יאר – והוא נמצא בעמק מוגן שתושביו הקבועים פונו בכפייה. הקוסם הקשיש שבכל זאת היה בעל עוצמה רבה מאוד חיכה ליד עגלה גדולה ומיוחדת שמשקלה שתים-עשרה טונות, שכדי להניעה נדרשו מאה שוורים וחמישים רכבים. הם נמצאו כבר במרחק חמישה מילין, וחיכו לסימן שייתן להם.

עד כה עמד ואלדזר בכל תאריכי היעד שנקבעו על ידי ג'ירונארי, אבל סרגאל נחשל במילוי מכסות הקוסמים המגויסים שלו. ואלדזר חש כי מי מביניהם שיסיים את מלאכתו ראשון יקבל את עמדת אדון הטבעת של לוג'יאר אבנטבעת, ואסטנשל כבר קבע במפורש כי רק מי שהוסמך לדרגה השלוש-עשרה של יודעי הנסתר יוכל להחזיק במשרה הזאת. אדון הטבעת יֵשב בראש, על המגאלית השבעה-עשר, כשחומת דרקון תקום לתחייה. ואלדזר היה מודע מאוד להיסטוריה – או לכל הפחות לאגדות. האגדה על חומתדרקון המקורית גרסה כי הקוסמים אדוני הטבעת היושבים בראש שכוננו אותה השמידוה באיזשהו אופן על מנת שלא לאפשר לאחרים לחבור אליהם ולהיות לאלים גם הם. זו היתה סיבה טובה מאוד לשבת בראש בעת כינונה של חומתדרקון.

הלילה היה מעונן, אבל טוב היה הדבר מכיוון שצוות ההובלה חשש שמא ייראה. הקוסם ערך עוד סיור פיקוח על העגלה, ובדק שבלמי הניעה הכבירים נעולים כהלכה על כל גלגל. בזמן שבדק את הגלגל הקדמי הימני הגיע משב רוח כבד מעל פני העגלה, ואחריו נשמע קול חבטה רך בקרבת מקום.

ואלדזר נשא את עיניו. העלטה ששרתה בחזית העגלה הלכה והתבהרה מעט, וצורתו של הזוהר העמום הזה התגבשה לכלל זו של יצור אדיר ממדים שלמעשה כולו היה כנפיים, אך היה לו גם צוואר ארוך ביותר. הדמות היתה עסוקה בקיפול כנפיה בזמן שוואלדזר הקיף את העגלה וקד קידה עמוקה.

"האחרונה במתנותינו לכם, קוסמים בני תמותה," רעם קול ממרחק איזשהו מעל ואלדזר.

סדרת חריקות נשמעה מן העגלה כשמשקל כבד מאוד הורד לאיטו לתוך החלק האחורי שלה. ואלדזר ידע שמוטב לו לא לנסות להתבונן. ממילא היה חשוך באופן שלא אפשר לראות הרבה, אבל אם יראה במקרה משהו שאין הוא אמור לראות, כי אז יסתיימו חייו במהירות כה רבה שקרוב לוודאי לא יהיה לו אפילו סיכוי לראות את ההבזק לנגד עיניו.

"בשמם של כל הקוסמים, באקרמה, בלמטאס ובסקאלטיקר, הריני להביע תודה מקרב לב!" השיב הקוסם בקול צורמני, עצבני, אף על פי שניסה להגות את המילים כמו הכרזה מרשימה ביותר בשמם של כל הקוסמים בשלוש היבשות.

"שחרר את הקרס," ציוותה הדמות האפלה.

ואלדזר הסתובב לעבר העגלה, עלה במדרגות אל מרכב המטען, ואחר כך שלח ידו אל החבל והרשת שהקיפו את המגאלית. הוא היה בן שמונים ושתיים, ונוקשות כבר נתנה אותותיה זה כבר בפרקיו, אבל אף על פי שהיה שמח להאציל חלק מהמלאכה לקוסמים שמיקומם בדירוג יודעי הנסתר פחות נחשב, הרי שאת המשימות שנשאו עמן תהילה לא חלק מעולם עם איש. איש מלבדו לא ידע אל נכון מי הגיע לפוגשו בלילות הללו של העברת המשלוחים, ואפילו ואלדזר לא היה בטוח לגבי טיבם האמיתי של מיטיביו, אך אם יֵדעו הכל עוד פחות משידע הוא, יעלה הדבר את קרנו בעיני כל.

בפעם השבע-עשרה שחרר את הוו הקשור לחבל שהשתלשל מן השמים, נתמך על ידי יצורים כבירים כל כך שמשק כנפיהם היה רעם יותר מאשר משק. ניכר כי היצורים שמעליו מסוגלים גם לראות בחשכה, משום שהקרס נמשך שוב למעלה ברגע ששוחרר. אחר כך נשמע  ווש-ווש-ווש – קולן של כנפיים עצומות ההולך ומתרחק, ואחר כך נשתררה דממה.

"יורשה לי להודות לכל שאר ה..." ואלדזר עצר בעצמו בטרם אמר את המילה דרקונים. "אותן הישויות על כך שעיצבו את המגאליתים והביאו אותם לכאן?"

זה היה רגע לא פשוט. בתור קוסם בכיר ביותר הוא היה מודע בהחלט לדרגת הרגישות של דרקון מדרקוני הזכוכית, והוא היה בטוח כי אלה דרקוני זכוכית.

"שאר הישויות אינן זקוקות לדברי תודה," רעמה התצורה בקול שהדהד דרך כל גופו של הקוסם. "גם אני לא."

"אני מבין. ובכן, אה... לא נכזיב אתכם."

"אני מקווה מאוד שכך יהיה. טרחנו מאוד כדי להעמיד לרשותכם את יסודותיה של מכונת האתר הזאת. עכשיו זו האחריות שלכם."

"הקוסמים של אבנטבעת בלוג'יאר ממושמעים עד מאוד. ייתכן שהצוותים באבניטבעת האחרות יכשלו. לאלפין אבנטבעת  אין ה –"

"כמה זה אופייני לכם, בני תמותה. אתם מעדיפים לראות את יריביכם מושפלים מאשר להצליח במשימה העיקרית."

