1
השעה הייתה חמש אחר הצהריים, או מעט אחרי — המחוג הגדול נטה קלות ימינה — ב־16 בינואר, כאשר הגיחה גברת מוֹנְד אל אולם ההמתנה של תחנת המשטרה, נושאת עימה משב רוח מקפיא עצמות.
ודאי זינקה מתוך מונית, או אולי מתוך מכונית פרטית, חצתה כצל את המדרכה של רחוב לָה רוֹשפוּקוֹ ומעדה, יש יסוד סביר להניח כך, בחדר המדרגות האפלולי; והיא פתחה את הדלת באדנותיות כזו, שלאחר מעשה התבוננו האנשים בפליאה בדופן האפורה המלוכלכת, המצוידת במערכת נעילה אוטומטית, נטרקת אחריה באיטיות שבעצם ניגודה העלתה גיחוך — עד כדי כך שאישה פשוטה, בכתפיים עטויות רדיד וללא כובע, אשר המתינה בעמידה כבר יותר משעה, דחפה מוכנית את אחד הילדים הכרוכים בחצאיותיה ומלמלה:
"גש לסגור את הדלת."
עד הופעתה של גברת מונד, הכול התנהל על מי מנוחות. מעברה האחד של המחיצה, לבלרים במדי משטרה כסופים או במקטורן היו עסוקים בכתיבה או חיממו את כפות ידיהם מול התנור. מנגד ישבו אנשים על ספסל לאורך הקיר, ואחרים עמדו. כל אימת שמישהו יצא מהאולם עם מסמך טרי ביד, הלבלר הראשון נשא את ראשו וכולם התקדמו תור אחד. הם הסכינו עם הצחנה, עם התאורה הקלושה של שתי נורות באהילים ירוקים, עם ההמתנה המשמימה ועם הדיו בעלת הברק הסגלגל שבה מילאו את הטפסים. ואם, נניח, אסון בלתי צפוי היה מנתק לזמן־מה את תחנת המשטרה מיתר העולם, הדעת נותנת כי הבריות שכורח הנסיבות הביא אותן להתכנס כאן יחדיו, היו חיות זו עם זו כבנות שבט אחד.
בלי לדחוף איש, פילסה האישה את דרכה עד השורה הראשונה. היא לבשה שחורים, ותחת שכבת הפודרה הכבדה היו פניה לבנות מאוד ואפה סגלגל. בלי לתת את הדעת על סביבתה, היא חיטטה בתיק היד באצבעות עטויות כפפות שחורות, יבשות כחוטרי הובְנֶה וחדורות מטרה כמקור של ציפור טרף; וכולם המתינו, כולם הביטו בה כשהושיטה כרטיס ביקור מעבר למחיצה.
"האם תואיל בטובך להודיע לפקד שאני כאן?"
הייתה להם שהות לבחון אותה ביסודיות, ואף על פי כן איש לא קלט כי אם רושם כללי שלה.
"סוג של אלמנה," אמר הלבלר לפקד, שבמשרדו האפוף עשן סיגרים פטפט בנעימים עם המזכיר הכללי של תיאטרון פריז.
"עוד רגע."
והלבלר חזר על דבריו, בטרם יתפוס שוב את כיסאו ויקבל את תעודות הזהות שהושטו לו:
"עוד רגע."
היא הוסיפה לעמוד. אף ששתי כפות רגליה, בנעלי עקב מעודנות וגבוהות להפליא, ניצבו על הרצפה המלוכלכת, היה נדמה שהיא עומדת על רגל אחת, כאנפה. היא לא ראתה איש. מבטה, צונן כקרח, ירד מלמעלה בלי להתמקד בשום דבר מסוים, אולי באפר שגלש מהתנור, ושפתיה רטטו כשפתי הזקנות שמתפללות בכנסייה.
דלת נפתחה. הפקד הופיע.
"גברתי?..."
הוא סגר אחריה את הדלת, הצביע על כיסא מרופד באריג ירוק, הקיף בעצלתיים את המכתבה העתיקה בסגנון נפולאון בונפרטה כשכרטיס הביקור בידו, והתיישב.
"גברת מונד?" שאל.
"גברת מונד, כן. אני גרה ברחוב בּאלוּ מספר 27 ב'."
והיא הביטה במורת רוח בסיגר שהפקד מעך במאפרה, אך לא כיבה.
"אמרי לי בבקשה איך אוכל לעזור לך."
"באתי לדווח על היעלמותו של בעלי."
"טוב ויפה... סליחה..."
