1
יום אחד, בסוף קיץ 2006 , החליטה ליאורה כרם לעשות מעשה.
ההחלטה היתה קלה. אבל המעשה, שהיה זר לה מאוד, הצריך מידה מסוימת של תכנון. נכון, היא לא התאמצה במיוחד. במקום לדייק בחישובים של תזמון, מהירות וחשאיות, העדיפה לסמוך על המזל. ובכל זאת, התוכנית שרקמה היתה בסופו של דבר מפתיעה בתחכומה כשם שהיתה מכוערת בברוטליות שלה.
אם זיהתה דילמה מוסרית כלשהי, בחרה להתעלם ממנה, שהרי בלאו הכי — כך טענה — כל דיון בענייני מוסר נגוע בצדקנות ומלווה בדעות קדומות, ולכן אולי כדאי לוותר עליו מראש.
האפשרות שיפקפקו בכושר השיפוט שלה, או גרוע מכך, ששפיותה תועמד בספק, כלל לא הטרידה אותה. לא רק משום שבעיניה היה המעשה שלה הגיוני וטבעי לחלוטין, אלא בעיקר משום שתדמיתה, או הדרך שבה יוצג המעשה לציבור, פשוט לא נראו בעיניה שייכים לעניין. ואם בכל זאת עלתה על דעתה האפשרות שתדבק בה תווית של משוגעת — המחשבה הזאת בוודאי שעשעה אותה מאוד. כמו הזדמנות ללבוש תחפושת ססגונית.
שפיות היא אולי עניין גמיש שניתן למיקוח, ואם רוצים, גם מוסר יכול להיחשב סוגיה תאורטית בלבד. אבל מה בנוגע לחוק, כן, החוק, שהוא נוקשה וחד כמו להב פלדה...?
נראה שהחוק הדאיג אותה עוד פחות מכל דבר אחר, ולכן השלכותיו האפשריות של המעשה על חייה לא נגעו לה כהוא זה. גם אם הביאה בחשבון שתיתפס ותיענש, אובדן החופש לא הרתיע אותה. היא קיבלה בשלוות נפש גמורה את הסיכוי הסביר שתיאלץ לספור את הימים של שארית זקנתה תחת עיניהם הפקוחות של שומרים, סוהרים ומפקחים למיניהם.
וכמובן, היא לא הקדישה אפילו שבריר של שנייה להרהור בצליבה התקשורתית שמחכה לה מול קהל צמא בידור.
בקיצור, מרגע שהחליטה לא היה דבר בעולם שיוכל למנוע ממנה לעשות את המעשה הזה. את המעשה הכל כך בלתי מתקבל על הדעת.
2
שלושים ותשע שנים קודם, בבוקר יום שבת אחד בבית החולים הדסה, פרץ בעלה בבכי בלתי נשלט שנמשך דקות אחדות. זאת היתה הפעם הראשונה שליאורה ראתה אותו בוכה, ואף על פי שהתעוררותו הפתאומית גרמה לה להתרגשות חגיגית, היא נרתעה ממנו והתרחקה מהמיטה. אחד עשר שבועות היה שקוע בתרדמת, ועכשיו המילים הראשונות שאמרה לו היו: "למה אתה בוכה ככה, מיקי?" והוא ענה לה: "תראי כמה הדבר הזה מכוער."
על הארונית לידו ניצב קנקן ישן ובתוכו צרור פרחים שעליהם התחילו לקמול.
סדר הדברים היה כך, פחות או יותר:
בדרך משכונת המוגרבים לשער שכם, בעודו עסוק בכיבוש ירושלים, נפגע בעלה מכדור בראשו. זה קרה ביום רביעי אחד בתחילת יוני. בהתחלה חשבו שמת, אבל כעבור זמן־מה, אולי זמן קריטי, מישהו הבחין שאצבעותיו זזות. הוא הובהל להדסה, ובצהריים, בחדר הניתוח, נשלף ממוחו קליע בקוטר שבעה נקודה שישים ושניים מילימטר שנורה — כך אמר אחד מהקצינים שבאו לבקר את פָּקודם במחלקה הנירולוגית — מרובה צלפים. הקליע חדר לראשו של בעלה בצד שמאל, ונעצר בדרכו אל מרכז המצח.
היה ברור לליאורה כי עליה לשמור את הקליע למזכרת. לא היה לה ספק שכך היה רוצה בעלה. היא ניסתה להבריק אותו בקצות אצבעותיה, אבל זוהר המתכת רק הלך והתעמעם. כאילו מחשבותיו של מיקי, שלתוכן פרץ באלימות, הכתימו אותו בצבעיהן. בימים הראשונים, כשעדיין התנחמה במעמדה כאשת גיבור מלחמה, התעקשה להציג את החפץ בפני כל מי שנכנס אל החדר, ואחרי שסחטה מספיק קריאות תימהון מפי חברים לנשק וחברים סתם, טמנה את הקליע בארנקה. בלאו הכי כבר מיצה את הפוטנציאל שלו כאטרקציה יוצאת דופן, ועכשיו התחילו למלא את מקומו פריטי שלל קטנים שהביאו הלוחמים שהשתחררו ממילואים או מזכרות משעשעות שקנו בערי הגדה.