"הו, לא, הוד מעלתך, אנחנו רק יריבים ידידותיים של הקוסמים האלפניים, לא אויביהם. אנחנו מקווים כי הם יבצעו את חלקם היטב, העניין הוא רק בזה שאין לנו אמון רב בהם."

"אם אחד ייכשל, הכל ייכשלו, וחומתדרקון לא תיכון על מכונה. אם הדבר יקרה, כולכם תפסידו, וכן גם אנו. אם אנחנו נפסיד, נכעס מאוד מאוד, מפני שהסופות הטוריאניות הללו מטרידות אותנו מאוד. אני מתרה בך, אל תנסה לגרום לשאר אבניטבעת לכשול, רק על מנת לעשות ללעג ולקלס את אלה שאתה שונא. היה מוכן וערוך כאשר לופאן בחצותו את  פניו של מיראל לרוחבם, ייתן את האות לכל הקוסמים בכל אבניטבעת. זה יהיה המועד שבו עליכם להקים לתחייה את חומתדרקון, לאורך מחצית העולם, מקוטב ועד קוטב."

הכנפיים הכבירות החלו להיפרש בחשכה, וּואלדזר נאחז בכוח ברשת החבלים שכיסתה את המגאלית. הרוח שנשבה לעבר הקרקע מן המשק הראשון של אותן כנפיים אדירות היתה כבירה והצליפה בואלדזר  ושילחה לעברו אבק וחלוקי אבנים, ואז כמעט קרעה אותו מעם המגאלית, אך כעבור שנייה כבר נמצאה במרחק מה ממנו.

ועכשיו, בהיותו בגפו עם המגאלית שלו, ירד ואלדזר לאיטו לקרקע. הוא הגה לחשי אש פשוטים יחסית על קצות אצבעותיו והאש ריחפה לצדו בעת שבדק את אתר המדורה באורה. המדורה הראשונה היתה כישלון חרוץ. משק אחד של אותן כנפי אדירים פיזר את עצי התבערה למרחק כה רב שנדרשה לוואלדזר שעה תמימה כדי לאסוף אותם ולהתקין מדורת איתות ראויה לשמה. כל המדורות שהוקמו מאז נקשרו בחבלים שחוזקו ליתדות אוהלים. הקוסם הטיל את הלחש שלו לתוך אגודת עצים צעירים בבסיס. המדורה התלקחה לכעין קן של להבות, ואחר כך נעשתה לאש בהירה.

—

 

במרחק מילין אחדים משם, הבחין הצופה בבוהק הבהיר של המדורה, והוא שרק במשרוקיתו שלוש שריקות עזות. רכבי השוורים הניעו את רכוביהם הכבירים כמעט בו ברגע, אבל האחראים על שינוע המגאלית רכבו לפניהם כדי לקשור את המגאלית אל העגלה. בין האחראים על השינוע לבין הרכבים היו צוותי הקישוט והתאורה. רק מקץ שלוש שעות תמימות הגיעו השוורים אל העגלה, אך נדרשו דקות ספורות בלבד כדי לקשור אותם לקראת המסע בן שלושים המילין עד לאבנטבעת. בינתיים, המגאלית נקשר כבר היטב לעגלה על ידי הממונים על השירה, ותריסרי פרשים מלווים חיכו בשורות מסודרות, וכולם נשאו לפידים. העגלה היתה מקושטת בצמחים ובפרחי העונה שנקטפו זה עתה, ובחלקה הקדמי, חלקה האחורי ומצדדיה נקשרו לפידים בוערים נוספים. כל השוורים היו מקושטים אף הם בזרי פרחים, וכל אחד מהרכבים נשא בידו לפיד.

"אני לא מצליח להבין על מה ולמה כל הטרחה," אמר גארקו, אחד מיודעי הנסתר מהדרגה השתים-עשרה, בשבתו עם עמיתיו מהדרגה השתים-עשרה מסביב למגאלית. "לאורך עשרים הקילומטרים הראשונים, אין מי שיוכל לראות אותנו, למעט אחד הרועים שעוברים מדי פעם."

"ואלדזר אוהב תהלוכות," אמר סרגאל בזעף. "אנחנו, הקוסמים האמיתיים, מסתופפים בצל, בחדרים אחוריים, במגדלים ובמקומות פראיים ומבודדים ועוסקים בדברים סמויים, מסתוריים. ואלדזר המלומד אוהב שאנשים יֵדעו כי הוא חשוב. אין הוא קוסם אמיתי."

"ייתכן שכבר איחרנו בנוסף על כך," הוסיף לאנדיר, שהיה הקוסם הבכיר ביותר בכל האבניטבעת גם יחד, ואשר התמחה במניעים שאינם גלויים לעין. "אבנטבעת של לוג'יאר היא אבנטבעת האחרונה שהושלמה, ועל כן מתקבל הרושם כי אנחנו איחרנו. כך ואלדזר יוצר מצג לפיו אנחנו כאילו שומרים את הטוב ביותר והחשוב ביותר עד הסוף."

"אבל אנחנו באמת התעכבנו," אמר גארקו. "היה צורך לכרות טונות של עפר ולהרחיקו מהאתר. לכך נדרש הרבה מאוד זמן ועבודה."

"אבל זה נשמע כמו תירוץ סתם," אמר לאנדיר.

"אבל זה תירוץ שיש לו תוקף," אמר גארקו, "והרוחות העזות והסופות הטוריאניות עיכבו אף הן את ה- אה, משלוחי המגאליתים שלנו."

"ואלדזר לא מעוניין בתירוצים, לכן הוא הופך אותם לניצחונות. התהלוכה תאמר לאנשים כי היינו אמורים להיות אחרונים, מפני שאנחנו כל כך חשובים. האם ידוע לך שאלפי בני אדם יושבים על חומות לוג'יאר כדי לצפות בנו כשאנחנו גוררים את הדבר הזה על פניהם?"

"שֵכר ומאפה שקדים בחמאה בחינם הובטחו לכל מי שיביא סל פרחים שייזרו לעברנו בעת שנתנהל לאיטנו בסך," אמר סרגאל.

"התשלום על כך יצא מכיסו הפרטי של ואלדזר עצמו," אמר לאנדיר.

"רבותי המלומדים, האם יורשה לי להציג שאלה קשה?" שאל סרגאל.

שני רעיו הנהנו.

"מדוע מוקמת עתה חומתדרקון?"