הוא קירב אליו דפדפת נייר ונטל עיפרון מכני מכסף.
"את אומרת שבעלך?..."
"בעלי נעלם לפני שלושה ימים."
"לפני שלושה ימים... זאת אומרת שנעלם ב־13 בינואר."
"נכון. ב־13 בינואר ראיתי אותו בפעם האחרונה."
היא לבשה מעיל מפרוות אסטרחן שחורה שהדיף ניחוח קל של סיגליות, ומיששה באצבעותיה העטויות כפפות מטפחת דקה המוספגת באותו בושם.
"סוג של אלמנה" הגדיר אותה המזכיר.
אלא שהיא לא הייתה אלמנה, או ליתר דיוק לבטח לא הייתה כזו ב־13 בינואר, שכן בתאריך הזה עדיין היה לה בעל. מדוע הרגיש הפקד שזה ייעודה?
"אני מתנצל שאיני מכיר את מר מונד, אבל הוצבתי ברובע הזה לפני חודשים אחדים בלבד."
הוא המתין, נכון לרשום הערות.
"בעלי הוא נוֹרבֶּר מונד. ודאי שמעת על חברת מונד, תיווך ויצוא, שהמשרדים והמחסנים שלה שוכנים ברחוב מוֹנטוֹרגוֹי?"
הוא הנהן, מחמת הנימוס יותר מאשר מידיעה.
"בעלי נולד בבית המידות שברחוב בּאלוּ וגר בו מאז ומעולם, ובו אנחנו עדיין גרים."
הוא נד שוב בראשו.
"הוא היה בן ארבעים ושמונה... פתאום זה מתחוור לי: הוא היה בן ארבעים ושמונה ביום שבו נעלם..."
"ב־13 בינואר... ולך אין שמץ של מושג..."
נוקשותה של המבקרת וארשת פניה הקפוצה הבהירו מעל כל ספק שאין לה שמץ של מושג.
"אני מניח שאת רוצה שנפתח בחקירה?"
עווית הזלזול שעל פניה יכלה לומר בו בזמן שזה ברור כשמש, או לחלופין שאין לכך שום חשיבות בעיניה.
"אז אמרנו... 13 בינואר... אני מתנצל שעליי לשאול אותך את השאלה הזאת... לבעלך היו סיבות לנסות ליטול את חייו?"
"שום סיבה שהיא."
"מה היה מצבו הכלכלי?"
"חברת מונד, שנוסדה על ידי סבו אנטונן מונד, ב־1843 , היא אחת החברות היציבות בפריז."
"בעלך ספסר? הוא היה מהמר?"
על האח, מאחורי הפקד, ניצב אורלוגין משיש שחור שמחוגיו עצרו לפני עידן ועידנים על השעה חצות וחמש דקות. מדוע דווקא חצות וחמישה ולא שתים עשרה וחמישה? ועם זאת כל מי שהעיף מבט בשעון הקיר חשב ללא יוצא מן הכלל על חצות וחמישה. לידו עמד שעון מעורר קולני שציין את השעה המדויקת. הוא היה בטווח הראייה של גברת מונד, ואף על פי כן עיקמה זו מזמן לזמן את צווארה הארוך והכחוש והביטה בשעה שהראה שעון זערורי שהצמידה למחוך, כמו תליון.
"אם נשלול דאגות כלכליות... גברתי, לבעלך היו קרוב לוודאי מפחי נפש פרטיים?... סליחה שאני מתעקש על הנקודה..."
"לבעלי לא הייתה פילגש, אם לזאת אתה חותר."
הוא לא העז לשאול אותה אם לה עצמה יש מאהב. זה היה מופרך מדי.
"מה לגבי מצבו הבריאותי?..."
"הוא לא היה חולה יום אחד בחייו."
"יפה... אני מבין... יפה... תרצי לתאר לי את שגרת היום של בעלך ב־13 בינואר?"
"הוא התעורר בשבע כהרגלו. הוא תמיד הלך לישון מוקדם וקם מוקדם."
"אני מתנצל, אבל אתם חולקים אותו חדר שינה?"
כן יבשושי, מלא בוז.
"הוא קם בשבע והלך אל חדר הרחצה, שם למרות... לא משנה... שם הוא עישן את הסיגריה הראשונה שלו. אחר כך הוא ירד..."
"את היית עדיין במיטה?"
אותו כן טרשי.
"הוא דיבר אלייך?"
"הוא אמר לי להתראות, כמו בכל בוקר."
