"נשות הסְפָר הרוסי":
פסיפס של הנפש הרוסית, שחורג מהגבולות הגיאוגרפיים
בקובץ הסיפורים המוצלח של לודמילה אוליצקיה
היא מתארת גיבורות שמתמודדות עם תהפוכות ההיסטוריה הסובייטית
הארץ | ספרים | פרוזה
לאו גורביץ
20 בספטמבר 2023
שלוש משימות הועיד הגורל לאשה הרוסית הכפרית: להינשא לעבד, להעמיד לעבד בן ולהשתעבד לו עד הקבר. כך כותב ניקולאי נקרסוב בפואמה עגומה למדי על חיי האיכרים ברוסיה של המאה ה–19. מכאן גם שואלת לודמילה אוליצקיה את שמו של אחד מסיפוריה, "נשות הסְפָר הרוסי", וזהו גם השם שניתן לספרה החדש בעברית, השלישי במספר שתורגם עד כה. אבל הרפרור הספרותי הוא כמובן אירוני: בעוד נקרסוב (1821–1878) מצייר דיוקן רומנטי של האשה הרוסית המסורה ושל הקורבן שהיא נאלצת להקריב, נשות המאה ה–20 אצל אוליצקיה מקלקלות את השורה, מקצתן לפחות — הן שוכבות עם מי שהן רוצות, עוזבות הכל ובורחות ואינן מתגוררות רק ב"סְפָר", אלא גם במוסקבה ובלנינגרד, בניו יורק ובציריך. חלקן בכלל יהודיות, פולניות וגיאורגיות.
אכן, גם גיבורותיה של אוליצקיה מקבלות לעתים בהכנעה את ייעודן, אבל הנשים שסובבות אותן משמשות תזכורת חיה לחיים אחרים. כך בנובלת הדגל המצוינת "סוניצ'קה", שפותחת את קובץ הסיפורים ושהקנתה לאוליצקיה (ילידת 1943) את פרסומה בתחילת שנות ה–90. זוהי סאגה משפחתית מלאת יצרים המתפרשת על פני עשורים, שקורותיה שזורים בהיסטוריה של ברית המועצות: השנים שלאחר המהפכה, מלחמת העולם השנייה, עידן ההפשרה שלאחר סטלין ותקופת הסטגנציה של ברז'נייב. המהפכה הקומוניסטית מדכאת את הזהות היהודית של הדמויות, וזו נהפכת, במלותיה של אוליצקיה, ל"חלקו התת־מימי של הקרחון התרבותי". אך המחברת, יהודייה במוצאה, אינה נופלת יותר מדי במלכודת הצפויה של כתיבה סנטימנטלית על "גורל יהודי".
סוניה (סוניצ'קה), צעירה גמלונית המבלה בין דפי הספרים ולא בין אנשים, חולמת ללמוד פילולוגיה באוניברסיטה. אך החלום הזה נגוז עם פלישתה של גרמניה לברית המועצות ופינוי האוכלוסייה מזרחה. היא מוצאת עבודה בספרייה מקומית ופוגשת את רוברט ויקטורוביץ' (היא תמיד "סוניצ'קה", בהקטנה, והוא תמיד "רוברט ויקטורוביץ'", בצורת הפנייה הרשמית), צַייר שכוכבו דרך בפריז ועם שובו לברית המועצות נשלח למחנה כפייה, כפי שקרה לרבים שהעזו לחזור באותן שנים. היא נישאת לו, אף שהוא מבוגר ממנה בשנים לא מעטות ונמוך ממנה בחצי ראש, וזונחת את הספרים (המלחמה גובה המוני קורבנות ומבחר הגברים שבעורף אינו גדול במיוחד). אט אט היא מתרגלת לנישואים ולאמהוּת, ולאחר המלחמה המשפחה עוקרת למוסקבה. עד מהרה הבת טניה מפגינה עצמאות יתרה עם בנים, ואל המשפחה מסתפחת צלע נוספת — יאסיה, נערה יתומה ממוצא פולני שלומדת עם טניה. הסודות והתסבוכות מתרבים, אך הפרטים נמסרים בהדרגה, במנות מדודות שאינן מעמיסות על הקורא אלא יוצרות אצלו דריכות. ואמנם, הנובלה המרשימה הזאת מסתיימת בטרם עת, עם טעם של עוד. אלא שההתרה החפוזה, שכוללת גם אזכור של ישראל, פוגמת קצת בהנאה.