"כדי להחליש את עוצמתן של הסופות הטוריאניות," אמר לאנדרי.

"כן, אסטנשל פנה אלי חודש לאחר שהחלו סופות-העל הטוריאניות. ועכשיו הסבר לי, איך יכול אסטנשל לסקור את האתרים של שש-עשרה מבין שבע-עשרה אבניטבעת המשתרעים על פי מחצית העולם בתוך זמן כה קצר? זכרו, אבנטבעת של לוג'יאר היתה האתר האחרון שנבדק, וזה היה כחודש לאחר שהחלו הסופות."

"ברור אם כך שדרקוני הזכוכית סייעו בדבר," אמר לאנדיר, כשהוא מוריד את קולו לכדי לחישה. "הם מסוגלים לעוף אל האתרים הללו בתוך ימים."

"אם כך דרקוני הזכוכית מבצעים את עיקר הסריקה, הם מגלפים ומובילים את המגאליתים, וייתכן בהחלט שהם אלה שהעלו את הרעיון בפני אסטנשל. הדבר מרמז על כך שעסקו בהתקנתה של מכונת חומתדרקון זמן רב קודם שהחלו הסופות הטוריאניות."

"אם אכן הדבר כך, הרי שדרקוני הזכוכית החליטו לעסוק בעניינים אחדים שאין להם שום קשר עם הכנעתן של הסופות," סיכם לאנדיר.

"כך חשבתי גם אני, והדבר מטריד אותי," הסכים סרגאל.

—

 

השיירה שליוותה את המגאלית האחרון נעה באיטיות רבה, רבה מאוד.  בעת שהחלו השמים החשוכים להתבהר, עם הנץ השחר, היא עברה עשרה מילין. באותו שלב נעצרה השיירה על מנת לחדש את הלפידים, לשזור ולהשקות שוב את זרי הפרחים והצמחים, ולאפשר למלווים לסעוד את ארוחת הבוקר וכן להאכיל את הסוסים והשוורים. כיוון שיודע הנסתר הבכיר של אבנטבעת בלוג'יאר ביקש להקפיד על אותה חזות של מכובדות ולהימנע מכל רושם של חיפזון, נאסר להאכיל את הסוסים והשוורים באמצעות שקיות הנקשרות מתחת לאפיהם. וכך היה צורך לעצור כדי להאכילם, וכיוון שכך, זכו הכל במנוחה קצרה. המנוחה הקצרה נמשכה עד הצהריים, והדבר הנעים לכל, גם לוואלדזר. הרי כך הם יימצאו בנקודה הקרובה שלהם ביותר לעיר לוג'יאר כשעתיים לאחר שקיעת החמה. הלפידים יבערו בעוז, וכל תשומת הלב תתמקד בתהלוכה.

אחר הצהריים היה כעין הקדמה למה שעתיד לבוא. הכפריים שראו כבר שישה-עשר מגאליתים אחרים חולפים בדרכם, וכמעט שלא נעצרו כדי לשלוח לעברם מבט עצרו עתה את עיסוקיהם השגרתיים כשגוש הסלע העצום והמגולף חלף ברעם על פניהם מתנהל על עגלתו הכבירה, המעוטרת. אנשים הריעו והשליכו פרחים ועלים ירוקים. המלווים הצליחו לעצור בבתי המרזח בתוך המהומה הכללית ואפילו ואלדזר השליך מדי פעם לחש פירוטכני לאוויר כדי להרשים את הכפריים ולשעשעם. עם שקיעה הוצתו שוב הלפידים, ואולם הפעם הוגבלה ההפסקה לשעה אחת בלבד.

שעתיים לאחר רדת החשכה, הם הגיעו אל אותו חלק מהדרך שעבר ליד חומות העיר. היא נעצרה ליד שער העיר, והעוצר בפועל של נסיכות קייפאנג רכב החוצה על סוסו הלבן. הוא בירך בנימוס את ואלדזר ואז רכב והתייצב בראש צוות השוורים וסימן לתהלוכה לחזור ולנוע. בדומה לוואלדזר, האמין העוצר בפועל בכל לב בחשיבות הצורך להיראות באירועים רבי רושם, על כן בחר בתמיד בסוס לבן ובמקטורן עליון לבן לתהלוכות המתנהלות בלילה. האלכימאים שלו אפילו מהלו דלק בלפידו על מנת שיבער בלהבה כחולה-ירוקה מבהיקה.

במובן מסוים שמח ואלדזר על כך שהעוצר בפועל מעוניין לחלוק כבוד לתהלוכה בנוכחותו, אבל במובן אחר כעס על כך שמישהו חומס את תהילתה של התהלוכה. ואף על פי כן, ואלדזר חייך ונופף לקהל, בהשיבו לתרועות האנשים שלא הבינו דבר לגבי מכונת האתר הזאת לבד מהעובדה כי זהו החלק האחרון, וגם חשבו כי מוטב לצפות בתהלוכה מאשר להשתעמם בבית ולחשוב האם כדאי או לא כדאי ללכת לישון בשעה מוקדמת. מרבית הניצנים שהושלכו מעל החומות הופנו לעבר העוצר בפועל, והדבר הזה הרגיז את הקוסם הישיש שירה מבטים נזעמים לעבר הדמות הלבנה המרוחקת.

"תיצרר נשמתך הארורה במפלס הנמוך ביותר והעמוק ביותר בשאול-תחתיות," מלמל ואלדזר.

לפתע קרסו מאה אמות של כביש ונעשו לבור כביר ששיהק אש. שני השליש הראשונים מבין מאה השוורים נעלמו בתוך הבור כשהם גוררים עמם את האחרים ואת העגלה. גם העוצר בפועל של קייפאנג הושלך יחד עם סוסו לתוך הבור הפעור. ואז החלו חומות העיר לקרוס, הן צנחו לתוך הבור, והפילו עמן אלפי צופים שטיפסו עליהן, בעת שהתרסקו לתוך התופת.

ואלדזר הופל מעל רגליו, והוא התאושש וראה את יודעי הנסתר שלו בדרגה השתים-עשרה, מזנקים במהירות הגדולה ביותר מהעגלה הדוהרת.

"לא התכוונתי לזה!" צעק הקוסם בזוועה; ואז חזרו אליו עשתונותיו.