"באותו רגע חשבת על כך שזה יום ההולדת שלו?"
"לא."
"אמרת שהוא ירד..."
"הוא אכל ארוחת בוקר בחדר העבודה שלו. זה חדר שהוא לא עובד בו אף פעם, אבל הוא יקר לליבו. חלון הזכוכית הגדול משובץ ויטראז'ים. הרהיטים גותיים, פחות או יותר."
ניכר בה שלא הוויטראז'ים ולא הסגנון הגותי של הרהיטים היו לרוחה, או שחלמה על ייעוד אחר לחדר הזה, שבעלה התעקש לשמרו כחדר עבודה.
"יש לכם הרבה משרתים?"
"זוג שוערים — האישה אחראית על עבודות הניקיון בבית, הבעל מלצר. יש לנו גם טבחית וחדרנית. אני לא מציינת את ז'וזף, הנהג, כי הוא נשוי ולא ישן בבית. אני נוהגת לקום בתשע בבוקר, ולתת לרוזָלי הוראות למשך היום. רוזלי היא החדרנית שלי... היא הייתה איתי עוד לפני שהתחתנתי... כלומר עוד לפני שהתחתנתי בשנית..."
"מר מונד הוא בעלך השני?"
"הראשון היה לוסיין גְרַנְדְפְּרֶה, שנהרג לפני ארבע עשרה שנים בתאונת דרכים... כל שנה הוא היה מתחרה, כתחביב, במרוץ עשרים וארבע השעות של לֶה מאן..."
באולם ההמתנה היו האנשים מתקדמים מזמן לזמן על הספסלהשמנוני, בזמן שאחרים חמקו בענווה החוצה, בקושי פותחים את הדלת.
"בקיצור, באותו בוקר הכול התנהל כרגיל?"
"כרגיל. שמעתי את המכונית מותנעת בערך בשמונה וחצי כדי להסיע את בעלי לרחוב מונטורגויי. הוא התעקש לעבור על הדואר בעצמו ולכן הקדים מאוד לנסוע לעבודה. הבן שלו יצא כרבע שעה אחריו."
"לבעלך יש בן מנישואים קודמים?"
"לכל אחד מאיתנו יש בן מנישואים קודמים. יש לו גם בת, נשואה. היא ובעלה גרו איתנו במשך תקופה מסוימת, אבל היום הם מתגוררים בקֶה דֶה פּאסי."
"יפה... יפה מאוד... את בטוחה שבעלך נסע למשרד?"
"כן."
"וחזר לארוחת צהריים?"
"הוא אוכל כמעט תמיד במסעדה בלֶה הָאל, לא רחוק מהמשרד."
"מתי התחלת לדאוג?"
"בערב, לקראת שמונה."
"אם נסכם, מאז בוקר ה־13 בינואר לא ראית אותו?"
"טלפנתי אליו קצת אחרי שלוש כדי לבקש שישלח אליי את ז'וזף עם הרכב, כי היו לי קניות לעשות."
"הוא ענה לטלפון בצורה רגילה?"
"רגילה."
"הוא לא אמר שיאחר לחזור בערב, לא הזכיר איזו נסיעה אפשרית?"
"לא."
"הוא פשוט לא חזר הביתה בשמונה, כך?"
"כך בדיוק."
"ומאז הוא לא נתן לך סימן חיים. אני מניח שגם במשרד לא ראו אותו מאז?"
"לא."
"באיזו שעה הוא יצא מרחוב מונטורגויי?"
"שש. הוא לא סיפר לי, אבל אני יודעת שהוא נוהג לעצור בקפה 'סינְטְרָה' שברחוב מונמארטר לכוסית פורטו לפני שהוא חוזר הביתה."
"הוא עצר שם גם בערב ההוא?"
באיפוק מכובד:
"אני לא יודעת."
"האם אוכל לשאול, גברתי, מדוע רק היום, כלומר אחרי שלושה ימים, החלטת לדווח לנו על היעלמותו של מר מונד?"
"כל הזמן הזה המשכתי לקוות שהוא יחזור."
"כבר קרה שהסתלק ככה בעבר?"
"זה לא קרה מעולם."
"קרה שנקרא בפתאומיות אל מחוץ לפריז בענייני עסקים?"
"אף פעם."
"ובכל זאת המשכת לחכות לו במשך שלושה ימים?"
היא לא השיבה, רק נעצה בו את עיניה השחורות הקטנות.
"אני מניח שהודעת לבתו, הנשואה, לדברייך, ומתגוררת בקֶה דֶה פּאסי?"
