לבנה מושון, "מכתב לסוהר 343ב":
הגיהינום שמאחורי הקירות
21 במרץ 2024 | עופרה עופר אורן
ספרה החדש של לבנה מושון, מכתב לסוהר 343ב, זכה ב־2022 בצדק רב בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם. מדובר ברומן חכם שסחף אותי בקריאה, עד שלא יכולתי להרפות ממנו.
כמה מיטיבה מושון לתאר את הכאב של אישה שגורלה, כך נראה, נחרץ בילדותה! באיזו עוצמה היא מצליחה להביא את פרטי הסבל שעברה, על כל פרטיו ודקדוקיו, ועושה זאת בדייקנות שמעוררת השתאות, הזדהות וצער עמוק, על חייה של המספרת!
באיזה תחכום טווה מושון את העלילה, שמובאת אלינו משתי נקודות מבט: של הילדה הנפגעת, שגדלה להיות האישה המספרת, ולצדה גם זאת של הפוגע עצמו!
כדי שזה יתאפשר נוקטת מושון בתכסיס ספרותי מוצלח: הסיפור מגיע מגיע כמעין מכתב שבו פונה המספרת אל אביה הפוגע, ואז מצוטטים הדברים שהוא עצמו אמר בשעה שהתראיין אצל חוקרת, שאיפשרה לו לספר על מה שקרה לו, לאשתו ולילדיו, וגם לאסירים שהיה מופקד על שמירתם במשך עשרות שנים, כסוהר בבתי כלא שונים. כך יש שתי דמויות שמספרות מגוף ראשון: האבא והילדה. הפוגע והנפגעת. התוקף והקורבן. ומתקיים הדהוד בין השניים: פעם מנקודת המבט שלו, אחרי כן – מזאת שלה. הוא, למשל, קנה יצירות אמנות שיצרו אסירים, היא מבועתת, כי שברה בטעות משהו מתוך אחת מהן, וברחה מהבית, מהפחד שתיענש.
אין לטעות: פתחון הפה שהמספרת מעניקה לאביה אינו מבלבל אותנו. יש כאן לפנינו אדם שאין לו מושג עד כמה הוא מפליל את עצמו בדבריו. הוא כמובן מספר לא אמין. כמו הומברט הומברט בלוליטה הוא אינו יודע שדבריו מסגירים את היותו מתעלל רגשית, את הפגיעות האיומות שהוא פוגע, את הייאוש חסר התקנה שהוא זורע.
בכל פעם שהחוקרת (לצורך עבודתה האקדמית) מנסה לכוון אותו, ושואלת שאלות שמקשרות בין סיפוריו המזוויעים לבין בני משפחתו, אביה של המספרת "נתקע": אין לו מושג מה היא רוצה ממנו. "האם מפרידה חומה בין שני העולמות, וכשנסגרת דלת אחת נפתחת דלת חדשה ליקום אחר?" החוקרת שואלת אותו למשל, בניסיון להבין אם סוהר אכזר יכול להשיל את תפקידו ולהיות אבא טוב לילדיו, והוא משיב: "אני לא מבין את השאלות האלה"….
יש לו דעה טובה על עצמו. הוא משוכנע שחינך את ילדיו כיאות. עד כדי כך שבנותיו אפילו לא מעשנות, הוא מתרברב… הן, כך הוא בטוח, לא יידמו לעולם לפושעים שעל שמירתם הוא מופקד, גם אם חייו וחיי בני משפחתו כרוכים בחיי בית הכלא, ובחיי האסירים המרצים שם את עונשם. וכמה שהוא טועה…
כבר בעמודים הראשונים בספר אנחנו קולטים שאחריתו לא תנחם, שלסבל שעליו נקרא לאורך הספר לא תהיה ארוכה, אלא רק, אולי, תקווה אחרונה שזאת עוד תתרחש אי פעם.