במרחק אמות ספורות מקצה התהום, תפס ואלדזר בידית עץ קטנה ולא בולטת ומשך אותה בכוח לאחור בעל כוחו. הידית משכה תפס – והתפס הזה פתח חיבור ברזל. חיבור הברזל הזה לבדו חיבר את העגלה אל השוורים, אבל שחרורו הפעיל גם את ארבעת פירי הברזל שצנחו ונעלו את גלגלי העגלה. העגלה נעצרה בדיוק אמה אחת משולי התהום, בדיוק בעת שחלק מחומת העיר צנח והתרסק למטה על אחרוני השוורים.

—

 

החקירות שנערכו לאחר מכן העלו כי מתחת לדרך הכבושה היתה מנהרת מצור גדולה ועמוקה, תוצר של מצור שהתקיים כשלוש מאות שנה קודם לכן. המצור הסתיים מוקדם, כשהאזרחים הרעבים פתחו בפרעות, הביסו את המיליציה שלהם, הרגו את שליטיהם השבעים, ואז פתחו לרווחה את שערי העיר וקידמו בברכה את האויב. לנוכח העלות של מילוי מנהרת המצור העצומה, החליטו כובשיה של לוג'יאר להסתפק במילוי הכניסה אליה בלבד. אחרי הכל, תקרת המנהרה חוזקה על ידי קורות ועמודים חזקים. נכון, אלה תוכננו לקרוס אם מישהו ימשוך בחבל המחובר אל האבן-הראשה, אבל אם הכניסה תיחסם, הרי שהדבר לא ייקרה לעולם. הכובשים לא הסתפקו בחסימת הכניסה, הם גם בנו מעליה אנדרטה לציון ניצחונם המזהיר.

אך לא קל למחוק זיכרונות עממיים. בלדות אחדות הצליחו לשרוד שלוש מאות שנה בבתי המרזח של לוג'יאר וכולן סיפרו על חפירתה של מחילה כבירה מתחת לכביש ליד הכותל המערבי של חומת העיר. מישהו הקשיב לבלדות הללו, אחר כך שכר בית בסמוך לחומת העיר, וחפר פיר עמוק שהגיע עד למנהרת המצור העתיקה. זה ששכר את הבית גילה תבונה מספקת כדי להיעלם מיד עם תחילתה של הקריסה, כך שפקידי הרשות העירונית נאלצו להסתפק בהוצאתו להורג של הבעלים. סוחרים ורוכלים בשוקיה של לוג'יאר גילו – במקרים אחדים דובבו אותם באמצעות עינויים – כי בתקופה האחרונה רכשו סוחרים בעלי חזות זרה כמות מסוימת של שמן משב-שאול, כמות שתספיק לניהולה של מלחמה קטנה. אי-אלו מתווכים משניים נתפסו ועונו, אך העומדים מאחורי הקשר היטיבו לטשטש את עקבותיהם, והם התהלכו חופשיים.

בינתיים הובל המגאלית לאורך מעקף שעבר ברחובותיה של לוג'יאר עצמה, ואחר כך יצא משערה הדרומי של העיר ולאורך כביש החוף לעבר האתר של אבנטבעת. הפעם התרחקו האנשים מהתהלוכה ככל שאך ניתן. את העגלה משכו עתה אלף פועלים שנודבו בכידונים שלופים, ואלה אולצו להתקשט בזרי פרחים ועלים, אף על פי שאיש לא צפה בהם עוד למעט אנשי המיליציה העירונית שליוו אותם ממרחק שקיוו כי הוא טווח ביטחון. סגן העוצר בפועל עקב אחר ההתקדמות מביצוריו המרוחקים של הארמון, מוקף על ידי שרי חצר שלגמו יין מתובל וחמים וקיוו לצפות בהתקפה ספקטקולרית נוספת על העגלה. אך שום התקפה שכזאת לא התרחשה. אף שהיה זה באיחור מה, הגיע המגאלית בלא שניזוק אל האתר של אבנטבעת והונף למקומו על ידי עגורן עץ זוויתי אך יעיל.

ואלדזר זועזע קשות על ידי ההתקפה המרהיבה, אך ברגע שחזר לאוהל המבצעים שלו, הורה שיביאו לו גביע יין, בחן את היקף הנזקים ואת מספר הנפגעים, נוכח כי אלת המזל מחבבת מאוד כנראה את המגאליתים. אף לא אחד מיודעי הנסתר הבכירים לא נהרג, המגאלית לא ניזוק, והיה סיכוי ממשי מאוד שניתן יהיה להפעיל את טבעת האבן בלוג'יאר אפילו שעה תמימה קודם מעברו של לופאן. והעובדה שהמגאלית השבעה-עשר היה ללא ספק יעד ההתקפה הטרידה את ואלדזר. המגאלית היה גדול מדי וכבד מכדי שיגנבוהו והיה קשוח מכדי שיינזק בנקל, אך קטן מכדי שייפגע בקלות מאבן שתיירה לעברו על ידי עתוד הבקעה. אבל אילו נפל לתוך בור עמוק, ואילו כוסה בחלק מחומות לוג'יאר שקרסו, אין ספק שהיה נשאר במצב עלוב ביותר. ואלדזר כלל לא נתן דעתו לאלפיים האנשים שנהרגו כשהחומות קרסו. הם היו סתם צופים, משקיפים לא מעורבים, והוא היה עסוק רובו ככולו בכך שייראה כמי שמציל את העולם.

בלא שום אזהרה, נכנס אסטנשל לאוהלו. ואלדזר קפץ על רגליו במהירות גדולה ככל שיכול אדם בן שמונים ושתיים לקפץ. הוא כלל לא היה מודע לכך שיודע הסוד בדרגה הארבע-עשרה נמצא בטווח אלף מילין מהמקום.

"אדוני המלומד ביותר!" קרא ואלדזר לאיטו, כשהוא מגבש את מחשבותיו בתוך כך. "לא נמסר לי על בואך."

" לך לא נמסר על כך, גם לא לזולתך," השיב אסטנשל. "כנס את יודעי הסוד בדרגה השתים-עשרה, ואלדזר המלומד. ארבעה מהם יועלו לדרגה השלוש-עשרה, ומבין ארבעתכם תוכרז אתה כאדון הטבעת של אבנטבעת בלוג'יאר."