"היא הופיעה קודם בבית והתנהגה בצורה כה מבישה, שנאלצתי לסלק אותה."
"את לא מסתדרת עם בתך החורגת?"
"אנחנו לא מתראות. לא בשנתיים האחרונות, על כל פנים."
"אבל בעלך המשיך לפגוש אותה?"
"בוא נגיד שהיה לה מנהג להתייצב במשרד שלו בכל פעם שהייתה צריכה כסף."
"אם אני מבין נכון, בתך החורגת הייתה צריכה כסף לאחרונה והגיעה לרחוב מונטורגויי כדי לבקש אותו מאביה. והוא נהג לתת לה, אני מניח?"
"כן."
"ושם נודע לה שמר מונד איננו."
"ככל הנראה."
"ומשם היא מיהרה אל רחוב בּאלוּ."
"וניסתה להיכנס לחדר העבודה שלו כדי לחטט במגירות."
"יש לך מושג מה היא חיפשה שם?"
שתיקה.
"לסיכום, בהנחה שמר מונד מת, דבר שלא נראה לי סביר..."
"מדוע?"
"...דבר שלא נראה לי סביר, נשאלת השאלה אם הוא השאיר אחריו צוואה. מה היה הסכם הנישואים שלכם?"
"הסכם של חלוקת רכוש. יש לי הון פרטי ובניין באווניוּ דֶה ויליֶיר..."
"מה דעתו של בנך החורג על ההיעלמות של אביו?"
"אין לו שום דעה."
"הוא עדיין ברחוב בּאלוּ?"
"כן."
"לפני שעזב, בעלך נקט אמצעים כלשהם? לצורך עסקיו, למשל. אני מניח שאלה מצריכים הון חוזר..."
"לגזבר, מר לוריס, ישנה החותמת שלו..."
"האם הגזבר מצא את הסכום הרגיל בבנק?"
"לא. זה בדיוק העניין. ב־ 13 בינואר, קצת לפני שש בערב, בעלי הופיע בבנק."
"הוא לא היה סגור?"
"לציבור הרחב, כן. לא בפניו. הפקידים עובדים עד שעה מאוחרת, והוא נכנס מהדלת הצדדית. הוא משך שלוש מאות אלף פרנק שהיו לו בעובר ושב."
"כך שלמחרת, הגזבר נקלע לקשיים?"
"לא, לא למחרת. הוא לא נדרש לבצע שום פעולה בנקאית מיוחדת ביום ההוא. רק אתמול הוא ביקש להוציא סכום מסוים לצורך תשלומים, ונודע לו על משיכת הכסף."
"אם אני מבין נכון, בעלך, לפני שנעלם, לא השאיר כסף לא לעסקיו ולא לך או לילדיו?"
"זה לא מדויק. חלק הארי של הונו, בצורת ניירות ערך ושטרות אחרים, נמצא בכספת שלו בבנק. הוא לא משך כלום מהכספת הזאת בזמן האחרון, הוא אפילו לא ירד למרתף, מנהל הבנק אישר לי. המפתח נמצא במקומו הקבוע בבית, במגירה קטנה במכתבה שלו."
"יש לך ייפוי כוח?"
"כן."
"במקרה זה..." הוא אמר בקלילות לא מכוונת.
"הלכתי לבנק. הבטחתי לגזבר שאשיג לו את הכסף. הם סירבו לתת לי גישה לכספת בנימוק שעל פי הנוסח המקובל, עליי להוכיח שבעלי אינו בין החיים."
הפקד נאנח וכמעט שלף סיגר מהנרתיק שלו. הוא הבין. זה נגמר.
"את רוצה שנפתח בחקירה?"
שוב הסתפקה במבט חטוף, קמה ממקומה, עיקמה את הצוואר כדי להעיף מבט בשעון.
רגע אחרי כן כבר חצתה את אולם ההמתנה, שבו האישה ברדיד, נוטה שמאלה תחת משקל התינוק שנשאה על זרועה, הסבירה בשפלות רוח שלפני חמישה ימים עצרו את בעלה במהלך קטטה, ומאז היא נטולת כל אמצעי מחיה.
לאחר שחצתה את המדרכה, שהפנס של תחנת המשטרה הטיל עליה כתם אדום, וז'וזף הנהג פתח לקראתה את הדלת ומיהר לסוגרה אחריה, נתנה לו גברת מונד את הכתובת של עורך דינה, ששעה קודם לכן נפרדה ממנו וכעת המתין לשובה.