אבל גם כשהגברים אינם בתמונה, גיבורותיה של אוליצקיה משתעבדות למשפחה. כך בסיפור "מלכת פיק", המרפרר לסיפור בשם זה מאת פושקין. אנה פיודורובנה, רופאה מנתחת, מתגוררת במוסקבה עם בתה ונכדיה ועם אמה הקשישה והאנטישמית. זו האחרונה מתרפקת על עברה הבוהמייני ועל מאהביה הרבים, ואגב כך רודה בבתה המבוגרת: "בילדותה היתה קופאת לפני דלתה, כמו שחיין לפני הקפיצה למים. משהתבגרה, דמתה יותר למתאגרף לפני פגישה עם יריב חזק ממנו, וכיוונה לא לניצחון אלא לתבוסה מכובדת". ואם אצל נקרסוב צייתנותה של האשה עולה לה בחייה באורח פיוטי ואגדי (היא הולכת להביא עצים להסקה וקופאת מקור ביער), אצל אוליצקיה הטרגדיה נהפכת לפארסה.
לודמילה אוליצקיה צילום: Georg Wendt/dpa
אך גם כאשר היחסים המגדריים נראים שוויוניים, זוהי מראית עין בלבד. כך בסיפור היפה "האורלובים־סוקולובים": טניה ואנדריי, יהודים למחצה, הם סטודנטים הישגיים הדומים זה לזה במראה ובאופי. הם מעדיפים לחיות כזוג לא נשוי, וטניה עוברת סדרה של הפלות. השניים מתקדמים בלימודיהם הגבוהים, עד שמתעורר מחסור בתקנים ואחד מהם נאלץ לוותר. בשלב זה טניה מכירה בסימטריה הכוזבת ועוקצת את בן זוגה: "אהה. בשבילך דוקטורט, ובשבילי בת עם חיתולים".
ראוי לציון הסיפור "חמודי", אף שכבר פורסם כמות שהוא באנתולוגיה "גופה של אנה או קץ האוונגרד הרוסי" (עם עובד, 1998) בתרגומם של נילי מירסקי ומארק איווניר (שאר הסיפורים בקובץ הנוכחי תורגמו במיומנות על ידי דן ורשקוב). ראשית עלילתו היא שילוב מודע ופארודי בין "לוליטה" ל"מוות בוונציה": ניקולאי רומאנוביץ', פרופסור לפילוסופיה יוונית, מתאהב בילד בן 12 ונושא לאשה את אמו כדי להתקרב אל בנה. אך מעבר למחוות הספרותיות ולטון האירוני שבתחילת הסיפור, המתחלף בהמשך בנימה נוגה יותר, אוליצקיה מיטיבה לתאר את חייהם של גברים הומואים בעשוריה הראשונים והמאוחרים יותר של ברית המועצות: הסיכון הגדול שבמימוש המשיכה, הפחד שמישהו ינצל, יסחט וילשין, שלא לדבר על השלטונות עצמם (גם בימים אלה ברוסיה של פוטין).
ואולם, כמה מהסיפורים המוצלחים בקובץ מציעים פסיפס מדוקדק של "הסְפָר הרוסי" שאינו מוגבל לגיאוגרפיה של ברית המועצות או הפדרציה הרוסית (כפי שתעיד הסופרת עצמה, שהתגוררה רוב חייה במוסקבה ועזבה את מולדתה בשנה שעברה בעקבות הפלישה לאוקראינה). כזה הוא הסיפור שעל שמו קרוי הקובץ, שעלילתו מתרחשת בניו יורק בדמדומי הפרסטרויקה, בדומה לספר אחר של אוליצקיה, "לוויה עליזה" (הקיבוץ המאוחד, 2006), העוסק גם הוא בקהילת המהגרים הסובייטיים בארצות הברית.
שלוש נשים מברית המועצות — יהודייה, רוסייה ואזרית־ארמנית — נפגשות בדירה בקווינס. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אך בכך גיבורות הסיפור מגלמות את רב־לאומיותה של המולדת רחבת הידיים, ההולכת ושוקעת בעודן יושבות בסלון ונזכרות בבעלים הבוגדניים ובאפשרויות המוחמצות. לעתים משחק הזהויות הזה מזכיר את המציאות הפרדוקסלית של יוצאי ברית המועצות בישראל. ורה, הרוסייה שבחבורה, אומרת לחברותיה: "כאן באמריקה קוראים ליהודים מרוסיה 'רוסים', ואילו רוסים אמיתיים כמוני מתייהדים ללא תקנה". אך בסופו של דבר גם התמונה הזאת — של שלוש נשים סובייטיות בדירה מגובבת בקווינס, החולקות יחד "קרחון תרבותי" (לפחות את חלקו העילי) — היא חלק מהסְפָר, ומהסיפור, הרוסי.