—

 

אנדרי טנונר ירד מ"ציפורסער" ופסע נמרצות לאורך המזח כשתרמילו על כתפו וארבעים ושבעה נובלים מכסף בנרתיק מתחת לטוניקה שלו. היה רק פרט קטן אחד: הוא היה אמור להישאר כבול באזיקים עד בוקר המחרת, אך הוא הצליח לפתוח את המנעול בחוט תיל קשיח שעיקם אותו בדיוק בצורה המתאימה, והשתחרר. לאחר מכן הוא כתב את כתב השחרור שלו ביומן הרישום של העונשים, לקח אותו אל הסיפון והראה אותו לשומר התורן. לא זו בלבד שהאיש לא היה מסוגל לקרוא, אלא שהוא הניח כי אנדרי לא מסוגל לכתוב. יתרה מזאת, הוא רצה שאנדרי יניח כי הוא מסוגל לקרוא, לכן העמיד פנים שהוא קורא מה שלדברי אנדרי היה כתוב בפתק.

כאחד הספנים, אנדרי לא היה בולט. הוא היה כחוש, גבוה במעט מהממוצע, ושערו המדובלל הגיע עד לכתפיו, ועל פניו צימח זקן זה שלושים ושניים ימים, אך מקטורן העור ומגפי הים שלו שהגיעו לברכיו שיוו לו חזות תפוחה יותר. בחגורתו היה תחוב קרדום קל ועל הידית תגליף של נחש ים שלשונו משתלשלת החוצה. הוא נעצר ליד נקודת הבידוק של המכס.

"יש לך מה להצהיר?" שאל פקיד רשות שתחבושת הקיפה את מצחו.

"שלוש שמיכות של ספינה, קרדום של ספינה, גרזן של ספינה, מפסלת, ברזל למילוי סדקים, טוניקה ומכנסיים חלופיים ממחסן הספינה, וכן סכין שעוצב מאחת מקורות הברזל השבורות של מעקה הסיפון."

"אם כן חטפו אותך, מה?"

"כן, זה מה שהם אומרים."

"יש עליך כסף?"

"ארבעה-עשר נובלים כסף."

"מה? לכל האחרים היו חמישה כתרים זהב."

"נכון, אבל היו לי כמה הוצאות."

"כמו מה?"

"קנס על כך שביליתי את הלילה במחסן האלכוהול של הקברניט, קנס על כך שהשתנתי מעל החיבל, קנס על כל שהקאתי על הסיפונאי, קנס על –"

"נסה להתנהג יפה בפאליון," אמר הפקיד. "הלקו אותך?"

"אכן, על סרבנות ומרי, על ניסיון לנטוש."

"סרבנות ומרי? נטישה?"

"כן, אני – אה, הרגזתי את רב המלחים. ואז, בחיי מאלדרין הלמתי באגרופי בסיפונאי וניסיתי לקפוץ לתוך המים ולשחות אל החוף."

"העונש על מכת אגרוף לאחד מקציני הספינה הוא הוצאה להורג בתוך עשרים וארבע שעות לאחר ביצוע העבירה."

"נכון, אבל לא היה להם נגר חוץ ממני."

הפקיד הידק את קצות האצבעות בשתי ידיו אלה לאלה, והידק את שפתיו לאגודליו. הוא התרשם כי המלח הזה סייע להפוך את המסע מסקאלטיקר למעט יותר בלתי נסבל לכל הנמצאים על הסיפון, ייתכן שבכלל זה גם לקוסמת שלחשה פוצץ חור גדול באריחי המדרכה, וחור עוד יותר גדול בביטחון העצמי שלו. הוא השליך לאנדרי מטבע נחושת.

"ברוך הבא לפאליון, שתה כוסית בברכת שירות המכס, הבלו והפיקוח על תנועות זרים של סארגול," אמר כשהחל לכתוב אשרת כניסה של יורד ים למען אנדרי. "ועכשיו קח את האשרה הזאת ותתחפף מפה."

—

 

אנדרי מצא את דרכו לבית מרזח סמוך, שבו ישבו חלק מאנשי צוותה של "ציפורסער" בשלבים מתקדמים של השתכרות כלוט. מאחורי סבכת האח בחדר ריצדה אש שהובערה זה לא כבר, וכשני תריסרי נשים צעירות כבר הגיעו על מנת לסייע למלחים להוציא את כספם. הוא הופתע משראה כיצד הסיפונאי יושב לו בפינה לא הרחק מהאש, מעשן מקטרת ארוכת קנה, וכלל לא מודע לרעש מסביבו. אנדרי ניגש היישר אל דלפק ההגשה ונשען עליו.

"היי, חמודי, אפשר לקבל ליטר ענברי?" שאל בדיומדאנית סבירה לגמרי – שפת המסחר בנמלי האוקיינוס הרוגע.

"ענברי?" שאל המוזג הסארגולני, הטרוד משהו.

"כן, ענברי. מגיע בחביות, אנשים שותים את זה."

"אתה מתכוון לבלונדי כזה? זו בירה."

"אה, נכון. תן לי ליטר, אטעם את זה."

אנדרי לגם במהירות הבזק את הליטר הבלונדי הראשון שלו וכבר היה באמצע השני כשנוכח כי הסיפונאי לידו, נשען על דלפק ההגשה.

"ליטר בלונדי," קרא, וקיבל לידו ספל בירה.

"מסעות הם דרך בדוקה להרחבת האופקים, ידוע לך?" שאל אנדרי כשהסיפונאי לא הראה שום סימן לרצון לחזור לקרבת האש. "הנה, אני נמצא כאן בדיוק חמש דקות וכבר למדתי שהענבר הוא בלונדי."

"חשבתי שאתה חשוק באזיקים." אמר הסיפונאי אך בקולו לא נשמע עניין של ממש.

"ובכן, אתה יודע איך זה, ביקשתי לבדוק בלוח הענישה, וזוניג גילה שכבר הייתי צריך להשתחרר עוד קודם."

"אבל הרישום ביומן נעשה רק לאחר שהענישה נשלמה."

"באמת?" קרא אנדרי. "אז כנראה שזוניג החליף את העונש של מישהו אחר בזה שלי."

"בחור, אתה זריז כעכברוש המטפס על מרזב," צחק הסיפונאי. "ועם זאת, עבדת יפה ומנעת מ'ציפורסער' להתפרק. בלעדיך, לא היינו מגיעים לכאן."