כל מה שאמרה לפקד היה אמת ויציב, אבל קורה שאין דבר כוזב יותר מן האמת.
מר מונד התעורר בשבע בבוקר וחמק אל מחוץ למיטה, שאשתו שכבה בה בחוסר ניע, בלי להקים רעש ובלי להכניס אוויר קריר מתחת לשמיכות. מאז ומתמיד נהג כך. מדי בוקר העמיד פנים שהוא חושב כי היא ישנה. הוא נמנע מלהדליק את מנורת הלילה והקיף את המיטה רחבת הידיים בעלטה שהפרו אך מעט רצועות אור דקיקות שהסתננו מבעד לחריצי התריסים, יחף, נעלי הבית בידו. אף על פי כן היה ברי לו שאם יעיף מבט בכר, יראה את אישוניה השחורים הקטנים של אשתו.
רק בחדר הרחצה נשם לרווחה, פתח עד הסוף את ברזי האמבט וחיבר את מכונת הגילוח החשמלית לשקע.
הוא היה שמן. או ליתר דיוק מה שנהוג לכנות עב בשר. שערו המקליש היה בלונדיני, וכשהזדקר בבוקרו של יום כציצית, שיווה לפניו הוורודות חותם ילדותי.
גם מעיניו הכחולות ניבטה פליאה שהזכירה ילדוּת במשך כל הזמן שהסתכל בבבואתו כדי להתגלח. דומה כי מדי בוקר, אחרי שנתלש מעולמה נטול הגיל של השינה, השתומם מר מונד לפגוש במראה גבר בגיל העמידה שעפעפיו כבר כמושים ומתחת לחוטמו הגבנוני מבצבץ שפם מברשת בלונדיני־אדמדם.
הוא העווה את פניו כדי למתוח את העור מתחת לתער. מדי בוקר בבוקרו שכח את המים הזורמים לתוך האמבט המתמלא וחש אל הברזים עם הישמע קול המים הגולשים מהאמבט, שהגיע מבעד לדלת אל גברת מונד.
כשסיים להתגלח הוסיף להביט בעצמו עוד רגע קט בשביעות רצון שמהולה בה מרירות קלה, שכן הצר על כך שאינו עוד הנער השמנמן ותם הלב שהיה פעם, והתקשה להתרגל לרעיון שכעת הוא אדם מבוגר שכבר פוסע במדרון חייו.
בבוקר ההוא, בחדר הרחצה, הוא נזכר שזה עתה מלאו לו ארבעים ושמונה שנים. וזהו. ארבעים ושמונה שנים. בקרוב חמישים. עייפות פשטה בו. הוא מתח את שריריו מתחת למים החמים בניסיון להפיג את העייפות שהצטברה בו במשך כל כך הרבה שנים.
הוא כבר היה כמעט לבוש כשצלצל השעון המעורר מעל ראשו והתריע כי הגיעה שעתו של בנו, אלן, להתעורר.
הוא סיים להתלבש. הוא הקפיד בענייני הרחצה והטיפוח. הוא אהב שבגדיו מגוהצים למשעי ובוהקים בניקיונם, שהאריג גמיש ומעומלןכאחד, ולא פעם, ברחוב או במשרד, התבונן בקורת רוח בברק של נעליו.
הוא בן ארבעים ושמונה. האם אשתו זוכרת? בנו? בתו? נראה שאיש לא נותן את דעתו על כך. אולי מר לוריס, הגזבר הזקן שלו, שהיה גם הגזבר של אביו, יקדם את פניו בכובד ראש:
"ברכות ואיחולים, מר נורבר."
לא הייתה ברירה אלא לחצות את החדר. הוא רכן אל מצחה של אשתו ורפרף עליו בשפתיו.
"לא תזדקקי לרכב?"
"לא הבוקר. אם אזדקק לו אחר הצהריים, אתקשר למשרד."
בית משונה היה לו; בית שעבורו היה היחיד בעולם. סבו רכש אותו אחרי שורה ארוכה של בעלים שכל אחד מהם הטביע בו את חותמו, כך שאת תוכניתו המקורית לא היה אפשר לפענח. דלתות נעקרו ונסתמו, אחרות נפערו בקירות אחרים. שני חדרים אוחדו לאחד, רצפה הוגבהה, מסדרון נקבע וחשף תפניות בלתי צפויות ומדרגות בלתי צפויות אף יותר, שמבקרים מעדו עליהן וגברת מונד עודנה מועדת.
