האחים קרמאזוב הוא הרומן האחרון של דוסטויבסקי, ונחשב לגדול שבהם. הילה של כובד ראש אופפת את שמו, ולא בכדי מרבים לצטט ממנו אמירות כגון "השטן נאבק עם האלו-הים, ושדה המערכה הוא נפש האדם", או "בלי אלו-הים [...] הרי יוצא שהכל מותר", ועוד כיוצא באלה הגיגים. אלא שדוסטויבסקי לעולם אינו עוסק ברעיונות מופשטים. האידאות אצלו הן תמיד בשר מבשרן של הדמויות, מקור חיותן, הכוח המניע אותן ואת הדרמה של חייהן.
דומה שהעוצמות הרגשיות והאינטלקטואליות של הרומן מסתירות לא אחת מעיני הקוראים את הממד הקומי שלו. האחים קרמזוב הוא לא רק טרגדיה גדולה, אלא גם ספר מצחיק להפליא. יש בו דמויות מגוחכות בטיפשותן (המשרת גריגורי, מרת חוחלקובה), יש בוסצנות מלאות הומור מכמיר לב (הנער קוליה עם ה"קטנטנים" שלו), או צחוק מר (ב"מאורה" של סנגיריוב);
אך עיקר כוחו הקומי של דוסטויבסקי הוא כמובן בגרוטסקה, ששיאה הוא ביקורו הבלתי נשכח של השטן בחדרו של איוואן קרמאזוב.