"הי, אלה דיבורים," צחק אנדרי ומרפק אותו בצלעותיו. "בלעדיך, לא הייתי בכלל מגיע לכאן."

"אתה צריך להחזיר אותנו גם כן."

"עכשיו אתה יוצא מהנחה שאני בכלל רוצה לחזור," אמר אנדרי בקריצה. "במרחק מילין על גבי מילין מאמא, בלי אחים שדוחקים אותי, בלי אחיות שצועקות עלי, עם כסף בכיסי – הי, חמוד, הבא עוד שני ליטר של בלונדי!"

"האם אין לך נערה באלברין?"

"אילו נערות באלברין יביטו באנדרי טנונר? נראה לי שהמקום הזה מוצא חן בעיני, כן, ממש."

"ובכן, אלברין היא הבית שלי, ו'ציפורסער', היא הדרך היחידה לחזור לשם," נאנח הסיפונאי. "למעשה היא הספינה הגדולה האחרונה שנותרה בכל מקום שהוא. יותר מדי סיפונאים ניסו להפליג לאחר הראשונה בסופות הטוריאניות. הרווחים היו פנטסטיים, מפני שכל כך הרבה ספינות אבדו במלחמות. ככל שספינות רבות יותר יורדות למצולות, כך גדלים הרווחים. הזהב פיתה את צוותי המלחים להפליג שוב."

"אך גם אנחנו פותינו."

"ובכן, כן ולא. אנחנו נשאנו מטען של פרוות ושמנים שיכול להיות כופר לפדיונו של נסיך יורש העצר של אלברין – זאת אומרת, אם יהין מישהו לקחת אותו בשבי. אבל הבאנו לכאן גם את הבכירה המלומדת שבמלומדות של המסדר המטרולוגני."

"מה, ומי היא בכלל?"

"אתה שמעת על הסופות הטוריאניות?"

"נו, בטח, שמעתי. רק באחרונה עשיתי שלושים ושניים ימים בתוכן."

"אני מתכוון לאופן שהן נגרמו. אנדרי, אתה מסוגל לתאר לעצמך שסופות כאלה ייעשו למזג האוויר הרגיל, שיהיו לדבר שבשגרה? בוודאי שמעת על טוריאה."

"אה, כן, בטח, אי גדול, רחוק מאוד. איזה קוסם העלה אותו באש."

"טוריאה היתה יבשת, שגודלה כגודל סקאלטיקר. כלי נשק מכושף הנקרא מוותכסוף יצא מכלל שליטה והתיך את כל המקום עד לסלע התשתית שלו. זה היה כמו... טוב, בוא תראה."

הסיפונאי הוביל את אנדרי לרוחב החדר אל האח, ואז לקח את ספל הבירה של אנדרי והניחו בשולי האח. בסכינו חתך גוש פחם גדול וזוהר. בזהירות רבה איזן אותו על הלהב, אחר כך הטיל אותו לספל הבלונד. קצף שחום קפץ מעל שפתי הספל תוך רחש ובעבוע קולניים. אחדים מבין היושבים ושותים בסמוך מחאו כפיים ושרקו.

"החום המכושף שהתיך את טוריאה התפזר על כנפי הרוחות, והוא עשה אותן למחבלי שיט מובהקים. מספר גדול של קוסמים מנסים לעשות משהו שיעצור את הסופות הטוריאניות בעזרת דבר מה המכונה חומתדרקון. אינני קוסם, אבל אני מנסה לעזור. התנדבתי למסע הזה. הבכירה קשורה באיזשהו אופן עם חומתדרקון, לכן הפלגנו לכאן ב'ציפורסער'."

"היי, הסיפונאי, זה מעשה אמיץ למען עניין ראוי," אמר אנדרי שהתרשם בכנות.

"אם כך הבה נרים כוס לציין זאת. היי, אתה, המוזג, עוד שני ספלים."

"אתה נוהג בתעוזה כשאתה מספר דברים כאלה לאנשים כמוני, סיפונצ'יק. אולי אני מרגל."

"הא, אני צריך לדבר עם מישהו, אתה יודע, ואני די בטוח שבתוך זמן קצר אתה תהיה שיכור, ובקושי תזכור משהו מהדברים שסיפרתי לך."

"אתה מדבר כמו מי שהוא הרבה יותר מסתם סיפונצ'יק."

"כולנו יותר מזה."

"מה? חזור שנית!"

"אנחנו כלי משחק המשמשים בידי סיעות רבות, למרביתן יש מטרות וכוונות שונות. יש רדיקלים שמרוצים מהאפשרות שהסופות יימשכו, כדי לגרום לתוהו ובוהו ולשים קץ לסטטוס קוו. הרוב הגדול רוצה שהסופות ייפסקו, אבל כמה ממלכות השוכנות בפנים היבשה, רוצות ששכנותיהן היושבות לחוף ימים יפשטו את הרגל תחילה, ולכן הן מעדיפות שהסערות יימשכו עוד קצת. עמי הספנים רוצים פחות רוח אך יותר גשם, כדי שכרי הדשא והמטעים של הממלכות השוכנות בפנים היבשה יירקבו. פירוש הדבר שהביקוש לדגים יעלה."

הם המשיכו לשתות, והסיפונאי ואנדרי המשיכו לשתות באותו הקצב, ספל אחר ספל. הסיפונאי הזמין משקאות לכולם, ושילם, ושוב עשה זאת, ועוד הפעם. ובמשך כל אותו זמן הוא דיבר.

"ובנוסף ישנם גם הקוסמים. הם חייבים לעשות, אה, משהו... קסום כדי לגרום לחומתדרקון זו לפעול. אלפי קוסמים, המתכנסים יחד במקומות הקרויים אבניטבעת. נעשים לאלים, מושלים ברוחות."

"הו כן, האלים מושלים ברוחות," הסכים אנדרי. "הכל יודעים זאת."

"הם ימשלו בחומתדרקון והיא... תמשול ברוחות. תעצור את הסופות הטוריאניות."

"הו, כן, והבכירה הקוסמת ההיא, היא אחת מהן, אם כך?"

"היא מוזרה מאוד, זה מה שהיא. נולדה בטוריאה."