גם בימי שמש חזקה שררה בבית אפלולית ענוגה כמו אבק הזמן, וכמו היה רווי בניחוח תפל במקצת, אם כי ערב לאפו של המכיר את הריח מאז ומתמיד.
צינורות גז עדיין קישטו את הכתלים, ובמדרגות השירות עדיין היו מבערים, כשם שבעליית הגג נמנמו עשרות עששיות מכל התקופות.
חדרים אחדים היו לנחלתה של גברת מונד.
רהיטים זרים, נטולי אישיות, התערבבו ברהיטים העתיקים של הבית, ולעיתים נדחקו אל חדרי אחסון הגרוטאות, אך חדר העבודה נותר שלם וללא פגע, כפי שנורבר מונד הכיר אותו מאז ומתמיד, עם הוויטראז'ים האדומים, הצהובים והכחולים שהוארו בזה אחר זה, לפי נתיב השמש, ושיגרו אל פינות החדר שלהבות צבעוניות קטנות.
לא רוזלי אלא הטבחית העלתה אל מר מונד את ארוחת הבוקר שלו, וזאת בהתאם ללוח זמנים דקדקני שגברת מונד קבעה, אשר הציב כל אחד ואחת מצוות העובדים במקום מסוים בבית בשעות היום השונות. וטוב שכך, שכן מר מונד לא חיבב את רוזלי. בניגוד לרושם הרך והמלבלב שנרמז משמה, היא הייתה בחורה יבשושית וחולנית, ששלחה חיצים של ארס בכולם, למעט באדוניתה.
בבוקר 13 בינואר הוא קרא את עיתוניו בעודו טובל קרואסונים בקפה. הוא שמע את ז'וזף פותח את השער כדי להוציא את המכונית. הוא המתין מעט, עיניו לטושות אל התקרה, כאילו קיווה שבנו יהיה מוכן ליציאה יחד איתו, דבר שלמעשה לא קרה מעולם.
כשיצא קידם את פניו קור מקפיא עצמות, ושמש חורפית חיוורת זרחה על פריז.
באותם רגעים אפילו בדל רעיון בדבר בריחה לא הבזיק במוחו של מר מונד.
"בוקר טוב, ז'וזף."
"בוקר טוב, אדוני."
אם לומר את האמת, זה התחיל כמו שפעת. הוא נתקף צמרמורת במכונית. הוא הצטנן על נקלה. היו חורפים שסחב צינון במשך שבועות, והתהלך כשכיסיו גדושים במטפחות אף לחות שהעטו עליו כלימה. ואם לא די בזה, בבוקר ההוא שריריו כאבו עליו, אולי משום שישן בתנוחה לא טובה, או שמא לא עיכל כהלכה את ארוחת הערב של אמש?
אני עומד לחלות בשפעת! הוא אמר בליבו.
ואז, בדיוק כשחצו את הבולווארים הגדולים, במקום שיעיף מבט בשעון החשמלי כמנהגו תמיד, הוא נשא את מבטו וראה את ערפילי הארובות הוורודים מיתמרים על רקע שמי תכלת חיוורים שענן לבן קטן שט בהם.
זה הזכיר לו את הים. התואם המופלא בין הוורוד לכחול כמו הציף את מוחו במשב ים־תיכוני, והוא קינא באנשים שבתקופה זו של השנה מהלכים בדרום הארץ במכנסי פלנל לבנים.
ריחו של לֶה הָאל עלה באפו. המכונית עצרה ליד שער שמעליו היה כתוב באותיות צהובות: "חברת נורבר מונד, תיווך ויצוא, נוסדה ב־1843 ".
מאחורי השער השתרעה חצר מחופה בגג זכוכית אשר שיווה לה חזות של תחנת רכבת מקורה. רציפים מוגבהים אמיתיים הקיפו אותה, ועליהם נטענו משאיות בארגזים ובצרורות. מחסנאים בחלוקים כחולים דחפו עגלות והפטירו ברכה בדרכם:
"בוקר טוב מר מונד."
המשרדים היו ערוכים בשורה בצד אחד, בדיוק כמו בתחנת רכבת, ולהם דלתות זכוכית שמעל כל אחת מהן תלוי מספר.
"בוקר טוב מר לוריס."
"בוקר טוב מר נורבר."
האם יברך אותו לכבוד יום הולדתו? לא. הוא לא זכר. זאת אף שהדף עם התאריך של אתמול כבר נתלש. מר לוריס, בן שבעים, מיין מכתבים בלי לפתוח אותם, עורם אותם לערימות קטנות מול מעסיקו.