דמותו של האב מורכבת, אבל רק לכאורה: "ידעת להתחבב על זרים ולהרשים אותם", מספרת לנו בתו של שעיה שָׁאָלוֹ, גם זאת תמיד רק "עד לרגע שהרגיזו אותך באמירה קטנה, במילת ביקורת, בצליל לא אוהד." כשזה קרה הוא ידע להיות קיצוני ואכזרי.
על גב הספר הוא מתואר כ"אדם קפדן ונוקשה". בעצם הוא הרבה יותר מזה: הוא אדם אלים, אכזר, למעשה – סדיסט. הדוגמאות לכך רבות מספור. אחת הקשות בהן: כשלבתו הקטנה "בורח" בלילה פיפי, הוא שורף לה את הטוסיק בגפרור, כעונש! הוא מאלץ את בנותיו לעבוד בפרך, כל לילה להאכיל בחושך, על הגג, את התרנגולות שהוא מגדל. הוא נוהג להעיר אותן באלימות, בשש בבוקר, גם בימי חופשה, כדי שיעזרו לו. אין בו שום רוך, שום גילויי אמפתיה, או הבנה, הוא בכלל לא רואה את ילדיו או את אשתו, ואת הצרכים שלהם!
מה למדה המספרת מאביה?
לפחד! לזהות את הריח של הפחד. "הייתי השכנה של פחד מיום שהבנתי שהשמיים שמעלי נוסעים ושהם עלולים ליפול בדיוק על צומת הילדות שלי".
בכל פעם שאביה התקרב הביתה, כשחזר ממשמרת ארוכה בבית הסוהר, נהג הילד של השכנים להזהיר אותה ואת אחותה "אבא שלכן, בא…" ושתיהן פרצו כל פעם בבכי מר…
גם אימה סבלה. שכן, כך היא פונה ומספרת לו, בכל פעם שהגעת הביתה "ישנת. ואם לא ישנת – צעקת, ואם לא צעקת – הלכת לבית הכנסת. ה'לבד' של אימא, בכל הנוגע אליך, היה מוחלט".
מושון, באמצעות המספרת שלה, מעניקה כאמור למְענה שלה פתחון פה, מאפשרת גם לו לדבר על כאביו. למשל, על העבודה הקשה מדי: "שלוש שעות שמירה, שלוש שעות מנוחה בתוך עשרים וארבע שעות או ארבעים ושמונה שעות של שתי יממות ברצף." נותנת לו לספר כמה שהכול היה "מתיש. המנוחה לא הייתה נכונה. העייפות גרמה לאדישות ולחוסר ערנות", על כך ש"האסירים לא טיפשים, הם מזהים סוהר מטושטש ממרחק. הייתה מתיחות, היה חשש מפני האסירים, לא היה להם מה להפסיד, אני לא יודע איך עברתי את השנים האלה… יותר מדי פעמים היה גיהינום." אבל אז הוא מוסיף את המשפט המזעזע, הקטוע, "ואם ילד לא עשה מה שביקשתי…"
אללי.
ברקע העלילה אנחנו לומדים רבות על בתי הסוהר בישראל. למשל – כיצד עם קום המדינה "אנשים פשוטים, לא סבא שלהם ולא אבא שלהם ולא הם ידעו מה זה להיות סוהר יהודי במדינה עברית, ופתאום קיבלו כוח ומרות", ועד כמה "להיות סוהר היה מוזר" מבחינתם. אנחנו לומדים איך נפתח אגף הנשים ברמלה, ואיך ומתי נהפך ל"כלא תרצה", אבל בעיקר קוראים על הסיוט שנקרא בית סוהר, ולא רק מנקודת המבט של האסירים.
"לאף אחד לא היה מושג על הגיהנום שמאחורי הקירות". לנו, הקוראים, ברור שמדובר הן בקירות של בית מתעלל, והן באלה של בית הסוהר. עכשיו, בעקבות מכתב לסוהר 343ב אנחנו יודעים קצת יותר על הזוועה.