"טוריאה? היבשת המותכת? הלו – חמוד, עוד שני ספלים – לא, הסר ידך מעל נרתיקך, סיפונאי, הסיבוב הזה עלי. עוד סיבוב לכולם, מוזג."

היינן והנערות המגישות החלו למלא את הכוסות בעוד שהשותים הנלהבים התכנסו מסביב. אנדרי פנה שוב לעבר הסיפונאי.

"בעיה גדולה. הסופות הטוריאניות."

"אנחנו כה קטנים, והבעיה כה גדולה, אנדרי," אמר הסיפונאי. "מדוע אנחנו מתאמצים בכלל?"

"אה, אמור לי אתה."

"לא, זאת אומרת, כאילו, אני לא מבין מדוע אנחנו מתאמצים?"

"אם כך אל תטרח."

"צריך למצוא כמה ריבות חשקניות ולהשתכר."

"ריבות חשקניות?" הדהד אחריו אנדרי, כשהוא חושב מיד על התוצאות אם יגיעו הדברים הללו לידיעתה של אמו.

"אהה, ריבות חשקניות. הן שותות איתך, אתה מוציא עליהן כסף, אחר כך הן מסירות את בגדיהן ונכנסות איתך למיטה."

"אהה, כן. ומה אחר כך?"

"אתה משחק בעושים-תינוקות."

"אה... כן? ואחר כך מה?"

"ברגע שאתה נרדם, הן מתגנבות להן, ולוקחות את מה שנותר בארנקך!"

הסיפונאי שאג מרוב צחוק, ואחר כך השליך חצי תריסר נובלים כסף באוויר. כמה נערות ואחדים מהשותים קפצו על המטבעות. הסיפונאי כרך את זרועו סביב כתפיו של אנדרי.

"אתה צריך ריבה חשקנית," הכריז. "זאת פקודה."

אנדרי עילע בגרונו. נערה שיישן איתה. מעולם לא היה במיטה עם נערה. הוא בכלל לא היה בטוח שהוא יודע מה צריך לעשות, אבל הוא הצליח לאסוף לא מעט פרטים לגבי מה שכרוך בכך משיחות אינספור במספנות, בבתי המרזח, על הדוברות, הספינות ובישיבות השתייה שנמשכו עד שעה מאוחרת על שולי המדרכה. ומה שחשוב עוד יותר, אמו נמצאת במרחק עצום משם. ומה שחשוב לא פחות, גם אם ישים עצמו ללעג ולקלס, הוא כל כך רחוק מאלברין שידידיו בוודאי לא ישמעו על כך כלל.

בינתיים הקיפו כמה נערות את הסיפונאי, על סמך התיאוריה שאם יש לו כסף להשליך באוויר, קרוב לוודאי שיש עמו עוד כסף כדי להוציאו עליהן. אנדרי חיפש את נרתיקו. הוא לא מצא דבר. הוא הפנה מבטו אל הסיפונאי שהוציא נובל כסף מתיק שנראה לו מוכר באורח חשוד, ודחק אותו לתוך מחשופה של הנערה המצחקקת על ברכיו. אנדרי הבין לפתע מה עומד להתרחש, וחיסל בלגימה אחת את המשקה בספל שבידו.

"אני מבקש שתתן לי את התמורה לסיבוב הבא של משקאות לכל," הכריז היינן.

כיוון שלא היה עוד כסף בכליו, התנפלו מיד המוזג ושותפו על אנדרי, הכוהו וזרקו אותו מבית המרזח. כעבור רגעים השליכו אחריו את יצועו ואת קרדומו. תרמיל הכלים שלו נותר בתוך בית המרזח.

"תוכל לקבל'תם בחזרה כשתחזור עם הכסף בעד המשקאות!" צעק היינן קודם שטרק את הדלת.

"זו גניבה!" ייבב אנדרי לעבר הדלת הסגורה.

רק בשלב הזה נוכח אנדרי כי אחדים מנובלי הכסף שלו מצאו את דרכם לתוך מכנסיו ומגפי הים שלו כאשר חיפש קודם לכן את כספו. הוא התרומם מתוך ביב השופכין, ניגב מעליו חלק מהזוהמה והרפש, ואחר כך יצא לחפש בית מרזח אחר. אחרי הכל, אמו נמצאת במרחק רב, רב מאוד.

—

 

בחלק יותר נעים של פאליון ישבו הרקטור פיאודוריאן והבכירה טריקל ולגמו יין שער-מלאך קפוא מבציר 3129 מתוך גביעי קריסטל, ושכבו על סדיני משי וכריות פוך למול האש שהיתמרה בתוך אח שנחצב באבן שחורה בדמות לועו של דרקון ים. טריקל שתתה הרבה יותר מן הרקטור.

"מועצת חומתדרקון ביקשה ממני לצאת למסע אל אבנטבעת באלפין," הסבירה הרקטור. "סרגאל המלומד בא לשכנע אותי בכבודו ובעצמו. אמרתי שאני זקנה מדי ללחשי עוצמה גולמיים. שלושה שבועות במרכבה בדרכים בוצניות, ואחר כך לחשים אתריים מאמצים? לא בשבילי."

"בהשוואה למסע בדרך הים מסקאלטיקר, זה נשמע ממש מותרות," אמרה טריקל.

"את אמיצה, לחצות את מצרי הבכא," אמרה הזקנה. "הייתי מעדיפה להירשם לתחרות החודשית של נערת הרציפים המעורטלת מאשר לעשות זאת. ואם כבר מדברים על מסעות שווא, מדוע אתם מבקשים לעצור את חומתדרקון?"

"עשיתי חישובים, המתבססים על התצפיות של המטרולוגנים שלי. חומתדרקון לא נחוצה, והיא מסוכנת מאוד."

"כך גם התחרות החודשית של נערת הרציפים המעורטלת אינה ממש נחוצה, אבל הניסיון לעצור אותה יעשה אף אותך לבלתי פופולרית."