גג הזכוכית שמעל החצר היה צהוב בבוקר ההוא. שום קרן שמש לא חדרה בעדו בשל שכבת האבק שכיסתה אותו. בימים נאים הוא היה צהוב, כמעט צהבהב, אולם באפריל, למשל כשענן הסתיר בבת אחת את השמש, נעשה חשוך כל כך שהיה עליהם להדליק את המנורות.
התברר כי סוגיית השמש הייתה בעלת חשיבות. ביום ההוא התווסף לה עניין סבוך עם לקוח מפוקפק להחריד מאיזמיר, שעמדו בסכסוך עימו כבר יותר מחצי שנה ושהצליח פעם אחר פעם להתנער ממחויבויותיו, עד כדי כך שגם כאשר האשם היה בו תמיד ויתרו לו בסוף, באפיסת כוחות.
"המשלוח ל'בית הכחול' בבורדו מוכן?"
"המכולה תצא לדרך מיד."
בתשע ועשרים, כשכל העובדים ניצבו על משמרתם, ראה מר מונד את אלן צועד אל מחלקת סחר חוץ. אף שהיה בנו, אלן לא ניגש לברכו לשלום. בכל בוקר חזר על עצמו הסיפור. ובכל בוקר מר מונד כאב על כך. בכל בוקר רצה לומר לו: "אתה יכול לעבור במשרד שלי כשאתה מגיע."
אבל הוא לא העז. מעין צניעות עצרה בעדו. הוא התבייש בפגיעותו. מה גם שבנו היה מפרש את דבריו באופן שגוי ורואה בהם ניסיון לפקח על שעות ההגעה שלו, שכן הגיע תמיד, ללא יוצא מן הכלל, באיחור. ולמה? לאלוהים התשובה! אילו הקדים בחמש דקות, היה באפשרותו לנסוע עם אביו.
האם נטייה לעצמאות היא שהניעה אותו להגיע למשרד בגפו, באוטובוס או במטרו? זאת אף ששנה קודם לכן, נוכח כישלונותיו המהדהדים בבחינות הבגרות, הם שאלו אותו מה ברצונו לעשות והוא השיב:
"להצטרף לעסק."
רק לקראת עשר או אחת עשרה נכנס מר מונד, כמו במקרה, למחלקת סחר חוץ, הניח יד מרושלת על כתפו של אלן ומלמל:
"שלום, בן."
"שלום, אבא."
אלן היה עדין כמו ילדה. היו לו ריסים ארוכים ומקושתים של ילדה, שהתנופפו כמו כנפיים של פרפר. העניבות שלו היו תמיד בגוני הפסטל, ואמרת התחרה שעיטרה את מקטורנו לא הייתה לרוחו של אביו.
זו לא הייתה שפעת. ביום ההוא מר מונד סבל ממחושים בכל מקום בגוף. באחת עשרה טלפנה בתו. היו לו שני לקוחות חשובים במשרד.
"כן?"
והיא, מעבר לקו:
"זה אתה?... אני בעיר... אני יכולה לעבור במשרד? מיד, כן." נבצר ממנו לקבלה מיד. נועדה לו עוד שעה ארוכה עם הלקוחות. "לא, אחר הצהריים אני לא פנויה... אקפוץ מחר בבוקר... זה יכול לחכות..."
כסף, כמובן! שוב. בעלה היה אדריכל. היו להם שני ילדים. הם תמיד הזדקקו לכסף. אלוהים יודע מה עשו בו.
"מחר בבוקר, קבענו."
הפלא ופלא! גם היא לא זכרה את יום הולדתו.
הוא הלך לאכול ארוחת צהריים בגפו במסעדה שהמתין לו בה שולחן קבוע, ושמלצריה קראו לו מר נורבר. השמש ריצדה על המפה ובתוך הקנקן.
הוא הביט במראה בזמן שאשת המלתחה הושיטה לו את מעילו הכבד ונראה לעצמו זקן. המראה לא הייתה איכותית במיוחד, שכן תמיד נשקף ממנה אף עקום.
"להתראות מחר, מר נורבר."
להתראות מחר... מדוע נחקקו המילים בזיכרונו? אשתקד, באותה תקופה ממש, הוא הרגיש עייף וקהוי, מסורבל בבגדיו, בדיוק כפי שהוא מרגיש היום. הוא דיבר על זה עם חברו בּוּקאר, רופא שפגש לעיתים מזומנות בקפה "סינְטְרָה".
"אתה בטוח שאין לך זרחן בשתן?"