חגיגת הניצחון הגדולה שהשתוללה מסביב הגיעה אל ליאורה רק כהד עמום. המציאות החדשה, האופורית, זאת שבאופן מגוחך היה למיקי חלק ביצירתה, לא הצליחה לחדור ממש לבית החולים. בשבועיים הראשונים התאמצה ליאורה מאוד למלא את חובתה כסוכנת העולם שבחוץ והעבירה לאוזניו האטומות את כל מה שהגיע אליה בנאמנות רבה.
אבל ככל שהתארך האשפוז ונראה היה שהשהייה הזמנית הופכת למצב של קבע, כן נחלשה התעניינותה של ליאורה בכל הנעשה מעבר לקירות החדר. כותרות העיתונים ודיווחי האורחים על הנעשה ברחבי האימפריה — שארם א־שיח', עזה, יריחו, ירושלים, ג'נין, הגולן — רק הצרו את עולמה עוד יותר. היא היתה אשתו של איש בתרדמת, ובמובן מסוים נעשתה שותפה לשנתו.
כעבור שלושה שבועות כבר היתה מנוכרת לגמרי לעידן הנפלא שנפתח.
עכשיו, במקום לדווח למיקי העדיפה לשיר לו שירי ערש, או סתם לגולל איזו מעשייה מפותלת ואטית, חסרת כיוון, כזאת שלוחשים לילד המתקשה להירדם. אלא שהוא, בעלה, בעצם כבר מזמן היה צריך להתעורר.
היא היתה רוחצת את פניו, מגלחת אותו, עוזרת לאחיות לגלגל ולנקות אותו, גוזרת את ציפורני אצבעות רגליו, מעסה את שוקיו וכתפיו הגרומות.
בצהריים היתה יורדת אל הדשא עם מגש שקיבלה מהאחיות, יושבת בצל האזדרכת, אוכלת ללא תיאבון, מדליקה סיגריה, מעשנת אותה עד מחציתה ומכבה אותה אל תוך פלח האבטיח.
לפעמים היתה נשכבת לצדו של מיקי על המיטה הצרה כשרגליה נשענות על כיסא וידה הימנית מונחת על גופו הפועם בשלווה, מנסה לישון אתו, להצטרף אליו למעמקים שבהם הוא שקוע. תודעתה היתה מרחפת בין ערות להזיה עד שהצללים היו מטפסים על הקיר שמול החלון, או עד שאמו הנמרצת ואביו המחוספס היו מגיעים לביקור השבועי, או עד שקבוצת חברים היתה פורצת אל החדר בעליצות קולנית עם פֵּרות קיץ, ממתקים ובקבוקי סבן אפ קרים מהעיר העתיקה.
בראשון, שלישי ורביעי היה הרופא כסוף השער נשען לידה על אדן החלון ומעשן אתה סיגריה. הם דיברו מעט מאוד. פעם אחת כשנגע בזרועה מבלי משים ונדמה היה לה שקצות אצבעותיו נשארו על בשרה כמה שניות יותר מדי, עבר רעד בשיפולי גבה.
אבל היא היתה אשתו של האיש הישן וידעה לומר לעצמה שהיא מתגעגעת אליו. רק אליו. היא גם זכרה היטב שהם חייבים זה לזה חוב, ואפילו אם נגזר עליהם להיפרד יום אחד — יום אחד רחוק, ללא ספק — יעשו זאת רק לאחר שיתאחדו שוב ויפרעו את החוב. הסיפור הזה עוד לא נגמר, אמרה לעצמה, ומפעם לפעם, כשהיה נדמה לה שבית החולים דומם כולו, ברגעים מוזרים שבהם השתתקו גניחות הפצועים ונגוזו צעדי האחיות הממהרות במסדרון, היתה שולחת יד אל תוך השמיכה, אל מתחת לכותונת, וממששת את איברו הרפוי שכל אותו הזמן היה מחובר לקתטר.
בסוף יולי אמר לה הרופא כסוף השער: "את צריכה להתחיל לתכנן את העתיד שלך מחדש." ועובדת סוציאלית מטעם משרד הביטחון, שבאה עם חיילת מעוטרת בכנפי צניחה, מסרה לה שאלון וטפסים וקבעה לה ריאיון עם ועדה לאחרי החגים.
התחבושות הוסרו. הגולגולת המגולחת הצמיחה תלתלים. הפצע בראש הגליד, הצלקת החווירה והתקווה שמיכאל כרם יתעורר משנתו דעכה והלכה.