"חומתדרקון היא מסוכנת. הסופות הטוריאניות כבר הגיעו לשיאן, ועכשיו הן שוככות בהדרגה. כל מה שחומתדרקון יכולה לעשות הוא לנקז אנרגיה מהרוחות ולשנותה לפוטנציאל אתרי. אנרגיה שכזאת חייבת להיאגר באיזשהו מקום, ואז ניתן לעשות בה שימוש להרע, למען מטרה זדונית מאוד. ראי, תארי לעצמך שהמרתף שלך מוצף כולו, וקוסם חכם מופיע לפתע. הוא אומר שימיר את המים לבירה, ואז תוכלי לתלות שלט האומר 'בירה חינם' על דלת המרתף וכל בטלני השכונה יחושו למקום וישתו הכל עד הטיפה האחרונה. מה תעשי?"

"אה, אדרוש מהם דמי כניסה, אני משערת."

"בדיוק כך! לא תוכלי לשאת את הבזבוז. ועכשיו תארי לעצמך שכמויות אדירות של אנרגיה אתרית קסומה אצורות בתוך לחש כביר המשתרע על פני השמים! האם היית מוכנה לבזבז זאת?"

הרקטור נופפה בקנקן היין באוויר, ואחר כך מזגה לטריקל עוד.

"אז נניח שאת צודקת, מה ביכולתנו לעשות? שתינו יודעות נסתר בדרגה האחת-עשרה, ואילו לאסטנשל יש פוטנציאל אתרי גדול פי אלף."

"ובכן, האויב חזק. אך אין שום סיבה להיכנע בלא קרב."

"טריקל, טריקל, את מתחילה להישמע כמו וילבאר הצעיר מאקדמיית קולבסר לאמנויות הקסם המיושמות. הוא ייסד קבוצה קטנה של סטודנטים רדיקליים, הנקראת 'הקולקטיב לחשיפת קנוניות הקוסמים וקשרי המכשפים' ואלה נעשו למשל ושנינה בכל האקדמיות בקיסרות. על פי התיאוריה שלו, חומתדרקון היא מזימה של קוסמים מעולם-ירח אחר למשול במוחותיהם של הקוסמים שלנו."

"אם כך וילבאר זה מודה מלכתחילה באפשרות הקשר, וזה הרבה יותר ממה שאת מוכנה לעשות. אני יודעת שיש קשרים ומזימות, רקטור, ואני יודעת הרבה יותר ממה שאני מוכנה לדבר עליו. חומתדרקון תאגור אנרגיות טיטאניות. בפעם האחרונה שבן תמותה השתלט על אנרגיות שכאלה, טוריאה הותכה כליל, עד לתשתית הסלע שלה."

"ונניח שאת צודקת. מה הכוח שבידי? אינני אפילו חברת המועצה!"

"אינך צריכה להיות קברניט הספינה כדי להטביעה," השיבה טריקל. "יש לך קשרים בארמון המלוכה. ארבע מאבניטבעת נמצאות בקיסרות הסארגולנית, או על שטחים בהם שולטים בעלי בריתה של הקיסרות. לקיסר המנוח היו ספקות רבים לגבי חומתדרקון. הוא אפילו דרש שתיעשה ביקורת חשבונאית לגבי הכוחות, ההספק והבקרות של חומתדרקון. כאשר זו תושלם, תתברר האמת."

"הבדיקה נשלמה ויורש העצר ראה אותה," אמרה פיאודוריאן בקוצר רוח. "הוא השתכנע כי חומתדרקון אינה איום."

פיאודוריאן ציפתה להתפרצות מצדה של טריקל, אבל המטרולוגנית דווקא נעשתה שקטה באופן מוזר מאוד. היא קמה על רגליה, הניחה את הגביע שלה על שולחן הצד ושילבה את זרועותיה.

"הקיסר התנגד לחומתדרקון, ועכשיו הוא מת," אמרה לאיטה. "ועכשיו יורש העצר ממש במקרה 'משוכנע', כפי שניסחת זאת. משמעותי מאוד."

"הקיסר היה אמור לראות את התוצאות ביום שלאחר ההתנקשות בחייו, על מנת שיוכל להטיל וטו על התחלת העבודות אם יימצא משהו מסוכן."

"פתאום הכל נעשה הגיוני וברור," אמרה טריקל והנידה בראשה, אך לא נראתה נסערת כפי שהרקטור ציפתה שתיראה.

"טריקל, לא ייתכן שאת מרמזת לכך שנסיך הכתר, יורש העצר של סארגול, מעורב באיזשהו קשר לרצוח את אביו."

"כמובן שלא, הרי אני עלולה למצוא את עצמי בבית הכלא. עלי ללכת עכשיו, רקטור. תודה על האירוח."

"מה ברצונך שאעשה עכשיו?"

"'ציפורסער' תפליג אל דיומדה בעוד יום או יומיים כדי לקנות פרות וירקות טרופיים למכירה באלברין. אני אהיה על סיפונה."

"מדוע לדיומדה?"

"לדבריו של אה – אה – אחד מיועצי, לחומתדרקון יש נקודת תורפה. אני יכולה לנוע במעלה הנהר ליר אל אבנטבעת של סנטראס. מה שאעשה שם הוא ביני לבין מצפוני, אבל אני יכולה בהחלט למוטט את חומתדרקון, אפילו לאחר שתופעל."

—

 

לאחר שטריקל יצאה, השמיעה הרקטור לחש קטן, ואז עיצבה אותו. הוא התגבש בדמות קטנה, דמותה שלה, אבל עם כמה שיפורים קוסמטיים. היא החזיקה אותה בידיה השלוחות, המכופות,  ודיברה אליה במשך דקות אחדות, אחר כך קשרה זאת לקמיע. ובעוד הדמות מתפוגגת לתוך האבן המלוטשת צלצלה הרקטור פיאודוריאן בפעמון קטן. ברינאר הופיע כעבור מחצית הדקה.

"קח זאת אל הארמון, ותן את זה למי שאתה נותן תמיד," אמרה הרקטור והושיטה אליו את הקמיע שאחזה בין אגודלה ואצבעה המורה.

"הבכירה המטרולוגנית נראתה קודרת בצאתה," ציין ברינאר.

"הבכירה המטרולוגנית היא אדם מסוכן מאוד, ברינאר. ועכשיו לך."

ברינאר בירך אותה לשלום, סגר מאחוריו את הדלת לחדרה של הרקטור וחצה במהירות את המסדרון.

"כן, אדם מסוכן ביותר," אמרה פיאודוריאן כשצעדיו של המשגיח הלכו והתרחקו, עד שנדמו. "וצריך לעשות משהו בעניינה."