הוא נטל צנצנת זכוכית מהמטבח, בלי לומר מילה, בהיחבא. צנצנת חרדל, הוא זכר. למחרת בבוקר הוא הטיל את מימיו לתוכה וראה אבקה לבנה דקה מרקדת בנוזל הצהבהב.
"אתה צריך לצאת לחופשה, להתאוורר. בינתיים, תבלע את זה בוקר וערב..."
בוקאר רשם לו תרופה. מר מונד לא העז עוד להשתין לתוך הצנצנת, והשליך אותה ברחוב, אחרי שהקפיד לשבור אותה כדי שאיש לא יעלה על דעתו לעשות בה שימוש. הוא ידע שזה לא העניין.
ביום ההוא, בשלוש אחר הצהריים, נטול חשק לעבוד, הוא עמד בחצר המזוגגת על אחד הרציפים ובהה בחצי עין בתנועת המחסנאים והנהגים, שמע את הקולות שבקעו מהמשאית המחופה ברזנט. מדוע הטה אוזן? מישהו אמר:
"הבן של הבוס תמיד עומד מאחוריו, מציע לו הצעות... אתמול הוא הביא לו פרחים."
מר מונד הרגיש שהצבע אוזל מפניו ושקיפאון פושט בכל איברי גופו, אף על פי שזה לא היה באמת גילוי, שהרי חשד בכך זה מכבר. הם דיברו על בנו ועל עוזר מחסנאי בן שש עשרה שהתחיל לעבוד בחברה לפני שלושה שבועות.
אם כך, זה נכון.
הוא חזר למשרד שלו.
"גברת מונד בטלפון."
בעניין המכונית, היא זקוקה למכונית.
"תגיד לז'וזף..."
אלא שמאותו רגע הוא חדל לחשוב. לא הייתה שום דילמה. שום החלטה שיש להכריע בה. אדרבה, לא הייתה כל החלטה שהיא. לכל היותר פניו השילו מעליהן כל הבעה. מר לוריס, שעבד מולו, לכסן לעברו מבטים וסבר שמראהו השתפר מאז הבוקר.
"תאר לעצמך, מר לוריס, שאני בן ארבעים ושמונה היום!"
"אלוהים אדירים, אדוני! כל כך צר לי ששכחתי! הסיפור הזה עם איזמיר השתלט לי על המחשבות..."
"לא קרה כלום, מר לוריס, לא קרה כלום!"
אחר כך ייזכר מר לוריס שהייתה בקולו של מר מונד איזו קלילות בלתי אופיינית. לימים יתוודה באוזני מנהל המחסן, בעל ותק כמעט כמו שלו בחברה:
"זה היה משונה. נראָה שהוא נפטר מכל הדאגות שלו."
בשש הלך מר מונד לבנק ונכנס למשרד של מנהל הסניף, שתמיד קיבל את פניו בלהיטות.
"תוכל בבקשה לבדוק כמה כסף יש לי בעובר ושב?"
הייתה בחשבון יתרה של שלוש מאות וארבעים אלף פרנק. מר מונד חתם על המחאה בסך שלוש מאות אלף, והיא נפדתה למענו בשטרות של חמשת אלפים. הוא הכניס אותם לכיסים שונים.
"אני יכול לדאוג שישלחו לך אותם," אמר סגן המנהל.
בהמשך הבין, או לכל הפחות חשב שהבין, שכן למעשה, גם ברגע ההוא תכנן מר מונד להשאיר את הכסף ולקחת איתו רק כמה שטרות של אלף פרנק. איש לא ניחש זאת מעולם.
הוא חשב על ניירות הערך שבכספת. הם היו שווים יותר ממיליון פרנק.
"עם זה," הוא חשב, "הם יהיו בסדר."
שכן הוא ידע שהמפתח נמצא במכתבה שלו, שאשתו יודעת היכן הוא, ושיש לה ייפוי כוח.
בהתחלה חשב להסתלק בלי כסף. זו הייתה בעיניו פחדנות לקחת אותו איתו. זה קלקל הכול. כשיצא מהבנק נמלא בושה, וכמעט שב על עקבותיו.
לאחר מכן החליט לא לחשוב על כך עוד. הוא התחיל לשוטט ברחובות. מזמן לזמן נשלח מבטו אל חלונות הראווה. ליד בולוואר סבסטופול הוא הבחין במספרה עממית ונכנס, נעמד בטור מאחורי כמה לקוחות, וכשהגיע תורו לשבת בכיסא המסתובב, הורה לספר לגלח את שפמו.