המיעוט הערבי בישראל

עם הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 נקלע המיעוט הערבי שחי בתחומיה למצב מיוחד במינו. המלחמה והימשכות מעשי האיבה קטעו באחת את קשריו המסועפים – האתניים, התרבותיים-הלשוניים ובמידה רבה גם הדתיים-הלאומיים – עם הציבור הגדול שחי במדינות ערב השכנות. על הגדרת זהותו של מיעוט זה פעלו כוחות שונים ומנוגדים ולתופעה זו היו, כמובן, השלכות פוליטיות מרחיקות-לכת. מלחמת ששת הימים ותוצאותיה חידשו קשרים שנותקו והעמיסו קשיים חדשים על תהליך מורכב וסבוך זה. לאחר שהוא סוקר את התמורות הכלכליות, הדתיות והחברתיות שעברו על הערבים במדינת ישראל מאז 1967 מתמקד פרופ' יעקב מ. לנדאו בהצגתן וניתוחן של עמדותיו הפוליטיות של ציבור זה בחמש סוגיות מרכזיות: א. חינוך; ב. לשון ותרבות; ג. התארגנות ומנהיגות; ד. בחירות לכנסת, לרשויות המקומיות ולהסתדרות העובדים הכללית; ה. בעיית הזהות. בפרק הסיכום של ספרו בוחן המחבר תוכנית לשילובו של המיעוט הערבי במדינה ובחברה בישראל במסגרת חיים פלורליסטית, שבהם מוותר כל צד במאמץ למסד מסגרת של חיים משותפים.

יעקב מ. לנדאו הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ותחום התמחותו הוא המשטר והפוליטיקה במזרח התיכון החדש והחדיש. כתב וערך ספרים ומאמרים רבים. בין ספריו "הערבים בישראל" (מערכות, 1971) שבו תיאר את המיעוט הערבי בישראל עד למלחמת ששת הימים. החיבור המוגש עתה לקורא, המבוסס על עבודה מחקרית ומסועפת ואגב שימוש במקורות ערביים, עבריים ואחרים, הוא, אפוא, מעין המשך לקודמו אך עומד, כמובן, בזכות עצמו כמחקר עדכני שאין ערוך לחשיבותו, שהרי עניינו באחד מהיבטיו החשובים ביותר של חיי הציבור בישראל.

הערה: בשיתוף "מכון לוי אשכול" האוניברסיטה העברית